יום שבת, 7 בנובמבר 2020

4. זמן הקורונה

  

יום הולדת

"קודם כל אל תילחץ." התחיל רוני, גורם לי כמובן להילחץ כהוגן.

"ומה שנית כל?" העמדתי פנים שאני רגוע, וחייכתי כדי להראות שאני משועשע.

"פשוט תירגע." התעלם רוני מהעמדת הפנים שלי, "שב כאן לידי ותן לי לגמור לדבר לפני שאתה קופץ." טפח בידו על הספסל המוצל שישבתי עליו כדי לנוח מהעבודה בגינה המיובשת שלנו, ופתאום הבנתי שגם הוא די לחוץ, ואפילו חושש קצת. מאז שהוא חזר מפסק הזמן שלו העניינים ביני לבינו היו מוזרים קצת. מצד אחד הוא הרי הצהיר שהוא זקוק למנוחה ולזמן לעצמו, ולכן קיבל את חדר השינה הפנוי ביחידת הדיור שלנו ושמר שם את כל הדברים שלו, ומצד שני הוא נהג להיכנס לחדרי ונשכב לצידי במיטה בטענה שהוא רק רוצה לראות חדשות בטלוויזיה, ואז, בערך לקראת הסבב השני של הפרסומות, הוא היה מתחיל להטריד אותי מינית, וככה יצא שאף פעם לא זכיתי לצפות בתחזית, אבל מאחר ועדיין היה נורא חם ויבש ולא היו שום הפתעות, הגשם שהחזאים ניבאו ירד תמיד במקום אחר, זה לא היה הפסד כל כך גדול.

בבוקר הייתי מתעורר והוא כבר לא היה במיטה, ישב מול הזום בסלון ודיבר עם אמריקה, או אירופה, או השד יודע מי, וחיכה לי שנשתה קפה יחד. לאחרונה הפסקתי לקנות עוגות או עוגיות כי גיליתי לחרדתי שבתקופת הסגר השני הוספתי כמה ק"ג מיותרים למותניי, והחלטתי לוותר על ממתקים, ובדרך כלל גם עמדתי בהחלטה הזו ככה שאת קפה הבוקר היינו שותים עם קרקר יבש.

"נו, על מה רצית לדבר?" האצתי בבן זוגי הוותיק שהביט בפני בדאגה.

"על היום הולדת שלך שיהיה, כמו שאתה בטח זוכר, בעוד שבוע.

"איך אפשר לשכוח?" רטנתי, ממורמר קצת, כרגיל, למרות שאני הראשון שיודה בזה שמורת הרוח שלי מכך שיום הירצחו של רבין חופף ליום הולדתי היא ממש מטופשת. גם אין טעם להתרגש מזה שכל ארבע שנים האמריקאים מתעקשים לעשות בחירות דווקא ביום ההולדת שלי, נכון זה ממש מעצבן אבל אין מה לעשות. מזל שבתקשורת מציינים בדרך כלל את רצח רבין (מה שהביביסטים החלו לכנות פסטיבל רבין) לפי התאריך העברי, אם כי גם מהרביעי לנובמבר הם לא מושכים את ידיהם.

"אני יודע שתכננת לחגוג כרגיל עם בוריס, למרות שאני ממש לא מבין מה בדיוק אתם עושים יחד, כי..."

"אל תדאג לי ולבוריס." הפסקתי אותו מיד, "יש לנו שיטות משלנו שהן לא עסקך."

"טוב, אז השנה תצטרכו לדחות את החגיגה כי הילדים מתעקשים לעשות לך מסיבת הפתעה."

"אם זו הפתעה למה אתה מגלה לי?"

"כי אני יודע שאתה שונא מסיבות הפתעה, ניסיתי להוריד אותם מזה, אבל הם מתעקשים, נמרוד ראה באיזה סרט איך עושים למישהו מסיבת הפתעה ונדלק על הרעיון, ואורה זרמה איתו, אגב, הם קנו לך נייד חדש."

"הנייד שלי בסדר גמור." נזעקתי.

"חמי, הוא כבר בן חמש, בשנות סלולר הוא נחשב למתושלח קשיש ומקרטע, הגיע הזמן להחליף אותו."

"אבל..."

"נו, די. תראה שאתה תתרגל לנייד החדש מהר מאוד ולא תבין איך הסתדרת עד היום עם מכשיר כל כך ישן ואיטי." הבטיח רוני, "ואל תדאג בקשר לבוריס, הוא כבר יודע על המסיבה וגם הוא יהיה."

"ומי עוד?" שאלתי, נרגן אבל משלים עם רוע הגזירה.

"כל החשודים הרגילים." חייך רוני בשמחה, מרוצה שהשלמתי כל כך מהר עם התוכניות שלו (לא האמנתי לרגע שזה רעיון של נמרוד, לא היה לי ספק שידו של רוני הייתה במעל) סולי והחבר'ה שלו, וביטון יגיע עם אנחל, וכמובן שרענן עם דור, וספירית תגיע עם החברה החדשה שלה, ודני יגיע עם מעין, אליס וג'קי יביאו את הקטנה שלהם, וכמובן שגם גולן ופזי וההורים שלך עם האחים והילדים שלהם, ואימרי הבטיח לבוא עם אייל."

"המון אנשים," התמלאתי דאגה, "צריך להכין אוכל ו..."

"לא צריך כלום, סולי ופזי ואורה ידאגו להכל."

"אבל הסגר, אסור להתקהל."

"יהיו בערך חמישים איש, לא כולל הילדים, והכל יהיה בחוץ, בגינה של סולי. הוא יתקשר אליך ויבקש שתבוא מהר כי יש לו הצפה במטבח, וכשתגיע כולם יקפצו ויצעקו הפתעה, ואני מצפה שתהיה מופתע כמו שצריך."

"בסדר, רק חבל שאני אהיה עם בגדי עבודה סמרטוטיים."

"אל תדאג, חשבתי על הכל, אני אביא לך בגדים יפים, ואחרי שתגמור לדגמן הפתעה תלך להחליף בגדים, ואז נחגוג, תהיה עוגה ושתייה, ופיצות וגלידות, והילדים ישירו לך שיר שהם חיברו במיוחד בשבילך."

"ומה אם ירד גשם?" המשכתי לדאוג.

"אז נעביר את המסיבה לפטיו." הוא רכן לעברי ונישק אותי פתאום, "תפסיק לדאוג, יהיה כיף וכולם ייהנו, גם אתה, זוכר איך תמיד אמרת שבטח לא תזכה לחגוג יום הולדת ארבעים, והנה אתה כבר בן ארבעים ושתיים, מזל טוב חמי!"

***

כצפוי סולי התקשר אלי ביום שלישי בשעות אחרי הצהריים, יום לפני יום הולדתי, וביקש שאבוא אליו כי יש לו בעיית מים במטבח.

"אין בעיות." השבתי, ואז נזכרתי שיש - מאז שעון החורף רוקי ציפה שאקח אותו לטיול בדיוק עכשיו - וכבר התרוצץ סביבי בקוצר רוח, רומז לי בדרכו הכלבית שהגיע הזמן לקחת את החגורה ולצאת לפני שיחשיך. על זה מתכנני מסיבות ההפתעה שלי לא חשבו כנראה.

"אה... סולי, אם לא אכפת לך, אני אגיע עם רוקי כי הוא מת לצאת לטייל ו..."

"אין בעיות, אין בעיות." נחפז סולי לאשר, ואז אמר בגמגום מחשיד מאוד שהבעיה שיש לו במטבח היא לא ממש רצינית, ואני לא צריך להביא את ארגז הכלים, ועדיף שלא אבוא עם בגדי עבודה כי...

"סולי די, תרגיע, רוני סיפר לי הכל." ריחמתי עליו, "הוא רק שכח שזו השעה שאני לוקח את רוקי לטיול. אני מקווה שהוא הביא לי בגדים יפים."

"זהו, שהוא לא הספיק כי... בקיצור, בוא לבוש כמו בן אדם, ואל תדאג לרוקי, הוא לא ישתעמם, גם החברה הזו של נמרוד עם הכלב הזללן שלה פה, ובחייך חמי, תעשה לי טובה ותתאמץ להיות מופתע אחרת הילדים נורא יתאכזבו."

"אל תדאג, אני אהיה הבן אדם הכי מופתע במדינה, אחרי היום הולדת הזה יגישו את המועמדות שלי לאוסקר." הבטחתי וקיימתי. לבשתי ג'ינס נקי וחולצה עם כפתורים וצווארון ונסעתי עם רוקי לביתם של סולי וגבי. נצמד בקפידה לתסריט, נכנסתי עם רוקי לצידי ואמרתי בשיא הטבעיות, "שלום סולי, איפה הנזילה?" וכשכולם קפצו והתנפלו עלי בצעקות, "הפתעה!" דגמנתי הפתעה מושלמת, וכולם היו שבעי רצון ושמחים עד מאוד.

רק אחר כך, כשחזרנו הביתה, סיפרה לי אורה בסוד שנמרוד אמר לה בלחש שאבא בטח ידע על המסיבה כי אחרת הוא לא היה בא עם בגדים יפים, ואפילו מכניס את החולצה למכנסיים.

נאלצתי להודות שהילד צדק, ובאמת ידעתי, "רוני גילה לי כי הוא יודע שאני שונא הפתעות וגם לא מחזיק כל כך ממסיבות." אורה צחקה, אמרה שאין כמוני בעולם, ושהיא מקווה שאלמד להסתדר עם הנייד החדש שקנו לי, ונישקה אותי על הלחי.

***

חוץ מהנייד החדש שהוא באמת זריז וחתיך וחטוב יותר מהישן, ואני מקווה שעד יום ההולדת הבא שלי גם אלמד לשלוט בו כמו שאני שולט בנייד הישן שלי, קיבלתי עוד כמה מתנות מעולות. קיבלתי חולצה יפה מאימא שתמיד מתלוננת שאני שלומפר שלא לבוש יפה, קיבלתי גרבי ספורט עם ציורים מדליקים מהתאומים של רוני, וחגורת עור יפה מאוד מהתאומים של סולי, ובנוסף גם ערמה של ספרים מכל הסוגים, גם ספרי עיון וגם ספרי מתח שנראו מפתים מאוד, ואולי הם יעזרו לי להתגבר על מחסום הקריאה שתקף אותי מאז הקורונה (נשבע לכם, מאז הקורונה לא קראתי אפילו ספר אחד, מתולעת ספרים הפכתי לדיסלקט שקורא רק בפייסבוק).

שמחתי בכל המתנות היפות שקיבלתי, כולל בנייד החדש שלי, אבל הכי שמחתי לשמוע שטראמפ לא נבחר. לא יודע מי זה בדיוק ביידן אבל אין ספק שהוא טוב יותר מהפסיכופט הגועלי הזה – טראמפ.

 

שעת נעילה

שמעתי על הסדרה הזו שעניינה הוא מלחמת יום כיפור כבר באוגוסט, ופה ושם גם ראיתי פרומואים די מפחידים, אבל כדרכי הדחקתי והתעלמתי. אני לא רואה הרבה טלוויזיה ואם אני כבר טורח לצפות בה אני מעביר רוב הזמן לנטפליקס. לאחרונה התמכרתי לצפייה מחודשת ב'חברים'. הסדרה המיתולוגית ההיא שבזמנו ראיתי חלקית בלבד כי הייתי עסוק בדברים אחרים כמו שירות בצבא, ואחר כך הישרדות ברחובות תל אביב, והתגברות על מה שההישרדות הזו גרמה לחיי.

עד שהתאוששתי מכל הצרות והתהפוכות והתחלתי לנהל חיים יציבים פחות או יותר (בעיקר פחות), הסדרה 'חברים' הסתיימה, ורק כיום, בתקופת הקורונה ובזכות עידן הנטפליקס שיש לנו את המזל לחיות בו, אני רואה אותה מחדש, ולמרות שהיא כבר נחשבת לישנה אני נהנה מאוד וצוחק המון. הבעיה היחידה עם נטפליקס היא התלות באינטרנט שהוא בדרך כלל די בסדר אצלנו, אבל לפעמים נופל. באחת מהנפילות הללו איבדתי את הסבלנות ועברתי לצפות בטלוויזיה הרגילה (אצלנו זו רשת סלקום) וכמעט מבלי משים התחלתי לצפות בשעת נעילה. ראיתי את כל שלושת הפרקים שכבר שודרו, וכנראה שאצפה מחר גם בפרק הרביעי, והבנתי שדייב, המנחה של קבוצת התמיכה שלנו ז"ל, צדק, אני סובל מהלם קרב קל.

בזמנו דחיתי בבת צחוק מבטלת את הרעיון כמופרך לחלוטין, התעלמתי מהסימנים לכך שהשירות הצבאי שלי, ובעיקר החודשים האחרונים שאותם ביליתי בלבנון כחובש קרבי, שרט אותי קצת. בלילה שאחרי הצפייה בשעת נעילה התעוררתי כל הזמן מסיוטים, ועד היום יש לי פלאשבקים לא נעימים לתקופה ההיא שבעצם אני זוכר ממנה ממש מעט, וכנראה שטוב שכך.

"אבל עוד לא נולדת במלחמת יום כיפור?" התפלא רוני כשסיפרתי לו (אחרי שהשבעתי אותו זה יישאר ביני לבינו ושלא יעז לספר כלום לבנות) ובחן היטב את פני, "אתה באמת נראה קצת עייף." העיר בדאגה.

"אני לא ישן כל כך טוב בזמן האחרון, חבל שהסתכלתי על הסדרה הזו, יצא לך לראות אותה?"

"רק קטעים, ראית איזה פאה מצחיקה שמו לליאור אשכנזי?"

"כן, באמת דבילית, אבל הוא מדבר צרפתית ממש יפה."

"באמת? לא שמתי לב, עם מי הוא מדבר צרפתית."

"עם אשתו לשעבר."

"הבנתי, אז איך זה שסדרה על יום כיפור מזכירה לך את לבנון?"

"כי מלחמה זה מלחמה בכל מקום, ו... לא יודע, עובדה."

"אז מה בדיוק קרה לך בלבנון? הרי המלחמה נגמרה עוד לפני שהתגייסת."

"נגמרה, אבל לא תמה, כל הזמן היו קרבות ופצועים, הייתי חובש קרבי וכמה חודשים, דווקא לקראת סוף השירות, תקעו אותי בדלעת שזה מוצב קדמי דפוק, וגם בריחן הספקתי להיות ו... אני זוכר ממש מעט ממה שקרה."

"גם ממה שקרה לך בתל אביב אתה זוכר רק קטעים, מעניין למה, כי ככה, בחיים הרגילים, אתה בכלל לא שכחן, בדרך כלל דווקא יש לך זיכרון טוב."

"כן ,ראית מה זה?" משכתי בכתפי, והלכתי להכין כריכים לבית הספר לילדים.

אין תגובות:

פרסום תגובה