2. למה אני?

הומו אמיתי

הכל קרה לאט מאוד, בהדרגה, כמעט מבלי משים, תהליך איטי ומדורג שבסופו מצאתי את עצמי יושב בסלון הנעים והמאוורר של אורה ואירה, צוחק עם הילדים, מלטף את הכלבים, טועם מטעמים וממתין בקוצר רוח לכאורה להכרזה על תוצאות הבחירות בארצות הברית, ובעצם לרוני שאולי יגיע ואולי לא. מרגע שפגשתי אותו התחלתי לבלות את כל זמני בציפייה לראות אותו שוב, ומפליא כמה זמן לקח לי להבין שזה בעצם מה שאני עושה. בפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים נתקפתי מין שיתוק מוזר ובקושי הוצאתי מילה מפי. בחנתי אותו ללא הרף, מנסה לעשות את זה בחשאי, מעמיד פנים שאני בעצם עוזר לסולי החביב ונעים ההליכות להכין גלידה ביתית משמנת וקקאו. רוני הביא מכונה לעשיית גלידה וסולי התלהב מאוד וניסה להפיק מיני גלידות מעניינות. הילדים שימשו כשפני ניסיון לגלידה ולכל אחד היה מה להגיד על הטעם. המטבח הנעים געש מקולותיהם וכולם, חוץ ממני, תקעו כפיות בתוך העיסה הקרה והמתוקה. רק אחרי שאורה וחמי הצליחו להשכיב את הילדים לישון וסולי הפעיל את המדיח והתחיל לשטוף את הרצפה הדביקה הוא שאל למה לא אכלתי גלידה.

"אה... אה... אני בדיאטה." גמגמתי.

"למה בחור רזה כמוך צריך דיאטה?" צחק רוני שניגב בחריצות טביעות כפות ידיים קטנות מדלת המקרר הדביקה.

"אה... אני..." הרגשתי שפני מאדימות ולא הצלחתי לחשוב על תשובה הגיונית, ולמזלי חמי הציל אותי והעיר שלא כולם אוהבים מתוק, ומה דעתי שנביא גם לדודה אלה גלידה.

"דודה אלה." נזכרתי פתאום שנטשתי אותה ובמקום ללכת אליה אחרי טיול אחר הצהריים נגררתי אחרי חמי שהעיר כבדרך אגב שהיום רוני יגיע מוקדם הביתה, וברגע שראיתי את דמותו הדקה והחיננית ושמעתי את צחוקו הקליל והנעים כשהתבדח עם הילדים שכחתי מהדודה, ואחר כך הגיעו סולי והתאומים עם שמנת מתוקה וסוכריות צבעוניות לקישוט הגלידה, ופשוט נסחפתי לכל הפעילות המשפחתית העליזה, שוכח שאני פה כדי לטפל בדודה אלה הקשישה ושאין לי שום עניין באף אחד, לא גבר ולא אישה.

חמי הוציא מהמקפיא קופסת קל קר מלאה בגלידת שוקולד וליווה אותי לביתה של דודה אלה שישבה על המרפסת, נהנית מהרוח הקלה שנלחמה בגבורה בחום הסתווי.

חמי התנצל שבגללו היא נשארה לבד, התנצלות שהיא דחתה בבת צחוק, וקיבלה ברצון את קופסת הגלידה תוצרת בית. מילאתי לה צלוחית גלידה והגשתי לה אותה עם כוס קפה. "טעים?" שאלתי.

"מאוד." חייכה דודה אלה, "כל כך יפה מצד אורה לזכור אותי תמיד, ולהביא לי כל פעם דברים טעימים."

אולי היה עלי לציין שזה היה חמי שחשב עליה ולא אורה שבכלל לא התלהבה מעניין הגלידה, והתלוננה שעד שתיגמר הקורונה היא תשמין נורא, ועדיף היה שרוני יביא מכשיר לקיצוץ סלט. רוני קיבל ברוח טובה את התלונות שלה, נשבע לה שהיא כלל לא שמנה והבטיח שבנסיעה הבאה שלו לחו"ל יביא מכשיר לקיצוץ ירקות.

הסגר השני נמשך ונמשך בלי סוף, רגלה של דודה אלה השתפרה מאוד ובעצם היא כבר לא הייתה זקוקה לי, אבל גם הורי לא ממש נזקקו לי, וכל זמן שהיה לי סיכוי להגניב פעם בכמה ימים מבט בדמותו של רוני העדפתי להישאר קרוב אליו ככל האפשר ולחלום עליו חלומות לוהטים ומביכים שכללו המון עירום, חיבוקים ונשיקות וגיפופים, ומעט מאוד מילים.

בטלוויזיה הראו שוטרים ופקחים נותנים קנסות ורודפים אחרי אנשים שהעזו ללכת בלי מסכה, אבל בקריה הצפונית הקטנה שלנו כמעט לא הרגשנו את הקורונה. לא היו אצלנו לא שוטרים ולא פקחים ורוב הזמן לא עטינו מסכות ולא הקפדנו על המרחק מהבית. רק בכניסה לסופר היינו שמים מסכה ומודדים חום, אבל כשטיילנו עם הכלבים התעלמנו מכל עניין הקורונה וקפצנו לביקור אחד אצל השני בלי לחשוב בכלל שאולי אנחנו עלולים להדביק זה את זה.

רציתי מאוד להשתתף במסיבת יום ההולדת של חמי שנערכה בתחילת נובמבר, אבל אבא התלונן שהוא צריך את הרכב שלו בחזרה, וחוץ מזה נעשה קריר יותר והבגדים הקלים של הקיץ פשוט לא הספיקו לי.

פקדתי על עצמי בתוקף להפסיק להיות טיפש כזה, נפרדתי בחמימות מכולם, נתתי נשיקה לרוקי המתוק ולתות החמוד, ליטפתי ליטוף אחרון את טופי, חיבקתי את דודה אלה שהצטערה מאוד על לכתי ונסעתי הביתה.

גם בבית המשכתי לחלום חלומות מוזרים ומטרידים מאוד בעיקר על רוני, אבל גם חמי וסולי ואפילו בוריס השתרבבו אליהם. הרגשתי חסר מנוחה ועצבני, היה עלי להתאפק כל הזמן לא לבכות, וכל הזמן התווכחתי עם אימא ורבתי עם אבא ועם אחי על שטויות חסרות חשיבות.

"מה עובר עליך לאחרונה?" התעצבן אבא, "חזרת הפוך לגמרי, גם אצל דודה אלה התנהגת ככה?"

"איך ככה?" התנפלתי עליו.

"כמו שמוק." החזיר לי אבא תשובה נרגזת.

"נו, די כבר משה, תפסיק להציק לילד." ניסתה אימא להרגיע.

"איזה ילד? הוא כבר בן שלושים ומתנהג כמו תינוק מפונק." רטן אבא, "ולמה אתה לא ישן בלילות?"

"ככה, לא יודע." עניתי והתאמצתי מאוד לא ליילל, זה לא היה קל.

"אולי תחזור לדודה אלה?" הציעה אימא בקול רך.

"אבל איך? אין לי רכב?"

"קח את הרנו שלי, הוא בין כה וכה סתם עומד בחניה." הציעה אימא בנדיבות מפתיעה.

"בסדר." אמרתי, ובבת אחת רווח לי.

"אני אעזור לך לארוז." קפצה אימא ממקומה ונחפזה לחדרי, "תתקשר לאלה להגיד לה שאתה חוזר."

התקשרתי ושאלתי את דודה אלה אם היא מוכנה לארח אותי לעוד כמה ימים, והתגובה הנלהבת שלה החמיאה לי מאוד ושיפרה את מצב רוחי.

רוני ניכנס באמצע השידור על תוצאות הבחירות באמריקה וכמו תמיד, בהתחלה התרכזתי רק באיך הוא נראה, מתלהב מפניו היפות ומהגוף הסקסי שלו, ורק אחרי זמן מה התחלתי להקשיב למה שהוא אמר ופתאום חטפתי בחילה. איך זה יכול להיות שהבחור שהערצתי כל כך מצטער שטראמפ הנוכל, הפסיכופת הזה, עף סוף סוף מהבית הלבן?

אף אחד לא התווכח איתו, רק חמי העיר בשקט שגם אם טראמפ היה טוב לביבי זה לא אומר שהוא היה נשיא טוב.

"לא רק לביבי, גם לישראל." התרגז רוני.

"אולי בטווח הקצר הוא היה לטובתנו, אבל איך זה יכול להיות טוב לישראל שהוא מתעלם משינויי האקלים ושהוא פרש מהסכם פריז?"

"אבל איראן..."

"איראן זו באמת בעיה," הסכים חמי, נשאר רגוע מאוד, "אבל אני לא בטוח שהדרך של טראמפ לטפל בה עזרה כל כך."

"אתה סתם שונא אותו." התפרץ רוני.

"לא סתם, ממש לא סתם, אני שונא אותו כי הוא בריון, כי הוא נבזי ונרקיסיסט, ונוכל ותומך בעליונות לבנה."

"מה זה עליונות לבנה?" צפצף גילי.

"זה אנשים טיפשים ומתוסכלים ואכולי רגשות נחיתות שחושבים שמי שלא נראה בדיוק כמותם ויש לו עור כהה או עיניים מלוכסנות שווה פחות מהם."

"עור כהה כמו שלי?" תהה גילי.

"כן." הסכים חמי וליטף את ראשו המתולתל.

"אז אותי ואת אבא ואת צילי הם ישנאו ואותך לא?"

חמי צחק, "הם ישנאו אותנו גם אם נהיה בלונדיניים עם עיניים כחולות כי אנחנו יהודים והומואים."

"האוונגליסטים לא שונאים יהודים." מחה רוני.

"לא, הם רק רוצים שכולנו נהרג במלחמת גוג ומגוג או שנתנצר." גיחך חמי.

"טראמפ לא אוונגליסט!" צעק רוני, נעשה עצבני וכעסן יותר ויותר.

"לא, הוא לא, אבל הוא מנצל אותם כמו שהם מנצלים אותו, בדיוק כמו שביבי מנצל את החרדים שמנצלים אותו, והאנשים השפויים שלא מאמינים בכל מיני אגדות דתיות משלמים את המחיר." סיכם חמי ביובש.

כמה ימים אחר כך החלטנו לנצל את מזג האוויר היפה שנפל עלינו במפתיע ולעשות על האש במנגל המשוכלל שחמי התקין בקצה הדק שבנה מול הפטיו.

סולי וגבי הגיעו עם צידנית מלאה בשר ועם התאומים יפי התואר שלהם שעזרו באדיבות לדודה אלה להתמקם בנוחיות על כורסה בפטיו, גבי וחמי הדליקו את האש והתחילו לטפל בבשר, וסולי ביקש שאבוא איתו למטבח לעזור לו עם הסלטים.

רוני והילדים ארגנו את הצלחות והסכום על שולחן שהם ערכו על הפטיו, ומהמקום בו עמדתי ליד השיש במטבח יכולתי להבחין בדמותו הדקה והחיננית של רוני חולפת הלוך ושוב בין הפטיו לדק, "אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש, גם אני עברתי אותו דבר כשהייתי צעיר יותר." אמר פתאום סולי.

"מה? איזה דבר עברת?"

"הקטע עם רוני."

"איזה קטע? אין לי שום קטע איתו." מחיתי, מסמיק ונבוך.

"אני יודע נשמה." גיחך סולי, ונגע לרגע בזרועי במעין ליטוף קליל, "אבל שמתי לב שאתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים, ואני בטוח שאם רק תהיה לך הזדמנות אז..."

"לא, לא נכון, לא מאז ששמעתי מה הוא אמר על טראמפ, זאת אומרת, הוא מדהים וסקסי והכל, אבל..."

סולי צחק ואמר שאסור לי לתת לדעות הפוליטיות שלי להפריע לחיי המין שלי.

"אבל... אבל..." התחלתי לגמגם, רציתי להגיד שאין לי שום חיי מין, מה פתאום חיי מין? הרי אני א-מיני, אבל סולי היה כל כך נחמד ומבין, והתייחס לעניין בטבעיות נעימה כל כך, לא הייתי יכול להכחיש יותר שכן, זה בדיוק מה שאני חש למרות שאני סולד בכל ליבי מהדעות הפוליטיות של רוני.

"לא שזה משנה משהו כי תבין חמוד, מנחם ואהרון, הם יחד, הם פשוט שייכים אחד לשני, וזה לא משנה מה הם עושים לפעמים מהצד, בעיקר כושי, שיהיה לי בריא התימני המשוגע הזה, אפילו היום הוא עדיין... אבל היחיד שבאמת אכפת לו ממנו הוא חמי, וגם חמי... אתה יודע שהייתה תקופה שהייתי מאוהב בחמי? אפילו היינו סוג של זוג, למרות שרוני היה כל הזמן ברקע, ובסוף לא יכולתי יותר, חזרתי לאקס שלי, אבא של התאומים, ומזל שחמי ורוני היו איתי אחרי שהוא נהרג כי אחרת מי יודע איך הייתי מצליח להחזיק מעמד. האמת שהדרך הכי טובה להיות איתם זה לעשות שלישיה, אבל אני מתאר לעצמי שזה קצת יותר מידי בשבילך."

"שלישיה?" נדהמתי וברכי נחלשו פתאום, "אתה צוחק עלי סולי?"

"לגמרי לא, אבל אל תשכח שזה קרה ממש מזמן, לפני איזה עשר שנים, והרבה לפני שהכרתי את גבי שלי, כפרה עליו, כיום אני רק שלו ואיתו כמובן." חייך לעברו של בן זוגו שנכנס לפתע למטבח, חייך אליו חזרה בתום לב, ושאל אם אפשר איזה מגש או משהו לשים את הבשר שכבר מוכן.

***

כמה ימים אחר כך הלכתי עם חמי ועם הכלבים, חושב ללא הרף על השלישיה שסולי הזכיר באגביות כזו. "מה קורה אתך היום?" הצטחק חמי, "למה אתה אפוף כזה הבוקר, לא ישנת טוב?"

"לא, ישנתי ממש רע, לאחרונה יש לי חלומות מאוד מטרידים." התוודיתי.

"אתה מודאג בגלל הקורונה והסגר וכל זה?" הביט בי חמי בדאגה.

"לא! זין על הקורונה!" התפרצתי, "אני חולם על... על סקס."

"וואלה?" חמי חייך, "איזה מין סקס בדיוק?"

"מאז שדיברתי עם סולי אז על שלישיות בעיקר."

החיוך של חמי קפא לרגע, וקמטים עלו במצחו, "מה בדיוק סולי סיפר לך?" תהה, "ואגב, לא רמזת פעם שאתה בעצם א-מיני ושסקס לא מושך אותך?"

"זה היה פעם, עכשיו זה אחרת."

"אני לא יודע אם להגיד לך מזל טוב, או משתתף בצערך." גיחך חמי, "תגיד, אתה מדבר על סקס עם נשים או עם גברים?"

"גברים." לחשתי והתיישבתי על הספסל שהגענו אליו סוף סוף, מפנה את גבי לחמי, משום מה לא העזתי להביט בפניו.

"אם ככה אז משתתף בצערך, ושיהיה לך בהצלחה." הניח חמי יד מנחמת על כתפי.

"אבל חמי..." הסתובבתי אליו, "למה, מה רע בגברים?"

הוא נאנח, "איפה להתחיל?" תהה, "מה, אתה בוכה דודו?"

"לא." הכחשתי, ופתאום, לא יודע בדיוק איך, מצאתי את עצמי מתייפח על כתפו, "הכל בגלל החבר שלך," ייללתי כמו תינוק, "מאז שהוא הגיע פתאום אני... הוא אשם שהפסקתי להיות א-מיני, ואחר כך סולי התחיל עם הסיפורים שלו על שלישיות וכל זה..."

חמי ליטף בעדינות את גבי, עושה כמיטב יכולתו להרגיע אותי, ואמר שזה לא כל כך נורא, ואף אחד לא יכריח אותי לעשות משהו שלא יראה לי מתאים, הכל תלוי בי והכי חשוב שאזהר ולא אתן לאף אחד לגרור אותי למשהו שיפריע לי, וחוץ מזה שאבטיח לו להקפיד תמיד על קונדום.

"מה? בגלל איידס? אבל כיום כבר לא מתים מאיידס."

"נכון, אבל בהחלט עדיף לחיות בלי הווירוס הזה, מי כמוני יודע."

"למה אתה מתכוון?" הופתעתי מנימת המרירות בקולו, ופתאום קלטתי, "יש לך איידס חמי?"

הוא הנהן, "אני רק נשא ואני אנדדקטבל, אבל בכל זאת, הייתי מעדיף לחיות בלי הצרה הזו."

"אבל... אבל איך זה קרה לך? למה לא נזהרת?"

"כי הייתי צעיר מאוד וטיפש, עזוב, לא ניכנס לזה עכשיו, קדימה," קם חמי במרץ ממקומו, "תראה מה השעה, בוא נזוז."

הייתי נחוש בדעתי להמשיך לדבר איתו על כל מה שהציק לי לאחרונה, איך זה להיות הומו? ומה צריך לעשות כדי למצוא בן זוג? ואיפה לומדים מה בדיוק הומואים עושים במיטה? ואם אאזור די אומץ לבקש ממנו שגם ידגים לי, רצוי בעזרת רוני, מה בדיוק אני אמור לעשות כדי להפוך להומו אמיתי, אבל לאכזבתי כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון מאיציק, הבוס שלי, שהזכיר לי שעוד מעט נגמרת שנת 2020 ואנחנו חייבים לסכם את השנה הזו למרות הכל, ובבקשה שאואיל בטובי להגיע שוב לעבודה.

"אבל אני בחל"ת." נזעקתי.

"היית." השיב לי הבוס, "מהחמש עשרה לדצמבר עד לחמש עשרה הבא אתה עובד חיוני ואחרי זה אלוהים גדול, להתראות מחר דודו."

"להתראות איציק." עניתי בנימוס, ובלב קיללתי כי קיוויתי שאוכל להשתתף במסיבת הסילווסטר הצנועה שאירה תכננה לערוך בבית, מסיבה שהיא קראה לה נובי גוד, ואולי לזכות להתנשק עם מישהו בחצות? אולי אפילו רוני?

בסופו של דבר באמת התנשקתי בלילה האחרון של שנת 2020 לא בחצות אלא שעה אחר כך, ולא עם רוני ואפילו לא עם חמי אלא עם חמודי, הסטג'ר הערבי הנחמד שאיציק גייס שיעזור לנו לסכם את השנה, ולמרות שהנשיקה ההיא לא הייתה כלולה בתכניותיי גם זה היה השג לא מבוטל.

אחר כך חמודי התנצל ואמר שהוא היה שתוי וניסה להתחמק מאמל שניסתה לנצל את מסיבת הנוביגד המאולתרת שארגנו לנו לנה וסשה כדי לנשק אותו, ולכן הסתער עלי. העמדתי פנים שאני מאמין לו, אבל אני יודע שהוא רצה לנשק אותי עוד מהיום הראשון בו נפגשנו בארכיון למרות שהוא היה מאורס למישהי שחיכתה לו בכפר שלהם, וכולם ידעו שמיד בסוף הקורונה הם יעשו מסיבת חתונה ענקית וכולנו מוזמנים. כמה ימים אחר כך נגמר הבלגן של סוף השנה, כל העוזרים הזמניים שלנו עזבו, איש למקומו הקבוע, ואיציק הודיע לי שיש לי שתי אופציות, או לחזור לחל"ת המאוס, או להמשיך לעבוד, אבל לא בתל אביב אלא בצפון. "איפה בדיוק בצפון?" חקרתי, "ברמת הגולן כזה?"

"אל תגזים, לא כל כך צפון, הארכיון שאני רוצה שתארגן ותסדר נמצא ליד חיפה, במקום שנקרא צומת הצ'ק פוסט, זה בעצם חיפה אבל..."

"אני יודע איפה זה איציק, ואני מסכים."

"אם תרצה אני יכול לנסות לארגן לך מגורים זמניים במגורי הסטודנטים של הטכניון, אבל זה רק לכמה חודשים, עד שייגמר הסגר."

"אין צורך, אני אגור אצל הדודה שלי בקריות, היא גרה לבד והיא תשמח לארח אותי."

"יופי, ותשמע דודו, אם תצליח לארגן שם את הברדק ואני אקבל עליך חוות דעת חיובית תוכל להישאר שם באופן קבוע, אם תרצה כמובן, ואז אולי כדאי שתחפש משהו יותר קבוע ממגורים אצל הדודה."

"בסדר, אני אחשוב על זה." הבטחתי, והלכתי, שמח וטוב לב, להתקשר לדודה אלה שהייתה מאושרת לשמוע שקיבלתי קידום, ואני עומד לנהל לבד ארכיון שלם, והזמינה אותי בלב שלם ובשמחה רבה לחזור לגור אצלה, ויום אחר כך, בעוד אני אורז שוב את בגדי, הכריזו שהסגר יתהדק ובמקום להיות סתם סגר הוא יהפוך לסגר סגר.

דקה אחר כך איציק התקשר שוב, רותח מכעס, קילל במרץ את ביבי הנוכל, ואת שר הבריאות העלוב שלו, ואת משרד הבריאות האימפוטנט, ואת החרדים שבגללם כולנו סובלים, ואמר לי לא לדאוג ולא לשנות את התכניות שלי, הוא יהפוך עולמות ויוציא לי אישור של עובד חיוני, ובלאט על כל הממשלה הדפוקה הזו עם הסגרים שלה, אנחנו ממשיכים עם התכניות שלנו כמו שקבענו, ואין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר.