6. ירוק

ירוק, או פייסל, או וויד, ככה קוראים לחשיש או מריחואנה, אני אף פעם לא יודע מה ההבדל. אני לא אוהב את החומר הזה, אני לא יודע לעשן וגם לא רוצה ללמוד, ולצרוך אותו בצורה אחרת, מומס בחמאה וחבוי בתוך עוגייה, או סתם בטיפות שמן שמטפטפים על הלשון קל לי יותר, אבל אני שונא את ההשפעה שלו עלי. אני בכלל לא אוהב שכל מיני כימיקלים משפיעים עלי ובטח לא כשמדובר בחומר לא חוקי.

רוני צוחק ממני טוען שכל העולם ואחותו מעשנים פייסלים ושהחומר שלו דווקא חוקי כי הוא רפואי, והוא קיבל אותי מאבא של חבר שרוכש אותו באופן חוקי לגמרי דרך מרשם.

כן, זה ממש מרגיע אותי לדעת שחשיש רפואי זולג בצורה לא חוקית לאנשים שסתם אוהבים להתמסטל.

"עדיף שאני אשתכר?" מתגרה בי רוני שבניגוד אלי פחות מתרגש מחוקים. אני יודע שעישון ירוק נפוץ מאוד בארץ ושיום אחד זה אולי יהיה חוקי ושזה פחות מזיק מאלכוהול, אבל עדיין, כל העסק מעצבן אותי ולא מוצא חן בעיני.

"עזוב את הקטע החוקי, נגיד שזה כבר חוקי לעשן ירוק, אבל בשביל מה אתה צריך את זה? ואתה עוד מערבב אותו עם טבק של סיגריות שזה בכלל... לא מרגיז אותך להיות מכור לחומרים כאלה?"

"כל אחד מכור למשהו." מהגג רוני, הבעה פילוסופית טיפשית מרוחה על פניו, ומחייך אלי חיוך שמרגיז אותי להשחית. "למה זה מעצבן אותך כל כך?"

"כי... כי ככה, כי זה לא חוקי, כי זה גונב לך את המוח, וחוץ מזה החומר הזה יקר נורא. אתה כאילו לוקח כסף ושורף אותו. לא חבל?"

הוא מושך בכתפיו ומחייך. הוא יודע שאני צודק, אבל הוא לא מסוגל להתנגד, או שאולי הוא לא רוצה?

"אם אני לא יכול לעשן קצת מידי פעם אני נעשה עצבני." הוא אומר בפייסנות.

"אבל זה כבר לא קצת, וזה לא מידי פעם. זה די הרבה וזה כל יום. מאז הסגר השני אתה מעשן ממש הרבה. נעשית מכור לחרא הזה, זה לא מדאיג אותך?"

"אין מה לעשות, אני לא יכול בלי." הוא עונה במין אדישות פאטלית מעצבנת, הופך אלי את גבו ונרדם.

אני אוהב אותו אהבת נפש, הוא אהבת חיי, אבל אני ער למגרעות שלו, יש לו נטייה להתמכרות ולצערי מאז שאימו נפטרה הוא איבד כל רסן וכל העניין הזה התחיל להכביד על התקציב המשפחתי שלנו.

כינסתי את אורה ואירה לישיבה משפחתית ושטחתי בפניהן את הבעיה. "אבל מה אכפת לך אם זה עושה לו טוב? הוא עובד ומביא משכורת ומתפקד כמו שצריך, ובאמת שמתי לב שבזמן האחרון יש לו המון סבלנות לתאומים, אז מה הבעיה?" תהתה אירה בקלות דעת.

"כי קודם כל זה לא חוקי." עניתי, מתעלם ממשיכת הכתפיים האדישה של אירה שכמו רוני פחות מתרגשת מהקטע הזה. אני בן למשפחה של שוטרים, ומעבר אדיש כזה על החוק מקומם אותי, פעם אנשים לא זלזלו ככה בחוק, ואני מאשים בזה את ביבי בעיקר, אם נאשם מרשה לעצמו להיות ראש ממשלה אז ברור שסתם אנשים זורקים זין על חוקים.

"ומה שנית כל?" הפסיקה אורה את ההתלהמות שלי נגד ביבי וכנופית הפושעים שמרכיבה את הממשלה שלנו.

"שנית זה לא בריא, הוא מערבב את הקאנביס עם טבק. לא בריא לעשן ולא בריא לצרוך ניקוטין. הוא עוד לא בן ארבעים ולאחרונה הוא נושם בקושי כשהוא עושה מאמץ ממש קטן, זה מאוד לא בריא לעשן, ועכשיו כשיש קורונה זה פשוט מסוכן."

"אבל הוא כבר חלה בקורונה והחלים, הוא מחוסן."

"נגד זן אחד של קורונה, יש עוד זנים ויש גם שפעת, למה שבן אדם צעיר ובריא ילך ויהרוס לעצמו את הריאות, לא חבל?"

"בסדר, אבל אתה יודע שיש לו הפרעת קשב, ואם הקאנביס עוזר לו..."

"יש לו הפרעת קשב מאז שהוא נולד, עד עכשיו הוא חי איתה בלי בעיות, ודווקא עכשיו הוא צריך קאנביס? והבעיה היא שהוא צורך כל פעם יותר, זה לא בריא, זה לא חוקי וזה יקר נורא. חצי מהמשכורת שלו הולכת לחרא הזה. גם ככה אני מרוויח פחות ומנסה לחסוך כמה שיותר, והוא הולך וזורק כסף לאש? אני לא מבין את זה!" עכשיו אני כבר צועק מרוב כעס ואפילו דופק על השולחן באגרוף. אני לא רוצה להדאיג אותן אבל הירידה בהכנסות שלנו מאוד מדאיגה אותי. נכון שאני מקבל דמי אבטלה, אבל זה ממש מעט. מזל שאני מחלטר פה ושם כאינסטלטור והנדימן לעת מצוא. יצא לי שם טוב ואנשים ממליצים עלי וכל כמה ימים קוראים לי לעשות תיקונים בבית, אבל אני ממש לא אוהב את זה. אני לא עוסק מורשה והכל בשחור, וזה ממש לא בסדר ולא חוקי. כל המצב הזה מרגיז ומפחיד אותי.

הבנות נשארות שאננות, הן לא ממש מבינות באיזה מצב אנחנו כי משום מה כל הניהול הכספי של המשפחה שלנו נפל עלי. בזמנו כשכולנו קיבלנו משכורות מסודרות זה היה קל ופשוט. כיום הילדים כבר גדולים יותר, ההוצאות גדלות אתם, ואני נאבק לאזן את התקציב. כל חמש עשרה לחודש מכניס אותי ללחץ בגלל שאז יורדים כרטיסי האשראי. המשכורות נכנסות בעשירי לחודש ואני צריך להיות ערני ולפעמים גם תקיף, ואפילו תוקפני כדי לעצור את הבזבוז ולא להניח להם להוציא את כל הכסף על שטויות. כל פעם אני מאיים לגזור להם את כרטיסי האשראי ויום אחד גם אולי אעשה את זה, וכל בוקר אני בודק את חשבון הבנק באפליקציה במחשב, מקפיד מאוד לשלם חשבונות מים וחשמל בזמן כדי לא לקבל קנסות, וכמובן שאני מציק לכולם לחסוך, ומתעקש לקבל את תלושי המשכורת שלהם ולשמור אותם בתיקיות מסודרות, וליתר ביטחון גם לסרוק אותם שישמרו גם במחשב.

אני מקפיד להיות בשליטה על ההוצאות וההכנסות בזמן שרוני מתרגז עלי וטוען שהפכתי להיות קרצייה, ושאני אשכנזי קמצן ושאר מחמאות מעליבות, ולאחרונה אנחנו רבים בעיקר על כסף. גם הסקס התמעט מאוד ונעשה רע וחסר רגש.

אם לא די בכך פתאום קיבלתי טלפון משגיא הבוס שלו, (שבזמנו כיניתי הקוץ) שצלצל לשאול מה שלומו ואיך הוא מרגיש היום. "אה... לא יודע, בסדר אני חושב, למה אתה שואל אותי ולא את רוני?"

"כי כבר שלשה ימים לא ראיתי אותו, הוא לא הגיע לעבודה, אמר שהוא חולה, מה, הוא לא?"

"אה... לא." נאלצתי להודות. אולי הייתי צריך לשקר ולחפות עליו, אבל הקוץ הוא מכר ותיק שלנו ואני לא שקרן כל כך טוב, בטח לא כשתופסים אותי בהפתעה כזו.

שנינו שותקים משני עברי הקו ואחר כך נאנחים יחד, "מה קורה איתו חמי?" שואל הקוץ בקול רך.

"לא יודע, הלוואי וידעתי, אבל בחודש חודשים האחרונים הוא... לא יודע."

"אני לא יודע אם שמת לב, אבל לאחרונה הוא מעשן המון ירוק." הלשין שגיא על רוני.

"שמתי לב, ואפילו רבתי איתו על זה, אבל הוא אומר שזה מרגיע אותו ולא מפריע לו בעבודה, זה מפריע לו?"

"לא ממש, בעיקר כי לאחרונה כמעט שאין עבודה. המשק די מת מאז הסגר השני."

"אז מה עושים שגיא?" ניסיתי להישמע רגוע ולא לתת לבהלה להשתלט עלי.

"לא יודע, גמילה אולי?" תהה שגיא.

"אתה מכיר את כושי, נראה לך שהוא יסכים ללכת לגמילה?"

שגיא נאנח, "כנראה שלא, חבל שאימא שלו לא חיה, היא הייתה מיישרת אותו במילה אחת."

"כן, חבל. לדעתי הוא התחיל להתמכר אחרי שהיא נפטרה."

"יש מצב." הסכים שגיא, "טוב, אני אוציא אותו לחל"ת לכמה חודשים, ואתה תנסה לשכנע אותו להיגמל, אולי תדבר עם אחיו הגדול?"

"רעיון טוב, אני אנסה, מעניין איפה הוא עכשיו?" תהיתי והעפתי מבט בשעון, כבר כמעט תשע בלילה. לאן הוא נעלם?

"אל תדאג כל כך, הוא במשבר, אבל הוא יצא מזה." ניסה שגיא לעודד אותי, "וגם המשק יצא מזה בסוף, עד הקיץ יהיה חיסון וכולנו נחזור לעבוד ולהרוויח, תשמור לי עליו בינתיים, טוב חמי?"

"אני אנסה, תחזיק מעמד שגיא."

רוני חזר בשעה מאוחרת מאוד, כמעט בחצות. שכבתי בשקט במיטה וניסיתי לישון כשהוא התגנב חרש פנימה, ובמקום להתפשט וללכת לישון, או לפחות להתקלח, הוא נכנס לחדר הארונות ובלי להדליק אור התחיל לפשפש שם במשהו, מתאמץ לא להרעיש.

"מה אתה מחפש?" הבהלתי אותו, הדלקתי את האור וראיתי שהוא פתח את הכספת הקטנה שלנו שבה אני שומר מסמכים חשובים ואת הכסף הזר שמהווה את החיסכון שלנו. אחרי כמה שנים של עבודה קשה הצלחתי לשים בצד בערך עשרים אלף יורו.

"אה... אני... לא חשוב, לך לישון." סגר רוני בחיפזון את הכספת, אבל זה היה מאוחר מידי. הזזתי אותו הצידה ובדקתי את המעטפה בה שמרתי את היורו. נשארו רק אלפיים יורו. החלפנו מבטים והוא השפיל את עיניו ואמר שהוא חייב את היורו שנשאר כי הוא נכנס לחובות, ואם לא ישלם להם זה ייגמר רע.

"מי זה הם?" שאלתי ונתתי לו את מה שנשאר מהיורו שלנו.

"אתה לא רוצה לדעת." אמר רוני ולקח את הכסף.

"יש לך עוד חובות חוץ מזה?" שאלתי.

"לא, זה הכל, תשמע חמי אני..."

"לא רוצה לשמוע כלום. תחזיר את החובות שלך ותתחיל לחפש פתרון אחר לבעיות שלך כי לי אין יותר כסף, ואגב, גם לך עומד להיות הרבה פחות, שגיא הוציא אותך לחל"ת."

"מתי דיברת איתו?" נחרד רוני.

"היום. איפה היית כשחשבתי שאתה בעבודה?"

הוא משך בכתפיו, "פה ושם, סליחה חמי." הוסיף בלחש, והסתלק.

חצי שעה אחר כך קיבלתי מסרון ברוסית מבוריס, "הוא אצלי, נדבר בבוקר."

"אני רוצה לדבר עכשיו." עניתי לו במסרון בעברית.

כמה דקות אחר כך הוא התקשר וקודם כל נזף בי שאני ער בשעות מאוחרות כאלה ואחר כך שאל מה קרה ולמה אנחנו שוב רבים.

"הוא לא סיפר לך?"

"לא אמר כלום, רק ביקש שאתן לו לישון אצלי ונרדם בבגדים על המיטה, אפילו נעלים הוא לא הוריד. לפי הריח הוא מסטול מחשיש, ואולי גם קצת מבירה."

"כן, זה נכון."

"חמי, אני יודע שאתה לא אוהב לשתות או לעשן, אבל לא כולם כמוך, ואתה מכיר את הפרענק שלך, הוא כזה, ובכל זאת אתה אוהב אותו, למה זרקת אותו מהבית?"

"לא זרקתי אותו, הוא הלך לבד אחרי שגיליתי שהוא בזבז על ירוק את כל היורו שחסכתי. ואני מדבר על עשרים אלף יורו בוריס, בשבילי זה המון כסף, וזה כסף שחסכתי מעבודה קשה מאוד, עבודה בתיקון ביובים נוזלים, אסלות סתומות וברזים מטפטפים, וכל מיני דברים כאלה. זה היה כסף שחסכתי למצב חירום, ולא כדי שהמשוגע הזה ישרוף אותו על סמים."

"בחייך, קנאביס זה לא סמים."

"זה כן, לפי החוק זה כן, וזה סמים אם בגלל שאתה מעשן פייסלים אתה גונב כסף מהמשפחה שלך, ומספר לבוס שלך שאתה חולה כשאתה בעצם זרוק מסטול אלוהים יודע איפה."

בוריס הקשיב לי בסבלנות, אמר שאני צודק, אבל אני לא מבין.

"מבין מה? מה יש פה להבין?"

"בבקשה תירגע ותקשיב," הוא שאף אוויר, והעיר שהוא לא מאמין שהוא מנסה להגן על הכושי שלי, אבל עובדה, "אני מנסה להגן עליו כי אני מבין אותו, אני יודע איך זה להיות מכור, ואתה מנחם, לא. אתה לא טיפוס שמתמכר ולכן אתה לא מבין, ובגלל זה אתה כועס."

"אני לא כועס, למה אתה אומר שאני כועס?" מחיתי, ואז קלטתי שכן, אני כועס, נורא כועס, וגם פוחד ולא מבין, ובעיקר מרגיש אבוד וחסר אונים, ויחד עם זה גם רותח מכעס.