יום שבת, 30 בדצמבר 2017

49. מחר אני אגיד שדי

לפני שנה הייתי עצוב נורא בל"ג בעומר. כבר ידעתי שרוני עומד לעזוב בקיץ לשלושה חודשים, ואם לא די בכך בערב החג רבתי עם דני בגלל שטעיתי קצת בדרך כשהסעתי אותו למדורה של חבר. בסוף הגענו בזמן והכל היה בסדר, אבל הוא אמר לי שאני נוהג כמו הומו ונורא נעלבתי. השקעתי זמן רב כל כך לחנך אותו וללמד אותו שהומו זה לא קללה ובסוף הוא מדבר ככה? מאז שנפגשנו הילד הזה גוזל המון מזמני ומהמשאבים הנפשיים שלי. למרות שאין שום קרבה משפחתית ביני לבינו אני מכיר אותו כבר חמש שנים, אוהב אותו כאילו היה אחי הצעיר ומרגיש כלפיו אחריות ורצון לדאוג לו ולטפל בו. נכון, יש לו אימא שהוא גר איתה, אבל הקשר שלהם קר מאוד ומלא כעסים, וגם עם הבעל שלה הוא לא מסתדר כל כך טוב. כשפגשתי אותו הילד היה פשוט מוזנח. נכון, הוא לא היה רעב פיזית, אבל היה ברור שהוא צריך בן אדם מבוגר שישים אליו לב ויאהב אותו. כיום הוא צוחק ומספר שהוא ופחיסטון ראו אותי מסתובב עצוב ובלי חברים ולכן הם אימצו אותי. יש בזה משהו, בתקופה ההיא גם אני הייתי בודד ומוזנח וזקוק לחברים ולכן התחברנו ומאז אנחנו יחד. כשרק נפגשנו דני היה ילד קטן בן שמונה. רזה, פרוע, חצוף, לפעמים אפילו אלים, אבל כל מי שטרח להביט טוב בילד השובב הזה ראה שיש לו עיניים עצובות וצורך בחיבוק שאני שמחתי לתת לו.

אם היה לי שקל על כל פעם שאנשים הזהירו אותי שאסתבך בגלל דני הייתי סוגר בקלות את משיכת היתר שלי. כילד קטן הוא נהג לבוא לישון אצלי במיטה ואהב להתמרח עלי ולהידבק אלי בכל הזדמנות וסיפר לכל החברים שלו שאני הדוד שלו. כיום הוא כבר גדול מידי לזה ומקפיד שלא אתן לו נשיקה כשהוא ליד חברים, אבל כשהוא עצוב, או עייף, או בצרות, הוא שוב בא להתפנק אצלי. גם את רוני הוא אוהב מאוד ונהנה להשתולל איתו ולשחק איתו במשחקי מחשב, אבל רק אלי הוא מתקשר כל פעם שהוא מסתבך. אומרים שפושעים אלימים נהגו להתעלל בחיות חסרות ישע וליהנות מסבלן עוד כילדים. אם זה סימן לרשעות ואכזריות אז דני הוא בדיוק ההפך – אוהב חיות, מתנהג כלפיהן בעדינות רבה, ומסוגל לבכות ממראה של חתול דרוס. גם כלפי ילדים קטנים ממנו הוא מתנהג תמיד בחביבות יוצאות דופן אצל ילדים בגילו, אבל דווקא כלפי שאוהב אותו מאוד הוא מתחצף ועושה הכל כדי להוציא אותי מגדרי. הילד הזה יודע לקלל בצורה יצירתית מאוד ולהמציא כל יום תעלול חדש, ויש לו כשרון להסתבך בצרות ולהקשות עלי את החיים בצורה נוראית, ובכל זאת אני אוהב אותו מאוד ולא יכול להפסיק לדאוג לו. היועצת של בית הספר שאני מקפיד לשוחח אתה מידי פעם טוענת שהמרדנות שלו כלפי היא סימן שהוא בוטח בי ורואה בי אדם בוגר שמסוגל להציב לו גבולות ולשמור עליו.

אולי היא צודקת, אבל מאוד מאוד מעייף להיות גבול וכמה אפשר להתווכח עם ילד שמסוגל להציק כל הזמן מחדש שהוא רוצה עגיל בלשון וקעקועים? בקשר לעגילים ולקעקועים התפשרנו על זה שנדבר שוב על קעקועים אחרי גיל שש עשרה ושעגילים הוא יעשה אחרי שיהיה מבוגר (ורצוי שלא יראה לי איפה כי יש לי לב חלש) ושבינתיים יסתפק במדבקות של קעקועים שיקנה מהכסף שהוא יחסוך אחרי שאני אשלם לו על טיפול בגינה. 

אחר כך בא הבלגן של הכלב - מאחר ואחרי מות פחיסטון סירבתי להכניס עוד חתול הביתה הוא אימץ לו כלב קטן ומעצבן שהוא מגדל אצלי בחצר כי אימו לא סובלת כלבים. הכלב אוהב ללכת לשחק עם הכלב של השכנה ממול ולפני יומיים היא באה להתלונן שהכלב שלי נכנס אליה הביתה ועשה לה פיפי על הספה. היא גברת צעירה ונאה מאוד עם מבטא אמריקאי נחמד, ובדרך כלל אישה נעימה, מנומסת וביישנית מאוד, אבל המקרה הזה זעזע אותה עד עמקי נשמתה (כנראה שבאמריקה כלבים לא עושים דברים כאלו). כמובן שמיהרתי להתנצל ולהבטיח שמהיום הכלב יהיה קשור כל הזמן, וביקשתי סליחה בשמו ובשם דני, אבל בלב התפקעתי מצחוק. לא שאני מקל ראש בתלונתה, אבל היא תיארה את המקרה בצורה כל כך דרמטית ונראתה כל כך מבולבלת ומזועזעת עד שהיה לי קשה להתאפק מלחייך. אחר כך דני אמר שהכל באשמת הבת שלה שמכניסה את הכלב הביתה, וחוץ מזה לטענתו הוא רק השתין על הספה הקטנה המתקפלת של הילדה וזה ממש כלום כי היא מגומאוויר.

שזה יישאר בינינו אבל צחקתי חצי לילה מהמחשבה על הכלב של דני יושב על ספת גומאוויר קטנה ומשתין להנאתו בסלון המטופח של השכנה. אם הוא יעשה את זה בבית שלי אני אזרוק אותו מהחלון. בבית ספר שלו כולם כבר יודעים שאם צריך לסדר משהו בקשר אליו עדיף לבוא אלי כי אליס שוכחת, או דוחה, או סתם מתעלמת בטענה שאין לזה זמן וכוח לילד והיא עסוקה עם הקטנה. היום שוב היה לי טלפון מהמורה שלו - הבת זונה כמו שהוא מקפיד לכנות אותה למרות כל נזיפותיי -  יש סיור לימודי בצפת ביום חמישי והיא מסרבת לקחת אותו בלי ליווי וגם בטיול השנתי היא רוצה שיהיה לו ליווי של מבוגר. דני מסרב בכל תוקף לצאת עם ליווי ומעדיף להישאר בבית. גם על הטיול השנתי הוא מוכן לוותר. אני משוכנע שאם הוא היה הולך למורה מתנצל ומפעיל עליה את הקסם האישי שלו (שיש לו ממנו בשפע) ומבטיח שהוא יהיה בסדר ולא יתפרע היא הייתה מוותרת על הליווי, אבל הוא גאה מידי בשביל להתחנן ונעלב מעצם הבקשה שלה שיביא ליווי. השנה הוא כנראה לא יצא לטיול שנתי – חבל.

 ***

אשתו של צוקר מהקורס חובשים התקשרה אלי שוב למחרת ואמרה שהיא לא מצליחה לאתר את דור. היא יודעת מהסיפורים של צוקר שאני ודור היינו מין זוג כזה וכל הזמן היינו ביחד ואולי אני יודע איפה הוא. אמרתי שאני לא יודע, וחוץ מזה כולם בקורס התחלקו לזוגות כי היינו מזריקים זה לזה מים פיזיולוגיים בשביל להתאמן אחד על השני ובודקים לחץ דם ודופק זה לזה, והכי נוח לעשות את זה עם בן זוג קבוע, וגם ללמוד נוח יותר בשניים כי היה המון חומר תיאורטי ומבחנים בקורס הזה ו... פתאום קלטתי שאני מדבר יותר מידי ובטון מתנצל מידי ומתנהג כאילו שהיא האשימה אותי במשהו וסתמתי את הפה. "אז אתה יודע איפה הוא או לא?" היא שאלה, קצת בקוצר רוח.

"אני יודע שאחיו גר בקריות. אני אמצא אותו בספר טלפונים ואברר."

"יופי, אני סומכת עליך, ביי."

לדור יש שם משפחה די נדיר וזכרתי שלאחיו קוראים שמואל. מצאתי שמואל אחד בקרית מוצקין והתקשרתי. אני די שונא לדבר בטלפון עם זרים, אבל הבטחתי ולכן התגברתי על עצמי ודיברתי עם אחיו, מסביר לו את כל הסיפור עם מסיבת ההפתעה של צוקר, מגלה להפתעתי שהוא מתחמק מלהגיד לי מה מספר הטלפון של דור. "הוא בדיוק עבר דירה, אני לא יודע מה המספר שלו." אמר בחוסר רצון.

"אתה לא יודע איך להשיג את אחיך?" התפלאתי, זה היה ממש מוזר.

"לא, אני לא יודע. תדבר עם אבא שלי, הוא יודע." אמר האח באנטיפטיות ונתן לי את הטלפון של האבא. האבא נשמע קצת מבולבל וההסבר שלי על מסיבת ההפתעה של צוקר לא ממש נקלט אצלו, אבל הוא נתן לי את הטלפון של דור ברצון, ואפילו זכר מי אני כי ביקרתי אצל דור כמה פעמים בביתו בזמן שלמדנו יחד בקורס.

"אתה עדיין זוכר אותי?" התפלאתי, "כל הכבוד לך."

"בטח שאני זוכר, אתה הבחור הגבוה והיפה מקרית ים. דור לקח את התמונה שלך שהייתה תלויה אצלו בחדר כשהוא עזב אחרי שאימא שלו נפטרה." אמרתי שאני משתתף בצערו ועברתי בשתיקה על החלק של התמונה. דור אהב לצלם וצילם אותי כמה פעמים. לצערי איבדתי את התמונות שהוא נתן לי. לא ידעתי שהוא שמר תמונה שלי ועוד תלה אותה על הקיר. מהר, לפני שאאבד את אומץ לבי, התקשרתי אליו והוא לא היה. השארתי הודעה ושכחתי מכל העסק. בערב הוא התקשר ודיברנו. זה קרה בעיתוי ממש מוזר - הטלפון מדור הגיע כמה דקות אחרי שמיצי גמר לדבר עם האקס שלו כשהוא מעשן תוך כדי כך את הצינגלה הכפול שהוא מוריד כל ערב בזמן השיחה הקבועה עם האקס.

כמו תמיד בזמן שהוא דיבר מהטלפון בסלון אני ורוני שכבנו במיטה וראינו חדשות, מנסים לא לשמוע איך מיצי מנסה לצנן את עומר שכבר כמה ימים מתקשר כל ערב ומתחנן לפניו  שיחזור (הוא גם שולח לו כל הזמן פרחים והבית נראה כמו חנות פרחים). השיחה שלהם תמיד מתחילה יפה ובנימוס, ואז, ככל שעומר מתלהט יותר ומיצי מתמסטל יותר, היא נעשית הזויה ומוזרה יותר ויותר, רצופה הרבה צחקוקים טיפשיים של מיצי וכנראה שכעס ותסכול מהצד של עומר, ובסוף זה נגמר בטריקת טלפון זועמת של עומר, ואז מיצי מתפשט ובא למיטה שלנו, נדחף ביני לבין רוני, והכל מתחיל מחדש.

אני מנסה להגיד (כל פעם בקול קצת יותר רם) שזה לא רעיון כל כך טוב ורוני (שמוריד איזה בירה או שתיים לפני שהוא מגיע למיטה) משתיק אותי ומבקש שלא אעליב את האורח שלנו ושאפסיק להיות פולנייה כזו, ומיצי שואל בקול נעלב אם אני לא אוהב אותו יותר כי הוא שוב עלה במשקל ומתחיל ללטף אותי בצורה שקשה לי לעמוד בפניה, אבל לזין שלי קל מאוד לעמוד, וגם להיות קשה קל לו עד להפתיע.

היום זה קרה שוב והפעם החלטתי שאני מפסיק להיות סמרטוט כזה, הפעם אני מדבר כי אני לא יכול יותר ככה. בזמן האחרון ההרגשה הזו שאני לא בתוך הגוף שלי והוא פועל בנפרד ממני מציקה לי יותר ויותר ולא טוב לי ככה, אבל בדיוק אחרי שאמרתי למיצי שאני מאוד אוהב אותו ואני מעדיף אותו ככה - קצת שמנמן - אבל לא במיטה שלי, נדחף ביני לחבר שלי, ושהוא מתנהג בצורה טיפשית ולא זו הדרך לפתור את הבעיות שיש לו עם עומר ועם עצמו, הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת של האלחוטי ועניתי, וזה היה דור. הלכתי לסלון עם הטלפון, התכרבלתי על הספה מתחת לשמיכת צמר המשובצת וסיפרתי לדור את כל הסיפור עם צוקר ומסיבת ההפתעה שלו, ושאלתי אם הוא רב עם אחיו. "כן, אחרי שאימא נפטרה יצאתי מהארון ורבנו נורא."

"אני באמת מצטער."

"טוב, הוא תמיד שנא אותי וחשב שאימא אוהבת אותי יותר."

"אולי תתפייסו? כמה אחים כבר יש לך?"

"אחד יותר מידי. אני לא סובל אותו. יותר טוב ככה. דווקא לאבא שלי לא היה אכפת בכלל. ומה אתך  חמי?"

"הכל בסדר, אני חי עם חבר." אמרתי והתפלאתי כמה קל היה לי להגיד את זה.

הוא נאנח ואמר שהוא שמח בשבילי, אבל חבל שאני לא פנוי. "היה לי קראש נוראי עליך בזמן הצבא. נורא פחדתי שאני אגעיל אותך אם תדע."

"ידעת שגם אני הומו?" התפלאתי.

"חשדתי וקיוויתי והתפללתי, אבל לא הייתי בטוח עד שהבחור הזה בא לבקר אותך ביום האחרון של הקורס. אחרי שראיתי אתכם יחד כבר ידעתי... חשבתי שאני אמות מרוב קנאה."

ניסיתי לחטט בזיכרוני, ולהיזכר מי בא לבקר אותי בסוף הקורס? נדמה היה לי שיגאל קפץ פעם אחת לביקור וישן אצלנו בחדר ודור, ברוב התחשבות, הלך לישון אצל מישהו אחר, או שיצא לאפטר? אני כבר לא זוכר. "באמת שלא ידעתי," התנצלתי, "אני מצטער."

"זה בסדר, כבר התגברתי על זה. אתה עדיין יפה כמו שהיית?"

"לא, אני לא." אמרתי מהר, "ואני גם נשא איידס." הוספתי ומיד הצטערתי שגיליתי.

"באמת?" נדהם דור, "והחבר שלך?"

"הוא בריא."

"והוא יודע עליך?"

"בטח, איזה שאלה?"

"אז איך אתה נראה עכשיו? נעשית שמן וקרח?" הוא שואל וצוחק. אני צוחק חזרה ואומר שנעשיתי רזה ושעיר.

"זה לא משנה בעצם," אומר דור, "כי הייתי מאוהב בך בעיקר בגלל שהיית נחמד איתי, ותמיד עזרת לי והייתה לך המון סבלנות להסביר לי הכל, והיה לך ריח כזה טוב וחיוך כזה מקסים ו..."

הוא ממשיך לספר לי איך ריכלו עלי שישבתי בכלא כי לא רציתי ללכת לקורס צלפים והתעקשתי להיות חובש - סיפור ארוך שאני אספר פעם - וכמה שהוא העריץ אותי בגלל זה והוא חשב שאני נהדר וראוי להערצה - בכלל לא ידעתי שאני כזה.

"נשארת נחמד כמו אז?" שאל.

"לא יודע. אולי, גם אז לא הייתי כל כך נחמד." אמרתי, "הייתי רק ילד מבוהל בארון ומתי מפחד שמישהו ידע שאני הומו."

"חמי." צעק רוני מחדר השינה, "די לקשקש. בוא כבר למיטה. אני לא משתלט עליו." וצחק צחוק פרוע של שלוש בירות – אני לא אוהב את הצחוק הזה.

"תשמע דור," הפסקתי את ההשתפכות שלו שהביכה אותי בצורה נוראית וגם העציבה אותי מאוד כי איפה הילד שהייתי אז ואיפה הבן אדם הדפוק שאני עכשיו? "אני חייב לסגור, אני אדבר אתך מחר בערב, בסדר?"

"בסדר, לילה טוב  ברי." הוא אמר בלחש ופתאום הדמות שלו - רזה ומבוישת עם חיוך מתנצל - צצה, ברורה לגמרי, מול עיני. דור תמיד היה מבולבל ומפוזר כזה, כתב בשגיאות כתיב איומות, ואיבד כל הזמן את הכומתה שלו ואת המפתחות. הייתי צריך להשגיח עליו כל הזמן שלא יסתבך בצרות עם המפקד הקשוח שלנו. איך הצלחתי לא לראות איך הוא הלך אחרי לכל מקום כמו כלבלב ותלה בי עיניים מעריצות? כיום, שמונה שנים אחר כך, ברור לי לגמרי מה שראה כל מי שהיה בקורס, חוץ ממני. אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא בטח היה מקיא מגועל.

חזרתי לחדר השינה, מוכן ומזומן להגיד להם מה בדיוק אני חושב על מה שקורה אצלנו מאז שמיצי נפרד מעומר, אבל המראה של מיצי, עומד על ארבע באמצע המיטה וגונח בעוד רוני מזיין אותו בכוח מסמר אותי למקומי. למראה הזין הכהה והיפה שלו נכנס ויוצא מהחור הוורוד של מיצי השכל שלי נעשה משותק והזין נעמד דום. הסתכלתי על עצמי מהצד וידעתי שהכל יהיה כמו אתמול ושלשום - אני אזיין ואהנה ואחר כך ארגיש גועל מעצמי. רוני הרגיש שנכנסתי, פקח עיניים, הביט בי במבט חודר וחייך לעצמו חיוך קטן. "בוא הנה מנחם." פקד עלי, "ותביא לפה את הזין שלך, אני צריך עזרה." שמתי קונדום והבאתי את עצמי, כולל הזין, לעזור לו. אז בסדר, היום אני שוב אזיין, אבל מחר אני אסביר להם שככה אי אפשר יותר, שלא טוב לי ככה ולא נוח לי לעשות דברים כאלו ושאני לא רוצה יותר להרגיש את ההרגשה הזו שאני עומד מהצד ומסתכל על עצמי עושה דברים שאני מתבייש בהם. 

כדור כחול

אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שכתבתי מהר ומתוך סערת רגשות כיביתי את המחשב לפני שאתחרט ואמחק הכל וחזרתי למיטה. רוני שכב עם הגב אלי ולא הסתובב לחבק אותי כמו תמיד. כבר כמה ימים שהוא ישן ככה. אולי זה לא חשוב, אבל אני שם לב לדברים הקטנים הללו.

"חמי," הוא אמר פתאום, "מי מוצץ יותר טוב, אני או מיצי?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, ותדע שלך שאני רציני, היום הייתה הפעם האחרונה, נמאס לי מכל הקטע הזה."

"בסדר, גם לי."

"באמת? אז למה אנחנו... למה התחלת עם זה בכלל?"

"לא הכרחתי אותך, גם אתה רצית." הוא מתקיף אותי, ואחר כך מתרכך ומנסה להסביר שהוא לא ידע שזה הולך להיות ככה ושמיצי יתנהג בצורה מוזרה כזו.

"כשהיינו עם פזי זה היה נחמד וכייפי, וחשבתי שגם עם מיצי זה יהיה ככה, אבל אחר כך הכל הסתבך, וחוץ מזה..." הוא מסתובב ומשעין את מצחו על כתפי, "אני רוצה לספר לך משהו אבל אל תכעס."

"לא לכעוס ממה?"

"קודם תבטיח שלא תכעס."

"לא יכול להבטיח סתם, מה עשית רוני?"

"מיצי קונה כל מיני כדורים אצל ליאור, אקסטות וכאלו. אתה זוכר שאתמול נורא השתוללנו ואתה לא הצלחת לעמוד בקצב שלנו?"

"מה לקחת?"

"לקחתי את הכדור הזה, איך קוראים לו? הכחול הזה?"

"ויאגרה? לקחת ויאגרה?" מרוב זעזוע אני מתיישב ומדליק את האור.

"כמה כדורים כאלו לקחת רוני? תגיד את האמת, זה לא צחוק."

"רק אחד, באמת. לקחתי אחד סתם, בשביל הקטע, אבל מיצי לוקח כל פעם. הוא אומר שבלי זה הוא לא יכול לזיין." אני נשכב חזרה, מכבה את האור ולמרות הכעס שלי על הטיפשות שלהם אני מתחיל להבין למה הרגשתי כל הזמן שמשהו פה לא בסדר.

"הוא גם מעשן וגם לוקח אקסטות, והוא ביקש מליאור שישיג לו קוק, אבל ליאור התרגז נורא ואמר שהוא לא סוחר סמים והוא לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו יותר."

"אל תיקח יותר כדורים רוני, זה ממש מסוכן. ויאגרה לא לוקחים בלי מרשם של רופא, זה לא צחוק, אפשר למות מזה ואתה בטח שלא צריך דברים כאלו."

הוא מהנהן בשתיקה וידו מתגנבת לכף ידי. "אתה כועס נורא?"

"לא, אבל תבטיח לי שלא תיקח יותר סמים, ותרגיע עם השתייה."

"בסדר, זה בגלל מיצי, הוא נורא הלחיץ אותי. הוא נעשה נורא משונה בזמן האחרון. פעם הוא היה נחמד יותר."

"הוא עדיין נחמד אבל עובר עליו משהו רע. תגיד, איך זה לקחת ויאגרה?"

"לא משהו. אתה חרמן בלי שתרצה באמת לזיין, זה כאילו מישהו מדגדג אותך בכוח שתצחק, אתה צוחק, אבל לא רוצה באמת לצחוק, רוצה שזה ייגמר כבר. ליאור אומר שהכל בגללך ששברת למיצי את הלב בראש השנה ובגללך הוא לא הצליח להתאהב בעומר."

"איזה שטויות. הייתי איתו בקושי יומיים וחצי, ואיפה אני ואיפה עומר שעוד מעט יהיה רופא ויש לו הורים עשירים שגרים בוילה בדניה. ליאור טמבל."

רוני שותק בדיפלומטיות ומתכרבל בתוכי כמו שהוא אוהב. אני שם את היד שלי על הגב שלו ומרגיש יותר טוב. "אל תשכח לשאול מחר את הבוס בקשר לחופש בשבוע הבא." הוא מזכיר לי - הוא קיבל שלושה ימי חופש זוגי במלון אחד ורוצה שנצא יחד. זה כמעט חינם וזה דיל מפתה מאוד, אבל רק לפני שבוע ומשהו חזרתי מחו"ל ולא נעים לי לצאת שוב לחופש. בכל זאת אני מבטיח שמחר אשאל, אבל מזהיר אותו שלא יתפלא אם הבוס יסרב. "אם זה לא יסתדר לי תיסע לבד?"

"לא."

"לא יזיק לך חופש. אולי תיקח את אימא שלך?"

"חס וחלילה. אם לא תוכל לבוא אני נשאר בבית."

"לא חבל?"

"לא, לילה טוב."

סיבה מספקת

בבוקר, קצת לפני שבע, אני יוצא לחצר להאכיל את הכלב ופתאום ליאור נכנס. לפי הפנים שלו והעיניים האדומות מעט אני יודע שהוא היה בקבר של אימא שלו. כולם יודעים שהוא קופץ לשם כל כמה ימים מוקדם בבוקר, משקה את הפרחים, מנכש עשבים, לפעמים מדליק נר זיכרון, אולי בוכה קצת? יודעים הכל אבל אסור לדבר איתו על זה כי הוא מתעצבן אם מנסים לשוחח איתו על הנושא הרגיש הזה.

אני אומר לו בוקר טוב, לא שואל למה הוא בחוץ בשעה כל כך מוקדמת, אבל מזמין אותו לשתות איתי קפה. על הקפה של הבוקר אני מנסה לברר מה קורה עם מיצי וליאור פוצח בשטף של התנצלויות מאוד לא אפייני לו ומבטיח שיותר הוא לא מספק לילדים שום חומרים משום סוג שהוא. "לדעתי מיצי צריך ללכת לטיפול נפשי או משהו." הוא אומר.

"אתה רוצה שאני אדבר איתו?"

"לא, עדיף שלא. אני חושב שאתה חלק מהבעיות שלו. אני אתקשר להורים שלו, אולי הם יוכלו לעשות משהו, הוא ירד לגמרי מהפסים. אני ממש לא מכיר אותו יותר. אתה זוכר איזה ביישן הוא היה פעם?"

שנינו מחליפים מבט ובלי מילים יודעים שפעם היה לפני שאני הכנסתי אותו למיטה שלי ויומיים אחר כך חזרתי לרוני, משאיר אותו עם לב שבור. כן, זה קורה לכל אחד לפעמים, ולרובנו יותר מפעם אחת, אבל מיצי לקח את זה קשה מאוד. מצד שני אולי זה היה קורה לו גם בלי קשר אלי? לא יודע. במקרה של מיצי יצא שלא בכוונה שיחקתי את תפקיד המלאך הרע שלו ואני מצטער על זה מקרב לב. "מה לדעתך הבעיה של מיצי? למה הוא מתנהג בצורה מופרעת כזו?" חקרתי את ליאור.

הוא משך בחוסר אונים בכתפיו. "מי יודע? לדעתי יש לו מן התמוטטות עצבים או משהו כזה."

"כן, זה ברור, אבל למה?"

"כי הוא הומו, זה למה." ענה ליאור בפשטות, "זו לא סיבה מספקת לדעתך?" 

דיל משתלם

בעבודה אני מספר לסגן על החופש שארגן לנו רוני ולא מתפלא לראות שהרעיון לא נראה לו. "צפוי עומס בשבוע הבא?" אני חוקר. 

"לא יודע, אבל אם יהיה לחץ ואתה לא תהיה אני אהיה לגמרי לבד." הוא מנסה ללחוץ על המצפון שלי.

"אבל יש לי המון ימי חופש לא מנוצלים." אני לוחץ חזרה, "ורוני השיג איזו דיל ממש משתלם דרך הצבא, חבל לא לנצל את זה."

"תשאל את הבוס." הוא מושך בכתפיו, מנער חוצנו ממני.

"אולי אתה תשאל?"

"לא. זה החופש שלך, לך תשאל אותו בעצמך."

אני מתלבט ודוחה שוב ושוב את השאלה, אבל בסוף אוזר אומץ והולך למשרד של הבוס. להפתעתי הוא מתנהג בחביבות ואומר שנכון, מגיעים לי המון ימי חופשה, ומסכים איתי שחבל לא לנצל דיל מוצלח כזה. כשאני מתנצל שהכל קורה באתראה קצרה מיד אחרי הנסיעה לחו"ל הוא אומר לי שזה בסדר גמור. אם לא יהיה עומס יוצא דופן יסתדרו בלעדי ושאהנה עם החבר.

אני חוזר עייף מאוד מהעבודה - כל היום התעסקתי בפריקת ארגזי צבע והדבקת תוויות  - ומגלה שמיצי נסע להוריו והשאיר לנו פתק תודה חביב ועציץ יפה, ואפילו הוסיף משפט התנצלות קצר ומגושם. אני מקווה בכל לבי שהוא יהיה בסדר, שיחזור לעצמו ושלא יזכור אותנו לרעה. 

סיר לחץ

אתמול ישנתי לבד. רוני נשאר בבסיס ולמרות שהוא התקשר והיה נורא חמוד, עדיין, הוא היה שם ואני פה. דיברנו קצת על מיצי ועכשיו, כשהיה מאוחר מידי, שנינו הודינו שבעצם הרגשנו מאוד לא נוח עם הקטע שהיה איתו. "אז למה בכל זאת הסכמת?" התרגז רוני.

"ולמה אתה?"

"נופל עליך זיון אז תגיד לא?"

"לפעמים עדיף להגיד לא. אם הייתי מסלק אותו בראש השנה אז כשהכל התחיל..."

"זה לא התחיל בראש השנה, זה התחיל עוד קודם. הוא נדלק עליך ברגע שנפגשתם וניצל את זה שאני עזבתי ואתה הרשית לו."

"אתה עזבת אותי בגלל בחורה, ופתאום בא בחור נחמד ורצה אותי, אז מה רצית שאני אעשה? שאזרוק אותו מהמיטה?"

"כן." הוא מטיח בי בזעם.

"היית מת." אני מחזיר לו בכעס ושנינו שותקים, נבוכים מעוצמות הרגש שהשיחה הקלילה שלנו חשפה פתאום.

יש הרבה קטעים כואבים מאוד בהיסטוריה הקצרה שלנו שעדיין לא התמודדנו אתם, ובעצם הכל מסתובב סביב אותו נושא – חוסר ההשלמה של רוני עם ההומואיות שלו והרצון שלו לגרום נחת להוריו ולבוא אליהם בחגים עם בחורה - רצוי בלונדינית כחולת עיניים - תלויה על זרועו. אם הוא לא היה עושה לי את התרגיל הזה מיצי לא היה מסבך אותי בסטוץ המיותר שהתפתח ביני לבינו. "גם אם לא היית חוזר מיד אחרי החג לא הייתי ממשיך את הסיפור איתו." אני אומר כדי לרכך ולהרגיע למרות שאני לא בטוח בזה לגמרי.

"הוא היה מופרע כבר אז?"

"הוא היה מוזר. כל הזמן היה נדמה לו שהוא שמן נורא ושעיר נורא, והוא לא הסכים שאני אראה אותו ערום ונעלב מכל דבר, ואחר כך הוא פתאום התחיל להשתולל במסיבות והשתרלל בצורה פראית. אחרי שהוא פגש את עומר חשבתי שהוא נרגע, אחרת לא הייתי הולך איתו לסרט ברוקבק.

"ידעתי שזיינת אותו כבר אז." אומר רוני במין שמחה קודרת ופראית שמפחידה אותי קצת.

"זה לא נכון." אני מוחה בזעף, "אמרתי לך כבר אז שלא."

שוב אנחנו שותקים קצת, ואז הוא מבקש שלא נדבר יותר על מיצי ומאחל לי לילה טוב. כשאני לוקח את התרופות של הלילה אני מבחין שנגמרו לי הכדורים של האלרגיה ומבלה את הלילה בחצי ישיבה, שעון על הכרית שלי כדי להקל על השיעול. האוזן שלי נמעכת על מראשות המיטה ואני קם מאוחר מידי עם אוזן כואבת והרגשה מחורבנת. אני שונא לריב איתו בטלפון ועוד יותר שונא לישון לבד.

בעבודה הסגן נמצא במצב רוח איום ומתנהג כמו נאצי ואחר כך, בארוחת עשר, הוא מנסה להתנצל בצורה לא ישירה כדרכו (עוד גבר טיפש אחד) ומעל כוס פטל (הוא לא שותה קפה) הוא מספר לנו סיפורי זוועה על מהלך השיפוצים בדירה שלו. הצבעי צבע כל חדר בגוון אחר של קרם והסגן התעצבן נורא. לדעתי אין לזה שום חשיבות, קרם זה קרם, אבל הוא מתרתח ואומר בתוקף שהוא שילם שכל הבית יהיה צבוע בצבע אחיד והוא לא מוכן לקבל גוונים שונים של קרם, ואם לא די בכך הרצף שהקבלן הביא הוא סיני שעובד בבקרים במקום אחר ויכול לעבוד רק אחרי הצהרים. הוא אמנם רצף מעולה, אבל עובד לאט מאוד ולא מדבר כמעט אנגלית, וגם העברית שלו לא משהו, והכי נוראי - הוא חתך מרצפות עם הדיסק ועפו גיצים על האוטו של השכן שהתרגז בצורה מוגזמת והקים צעקות אימים. כדי להוכיח לו שהאוטו שלו לא ניזוק הסגן ואשתו המסכנה עמדו ושטפו לו את האוטו ואחר כך הסגן צילם את הרכב השטוף כדי שאף אחד לא יבוא אליו בתביעות. אם עבר בי איזה הרהור שאולי כדאי לצבוע את הבית ולרצף מחדש את המטבח הוא נגוז לשמע הסיפורים הללו.

חזרתי עייף ומעוך הביתה וגיליתי שאין מה לאכול. מזל שהפשרתי חבילה של חזות עוף וביררתי אצל הבשלניות מהגרפיקה מה עושים עם הדבר הזה. הן החליטו ברוב קולות שאני אבשל בסיר לחץ צלי עם תפוחי אדמה ואפילו רשמו לי מה לעשות - בערך. חתכתי בצל ושום ושמתי אותם בשמן רותח כדי שיזהיבו. מסתבר שזה מה שקורה לבצל ולשום בתוך שמן, הם מזהיבים, ונעמדתי לקלוף תפוחי אדמה, ואז צץ פתאום עומר במטבח שלי. הוא רצה לבקר עוד כשמיצי היה אצלנו, אבל מיצי סירב בתוקף. עכשיו הוא פשוט הופיע בלי הודעה מראש. בא לקחת את הדברים של מיצי שנשארו אצלנו ולהחזיר לנו את המפתח. סך הכל הוא בחור לא רע ובטח שלא טיפש, אבל במחיצתי הוא מתנהג בצורה מאוד נוקשה ולא טבעית וזה גורם גם לי להיות עצבני ומתוח. הוא אסף בזריזות את החפצים של מיצי מחדר האורחים והודה לי שטיפלנו בו כל כך יפה. הסמקתי ממבוכה ומזל שעמדתי ליד הסיר החם ככה שיש לי סיבה להיות אדום.

"הבצל נראה לך מוזהב?" שאלתי כדי לשנות נושא.

עומר הציץ והעיר שאם לא אבחוש מהר את הבצל והשום הכל יישרף, "ותקטין את האש." הוסיף. אני מקטין, בוחש, מכניס את חזות העוף החלקלקים פנימה, מנסה לטגן אותם עד שילבינו קצת, אבל הם זזים כל הזמן ומפריעים זה לזה להלבין כראוי.

"אתה לא שם מלח?" שואל עומר, ונדמה לי שהוא נהנה מאוד מחוסר הישע שלי.

"אהה, כן. המלח, איפה המלח?"

"וצריך גם פלפל אני חושב."

חבל שלא הכנתי הכל מראש על השיש כמו שעושים בתכניות בישול בטלוויזיה, חוץ מזה, מאין לי לדעת כמה מלח ופלפל להוסיף? עומר שולח אותי להמשיך לקלף את תפוחי האדמה, מוסיף תבלינים (פתאום גיליתי שיש לנו מדף תבלינים במזווה, אין לי מושג מתי הוא צמח שם) בוחש, מטגן, מרוצה מאוד מעצמו, שואל שאלות קטנות ותמימות לכאורה, ומנסה, תוך כדי שהוא נותן לי טיפים בבישול, לגלות מה בדיוק מיצי עשה אצלנו.

אני מודה שמיצי שתה והתמסטל, אבל זה הכל. "הוא בטח התגעגע אליך מאוד." אני מנסה לשפץ את האמת. "לא, הוא לא." ענה עומר בקול קודר, "מיצי לא יכול לאהוב את מי שאוהב אותו. הוא כל כך לא מעריך את עצמו עד שהוא מסוגל לאהוב רק את מי שלא שם עליו."

"אתה מתכוון אלי?"

"כן, אני הייתי ברירת מחדל, הוא כל הזמן רצה אותך."

"זאת אומרת שהכל באשמתי?" נבהלתי.

עומר צוחק בלעג ומודיע לי שאם זה לא היה אני זה היה מישהו אחר. לדעתו אני כשלעצמי כלל לא חשוב בכל הבעיות של מיצי עם עצמו. "הוא טיפוס כזה שמתאבסס כל פעם על איזה אובייקט לא מושג אחר." הוא אומר בעצב. "הייתה לי הרגשה שלאחרונה הוא העביר את הרגשות החולניים האלו לרוני. שלא תבין אותי לא נכון, אתה בחור נחמד, אבל החבר שלך ממש ממש סקסי."

אם אתה לא פולני אני צנצנת, אני חושב לעצמי בשקט, אבל רק מהנהן בכובד ראש כי סך הכל מגיע לי לחטוף ממנו את הדקירות הקטנות והמרגיזות הללו. "אולי אתה צריך להפוך גם את עצמך לאובייקט לא מושג כדי שהוא יתאבסס עליך?" אני אומר, קצת בצחוק, ומקבל נאום שלם, רציני מאוד, על יחסים בוגרים לעומת קראשים, על זוגיות שפויה ובריאה, ועל מה הוא מצפה מבן זוג, ועוד ועוד הארות מחכימות בסגנון עדות הפוליטקלי קורקט.

בסוף הוא הולך ורוני מגיע, משבח את היוזמה הבישולית שלי ושואל מה עומר רצה. כשאני מנסה לספר לו על דבריו של עומר הוא סותם את אוזניו בשתי הידיים ומבקש שדי כבר עם דיבורים, בוא נלך למיטה.

"לא בא לי זיון." אני מודה, "אני עייף."

"גם לי היה מספיק מזיונים." הוא מסכים, "אני סתם רוצה שנתחבק קצת לפני שאני השינה." הוא אומר ולמרבה הפלא הוא מתכוון לזה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה