3. למה אני?

קראש

הארכיון שחיכה לי היה מבולגן והפוך וגם מלוכלך מאוד. ברגע הראשון נבהלתי מערמות המסמכים המבולגנים והמאובקים שחיכו לי על מדפי מתכת מחלידים וכמעט שברחתי חזרה לאימא, אבל אחרי כמה דקות התעשתי, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד. איציק אישר לי לשכור מישהו שיעזור לי למחשב את כל הבלגן אבל רק בחצי משרה הזהיר אותי. בימים הראשונים יצאתי מוקדם וחזרתי מאוחר ושקעתי בעבודה עד למעלה מראשי. רוני היה בחו"ל, "באירופה." אמר חמי כשנפגשתי בו במקרה כשחזר מהסופר, עמוס קניות, "והספרייה שוב סגורה." הוסיף במרירות, "ואני שוב מובטל."

"זה בטח ייגמר בקרוב." ניחמתי אותו ושאלתי אם הוא מכיר מישהו שאין לו עבודה ויש לו קצת הבנה במחשבים, "לא משהו ממש רציני, מישהו שיודע להדפיס מהר ובלי שגיאות כתיב ומתמצא קצת באופיס וכאלה."

"אני אברר." הבטיח חמי, "זה בשביל עבודה קבועה או משהו זמני?"

"לא יודע." הודיתי, "אבל אני יכול להבטיח המון עבודה לחצי שנה הקרובה, ואולי יותר, זו רק חצי משרה והמשכורת לא משהו, אבל התנאים טובים ואני בוס ממש נחמד."

חמי צחק, טפח על שכמי והסתלק.

אחרי כמה ימים של עבודה קשה, תקוע לבד בארכיון המאובק, הרגשתי שאני זקוק לשינוי אווירה, קצת חברה נעימה לא תזיק לי, אמרתי לעצמי, והלכתי לבקר אצל השכנים, להגיד שלום לבנות ולילדים, ועל הדרך לברר אם רוני חזר כבר.

התקבלתי בסבר פנים יפות, כולם שמחו לראות אותי וחמי נתן לי פתק עם טלפון של בחור בשם יוני שאולי יתאים למה שרציתי, ואחרי שבישר לי שרוני טרם חזר הזמין אותי לראות איתו חדשות, "אם לא נמאס לך לשמוע שוב על הקורונה והסגר והחרדים והמוטציות וכל הבלגן הזה." הוסיף בעייפות, וצנח בכבדות על הספה.

בחדשות סיפרו שוב על המוטציה הבריטית הנוראית, והודיעו שבעוד יום יסגרו את נתב"ג וככה יפסיקו את יבוא המוטציה שבגללה העקומה לא משתטחת.

"אוי ואבוי." נבהל חמי, "איך רוני יחזור הביתה אם נתב"ג סגור? הוא יישאר תקוע בברלין."

כאילו שמע אותו רוני התקשר ואמר שכן, הוא יודע שסוגרים את נתב"ג, וחבל שנזכרו רק עכשיו אבל לא נורא, עוד לא סגרו את מעבר רבין והוא מתכנן לטוס לירדן ומשם להגיע במונית למעבר רבין, ובבקשה לא לדאוג, יהיה בסדר."

"ואיך תצא משם, מהמעבר רבין הזה?" המשיך חמי לדאוג, "תוכל לקחת מונית, יש לך די כסף?"

"לא כל כך." הודה רוני, "אבל לא נורא, אני אסתדר כבר."

"איך? אל תדבר שטויות, אני אסע לקחת אותך." החליט חמי.

"תיסע לבד עד אילת? זו דרך נורא ארוכה וכביש הערבה הזה... חבל ששגיא בבידוד, אחרת הוא היה בא איתך."

"אני אסע אתך חמי." התערבתי, "נתחלף בנהיגה."

"וואלה?" הופתע חמי, "חשבתי שאתה נורא עסוק."

"במשך שבוע שלם עבדתי כמו חמור עשר שעות ביום, אני חייב קצת חופש והחלפת אווירה או שאני אתחרפן, מתאים לי נסיעה לאילת."

"טוב, בסדר." חייך חמי, נראה לשמחתי פחות מובס ועייף, "תודה דודו."

החלטנו שנצא מחר בבוקר, מיד אחרי שחמי יטייל עם הכלבים, נמרוד הבטיח שהוא ידאג לטיול אחר הצהריים שלהם ואחרי שהכל סוכם והובהר הלכתי לישון.

השעה הייתה רק שמונה וחצי בערב, אבל הייתי עייף ומחר עמד לפני יום ארוך. בזמן שהסברתי לדודה אלה את כל הסיבוך עם אהרון ונתב"ג ומעבר רבין הנייד שלי צלצל פתאום ועל הצג הופיע מספר לא ידוע.

עניתי וזה היה בחור בשם יוני שדיבר בקול נעים עם שמץ מבטא לא מוכר שאמר שהוא מתקשר בנוגע לעבודה בארכיון של קופת חולים, והוא מקווה שזו לא שעה מאוחרת מידי.

"אה, כן, חמי נתן לי את המספר שלך, מה בדיוק הרקע שלך במחשבים?"

"אני לומד הנדסת מחשבים בטכניון, יש לי עוד סמסטר אחד ואני קצת לחוץ בכסף."

"אחלה, נשמע שאתה מתאים מבחינת הידע, אבל אני צריך להזהיר אותך שזה מקום די מדכא ומוזנח."

"זה בסדר, אני לא מפונק."

"איפה אתה גר?"

"במעונות הסטודנטים בטכניון, ואם אני לא אשלם להם בקרוב אני אגור ברחוב."

"הבנתי, טוב, אל תדאג, אני בטוח שתסתדר מעולה. לצערי מחר ומחרתיים אני לא אהיה כי יש לי איזה סידורים, אבל בוא ניפגש ביום חמישי בבוקר, נראה לך?"

"מעולה, תודה דודו, להתראות."

                      

"קח אתך מברשת שיניים, סכין גילוח ולבנים להחלפה, ואולי גם איזה חולצה וגרביים ספיר כי יש מצב שנישאר לישון שם לילה." הורה לי חמי כשבא לאסוף אותי בשבע בבוקר.

"מה, באילת? אבל המלונות לא סגורים בגלל הסגר?"

"לא נישן במלון אלא באיזה אכסניה קטנה ששייכת לחבר של הקוץ שמוכן לתת לנו לישון שם לילה אחד למרות שרשמית האכסניה שלו סגורה."

"הקוץ? איזה קוץ?"

"אני מתכוון לשגיא, הבוס של רוני, אני קורא לו קוץ, אבל רק בצחוק, בעצם הוא אחלה בן אדם וחבר טוב, של רוני בעיקר, וגם שלי. הוא גם היה המפקד שלו בצבא, ואחרי שהוא השתחרר הוא הקים חברה למטוסים זעירים ללא טייס, וכשרוני השתחרר הוא ישר שכר אותו לעבודה. אני כועס עליו לפעמים כי הוא כל הזמן שולח את רוני לחוץ לארץ, אבל אין מה לעשות, זה לצרכי עבודה."

חמי נהג עד תל אביב, ואחר כך התחלפנו וכל הדרך הקשבנו לרדיו, בעיקר לגלגל"צ, ודיברנו, בעיקר הוא. חמי סיפר לי שרוני היה בארון כשהיה בצבא, ורק לקראת סוף השירות, כשהוא כבר היה בקבע הוא העז וגילה, ורק לשגיא, שהוא חי עם גבר. "קודם הוא היה צריך להודות בזה בפני עצמו כמובן, וגם זה לקח יותר משנה." הצטחק, ואז ליכסן אלי מבט, "שמתי לב שדי הזדעזעת מהדעות הפוליטיות שלו, גם אני, בזמנו, כמעט נפרדתי ממנו בגלל משהו מהסוג הזה, אבל הוא פשוט לא ויתר והתעקש שלא ניפרד. כל פעם כמעט נפרדנו, ופעם באמת נפרדנו וחיינו בנפרד, בעצם לא פעם אלא פעמיים, איכשהו בסוף תמיד היינו חוזרים, בעיקר בגללו, אבל גם כי אני..." הוא נאנח, "ככה זה." סיכם, ולא פירש.

"סולי אומר שאסור לי לתת לדעות הפוליטיות שלי להפריע לחיי המין שלי, הבעיה שאין לי בכלל חיי מין חוץ מנשיקה אחת שנתן לי בחור ערבי חמוד שעומד להתחתן עם הארוסה שלו מיד בסוף הקורונה."

חמי שב ונאנח ואמר שאם ליהודים קשה להיות הומואים, לערבים זה קשה עוד יותר, ושאני עוד צעיר, והוא בטוח שיהיו לי עוד חיי מין עשירים ומספקים, ובעניין הזה האיכות יותר חשובה מהכמות, אם כי כמובן זה שונה מאחד לשני, וכל אחד צריך להחליט לבד מה מתאים לו. "תגיד יש לך עדיין קראש על אהרון?" הפתיע אותי אחרי ששתקנו והקשבנו בהנאה גדולה לביצוע מדהים של לאב אוף מיי לייף של קווין.

"אין לי..." התחלתי להכחיש, ואז, לנוכח חיוכו החביב והמבין, הפסקתי להיות דביל ואמרתי שכן, למרות הכל כן, ושאלתי, מסמיק, אם גם רוני יודע.

"כל מי שמכיר אותך יודע." השיב חמי בקלות דעת, ואז נבהל קצת, אולי כי נראיתי אומלל כל כך, ונחפז להרגיע אותי ולהבטיח שאף אחד לא חושב שאני מתנהג כמו טיפש, וכל אחד, אפילו בוריס, חטף פה ושם קראש על מישהו, ושלא אטעה לחשוב שזו אהבה כי זה לא. "קראש זה כמו ממתק, זה טעים ומשביע לזמן מה, אבל אי אפשר לחיות על תפריט של ממתקים, צריך אוכל אמיתי."

"ואוכל אמיתי זו אהבה?"

"אני אמנם מבין קטן מאוד באהבה, אבל יש מצב שכן." הסכים איתי חמי.

"איך אתה מבין קטן? הרי אתה חי עם רוני כל כך הרבה שנים, וברור שאתה אוהב אותו והוא אוהב אותך."

"כן, אבל מצד שני אין אף אחד חוץ ממנו שמעצבן אותי כל כך, לפעמים בא לי לחנוק אותו, ואני די בטוח שגם הוא שונא אותי לפעמים." גיחך חמי בעליזות, עצר בצומת קסטינה שכיום קוראים לה צומת מלאכי, ואמר שהוא חייב להשתין ושלא יזיק לו קפה ואיזה מאפה קטן.

אחרי שהשתנו עשינו הפסקת אוכל ושתייה על ספסל שטוף שמש, נהנים מהקפה והעוגה שחמי ארז ברוב תבונה בצידנית, ומשם המשכנו בלי שום עיכובים נוספים עד למעבר רבין, שם כבר המתין לנו רוני, תרמיל כחול עם רוכסנים לבנים תלוי על שכמו, וטרולי צהוב וחבוט חונה לצידו. המקום המה אדם אבל אף אחד לא שם לב אלינו ובכל זאת חמי ורוני התחבקו חיבוק גברי קצר ומאופק, ומי שלא מכיר אותם לא היה מנחש שהם בני זוג כבר שנים רבות כל כך.

רוני אמר שהוא עייף מת, יש לו ג'ט לג נוראי, והוא מת להתקלח ולישון קצת. "כמה זמן יש לנו עד הבית?" שאל  בפיהוק, והשתרע על המושב האחורי.

"בערך שש שעות שלא אני ולא דודו נשרוד אם לא נישן קצת."

"נישן איפה? הבאת אוהל?" רטן רוני שבאמת נראה מדובלל ומותש.

"שגיא סידר לנו חדר בצימר אחד שנמצא ברחוב..." הוא הקליד במהירות כתובת לוויז ואמר שבעוד כמה דקות נוכל להתקלח ולישון בצימר כפרי מפואר ליד חוף אלמוג. "דודו, אתה תישן בחדר הילדים ויהיו לך שתי מיטות לבחור מתוכן, ואני ורוני נצטופף לנו ביחידת הורים מפוארת עם מיטה גדולה במיוחד, ומקלחת פרטית מפנקת." גיחך בעליזות בלי להבחין שקהל שומעיו עייף מכדי להתעניין בפרטים. רוני כבר ממש ישן וגם אני ניקרתי קצת. לכאורה לא עשיתי כלום כל היום חוץ מאשר לשבת על התחת ולנהוג קצת, ובכל זאת הייתי עייף נורא, ומתתי למקלחת חמה.

חצי שעה אחר כך הגענו לצימר, קיבלנו מפתח משומר קשיש וחייכני שהציץ לרגע מהבודקה המרווחת בכניסה, איחל לנו בילוי נעים וחזר לצפות באח הגדול שהוצג בטלוויזיה הקטנה שלו.

"השין גימלים של היום זה לא מה שהיה פעם." התבדח חמי, החנה את המכונית מול בקתת עץ קטנה עם דלת צבועה כחול ולבן, ושלף את רוני מהמכונית, "קדימה יפיפייה נרדמת, הגיע הזמן להתקלח."

"לא בא לי." ניסה רוני להשתמט, "אני אתקלח בבוקר."

"אין מצב שאתה הולך לישון איתי לפני מקלחת, אתה מסריח עוד יותר ממני." הצהיר חמי והתחיל להפשיט אותו כאילו היה ילד סרבן. רוני התמסר לטיפולו והניח לחמי לחלץ אותו מבגדיו בלי למחות. נבוך מההמחזה האינטימי שנגלה לעיני יצאתי החוצה והבאתי את הטרולי של רוני ואת התרמיל שלו, ואחר כך גם את התיקים והצידנית שלי ושל חמי. בינתיים חמי ורוני כבר היו במקלחת, משאירים ערמת בגדים מקומטים על הרצפה. השארתי את הצידנית ואת הציוד של רוני וחמי בכניסה לחדרם והלכתי לבדוק את החדר שלי שהיה גדול ונחמד, עם מקלחת ושירותים נפרדים. היו שם שתי מיטות, מיטת נוער שעליה הנחתי את התיק שלי, ומיטת שלושה רבעים שהחלטתי לישון בה, בפינה הייתה מקופלת מיטת תינוק.

התקלחתי ממושכות במים החמים והנעימים, מפשיר את שרירי הקפואים מהישיבה הממושכת, ואחר כך לבשתי אימונית דקה שהפכתי לפיג'מה, ואכלתי בתיאבון גדול את שני הכריכים שארזתי לדרך. שתיתי את כל המים שנשארו בבקבוק המים שלי ועדיין התחשק לי לשתות עוד, ועדיף משהו חם. אולי נשאר עוד תה צמחים בתרמוס שחמי הביא בצידנית? החלטתי להציץ ולבדוק, הם בטח ישנים כבר, ואם אהיה שקט וזהיר ולא אדליק אור לא אפריע להם. דלת ההזזה לחדר השינה שלהם הייתה סגורה. הזזתי אותה לאט ובזהירות, מציץ פנימה. הם כיבו את האור והחדר היה מואר רק באורו של פנס רחוב שעמד מעבר לכביש. עיני היו רגילות לאור שהיה בחדרי ובהתחלה ראיתי רק חושך ושמעתי אנחות רכות וחרישיות, ולחישה לא ברורה, ואז הסתגלו עיני לאפלולית ששררה בחדר השינה וראיתי אותם, ערומים לגמרי, מתעלסים על המיטה הזוגית המרווחת. הם נעו באיטיות, מתנשקים כל הזמן, מלטפים אחד את השני, צוחקים מידי פעם, רגועים מאוד, נהנים אחד מהשני. זה היה יפה ועדין כל כך, כלל לא דומה למאבק המכוער והגס שמוצג בסרטי הפורנו המעטים שהצצתי בהם לרגע, וסגרתי מיד, מבוהל ואחוז בחילה. אם זה סקס אז תודה רבה, אני מעדיף להיות א-מיני אמרתי לעצמי עוד כשהייתי ילד מתבגר. חבל שלא ראיתי איך מתנהגים אנשים אמתיים, זוג מאוהב שנהנה לענג זה את זה בפרטיות אינטימית, בלי לנסות להרשים אף אחד. לא יודע כמה זמן עמדתי שם, מוקסם ומגורה, בסוף הרגשתי שאם לא אברח מהר פשוט אתפוצץ. הייתי חייב להיות לבד מתחת לשמיכה ולפרוק לחצים, וזה בדיוק מה שעשיתי, ולראשונה בחיי נהניתי לאונן, וגמרתי בלי להרגיש מגעיל ואשם, ומיד אחר כך נרדמתי, רגוע ומפויס, ושכחתי לגמרי שבעצם רציתי תה.

הייתי בטוח שהייתי שקט מאוד, והם לא הרגישו שהצצתי להם בלילה, אבל למחרת בבוקר, כשאכלנו כל מה שנשאר מהאוכל שהבאנו, חמי נתן לי את התרמוס עם התה, אמר שהוא עדיין חם ושאל אם בא לי לסיים אותו. נבוך מאוד הסמקתי קצת, ונדמה לי שהוא חייך חיוך חשאי למראה פני המאדימות, אבל אולי רק היה לי נדמה.

הדרך חזרה עברה בנחת וברוגע בלי אף מחסום שיעצור אותנו ויברר לאן אנחנו נוסעים ועד הצהריים כבר היינו בבית. איכשהו במהלך הנסיעה הנעימה חזרה גיליתי שעבר לי הקראש על רוני ולמרות שאני עדיין נהנה להביט בו, מעז לשוחח איתו ואפילו להתבדח איתו מעט, אני כבר לא חושק בו יותר.