יום רביעי, 3 בפברואר 2021

4. למה אני?

 ט"ו בשבט

הארכיון בו עבדתי שכן בבניין משרדים מלבני וחסר ייחוד בצומת הצ'ק פוסט. בחמש הקומות העליונות היו משרדים ומחסנים, ואילו בקומת הקרקע, או אולי ראוי יותר לכנותה קומת המרתף, היה הארכיון. בימים הראשונים הייתי מחנה את הרכב מאחור, במגרש החנייה, עושה סיבוב ברגל ונכנס בכניסה הראשית דרך דלתות זכוכיות ענקיות ללובי. בלובי היה דלפק קבלה שעליו חלש גבר לא צעיר ולא רזה בשם פרנקו. הוא הציג את עצמו ככמעט פנסיונר של קופת חולים, והודיע לי שעלי לפנות אליו בכל תקלה ובעיה. די מהר הבנתי שנדיר מאוד למצוא אותו יושב ליד הדלפק וממתין שיציגו בפניו בעיות, רוב הזמן הסתובב, אלוהים יודע איפה, ובכל זאת ידע תמיד מה קורה בכל קומה, והיה מקור למידע מועיל מאוד.

חוץ מפרנקו היו בלובי כמה עציצים חולניים למראה, שתי מעליות איטיות וחורקות שאחת מהן הייתה מקולקלת רוב הזמן, ודלת פלדלת שרוטה שהובילה לכמה מדרגות שבסופן שכן הארכיון.

אחרי כמה ימים פרנקו השתכנע שאני עומד להישאר בארכיון לתמיד, וגילה לי שיש עוד גישה לארכיון. אחרי שנשבעתי לו לשמור על המפתח מכל משמר הוא הוביל אותי למגרש החנייה והראה לי דלת קטנה ואפורה שהייתה חבויה בצניעות בקיר האחורי של הבניין, הצד הפונה למגרש החנייה, נחבאת מתחת לשורת מזגנים מטפטפים. הדלת האחורית הזו הובילה למסדרון צר שנפתח מצד אחד למטבחון של הארכיון ומצד שני לשירותים שהיו מרווחים להפתיע וכללו גם מקלחת קטנה. חוץ מזה היו בארכיון עוד שני חדרים, הראשון, הגדול, היה גדוש שורות של מדפי מתכת בצבע אפור משרדי מדכא שעליהם נערמו קופסאות קרטון מלאות תיקי מטופלים שרובם, מן הסתם, נפטרו מזמן בשיבה טובה. השני, הקטן יותר, הופרד מאולם הגדול במחיצת זכוכית והיו בו חוץ מכיור עם שיש קטן ומוכתם שני שולחנות משרדיים מצופים פורמייקה מכוערת ושרוטה, ועליהם ניצבים שני מחשבים חדישים להפתיע. מעט האור שהאיר את המקום נבע מכמה שורות של לבני זכוכית עכורה שהיו קבועים בקיר האחורי ומשתי שורות של פלורסנטים מיושנים שרובם או שלא דלקו כלל או שהבהבו וזמזמו באופן מעצבן ביותר. רק בשירותים ובמטבחון היו חלונות אמיתיים שניתנו לפתיחה, גם הם מלוכלכים וחורקים.

תפקידי היה להכניס סדר בערמות התיקים והקופסאות, למיין ולסדר אותם לפי שנים ונושאים, ואחר כך להכניס את כל המידע שבהם לזיכרון המחשבים, ולא לשכוח לגבות את כל המידע הרפואי הרגיש והחשוב הזה, שספק אם מישהו יזדקק לו אי פעם, אבל במקרה שכן תפקידי היה לוודא שיהיה קל ונוח להשיג את אותו מידע. בימים הראשונים שלי בארכיון רק שאבתי וטאטאתי תלתלי אבק שהצטברו בכל מקום. בעזרת פרנקו השגתי לא רק שואב אבק תעשייתי יעיל אלא גם נורות פלורסנט לד וסולם, ובמשך יום שלם רק עליתי וירדתי בסולם עד שהחלפתי את כל הנורות החלשות והמהבהבות בתאורה בהירה וחזקה. פרנקו שיבח אותי על חריצותי והכושר הגופני שהפגנתי והיה מלא התפעלות מהשינויים שהכנסתי בארכיון. הוא לא ידע שאני שוקד זמן רב כל כך על עבודות הניקיון והסדר כי אני חושש להתחיל לעשות מה שבאמת היה נחוץ לעשות, למחשב את הארכיון.

ברור שאני יודע להשתמש במחשב ואני מקליד לא רע בעשר אצבעות בהקלדה כמעט עיוורת, ויודע לארגן מצגות נאות בפאוור פוינט, אבל תוכנת האקסל השטנית מטילה עלי מורא, וכל עניין הטבלאות תמיד מסבך אותי ומבלבל אותי. מעדיף לסחוב ערמות תיקים מאובקים מאשר לפתוח אותם ולהכניס את המידע שהם מכילים להרד דיסק. במקום עבודתי הקודם, תחת חסותו של איציק, כמעט שלא נגעתי במחשב. "אתה בחור צעיר, ספורטיבי ובריא, לא זקן שמן ומעשן כמוני וכמו סשה." קבע איציק, מנהל הארכיון, והטיל עלי את כל העבודות הגופניות שביצעתי בשמחה, מניח לו ולסשה ולריטה המזכירה להתעסק במחשב. הגעתי לעבודה הזו די במקרה, ובעצם בלית ברירה, זו הייתה אמורה להיות עבודה זמנית עד שאמצא משהו רציני יותר. התואר הראשון שלי בתעשייה וניהול לא ממש הכין אותי לעבודה בארכיון, וציינתי זאת ביושר בלשכת התעסוקה. בראיון העבודה שאיציק ערך לי הוא הבטיח שזה קלי קלות, ותוך כמה חודשים, שנה גג, הוא ילמד אותי הכל, ואכן, מידי פעם הם היו מסבירים לי מה הם עושים, ומה עושה כל תוכנה ומבטיחים לי שהנה, עוד מעט, גם אני אתחיל לעבוד מול המחשב, אבל אז התחילה הקורונה ומעט הידע שצברתי התנדף עם הזמן.

הגעתי לעבודה כרגיל, קצת לפני שמונה בבוקר, החניתי קרוב ככל האפשר לדלת האחורית, וניגשתי אליה בעודי מהרהר לעצמי שזהו, נגמרו התירוצים והדחיות, הארכיון נקי ומואר, כל הקופסאות מסודרות לפי תאריכים ואין ברירה, עלי לשבת מול המחשב ולהתחיל להזרים לתוכו את הנתונים בצורה מסודרת שתאפשר לי... ואז הבחנתי להפתעתי באופנוע שחור עם קישוטי כרום נוצצים חונה מול הדלת. לצד האופנוע עמד בחור אחד, גבוה ורזה, לבוש ג'ינס, מעיל עור שחור וכפפות שחורות, קסדה לבנה מכסה את ראשו ופניו. רק אחרי שהוא הסיר את הקסדה מראשו וחייך אלי ראיתי שעורו כהה מאוד, שערו שחור, מתולתל וקצר ושאלו לא כפפות שחורות על ידיו, זה פשוט הצבע שלהן.

"דודו?" הוא שאל בקול נעים עם שמץ קלוש של מבטא, שעכשיו הבנתי שהוא אתיופי, והושיט לי יד ללחיצה.

"כן, אתה יוני?" לחצתי את ידו ואז נזכרתי, "שיט, קורונה."

"אה, נכון." נזכר גם יוני וצחק בשיניים לבנות צחוק משוחרר ועליז.

"איך ידעת להגיע לפה?" השתוממתי.

"פרנקו אמר לי, והוא מרשה לי להכניס את האופנוע פנימה." הסביר יוני, והמתין בסבלנות עד שפתחתי את הדלת והחזקתי אותה למענו. הוא נכנס, מוליך את האופנוע והחנה אותו בצד, מול השירותים, בעוד אני מדליק את האור שהציף את הארכיון, מכה אותי לרגע בסנוורים.

 ***

"נו, אז מה עם הבחור שסידרתי לך?" שאל חמי, "איך אתה מסתדר איתו? הוא עוזר לך?"

"לא ממש, האמת היא שאני זה שעוזר לו."

חמי הרים את גבותיו בפליאה לנוכח התשובה שלי, "וואלה?"

"כן, כי הוא מבין במחשבים הרבה יותר ממני וישר הוא קלט את התוכנה הזו של קופת חולים, והבין מה לעשות, ומה שהכי טוב שהוא הצליח להסביר אפילו לגולם כמוני איך להשתמש בה. איציק בא לבקר אצלנו אתמול וממש התפעל מהעבודה שעשינו, ואני לא אתפלא אם הוא יעיף אותי וייקח את יוני במקום."

"אני בטוח שזה לא יקרה." הרגיע חמי, "וחוץ מזה יוני עדיין סטודנט, ולך תדע איפה הוא ירצה לעבוד כשהוא יסיים את הלימודים."

"אני מתאר לעצמי שזה תלוי גם באשתו." הערתי.

"אשתו? מה פתאום? הוא לא נשוי."

"הוא כן. הוא שם תמונה של אשתו והילד על השולחן שלו."

"אולי זו אחותו עם הילד שלה?"

"לא, הוא אמר שזה הבן שלו, ילד חמוד בן ארבע, שמו יובל."

"מוזר, קיבלתי רושם שהוא... אה... הבנתי שהוא רווק." התפלא חמי.

"תגיד חמי, איך אתה מכיר אותו בכלל? את יוני אני מתכוון."

"אה... הוא..." חמי היסס, וקיבלתי רושם שהוא לא ממש רוצה לענות לי, ואז הופיע רוכב אופניים מולנו ורוקי, כדרכו תמיד, ניסה לרדוף אחריו, וחמי ניסה למנוע ממנו להציק לרוכב האופניים, ואחר כך היה טלפון מאורה שלא מצאה את נעלי ההתעמלות של נמרוד, והשאלה ששאלתי נשכחה משנינו וצצה שוב במוחי למחרת בבוקר כשאמרתי בוקר טוב ליוני שכמו תמיד הקדים אותי, וכבר הרתיח מים בקומקום החשמלי והתחיל להכין לנו נס קפה.

"יוני, איך אתה מכיר את חמי?" שאלתי ולקחתי לי קרקר מלוח אחד מהחבילה שהבאתי.

יוני צחק ואמר שזה סיפור מצחיק וטיפה מפדח, אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני לא אצחק ממנו ולכן הוא מוכן לספר לי אם יש לי סבלנות להקשיב.

"כן, יש לי, תספר." נרכנתי לעברו, נהנה שוב ממראה פניו מלאי ההבעה, ומהחיוך העליז שלו. אני מודה שביום הראשון הוא קצת הרתיע אותי, אף פעם לא יצא לי לפגוש מקרוב יוצא אתיופיה. די נדהמתי לשמוע שהוא עושה תואר שני בהנדסת מחשבים ועוד בטכניון. תמיד חשבתי על יוצאי אתיופיה כעל אוכלוסייה טעונת טיפוח, אנשים מוחלשים שצריכים העדפה מתקנת ושפע סבלנות עד שיצליחו בעתיד להתרגל לחיים בעולם המודרני ואולי, עם שפע רצון טוב וסבלנות, יצליחו הילדים או הנכדים שלהם ללמוד איך להפוך לאזרחים מועילים.

הופתעתי כשיוני ציין כבדרך אגב שהוא קיבל מעל שבע מאות בפסיכומטרי.

"אף פעם לא עשיתי פסיכומטרי." הודיתי, "היו לי ציונים מספיק טובים ובמכללה ויתרו לי על הפסיכומטרי."

יוני הנהן ואמר שזה מבחן די מטופש ומיותר, מילא האנגלית והמתמטיקה, אבל כל המילים המשונות האלה בעברית, מה הקשר בין הנדסת מחשבים ובין לדעת מה זה למשל טרסקל? תהה.

"טרסקל זה שולחן עם שלוש רגליים." הפגנתי את יכולתי לזכור מידע מיותר לגמרי.

"בדיוק," זרח אלי יוני, "כל הכבוד דודו." שיבח אותי וסיפר לי איך הלך לשירותים כשביקר בגלריה של יד לבנים, ונתקע שם בלי יכולת לצאת. "הדלת של התא נתקעה משום מה ולא הצלחתי לפתוח אותה." סיפר, "ולמזלי חמי שמע איך אני נאבק במנעול והציל אותי, ומאז התיידדנו קצת. מה שלומו דרך אגב?"

"בסדר גמור, קצת מדוכא בגלל הסגר הזה, אבל מי לא? דרך אגב, משום מה הוא חשב שאתה רווק." הפניתי את מבטי לשולחן שלו, שם ניצבה התמונה של האישה הצעירה שאחזה בילד קטן.

"אני באמת רווק, או יותר נכון גרוש." הסביר יוני, "הנישואים שלי לא עבדו, אבל לפחות יש לי ילד חמוד, מה אתך דודו, אתה נשוי?"

"לא ולא סביר שאני אתחתן אי פעם, לא עם אישה בכל אופן." עניתי, מופתע כמה נוח הרגשתי להסגיר את האמת.

"זאת אומרת שגם אתה כמו חמי ורוני?" הפגין יוני מהירות תפיסה

"כן, בערך, אני בעניין של גברים, אבל עדיין לא... אין לי בן זוג."

יוני חייך, "אל תדאג, בחור נחמד ויפה כמוך, אני בטוח שבקרוב..." ואז הוא הושיט את ידו השחומה, יד אלגנטית אך גברית והעביר את קצות אצבעותיו הארוכות והוורדרדות על לחיי. מזל שישבתי כי ברכיי נחלשו פתאום, והרגשתי שכל הדם מזנק אל פני שבטח האדימו כמו עגבנייה. עינינו נפגשו ו... הטלפון שלי צלצל ודודה אלה ביקשה שאעבור בסופר ואקנה חלב כשאני חוזר מהעבודה, ודקה אחר כך נכנס פרנקו עם אספקת החלב והנס קפה שלנו ונשאר לפטפט קצת עם יוני, והרגע חלף עבר לו.

 "תראה מה זה?" הבטתי סביבי בהשתאות, מתענג מהמראה המלבב של שדה ירוק מנוקד כלניות וסביונים, "פברואר עוד לא התחיל וכבר מרגישים אביב."

"כן, השנה הוא התחיל קצת מוקדם מידי." הסכים חמי, "אבל עוד מעט ירד שוב גשם." ניחם אותי, והוסיף שמאוד יפה מצידי לקום כל כך מוקדם כדי לטייל עם הכלבים למרות שאני לא ממש חייב.

"לא חייב אבל רוצה, כל כך יפה פה, וזה כזה כיף לפתוח את היום בטיול, תראה את העץ הזה, איזה יופי, זו שקדיה?" הצבעתי על עץ פורח בלבן.

"כן," אישר חמי, "ומחר יהיה ט"ו בשבט ואנחנו חוגגים אותו השנה בארוחה חגיגית עם קינוח שיהיה אך ורק מפירות ארצנו. הזמנו את כולם, ואני אשמח מאוד אם תביא אתך את יוני."

"אבל הסגר?"

"הסגר," הניד חמי את ידו בביטול, "שטויות במיץ, וחוץ מזה אני כבר אחרי החיסון השני, מתי אתה מתחסן דודו?"

"אה... לא יודע, איך אני יכול להתחסן אם אני רק בן שלושים? ואיך זה שאתה התחסנת, אתה לא צעיר מידי?"

"לא, אני כבר מעל ארבעים, ארבעים ושתיים אם לדייק."

"באמת?" הופתעתי, "אתה נראה צעיר יותר, חשבתי שאתה רק בן שלושים ומשהו."

חמי טפח על שכמי ואמר שאני חמוד, ובאמת יפה מצידי, אבל ברור היה שהוא לא מאמין לי וחושב שאני מחמיא לו מתוך נימוס. הוא טעה, אמרתי באמת מה שחשבתי, חמי נראה ממש טוב לדעתי, כתפיים רחבות, בטן שטוחה, פנים גבריות נאות מאוד, חיוך נעים ועיניים טובות. "איך נתנו לך להתחסן?" חקרתי.

"הלכתי עם בוריס כמלווה, הוא קיבל תור בשפרעם והאח שאל אותי אם אני רוצה להתחסן גם כן וכמובן שאמרתי שכן, אתמול עשינו חיסון שני ואני מחכה לתופעות לוואי, אבל בינתיים אני לא מרגיש כלום."

"ואיך בוריס?"

"מרגיש מעולה, הוא בטוח שעבדו עליו ולא באמת הזריקו לו."

"באמת?" נדהמתי, "ברצינות?"

"קשה לדעת אצלו," גיחך חמי, "הוא טוען בתוקף שהוא לא הרגיש שום דקירה, אבל כן דקרו אותו, עמדתי לידו וראיתי, כדאי להגיע לשפרעם או ליוקנעם אחרי הצהריים, הם מחסנים כל אחד כדי שלא יצטרכו לזרוק את החיסון לפח."

"טוב, בסדר, אני אנסה." הבטחתי ועוד באותו בוקר הצעתי ליוני שנלך יחד אחרי העבודה להתחסן.

"בכיף." הסכים יוני, "שמעתי שבעוספיה מחסנים כל מי שמגיע אחרי הצהריים."

"באמת?" הופתעתי, "ואני שמעתי אותו דבר על שפרעם."

יוני נועץ בנייד שלו ואמר שעוספיה קרובה יותר משפרעם, וגם הדרך לשם יפה יותר, אם אני לא פוחד מהעלייה לכרמל.

"לא, אני ממש לא פוחד, האמת שאני פוחד יותר מהזריקה."

יוני צחק ואמר שאני ליצן, ושאל מה נעשה עם האופנוע שלו?

"נשאיר אותו פה ואחרי החיסון אני אקח אותך הביתה, או שאני אחזיר אותך לפה, תחליט לבד מה נוח לך, למרות שלדעתי אחרי הצהריים יהיה גשם ועדיף לוותר על האופנוע."  

"ומה יהיה מחר בבוקר?" הקשה יוני, "אין לי בעיה לנסוע באוטובוס, אבל מאז הסגר הזה האוטובוסים נעשו ממש בעייתיים, אולי אני אתפוס מונית או טרמפ עם מישהו?"

"אין צורך, אני אבוא לקחת אותך עם האוטו, אבל בתנאי שתבוא איתי מחר למסיבת ט"ו בשבט, חמי והחבר'ה שלו עושים מין ארוחת ט"ו בשבט משפחתית, ואנחנו מוזמנים גם כן."

פניו של יוני התעננו, "הייתי שמח לבוא, לא יזיק לי לחגוג קצת, אבל מחר אני מבלה עם יובלי, הבטחתי לגרושתי לשמור עליו כי היא יוצאת לדייט."

"מה הבעיה? תביא גם אותו, יש שם המון ילדים, בן כמה הוא, ארבע? כמו הקטנה של חמי, הוא פוחד מכלבים?"

"ממש לא, הוא מת על כלבים, הוא כל הזמן מציק לרינה שתביא לו כלב."

"אז למה היא לא מאמצת כלב?"

"כי היא גרה בדירה שכורה ובעל הבית לא מרשה בעלי חיים, וחוץ מזה לדעתי היא גם פוחדת קצת מכלבים."

"גם אני פחדתי פעם מכלבים, אבל התגברתי על זה בזכות תות ורוקי החמודים. אני בטוח שיובל ימות עליהם."

יוני אמר שהוא מסכים אבל הוא צריך לתאם את העניין עם רינה, אימא של יובל ואם לא תהיה לה התנגדות הוא ישמח לבוא. בארכיון לא הייתה קליטה ולכן הוא יצא החוצה לדבר עם רינה, משאיר אותי לבד עם התמונה שלה ושל יובל. בחנתי אותה שוב שואל את עצמי אם גם היא אתיופית בעלת עור בהיר או שאולי היא תמניה? ואולי היא נראית יותר תמניה מאתיופית בגלל התאורה בצילום?

יוני נכנס ובישר לי בשמחה שרינה מסכימה. "היא אימא ממש דאגנית, הייתי צריך להישבע לה שאני אתקשר כל שעה ואשלח תמונות של הילד כדי שהיא תסכים, אבל בסוף היא השתכנעה שטוב ליובל לפגוש עוד ילדים ולשנות קצת אווירה."

"איפה הוא עכשיו, יושב בבית עם אימא?"

"לא, מה פתאום? רינה גם לומדת וגם עובדת, בקושי יש לה זמן לנשום, מזל שאימא שלה מוכנה לשמור על יובל ואגב, אם תהית, היא לא אתיופית."

"אז מה היא?" שאלתי ואחר כך נבהלתי והתנצלתי על החטטנות שלי וביקשתי סליחה.

"שטויות, אין לך סיבה להתנצל, היא תמניה מצד אחד ונדמה לי שמרוקאית מצד שני, אבל ההורים שלה התגרשו כשהיא הייתה תינוקת והאבא לא בתמונה."

"מה היא לומדת?" המשכתי להיות חטטן.

"הנדסת חומרים, היא עושה כבר תואר שני, בחורה מאוד אינטליגנטית, מאוד שאפתנית, טעינו כשהתחתנו, אבל מעז יצא מתוק ולפחות יצא לנו ילד נהדר."

הסכמתי בנימוס שיובל נראה ממש חמוד, אבל רק אחרי שפגשתי אותו למחרת הבנתי עד כמה צדקתי ובכלל, באותו שבוע צדקתי כל הזמן. באמת ירד גשם אחרי הצהריים ולכן החזרתי את יוני לדירה שלו בטכניון ואפילו התעכבתי שם לשתות כוס תה, ופגשתי את השותף שלו לחדר – עולה מקנדה שדיבר עברית קלושה מאוד, אבל היה מלא רצון טוב ומנומס מאוד.

למחרת סיפר לי יוני שהשותף שלו לדירה מאורס לבחורה חמודה ומאוד ביישנית שמסרבת להיכנס איתו למיטה כשיוני נמצא בדירה.  "כל פעם שהיא באה לבקר אצלו אני מנסה למצוא לי מקום לבלות בו כדי שהמסכן הזה ייהנה קצת מהחיים," הצטחק, "אבל מאז החורף והסגר השלישי זה נעשה די קשה. אני מת לעזוב כבר את הדירה הזו למצוא מקום נחמד יותר, נקווה שאחרי שאני אגמור ללמוד הקורונה הזו תירגע וכולנו נוכל לחזור לחיים שלנו."

"אמן." הסכמתי והוספתי שאין לי בעיה לארח אותו אצלי כי לדודה אלה יש עוד שני חדרים פנויים, וגם אצל חמי יש חדר אורחים נעים, ושנקבל אותו בשמחה מתי שהוא רק ירצה.

הרשינו לעצמנו לצאת שעה קודם מהעבודה וחיש קל העפלנו במעלה הר הכרמל, נוסעים בזהירות בכביש היפה, והמפחיד קצת, עד לעוספיה. הופתעתי לטובה מהיעילות והזריזות בה התנהל כל עניין החיסונים. נכנסנו, שאלנו איפה מתחסנים, ומיד היפנו אותנו לתור קצר וזריז, ולפני שהספקנו לשלוף את כרטיס הקופת חולים שלנו כבר הגיע תורנו. אחות חביבה ביקשה שאשב ואפשיל שרוול, העבירה את הכרטיס שלי, וידאה שאין לי אלרגיות מסכנות חיים, ועד שעניתי היא כבר תקעה בי מחט דקיקה שבקושי הרגשתי, ושלחה אותי לשבת בחדר התאוששות לרבע שעה. יוני שעבר במקביל אותו תהליך התיישב לצידי ושאל איך אני מרגיש.

"מרגיש רגיל לגמרי, ואתה?"

"אותו דבר." ענה יוני והביט בנייד שלו שהתריע על הודעה נכנסת מגרושתו, "רינה מוסרת שיובלי כבר מחכה לי בקוצר רוח." חייך וקם, "יאללה, בוא נעוף מפה." ירדנו חזרה לנשר, נהנים מהנוף הנפלא של המפרץ שהשתרע למרגלות הכרמל, וקצת לפני השקיעה פגשנו את רינה ויובל ממתינים לנו בגן שעשועים קטן שהשתרע ברוב נוחות בסוף הירידה מההר.

"אבא!" צעק יובל, זאטוט שחום ונמרץ עם ראש מתולתל וחיוך קורן, וזינק לזרועותיו של יוני שהניף אותו למעלה וצחק.

הילד דרש שאבא ינדנד אותו בנדנדה ויוני נעתר לו ברצון בעוד אני בוחן בסקרנות את אימו של יובל שמצידה בחנה אותי גם כן. היא הייתה צעירה נאה, שחומה, רזה ונמרצת, רצינית ודרוכה כאילו חיכתה שכל רגע יקרה משהו איום ונורא, איזה אסון או תקלה שתהפוך הכל. "אם הוא יבכה ויגיד שהוא רוצה הביתה תעזוב הכל ותחזיר אותו מיד." הורתה ליוני ומסרה לו תיק גדוש בגדים וצעצועים. יוני הנהן בפיזור נפש ואמר לה להירגע ושהכל יהיה בסדר.

"ותזכור, הבטחת שתתקשר כל איזה שעה שעתיים." סירבה רינה להרפות. "הוא תמיד מבטיח ואחר כך שוכח." פנתה אלי בטרוניה.

"אני לא אשכח." הבטחתי, "תני לי את המספר שלך ואני נשבע לך שאני אתקשר כל שעה וגם אשלח תמונות.

היא דיקלמה לי בזריזות את מספר הנייד שלה, ומיד הוספתי אותה לאנשי הקשר שלי, ואחר כך הגדלתי לעשות וצילמתי את יוני שנדנד את יובל הצוהל בנדנדה, זו הייתה תמונה מוצלחת מאוד, שניהם זרחו משמחה ונראו דומים מאוד ומאושרים מאוד.

שלחתי לה את התמונה והבטחתי שנשגיח היטב על הילד, שיש שם עוד ילדים בגילו שישחקו איתו ושהוא ייהנה מאוד.

כנראה שעשיתי מה שצריך ודיברתי בטון המתאים כי רינה התרצתה סוף סוף, ולרגע נראתה פחות דרוכה. היא נפרדה מיובל בנשיקות, זרקה שלום נוקשה ליוני ולפני שנכנסה למכוניתה הוסיפה כשהיא פונה אלי, "אני שמחה שסוף סוף יונתן מצא חבר שמבין שהוא גם אבא ושהילד חשוב לו יותר מכל דבר אחר." והסתלקה, מניחה לי לתהות לאיזה דבר אחר היא מתכוונת.

אין תגובות:

פרסום תגובה