יום שישי, 20 בנובמבר 2020

5. מאבקי כוח

מוקדם בבוקר, בעודי משרך את דרכי חזרה הביתה, רוקי רץ לפני וטופי הקשיש והאיטי יותר נגרר לאיטו אחרי, מצרצר הנייד שלי ומודיע שיש לי הודעת ווטסאפ. מתנשף בהקלה אני מתיישב על מכסה הביוב ובודק את הנייד, זה דני, "אפשר לבוא לבקר בצהריים?" הוא כותב לי, ומוסיף, "יש פיצה?"

"כן וכן." אני משיב ומוסיף פרצוף שמח ולידו בוהן זקורה באישור. הכנת פיצה עם דני זו אחת המסורות הוותיקות שלנו שהתחילה עוד בתקופת עיר גנים. דני היה אז בגילו של נמרוד כיום. איזה הבדל יש בין שניהם. נמרוד בן תשע וחצי כיום, תלמיד כיתה ד', ילד יפה תואר ומלא ביטחון עצמי שקט, ספורטאי טוב, תלמיד מעולה, חייכן, מוקף תמיד בחברים, ילד מדהים. אין לי מושג איך הצלחתי לגדל ילד כל כך נהדר ומוצלח שאפילו דומה לי. כלומר, כל מי שמביט בנו יודע שהוא שלי, שאני והוא חולקים אותם גנים, ורק אני יודע עד כמה הוא שונה ממני, טוב ומוצלח יותר ממני. מתחת לפני השטח מי שבאמת דומה לי הוא דווקא דני שבגילו של נמרוד היה רזה ונמוך הרבה יותר, ילד זועף וחצוף, ילד בודד ורדוף שגידל בסתר חתול ופחד מכלבים. נמרוד לעומתו הוא בעליו הגאה של רוקי וחבר של כל כלב שהוא רואה. לדני הייתה רק אימא אדישה ומבולבלת בעוד שנמרוד מוקף משפחה מעריצה, אימא אוהבת, אחות צעירה שנושאת אליו עיניים, ואבא תומך שמוכן לעשות הכל למענו.

אני שמח שפגשתי את דני בגיל צעיר מספיק כדי להיות מעין דמות אב בשבילו ולתת לו לפחות קצת ממה שאני מעניק בשפע לנמרוד. רוני מתבדח ואומר שהתאמנתי על דני כדי להיות מוכן לטפל בנמרוד. אולי זה אפילו נכון.

דני צץ במטבח שלי כשהפיצה כבר הייתה מוכנה. ירד גשם נוראי והיו רעמים וברקים ובחוץ היה קר ורטוב, אבל בבית נעים וחמים ויש ריחות טובים של בישול ומוזיקה רכה וילדים שקופצים על דני בשמחה ומבקשים חיבוקים ונשיקות. הכלבים מקשקשים לעומתו בזנב, ואני מציע כוס תה חם וחותך למענו פיצה מהבילה. אחר כך כולם מתפזרים לענייניהם ומשאירים אותי לבד איתו.

"איפה רוני?" הוא שואל ונוגס בפיצה בכל פה.

"עדיין ישן, אתמול הוא חזר ממש מאוחר מתל אביב, מה שלומך דני? מה עם מעיין? חשבתי שהיא תבוא אתך."

"זהו ש..." הוא נאנח ומסתיר את פניו בכוס התה, "אישה זה לא עסק פשוט, חבל שלא יצאתי הומו."

"חס וחלילה," אני נבהל, "גברים קשים הרבה יותר מנשים, תאמין לי."

שנינו צוחקים, ודני מעיר שלא כולם כמו רוני ויש גם גברים נחמדים כמו סולי המתוק.

"כן, סולי... אם לא הייתי טיפש כזה, ואם רוני לא היה מפריע אז..." אני מדמיין את חיי עם בחור מפנק ונחמד כמו סולי ונאנח.

דני צובט אותי ואומר שאם הייתי חי עם סולי הייתי אוכל כל יום פאי לימון, ונעשה שמנצ'יק כמו גבי.

"גם היום לא חסר לי כלום, מאז הסגר השני אני לא מעז לעלות על המשקל."

"אתה בסדר גמור." מנחם אותי דני, ואז שואל פתאום מה הייתי עושה אם רוני היה רוצה לעבור לגור במקום אחר?

"איזה מקום אחר? בחוץ לארץ או במקום אחר בארץ?"

"במקום אחר בארץ, בתל אביב למשל."

"אין מצב." אני פוסק מיד, ומפרט באריכות את כל מגרעותיה של תל אביב, העיר הכי יקרה ופקוקה בארץ. "שונא את העיר הזאת, הדבר היחיד שטוב בה זה הים, ובשביל ים אני לא צריך לנסוע לתל אביב, יש ים גם בחיפה."

"שלא לדבר שאתה לא אוהב ים, ולא יודע לשחות." מגחך דני, יודע שהטענה הזאת מעצבנת אותי כל פעם מחדש כי אני כן יודע לשחות, ואפילו שוחה לא רע בכלל, אבל לא אוהב ים מפני שאני נשרף תמיד בשמש, ואני גם ממש שונא את הים בקיץ, שונא את הצפיפות והרעש, החול החם והמטונף, כדורי המטקות שעפים מעלי, המוזיקה שתמיד רועמת, הילדים שמתרוצצים וצורחים, ומה עם המדוזות? טוב, זו לא חוכמה, אף אחד לא אוהב אותן.

"ביום כיפור אני דווקא כן אוהב ים, בעיקר בחוף הבונים, ובגלל שבספטמבר כבר לא חם כל כך ואין מדוזות שאני ממש שונא וגם פוחד מהן, אבל עזוב ים, תל אביב זו עיר קשה ויקרה, נכון שיש שם יותר עבודות והזדמנויות אבל..."

"מעין מתה על תל אביב, ומתעקשת לגור רק שם, היא לא מוכנה לזוז משם למרות ששוב העלו לנו את השכר דירה."

"טוב, הרי היא לומדת בתל אביב אז..."

"היא לומדת בזום בכלל, וגם אם הקורונה הזו תיגמר היא יכולה להמשיך את הלימודים בסמינר אורנים, או לנסוע למכללה, זה סך הכל פעמיים בשבוע, וקיבלתי הצעת עבודה ממש מעולה פה, בחיפה, אבל היא... אנחנו לא מפסיקים לריב בגלל העסק הטיפשי הזה."

"להחליט איפה לגור זה בכלל לא עניין טיפשי, זה ממש חשוב, ואתם צריכים להחליט על זה יחד. חשבת להציע לה פשרה? איזה מקום בין חיפה לתל אביב?"

"איפה למשל?"

"נגיד זיכרון יעקב, או בנימינה."

"ואז שנינו נצטרך לקום מוקדם ולעמוד בפקקים." החמיץ דני פנים, "וגם לשלם שכר דירה." הוסיף בעגמומיות, "אם מעין הייתה מסכימה הייתי חוזר לגור ליד אימא בדירה שהם קנו ממך, ולא הייתי צריך לשלם שכר דירה. נורא חבל שמעין מתעקשת כל כך."

"מה יש לה נגד הקריות?"

"היא אומרת שנורא משעמם אצלנו, וחוץ מזה היא לא מסתדרת עם אימא. האמת, אני מבין את זה, וגם אני לא כל כך מסתדר עם ג'קי, אבל גם אם נגור בחיפה נשלם הרבה פחות שכר דירה מאשר בתל אביב, וגם לזה היא לא מסכימה."

"טוב, אין מה לעשות דני, אם אתם רוצים להמשיך לחיות יחד אתם חייבים להתפשר. זה הקטע בזוגיות, כל אחד מוותר קצת, אחרת זה לא ילך."

דני לא אוהב את עניין הפשרה, הוא מודה שאני צודק, אבל הוא לא רוצה להתפשר כי לדעתו הוא צודק ומעין טועה. וכמובן שהיא חושבת בדיוק ההפך, שהוא טועה והיא צודקת.

"מאבקי כוח," פוסק רוני שהתעורר סוף סוף ובא לאכול פיצה. "בכל זוגיות יש מאבקי כוח. הנושא לא ממש משנה, כל זוג מוצא משהו אחר לריב עליו, אבל הבסיס של הוויכוח הוא מאבק כוח. אין ברירה, אם לא תתפשרו אחד תמיד ירגיש ממורמר, וזה ייגמר רע."

"גם לך ולחמי היו מאבקי כוח?" תוהה דני, מעביר מבט ביני לבינו.

"בטח, עד היום יש." משיב רוני בביטחון, "ומזל שהתפשרנו, אחרת לא היינו יחד היום."

"במה התפשרנו?" אני שואל, מוקנט קצת, כי לדעתי הוא זה שניצח תמיד ולא ויתר לי בכלום. למיטב זכרוני אני זה שתמיד ויתר והתפשר.

"בהכל, ואם אני חושב על זה קצת אתה תמיד מצליח לוותר פחות ממני. גם אני תמיד רציתי לחיות בתל אביב, אבל העקשן הזה הטיל וטו על תל אביב, נדבק למקום הזה כמו קרצייה ולא ויתר לי בכלום. התעקש שהוא רוצה לחיות כמו בורגני בבית עם גינה ולגדל ילדים וכלב, ואם לא מתאים לי זו בעיה שלי." הצהיר רוני בשביעות רצון מרגיזה ושתה מהנס קפה שהכנתי לעצמי.

"זה ממש לא נכון!" נזעקתי, "אני אף פעם לא אמרתי ש... אתה זה שהתעקש להביא ילדים גם, ואף פעם לא הכרחתי אותך לגור פה, מי הפריע לך להמשיך לגור בניו יורק או בתל אביב? בטח שלא אני. אתה גר פה כי זה מה שרצית, ובין כה וכה לפחות חצי מהזמן אתה בכלל לא בבית, מסתובב בכל מיני מקומות, ישן פעם פה, ופעם שם... קופץ לך כל שבועיים לחו"ל, התפשרת עלק!"

"וזה מה שמפריע לך?" התפלא רוני, ועוד העז לחייך אלי בחוצפה.

"פעם זה עצבן אותי נורא, אבל היום כבר פחות, היום אני כבר לא נשאר לבד כמו כלב וחוץ מזה הבנתי שבסוף אתה תמיד חוזר. אגב, אני לא אתפלא אם בעוד כמה זמן תחליט פתאום ש... לך תדע איזה ג'וק יקפוץ לך פתאום? ועכשיו, אחרי שהוריך כבר אינם... רק בגללך ויתרתי על סולי, וגם בועז עזב כי חירפנת אותו ו..." כל הזיכרונות הרעים מהתקופות בהן הוא עזב אותי סתם ככה, בלי התחשבות ברגשותיי, צצו פתאום וגרמו לעיני לדמוע, אם כי בעצם הייתי נורא עצבני, והיה עלי להתאפק לא לבעוט במשהו מרוב כעס שתקף אותי במפתיע.

רוני נבהל למראה סערת הרגשות שנתקפתי בה פתאום, ומיהר לחבק אותי ולהתנצל, "נו, די כבר חמי, לא התכוונתי, סך הכל התלוצצתי קצת, למה אתה מתעצבן? נראה לך שאכפת לי איפה אני גר? ממש לא משנה לי באיזה מקום בארץ נגור כל זמן שנוכל לישון יחד, בחייך, תרגיע."

ובדיוק ברגע הנדיר הזה שבו זכיתי לשמוע התנצלות מהכושי המשוגע שלי צלצל פתאום הנייד של דני. פניו התבהרו בחיוך כשראה מי מתקשר, והוא יצא החוצה וניהל את השיחה על הפטיו. שמעתי רק מילה פה ומילה שם מדבריו, אבל למראה פניו ניחשתי שהוא מדבר עם מעין, רק היא הצליחה לגרום לו להיראות מאושר כל כך.

"טוב, אני חייב לטוס, מעין מצאה בטירה דירה נהדרת עם נוף לים. השכר דירה הגיוני לגמרי והכי טוב, ממש ממול יש תחנת אוטובוס לתל אביב."

"כן, אבל מה עם העבודה שלך בחיפה?"

"העבודה היא במת"ם, עשר דקות נסיעה מטירה. טוב, אני חייב לרוץ, היא מחכה לי שם לחתום על החוזה. תודה חמי, חולה עליך וגם עליך רוני." הוא חטף עוד חתיכת פיצה ודהר החוצה, מדלג על המדרגות כמו ילד.

"הפיצה יצאה ממש טוב הפעם." החמיא לי רוני, "בשביל לאכול את הפיצות שלך חמי אני מוכן ללכת לגור אפילו באיזה מצפה נידח." הכריז והציץ בשעון, "עוד דקה יש לי שיחת ועידה בזום, לא אכפת לי איפה נגור, אפילו בסוף העולם שמאלה, אבל בתנאי שיהיה שם אינטרנט כמובן." הטביע נשיקה על עורפי והסתלק בריצה לחדר העבודה, משאיר אותי כרגיל עם מטבח מבולגן ותבנית מלוכלכת.

אין תגובות:

פרסום תגובה