יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

3. זמן קורונה

כמה ימים אחרי שיחת הטלפון האחרונה שלנו הוא הופיע בדיוק לארוחת הערב והתקבל בשמחה רבה אצל הילדים ואצל הבנות. כולם כרכרו סביבו, הילדים התפעלו מזיפי זקנו שגדלו מאוד, והבנות הושיבו אותו בראש השולחן והגישו לו שלל מטעמים, מפצירות בו לאכול כי הוא נורא רזה לאחרונה.

ישבתי רחוק ממנו ככל האפשר והתרכזתי בצלחת שלי למרות שלא התחשק לי כל כך לאכול. הייתי עייף אחרי שביליתי כמה שעות מתישות בהשקיית הדשא והגינה של יד לבנים. למרות שהמקום היה סגור לקהל היה צורך להיכנס לשם כל כמה ימים, לבדוק שהכל בסדר, שאין דליפות ותקלות, וכמובן שהיה צורך להמשיך לטפל בגן המקיף את המבנה. השבועות האחרונים היו חמים מאוד, זה היה הספטמבר החם ביותר מאז שהתחילו למדוד טמפרטורות בארץ, והמנהלת שלי לא הפסיקה להתקשר ולשאול מה עם הדשא, ומה עם הפרחים, ומה מצב העצים? מזל שאני גר קרוב למקום העבודה.

"בעוד שבועיים יהיה השלושים לפטירה של אימא, אני וקובי החלטנו לחדש בהזדמנות גם את המצבה של אבא והזמנו להם מצבה זוגית, אני מקווה שתגיעו לאזכרה." אמר רוני, והגניב אלי מבט.

"בטח שנבוא." אישרה אירה מיד, "ואולי תהיה עד אז עוד הקלה בסגר? מה דעתך חמי?" ניסתה לגרור גם אותי לחוג המשפחתי.

"נקווה." הפטרתי באדישות ומילאתי את פי בסלט.

"אבא, אבא, אני רוצה לקרוא לך סיפור." התלהב גילי.

"גם אני, ואני רוצה שתשכיב אותנו לישון ושתהיה פה בבוקר, למה אתה לא יכול לישון בבית אבא?" הצטרפה גילי.

"אה... כי... כי אני עוד עסוק בכל מיני עניינים, אבל בקרוב אני אחזור לישון בבית." הבטיח רוני, נבוך מעט, "ועכשיו בואו תראו לי איך אתם יודעים לקרוא."

הוא הקדיש לילדים את כל זמנו, מתעלם ממני כמו שאני התעלמתי ממנו. אחרי שעה שמונה בערב כל הילדים כבר היו במיטות, המטבח היה נקי ומסודר והמבוגרים התרכזו בסלון מול הטלוויזיה. "שגיא (זה שמו של הבוס שלו שאני מכנה הקוץ) התקשר אלי וביקש שאני אחזור לעבודה כמה שיותר מהר כי הוא לא מסתדר בלעדי." סיפר רוני, "והוא גם חושב שאני צריך להתגלח," הוא העביר יד על זקנו, "מה דעתכן בנות, מתאים לי זקן?"

"לא כל כך." אמרה אורה והביטה באירה, השתיים החליפו מבט, ואחר כך הביטו בי.

"אל תסתכלו עלי, אין לי דעה בעניין, וזה בכלל לא עסקי."

"אבל חמי..." מחתה אורה.

"תסלחו לי, אבל אני נורא עייף, אני הולך למיטה." קטעתי אותה וירדתי למטה. נחוש להמשיך להתעסק בענייני נכנסתי לצחצח שיניים, ואחרי שלקחתי כדור התפשטתי והחלקתי למיטה, בעוד אני מתלבט אם יש לי כוח לראות טלוויזיה שמעתי את צעדיו של רוני שירד במדרגות ונכנס למקלחת. "חמי, איפה המכונת גילוח שלנו?" שאל, מדבר כאילו הכל בסדר ולא קרה כלום.

"בארון, מתחת לכיור." עניתי, "אבל לדעתי היא מקולקלת."

רוני התעסק קצת עם המכונה המיושנת והמסורבלת שירשתי מאחי הגדול, ואחרי כמה דקות התייאש, "חמי!" צעק, "בוא תעזור לי."

"לא רוצה, תעזוב אותי." עניתי וכיביתי את האור בתקווה שהוא יבין את הרמז ויניח לי. הוא כמובן לא הבין, נכנס לחדר השינה והתיישב לידי על המיטה, "אנחנו ברוגז?" שאל, מתנהג במין אגביות מעצבנת שעצבנה אותי.

"לא. אנחנו בפסק זמן." עניתי ברוגז.

"אז אתה לא יכול לעזור לי להיפטר מהזקן? אני לא מסתדר עם כל השערות האלה."

"אני נראה לך כמו ספר?" רטנתי.

"בבקשה חמי, אני הולך מחר למשרד וכולם יצחקו ממני אם אני אראה ככה." ניסה רוני לרכך אותי.

הוא לא הצליח, נשארתי כעסן ורגזן. "שטויות, אתה עוד באבל על אימא שלך, אף אחד לא יצחק ממך, וחוץ מזה זקנים שוב נכנסו לאופנה ככה שאין לך מה לדאוג."

"אני לא דואג, אני מתגרד, זה חם ומעצבן. נו," הוא מרט את שולי הפיקה בו התעטפתי, "קום כבר ותעזור לי."

"לא בא לי, לך מפה." התמדתי בסרבנותי.

"לא רוצה." התנפל עלי רוני והצמיד אותי למיטה, "נו, די כבר להיות כזה, תביא חיבוק!" דרש והתחיל לנשק אותי.

"לך ממני," ניסיתי להדוף אותו, "אתה דוקר."

"אני יודע." הוא צחק והמשיך להתמרח עלי. זה נגמר כמו שידעתי שיגמר, אחרי מאבק פרוע והרבה קללות וזיעה שנינו גמרנו אחד על השני ורק אז התנתקנו זה מזה ונשארנו לשכב על המיטה, מתנשפים.

"אני הולך להתקלח, ואחר כך אני אנסה להתגלח עם סכין, נקווה שאני לא אשחט את עצמי תוך כדי כך." אמר רוני אחרי שהתאושש וקם, "אתה בא לעזור לי?" ליכסן אלי מבט.

"בסדר," נכנעתי, "אבל זה לא אומר כלום, אנחנו עדיין בפסק זמן."

"ברור." הצטחק רוני, בטוח שניצח. הוא טעה, נכון שגילחתי אותו, מבחין בדאגה עד כמה רזו פניו וכמה קמטים נוספו על מצחו וסביב עיניו היפות, ונכון שהתקלחנו אחר כך יחד, מסבנים זה את זה, מה שהוביל לעוד סקס, ואפילו הסכמתי לנשק אותו נשיקה אמיתית, כמו שהיינו מתנשקים פעם, אבל זה עדיין לא היה זה. האינטימיות והאמון ששררו בינינו פעם נעלמו, ולא ממש הופתעתי כשהוא אמר, אחרי שהתנגבנו ויצאנו מהמקלחת, שהוא חוזר עכשיו לבית הוריו. הנהנתי בהסכמה ובלי מחאה נכנסתי למיטה, מפנה אליו את גבי.

"זה פשוט שהצבעי אמר שהוא יגיע ממש מוקדם, אתמול הוא העיר אותי בחמש בבוקר ו... אתה מקשיב חמי?"

"לא, אני ישן, ולמה אתה צובע פתאום את הבית?"

"כי... אה... כי כנראה שכל הקטע של אילת לא ממש מסתדר לחלי, ויש מצב שהיא תחזור קצת לפני השלושים, וכבר תישאר עם הילדים ואה..."

"ואתה מעדיף לגור פה מאשר עם אחותך והילדים המופרעים שלה."

"הם לא מופרעים," מחה רוני, "זו לא אשמתם שיש להם הפרעת קשב."

"לא, אבל זו אשמת אחותך שהם פראים חסרי חינוך, אבל זה בסדר רוני, אני לגמרי מבין אותך שאתה מעדיף לגור פה, עם הילדים שלך שאימא שלהם נותנת להם חינוך סובייטי קשוח, מאשר עם האחיינים המופרעים שלך שבטוחים שהם נסיכים ונסיכות ומותר להם הכל."

"זו לא הסיבה שאני חוזר," מחה רוני, "והאמת שחלי דווקא רצתה שאני אשאר והייתה מוכנה אפילו לתת לי את חדר השינה של ההורים כדי שתהיה לי פרטיות."

"באמת יפה מצידה, ומה ענית לה?"

"אמרתי לה שאני לא צריך פרטיות, אני צריך אותך, ויש גם את התאומים שצריכים את אבא שלהם, והבטחתי שאני אבוא לעזור לה כל כמה שהיא תצטרך, ואני מבטיח לך שברגע שאני גומר עם הסיפור הזה של הצביעה ושיפוץ המטבח..."

"שיפוץ המטבח?" הפסקתי לשחק אותה אדיש והתיישבתי במיטה, מביט בו, "מה בדיוק אתה משפץ שם ומי מממן את זה?"

"אל תתעצבן, אימא תכננה מזמן להחליף את הארונות, ולקנות מקרר חדש ולהכניס מדיח כלים, ואפילו שמה כסף בצד בשביל זה, אבל אז התחילה הקורונה ו... השיפוץ הוא בעצם קיום הצוואה שלה, ואגב, היא השאירה את הבית לכולנו, אבל ביקשה שניתן לחלי לגור שם חינם כל זמן שהילדים קטנים."

"אני מבין, איך אתה מסתדר עם הבעלי מקצוע והכל?"

"ככה, לא הייתה מזיקה לי עזרה, נראה לי שהאינסטלטור שהנגר הביא לא כל כך מבין מה הוא עושה, יש מצב שתקפוץ לשם מחר לראות שלא עושים לי בלגן עם החיבור של המדיח?"

"בסדר, חבל שלא סיפרת לי קודם למה אתה מתעקש לגור אצל הוריך."

"אה..." הוא מהסס, מתלבט, ובסוף מחליט שעדיף להגיד את האמת כי הרי היא תצוץ באיזה שלב והוא יעשה רושם טוב יותר אם יתוודה מיד, "האמת היא שלא ידעתי שום דבר על התכניות של אימא וחלי, כל העסק נודע לי רק לפני כמה ימים כשפתאום הנגר הופיע, וכמעט התעלף כששמע שאימא נפטרה כבר לפני שבועיים."

"אז למה?" התעקשתי לחפור, "מה הסיבה שהחלטת שאתה רוצה לעזוב את הבית? ולמה אתה רוצה לחזור פתאום? וזה שחלי עם הכנופיה שלה חוזרת מאילת זה לא סיבה מספיק טובה, וגם לא זה שפתאום נעשית חרמן."

"אחרי השבעה הרגשתי שאני צריך להיות קצת לבד, לחשוב, פשוט לקחת פסק זמן מהכל, ואחרי שבועיים בערך עבר לי, התחלתי להתגעגע ורציתי לחזור, אבל אירה אמרה שאתה נורא עצבני עלי, ואז הגיע פתאום הנגר הזה, וחלי התקשרה לבקש שאם כבר משפצים אז שאני אזמין צבעי והקוץ, זאת אומרת שגיא, אמר שהוא מצטער מאוד, אבל פתאום צצה לנו הזמנה מאוד חשובה והוא מבקש שאני אחזור חודש קודם, ועל הדרך שאני אפטר מהזקן הדעש"י הזה כדי שהקליינטים לא ייבהלו ממני ו..." הוא לקח נשימה עמוקה, "אתה מבין?"

"כן, ואין לי בעיה שתחזור לגור פה, מקום לא חסר, אבל כמו שכבר אמרתי לך קודם, מעכשיו אני ואתה כבר לא."


כמו שהבטחתי עזרתי לרוני עם השיפוצים בבית של הוריו. הנגר החליף את המטבח וסוף סוף הותקן אצלם מדיח כלים, וכמו שרוני ניבא האינסטלטור הסתבך קצת עם הניקוז, אבל עזרתי לו בכיף וגם לצבעים עזרתי קצת, ועד שחלי עם שלושת ילדיה הפרועים הגיעו חזרה מאילת הבית היה מוכן ומשופץ.

רוני נסע למרכזית המפרץ לאסוף אותה ואת הילדים, וביקש שאמתין לו שם כדי שנחזור הביתה יחד, אבל סירבתי. "עם כל הכבוד לאחותך אני יודע שמפריע לה מאוד שאני נשא, ושהיא ממש לא סובלת אותי, אז עדיף שאני אסתלק הביתה לפני שהיא תחזור."

"כן, אבל... אל תגיד לי שאתה עוד זוכר לה איך היא התנהגה אז, כשנסעתי לחו"ל."

"האמת שכן, היא הייתה ממש גועלית כלפי, ועל הגיסים שלך אני בכלל לא רוצה לדבר."

"גם אני לא, ונכון שאז היא... בחייך חמי, זה היה לפני איזה עשר שנים, חשבתי שהתפייסתם מאז."

"אז טעית, כל זמן שהיינו יחד השתדלתי להיות מנומס כלפיה כי היא אחותך, אבל היום, כשאנחנו כבר לא, אין לי שום סיבה להיפגש איתה, ואני די בטוח שגם היא לא מתגעגעת אלי."

"למה אתה מתכוון שאנחנו כבר לא ביחד?" נרעש רוני, "אבל... חמי, בחייך."

"כן בחיי, אתה זה שעזבת, ואל תחשוב שבגלל כמה זיונים הכל בסדר ואנחנו שוב יחד."

הוא בהה בי בפנים מזועזעות, "אתה רציני? שאל, "אבל אני... חשבתי שזה בסדר מבחינתך שאני אחזור."

משכתי בכתפי באדישות, "אין לי בעיה עם זה שתחזור ותגור איתנו שוב, זה הבית שלך בדיוק כמו שהוא שלי, אבל שתדע שמבחינתי אנחנו עדיין בפסק זמן."

רק רציתי להכאיב לו כמו שהוא הכאיב לי, ללמד אותו לקח, להאכיל אותו במרורים שהוא האכיל אותי, שלא יחשוב שהוא יכול ללכת ולחזור כל פעם שמתחשק לו, אבל לא חשבתי שהוא ייקח את זה כל כך קשה. לשמע דברי פניו נעשו אפורים פתאום, והוא התיישב בכבדות על מעקה המרפסת שעליה עמדנו, צונח תחתיו כאילו נגמר לו פתאום כל האוויר.

"אתה רציני חמי? זהו, אתה לא אוהב אותי יותר?" שאל בלחש, ועיניו נעשו ענקיות וכהות מאוד.

למרות רצוני חשתי חרטה ואפילו נבהלתי קצת ממה שעוללתי, "אני לא יודע מה אני מרגיש." התיישבתי לצידו, ובלי לחשוב מה אני עושה הנחתי יד מנחמת על כתפו, "נו, די כבר, אל תעשה מזו כזו טרגדיה, הרי בין כה וכה רצית להיפרד."

"לא נכון, לא רציתי." מחה רוני, "סך הכל הייתי צריך פסק זמן קטן, זה הכל."

"אז הנה, קיבלת את הפסק זמן שלך, תהנה ממנו." אמרתי ופתאום התרגזתי, למה אני מרחם עליו ומודאג בגלל שהוא מרגיש חרא? למה הוא לא התחשב בי? למה הוא לא הבין שאני אפגע אם הוא יעזוב אותי ככה, בלי לטרוח אפילו להגיד לי בפנים שהוא עוזב? שלח אלי את אחיו כמו איזה שפן.

"מספיק, אל תתחיל ליילל לי. גם אני לא בכיתי לך כששלחת את אחיך להעיף אותי. תהיה גבר! הנה, אתה שוב רווק ויכול לנסוע לך לאיטליה לבלות עם האנג'לו הזה שלך."

"דביל! אנג'לו שוכב בבית חולים מחובר למכונת הנשמה, אשתו המסכנה, היא פוחדת שהוא כבר לא יצא מזה."

"שיהיה בריא." הפטרתי, והמשכתי לשמור על פנים אדישות, "מספיק לקשקש רוני, אתה חייב לצאת עכשיו או שתאחר."

"ואיך אתה תגיע הביתה בלי רכב?"

"בוריס יבוא לקחת אותי. בעוד שבועיים יש לנו יום הולדת והחלטנו שהשנה נעשה משהו ממש מיוחד יחד. מגיע לנו פינוק אחרי כל הזמן הזה שחגגנו לחוד." שיקרתי,

הבחנתי שדברי גרמו לו להתכווץ עוד יותר, וזה בדיוק מה שרציתי, להכאיב לו כמו שהכאיב לי, אבל למרות כל מאמצי לא הצלחתי להרגיש טוב יותר, למעשה הרגשתי עוד יותר רע.

רוני התחיל ללכת לעבר המכונית ואז הסתובב וחזר אלי, "טעיתי שלא דיברתי אתך אחרי השבעה של אימא, לא הייתי צריך לשלוח אליך את קובי, הייתי צריך לדבר אתך, להסביר לך, הרגשתי כל כך רע... לא חשבתי כמו שצריך, אבל אני מבטיח לך חמי..." ואז הופיע בוריס, נופף לנו לשלום, ירד ולחץ את ידו של רוני, שאל מתי השלושים והבטיח להגיע ואחר כך האיץ בי למהר לרכב כי הוא צריך להתחיל זום בעוד חצי שעה.

***

"רוני נראה לגמרי מעוך, מה עשית לו?"

"נתתי לו מנה מהתרופה שלו, שידע איך אני הרגשתי."

"נו, וזה עזר לך להרגיש יותר טוב?" שאל בוריס, נשמע משועשע משהו.

"לא, אני מרגיש אפילו יותר גרוע."

בוריס הצטחק, "לא מתאים לך להיות רשע, אני מקווה שלמדת את הלקח שלך."

"לא יודע." הזעפתי את פני, "אני כבר לא יודע כלום, אבל נמאס לי בוריס, נמאס לי להחזיק את כל הבית על הכתפיים שלי, נמאס לי לטפל לבד בכל הילדים, ולדאוג לבד לקניות ולבישול ולניקיון, ונמאס לי כבר מהקורונה הזו ומכל המסכות המזדיינות האלה, והכי נמאס לי זה שאני כל הזמן לבד, שאין לי שותף לסחוב את העול הזה של הילדים והבית והכל."

בוריס הנהן, "אני מבין, אבל מי שרצה ילדים זה אתה חמי."

"כן, אבל רציתי לגדל אותם עם אימא שלהם, והיא... היא אישה נהדרת, בחורה ממש טובה, אבל הזום הזה ממש גומר לה את הכוחות, וכל המצב הזה שאין בית ספר... נמאס לי לגמרי, וגם מזה שיש לי רק משכורת חלקית נמאס, וגם מהביבי המאוס הזה ומהתאום הרוחני שלו, מטראמפ גם נמאס לי ו... אתה זוכר שעוד מעט יש לנו יום הולדת?"

"כן, אני זוכר."

"אני רוצה לחגוג את היום הולדת אתך, ואני רוצה שטראמפ, הזין הזה, יפסיד בבחירות, ושרוני ירגיש חרא כמו שאני הרגשתי כשהוא הסתלק לו פתאום לפסק זמן הדפוק שלו."

בוריס משך באפו בספקנות, "נו, נו," אמר, "יש עוד משהו שנמאס לך ממנו?"

"כן, נמאס לי מהחום ומהיובש הזה, אני רוצה שיהיה שוב חורף, ושיהיה קר, כי נמאס לי להזיע כל הזמן ולהשקות כל יומיים את הגינה."

"עוד משהו? אל תתבייש, תשפוך הכל." הצטחק בוריס.

"זה לא מצחיק." נעלבתי, אבל הוא ליטף את ברכי ואמר לי שאני חמוד כשאני כועס, ואחר כך הוריד אותי בבית והסתלק, משאיר אותי עם ערמת ילדים רעבים שרק חיכו לי שאאכיל אותם ואשעשע אותם, ואעזור להם עם הזום.

***

"חמי, רוני התקשר אלי קודם," הודיעה לי אורה, "ולדעתי אנחנו צריכים לדבר." הכריזה והסתגרה איתי בחדר השינה של הבנות שהכיל גם את פינת העבודה שלה.

"לדבר על מה?" שאלתי בחוסר רצון, כי הייתה לי כבר הרגשה שלא אוהב את השיחה הזו.

"על סידורי השינה שלנו." נעצה בי אורה מבט חודר.

נאנחתי, "מה רוני רוצה שנעשה?"

"שנדבר עם נמרוד ונבקש ממנו שיפנה את חדר השינה הקטן בדירה למטה כדי שיהיה לו איפה לישון, אלא אם כן הצלחתם להתפייס ותחזרו לישון יחד."

"לא, לא נחזור לישון יחד, לא בזמן הקרוב בכל אופן, ואולי בכלל לא."

"מה שכנראה לא יפריע לכם להמשיך לעשות סקס, אני מניחה." הסתננה נימת גינוי צדקנית לקולה.

"יש מצב." הסכמתי, ולמרות שמצד אחד לא הפסקתי להתבצר בעמדתי הצודקת, עמדה זועפת וכועסת שטעמה היה מר כלענה, מצד שני משהו חם ומתוק התרונן בי בשמחה מהרעיון שהלילה אני והוא... שנהיה שוב יחד, ואוכל לגעת בו, לנשום אותו שוב. ברור שלא התכוונתי לוותר לו אפילו במילימטר, וברור שעדיין רתחתי מכעס על התנהגותו האגואיסטית והמכוערת, אבל כמה טוב יהיה לאחוז בו שוב, ולהרגיש אותו מתפתל תחתי, נאבק בי וצוחק בשמחת ניצחון כשהוא מפסיד לי.

"למה את לא יכולה לדבר עם הילד?" התווכחתי עם אורה למרות שידעתי היטב שהיא צודקת, שיחה על סידורי שינה של בני זוג היא שיחה שעדיף לנהל בלי נוכחות של נשים.

"נו, באמת חמי, תפסיק לדבר שטויות." נזפה בי אורה, "ותקפיד להיזהר מאוד ולצנזר כל מה שתספר לו." הזהירה אותי.

"אל תדאגי, יהיה בסדר." אמרתי בביטחון שדי מהר התברר שהיה מופרז לגמרי.

תפסתי את הילד בחדר השינה הקטן הצמוד לחדר השינה הראשי ביחידת הדיור שלי ושל רוני. חדר די חנוק שהיה חפור בצלע הגבעה עליה שכן הבית. במקום חלון הייתה שם מין ארובה שהכניסה קצת אוויר ומעט מאוד אור. תמיד הרגשתי שם כמו בצוללת, אבל נמרוד חשב שזה חדר מגניב, והתארגן לו שם בנוחיות למרות שחוץ ממיטת שלושה רבעים ושולחן כתיבה קטן לא היה שם מקום לכלום. מזל שמי שבנה את החדר ניצל את הצורה המוזרה שלו כדי לבנות בו ארון קיר גדול.

"נמרוד, שב רגע, אני רוצה לדבר אתך." התיישבתי על המיטה שהייתה נמוכה מידי לטעמי.

הילד התיישב על כיסא המחשב הישן ששנורר מהורי והביט בי במבט בהיר וגלוי, "מתי רוני חוזר?" שאל, מחייך אלי בתמימות.

"אני חושב שהיום, הוא מתכנן לישון פה הלילה ולכן... מה שקורה זה ש..." גמגמתי, מתלבט איך להסביר לו מה אני רוצה בעוד נמרוד ממשיך להביט בי במבט ישיר ותם. החיוך היפה שלו הלך וגווע ככל שהמשכתי לדבר, מתאמץ להסביר במילים מכובסות שהמצב ביני לבין רוני הוא כזה שכיום אנחנו מעדיפים לישון לחוד ולכן...

"אתה רוצה שאני אחזור לישון בחדר שלי למעלה?" איבד נמרוד את סבלנותו.

"כן, האמת שאני לא מבין למה עברת לפה, החדר שלך הרבה יותר גדול ונוח."

"כן, אבל יותר נוח לי להיות פה כשאני לומד בזום, וחוץ מזה לא רציתי שתהיה לבד בלילה." איזה ילד חכם ונחמד יצא לי, זה בטח מגיע מהצד של אימא שלו כי אני לא כל כך חכם, ובטח שלא נחמד.

"טוב, עכשיו אני כבר לא אהיה לבד כי הוא חזר, ואם תצטרך שקט כשאתה לומד תוכל לרדת לפה, אני בטוח שרוני ייתן לך להשתמש במחשב שלו."

"ויכול להיות שמהשבוע הבא נחזור בכלל ללימודים ואז ניפטר מהזום הזה." העיר נמרוד באופטימיות, ואז הניח יד חמימה על ברכי, "אז מה קורה אבא? אתה ורוני כבר לא יחד?"

"אה... אנחנו כן, אבל... זה מסובך נמרוד."

"אני לא רוצה שרוני יעזוב אותנו."

"אל תדאג, הוא לא יעזוב, הוא ימשיך לגור פה גם אם אני והוא לא נהיה יותר זוג."

"כן, אבל אם הוא יתאהב במישהו חדש שירצה שהוא יישן איתו אז..."

"זה לא יקרה." נכנסתי בחיפזון לדבריו, "כרגע אנחנו קצת ברוגז, אבל בסוף נתפייס והכל יהיה בסדר, אל תדאג, טוב?"

נמרוד בחן אותי במבט שלדעתי היה בוגר מידי לילד בן עשר, "או. קיי." אמר לאט, "מה שתגיד, אבל אבא..." ואז שמענו מישהו יורד במדרגות, וזיהינו מיד את קול צעדיו הקלילים והמפזזים של רוני. נמרוד שכח מה רצה להגיד לי ורץ לחבק אותו ומיד אחר כך הופיעו התאומים שברחו מהמקלחת ורצו אליו בשמחה, בעקבותיהם הגיעה אירה שרדפה אחריהם עם מגבות, חיבקה אותו גם כן וחייכה בשמחה למראהו, מעירה שבלי זקן הוא נראה הרבה יותר טוב.

רוני החזיר לכולם חיבוקים, ואחר כך הלך להשכיב את התאומים לישון, משאיר את מזוודותיו בכניסה. אחרי שעזרתי לנמרוד להחזיר את חפציו לחדר השינה שלו, הזכרתי לו לצחצח שיניים ואמרתי לו לילה טוב חזרתי לדירה למטה, ועמדתי לפרק את  המזוודות של רוני, מחזיר הכל למקום, ומזיע כולי מההתרוצצות נכנסתי שוב להתקלח.

רוני פלש למקלחת בדיוק כששטפתי את השמפו משערותי והצטרף אלי, ערום וחרמן.

"חלי הייתה מאושרת מהסדר שעשית בבית, ומסרה לי להגיד לך המון תודות, ולהוסיף נשיקה." נצמד אלי, חם, חלקלק, מתלהב ומלא מרץ.

מניסיון ידעתי שאין טעם לנסות לעצור אותו כשהוא במצב צבירה כזה, השלמתי עם המצב וזרמתי איתו, נהנה מכל רגע, ואחר כך נרדמתי צמוד אליו, וסוף סוף, אחרי לילות ארוכים של נדודי שינה ישנתי כל הלילה, וקמתי בבוקר רענן ובמצב רוח טוב לשם שינוי.

אין תגובות:

פרסום תגובה