2. זמן קורונה

למחרת הוא קם עם חום, ולא הצליח להפסיק להשתעל. "זה לא נשמע טוב." נחרדה אורה, ומנעה מהילדים לגשת אליו. רוני ניסה למחות שהכל בסדר איתו וזו סתם התקררות, אבל נכנע במהירות מפתיעה כשדרשנו ממנו להיבדק לקורונה. אחרי כמה טלפונים לפה ולשם הוחלט שאני אסיע אותו להיבדק בקופת החולים שלנו, ושבינתיים הוא יזהר ויישאר בבידוד.

כבר למחרת התקבלה תשובה חיובית, וכולנו נדרשנו להיכנס לבידוד. בעיקר אני ורוני, ואימא שלו. למרבה המזל הילדים ראו אותו רק מרחוק, וגם אחותו והילדים שלה לא הספיקו לפגוש אותו כי הם שהו בביקור אצל אבא שלהם באילת. אחותו שהייתה המטפלת העיקרית באימא שלהם כעסה עליו מאוד וצרחה עליו כהוגן בטלפון, אבל לא היה מה לעשות, אימא שלהם נדרשה להתבודד בחדרה לפחות שבועיים.

אחרי עשרה ימים, כשרוני כבר התחיל להרגיש טוב יותר, גם היא נבדקה והתברר שגם היא חיובית לקורונה. אני לעומת זאת לא נדבקתי למרות שישנתי איתו באותו חדר.

ביום שבו רוני הוכרז כבריא, בערך שלושה שבועות אחרי שחזר מיוון, המצב של אימא שלו החמיר מאוד, היא התקשתה לנשום והחום שלה לא ירד. למרות חוסר רצונה הוחלט לאשפז אותה.

רוני היה מודאג ומוכה רגשות אשם. הוא התקשר כל הזמן למחלקת הקורונה שנפתחה בחניון התת קרקעי של רמב"ם לברר מה שלומה, והתעקש לשוחח איתה לפחות פעם ביום, וכל הזמן דרש לבקר אותה בבית החולים למרות הסיכון. הוא הציק כל כך לצוות של רמב"ם עד שהם נתנו לו אישור חד פעמי ויוצא דופן להיות איתה כשהוא לבוש בחליפה לבנה ממוגנת שנראתה כמו חליפת חלל.

"אם הם נתנו לו לבקר אצלה כנראה שהיא במצב רע מאוד." אמרה אירה בקול קודר. אני ואורה הבטנו בה במבטים נוזפים, והיא נחפזה לסגת ואמרה שאולי היא טועה ומה היא יודעת, אבל למרבה הצער היא צדקה. יום אחרי הביקור של רוני אימו הורדמה והונשמה, וכמה שעות אחר כך הלכה לעולמה.

***

לא הלכתי ללוויה, אף אחד מאיתנו לא הלך. רוני הודיע לי בטלפון שמותר רק לעשרה איש להשתתף בלוויה ומאחר ואנחנו לא נחשבים קרובי משפחה עדיף שנישאר בבית.

"בסדר, אבל מה עם השבעה? איפה תשבו?"

"אצל הדוד שלי בקרית ים, יש להם דשא גדול, נעשה שם סוכת אבלים ונשב בחוץ, רק בלילה ניכנס פנימה."

"הילדים כל הזמן שואלים איפה אתה, אפשר להביא אותם לשבעה?" שאלה אירה שהאזינה לשיחה בקו השני.

רוני נאנח, "לא יודע, אולי, אני אדבר אתכם בעוד כמה ימים, תשמרו על עצמכם שלא תידבקו, ביי." וסגר.

"אני לא מבינה למה הוא כועס עלינו." התמרמרה אירה.

"אני חושב שהוא כועס בעיקר על עצמו." ניסיתי להסביר, ספק לה, ספק לעצמי.

"מסכן, הוא בטח מאשים את עצמו שבגללו אימא שלו נדבקה." העירה אורה וקימטה את מצחה בדאגה, "אתה בסדר חמי?"

"לא כל כך, רוני נשמע ממש נורא, אני דואג לו." אמרתי, מחפש ברשימת אנשי הקשר שלי את הטלפון של קובי, אחיו הגדול. לצערי לא מצאתי אותו, כנראה שהוא נשמט מהרשימה כשהחלפתי נייד, אבל לשמחתי הוא כאילו ניחש את רצוני לשוחח איתו והתקשר אלי כמה שעות אחר כך.

קובי רצה שאקפוץ לבית הדוד ואביא לרוני בגדים, ונאנח כששאלתי מה שלומו ואם הוא בסדר. "לא, הוא ממש לא בסדר, ניסיתי לשכנע אותו שלפחות יחזור הביתה בלילה, אבל הוא מסרב."

"הוא אוכל לפחות?" שאלתי.

"לא כל כך, הוא אומר שאין לו תיאבון ועוד לא חזר לו חוש הטעם."

"קובי, אתה חושב שהוא מאשים את עצמו שאימא שלכם נדבקה?"

"כן, ולא משנה כמה התווכחתי איתו שאימא לא נדבקה ממנו אלא מהמטפלת של ביטוח לאומי שבאה לבשל בשבילה, ושהיא כבר הייתה חולה כשהוא נפגש איתה, הוא מתעקש ואין לי כבר כוח להתווכח איתו, אולי אתה תצליח."

"איך? דיברנו רק בטלפון וגם זה בקושי, מאז הסיפור שהיה אחרי השבת חתן שלך הוא לא התנהג בצורה מוזרה כזו. יש לי הרגשה מאוד לא טובה, אני ממש דואג לו." התוודיתי בפני קובי שנאנח ואמר שהוא מבין, וגם הוא מרגיש ככה, נתן לי את הכתובת של הדוד שגר בשכונת בנה ביתך בקרית ים ואמר שבטח, אין בעיה שנגיע לניחום אבלים עם הילדים.

הגעתי עם תיק מלא בגדים בשבילו, והוא קיבל את פני בקרירות מוזרה, אמר תודה, אבל לא צריך, "יש לי המון בגדים אצל אימא וגם הבן דוד שלי נתן לי כמה חולצות."

"מחר הבנות יגיעו עם הילדים ועם בוריס. גם סולי וגבי רוצים לבוא, ונתתי את הכתובת גם למיצי ולעומר שהבטיחו להגיע." סיפרתי לו, מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל למרות שהיה לי ברור לגמרי שמשהו, שלא בדיוק הצלחתי לשים עליו את האצבע, ממש לא בסדר איתו. הוא ניראה כבוי כזה, חסר חיים, כאילו נכנס בו מין דיבוק או משהו. ניסיתי לגעת בו והוא נרתע למרות שאף אחד לא ראה אותנו, "די!" אמר בחריפות ונסוג שני צעדים לאחור.

"רוני, מה קרה לך? אתה יודע שנורא רזית?"

"אני בסדר גמור." פטר אותי רוני בקוצר רוח, "אנחנו הולכים להתפלל מנחה אז עדיף שתלך." הוסיף במין קרירות מכאיבה.

"בסדר, אני הולך." עניתי, מחזיר לו באותו טון קר ומעליב שנועד להסתיר את הכאב שחשתי, ויצאתי מהבית.

קובי תפס אותי כשעשיתי את דרכי למכונית והזמין אותי להתפלל אתם מנחה, "לא,  תודה, נראה לי שרוני לא רוצה אותי פה, הוא פחות או יותר זרק אותי מהבית."

פניו של קובי התקדרו, "משהו לא טוב עובר עליו." אמר בעצב, "גם לאבא זה היה קורה לפעמים, כל כמה שנים הוא היה נופל למין מצב רוח שחור כזה..." להפתעתי הוא חיבוק אותי פתאום, מתעלם מכל עניין הקורונה והריחוק החברתי, "אל תוותר עליו חמי, אני יודע שהוא מתנהג כאילו שהוא שונא אותך פתאום, אבל עמוק בלב הוא צריך אותך."

למרות רצוני עיני התמלאו דמעות, "גם אני צריך אותו, אתה יודע כמה זמן..." ואז נזכרתי עם מי אני מדבר וסתמתי את הפה, החזרתי לקובי חיבוק, הבטחתי לחזור מחר עם הילדים והלכתי.

בדרך הביתה עשיתי חישובים בראש, הוא היה שבועיים בחו"ל ועוד שבועיים היה בבידוד, וגם לפני זה הוא היה עסוק וטרוד ועצבני, בקיצור, יצא שכבר מעל חודש לא היה לי סקס, ונכון שבגיל ארבעים ושתיים זה כבר לא לוחץ כמו בגיל עשרים, אבל בכל זאת, כמה אפשר? התקשרתי לאורה שהרגיעה אותי שהכל בסדר ולא יקרה כלום אם אני אחזור רק לקראת ההשכבה של הקטנים, ואחרי שווידאתי שהוא בבית נסעתי לבוריס.

ספירית כבר לא גרה אצלו יותר, עזבה ממש לפני התחלת הקורונה לגור בירושלים עם בת זוג חדשה, והיא פעילה שם מאוד במחאות נגד ראש הממשלה. הדירה של בוריס כבר לא הייתה מתוקתקת כמו בתקופה שהיא דאגה למשק הבית שלו, אבל סך הכל היה די נקי ומסודר אצלו. בוריס ישב וצפה בנחת בערב חדש, אבל כשראה אותי כיבה מיד את הטלוויזיה ומעך אותי אליו בחיבוק חזק, "מה קרה דוצ'ינקה?" שאל, "מה שלום רוני?"

"לא טוב, לא יודע, משהו רע עובר עליו."

"נו, בטח, הוא איבד את אימא שלו, הוא יתום עכשיו, מה רצית, שהוא יהיה שמח?"

"לא, בטח שלא, אבל... לא יודע איך להסביר את זה אפילו, הוא כאילו לא ממש פה, זה רוני, אבל לא באמת רוני, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"אני חושב שכן." אמר בוריס וליטף בעדינות את לחיי, מביט בעיני בדאגה, "יכול להיות שהוא עוד מתאושש מהקורונה? שמעתי שיש לווירוס הזה תופעות לוואי שלא עוברות כל כך מהר."

"יכול להיות." הסכמתי והחזרתי לו ליטוף, מביט בעיניו, "הוא היה באירופה איזה שבועיים ואחר כך הוא היה שבועיים בבידוד ו..."

"אני מבין." אמר בוריס שקלט מיד מה הבעיה שלי, "שב לך פה בשקט כמה דקות, אני מיד חוזר." הושיב אותי בכורסת הטלוויזיה שלו. ברגע שהוא נכנס לשירותים הלכתי למטבח ושטפתי את כל הכלים שהצטברו בכיור, ועד שהוא חזר הספקתי אפילו לנגב היטב את הכיריים. "אתה יותר גרוע מספירית." גיחך בוריס שתפס אותי על חם, "בוא הנה," משך אותי לחדר השינה והחל להפשיט אותי.

הייתי אצלו שעה וחצי מענגות ביותר וחזרתי הביתה במצב רוח קצת יותר אופטימי.

יום אחר כך נפגשנו שוב בקרית ים, בווילה של הדוד של רוני. הגענו כולנו ביחד, הבנות והילדים, וגם סולי וגבי עם התאומים הגיעו עם דור. כולנו ישבנו בחוץ מתחת לסככה, מקפידים על מסכות וריחוק חברתי. היחידה שלא הקפידה על כלום הייתה יסמין הקטנה שקפצה על רוני בשמחה, תלשה מפניו את המסכה ודרשה נשיקה וחיבוק. לרגע קט הוא כאילו היה שוב הוא עצמו הישן והאהוב, והרשה לעצמו לחבק ולנשק את הפעוטה המקסימה שלי ושל אורה שהוא רכש לה חיבה מיוחדת. גם את התאומים שלו הוא חיבק ונישק, והוסיף לחיצת יד לבוריס ולסולי, ודיבר קצת עם כל אחד מהנוכחים חוץ ממני, שמתי לב שהוא מקפיד מאוד לא להביט בפני ולא לדבר איתי חלילה. "הרגשתי שקוף לידו." אמרתי לאורה אחר כך, כשחזרנו הביתה.

היא הנהנה בעצב, "אני יודעת." אמרה והבחנתי שהיא מרחמת עלי, מה שהרע עוד יותר את הרגשתי.

"לדעתי הוא בדיכאון." אמר לי עומר שכבר היה רופא, ואנחל הסכים איתו.

"עושה רושם של דיכאון די מז'ורי." אמר בקול עגום, וליטף קלות את כתפי, "יש לזה טיפול חמי, אם הוא לא יצא מזה בעוד כמה שבועות כדאי אולי שהוא ילך לראות מישהו."

"לא נראה לי שזה יקרה, אבל חייבים להמשיך לקוות." עניתי לו ואפילו ניסיתי לחייך, לא חושב שהצלחתי.

ביום האחרון של השבעה קובי התקשר וסיפר לי שאחותו החליטה לחזור עם בעלה לאילת כדי לנסות להטליא את היחסים הרעועים שלהם.

"יופי, שיהיה להם בהצלחה." אמרתי, תוהה למה הוא מספר לי את זה.

"כן, אני לא יודע אם זה יצליח, אבל יפה שהם מנסים." הסכים איתי קובי, "ובינתיים," הוסיף בהיסוס, "רוני החליט שעד שנראה מה קורה אתם הוא יגור בבית של ההורים."

"זה מה שהוא החליט?" נדהמתי, "אבל... אז למה אתה מספר לי את זה? למה הוא לא אמר לי כלום?"

"לא יודע, אבל הוא ביקש שאני אתקשר אליך ואספר לך שזה מה שהוא החליט ושאם לא קשה לך תביא לו את המחשב שלו ואת בגדי החורף שלו."

"מה חורף? אבל חום אימים עכשיו, כמה זמן הוא מתכנן לגור שם?"

"לא יודע, אני רק מוסר לך מה הוא אמר."

"טוב, אז תמסור לו חזרה שאמרתי שלא, אני לא מסכים, ואם הוא רוצה את הדברים שלו שיבוא לקחת אותם לבד." התרתחתי וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.

אחרי שהילדים נרדמו סיפרתי לבנות מה רוני מתכנן לעשות וקיוויתי שגם הן יתרגזו עליו ויצדיקו אותי. כמובן שזה לא קרה.

"אתה צריך להבין אותו."

"עברה עליו תקופה קשה מאוד."

"הוא רק עכשיו קבר את אימא והוא עוד מתאושש מהקורונה ומכל מה שנפל עליו."

"ומה איתי? עלי לא עברה תקופה קשה? לי לא קשה? ולמה כל פעם שקשה הוא מתנתק ובורח ומשאיר אותי לבד? ומה יהיה עם המשכנתא והתשלומים האחרים ומה עם הילדים? איזה מין התנהגות זו?" התעצבנתי וכעסתי ונפגעתי ונעלבתי ואפילו ריחמתי קצת על עצמי. מזג האוויר היבש והחם רק הרע את מצב רוחי. למרות שאני מקפיד לשתות הרבה מים, אני תמיד סובל מכאבי ראש בחמסין, והניתוק המכוון שרוני כפה עלי רק החמיר את הרגשתי. כעסתי עליו מאוד וחשתי שהוא נוטש אותי באמצע המלחמה בקורונה ובמשבר הכלכלי שהתרגש עלינו.

ברוב כעסי הצהרתי שאני איתו גמרתי, ושבעיני הוא עכשיו אקס ואני לא רוצה יותר קשר אליו, ובכל זאת טרחתי וארזתי לו בגדי חורף והוספתי את הלפטופ ואת המטען הנוסף של הנייד שלו.

למחרת, אחרי העבודה, אירה נסעה אליו עם כל הכבודה וחזרה מדוכדכת מאוד. "הוא בדיכאון, אני לא מצליחה לדבר איתו, עדיף שהילדים לא יראו אותו במצב הזה." הצהירה ואז פנתה אלי והפצירה בי לבלוע את האגו ולנסות לעשות משהו.

"איזה משהו?" התפרצתי, "מה אני יכול לעשות לדעתך?"

"לא יודעת." אמרה אירה, ובצורה מאוד לא אופיינית לה נשמעה נבוכה ואובדת עצות, "לתת לו חיבוק אולי?"

"זין! זה כל מה שאני מוכן לתת לו!" הצהרתי בזעם, מזעזע את הבנות שנרתעו ממני בסלידה.

"לא מתאים לך לדבר ככה חמי." אמרה אורה רכות וקמה, "אולי כדאי שנלך לישון, מחר בבוקר נרגיש יותר טוב." נגעה ברכות בכתפי ופרשה למיטה יחד עם אירה.

ירדתי לדירה למטה וסקרתי אותה בתיעוב, הכל נראה לי מכוער ומטונף. אם היה לי כוח ואם לא היה חם כל כך למרות שהשעה הייתה כבר תשע בלילה הייתי שוטף את הרצפה או לפחות שואב, אבל היה כל כך חם והראש כאב לי כל כך... הסתפקתי בכך שטאטאתי קצת, החלפתי כלי מיטה ושטפתי את כלי המים של רוקי שתפס ירוקת.

אחר כך התקלחתי, בפעם החמישית היום, ונזרקתי למיטה. ניסיתי לראות חדשות, אבל לא הצלחתי להבין כלום. כל כך הרבה גרפים והסברים ודיבורים, המון מומחים ורופאים ולכל אחד יש דעה אחרת, וקורונה, וחינוך, וכלכלה, ומענקים, הכל נמרח לעיסה אחת מבלבלת שרק החמירה את כאב הראש שלי.

התהפכתי כה וכה, שכבתי על הגב ועל הבטן ואפילו הפוך עם הרגלים במקום של הכרית, ושום דבר לא עזר, לא הצלחתי להירדם, ובסופו של דבר נכנעתי והרמתי טלפון לאהרון שענה מיד, כאילו רק חיכה לצלצול שלי. "אני מקווה שלא הערתי אותך." אמרתי בנימוס, שולח מבט לשעון שהראה שהשעה כבר אחת עשרה וחצי בלילה.

"לא, אני לא מצליח להירדם, מה שלומך חמי?"

"גם אני לא מצליח להירדם, חם לי וכואב לי הראש."

"תדליק מזגן ותשתה מים."

"המזגן דולק וכבר שתיתי המון, זה לא עוזר, עדיין כואב."

"זה בגללי?"

"כן, אני מאוד כועס עליך אהרון."

"אני יודע, והאמת, אתה צודק, אבל אני לא יכול אחרת."

"אתה לא יכול לא לשבור לי את הלב כל כמה שנים? זה משהו שאתה פשוט חייב לעשות אהרון?"

"אין לזה שום קשר אליך מנחם."

"כאילו, זה לא אתה, זה אני?"

"האמת שכן, אתה לא צריך לקחת את זה אישית."

"אתה עוזב אותי, נוטש לא רק אותי אלא גם את הילדים שלך ואת אימא שלהם, ואני אמור לא לקחת את זה אישית? אתה מקשיב לעצמך?"

"כן, כל הזמן, ועצמי מבקש ממני לקחת פסק זמן."

"שוב הפסק זמן הזה? ממה אתה רוצה לקחת פסק זמן הפעם, ממני? מהילדים? מהחיים? מלהיות הומו?"

"כן, מכל מה שאמרת."

"יש לך מזל שהוריך הלכו לעולמם רוני כי אם הם היו חיים הם היו בועטים לך בתחת ואולי מוסיפים גם כמה סטירות לחי, אתה יכול לקחת פסק זמן ממני, ואפילו מלהיות הומו, אבל אסור לך לקחת פסק זמן מהילדים שלך, אין דבר כזה לקחת פסק זמן מהילדים, רק המוות יכול לשחרר אותך מלהיות אבא, ואת זה, אם אתה זוכר, אמרתי לך מזמן, כשרק התחלת לחפש מישהי להביא איתה ילדים, זוכר?"

"כן, אני זוכר, ואתה צודק מנחם, אבל..."

"שום אבל, אתה יכול להתבחבש עם עצמך כמה שבא לך, אתה יכול אפילו לחזור בתשובה ולהיות דוס, ואפילו להתחתן עם אישה ולהביא עוד עשרה ילדים, תעשה מה שבא לך כושי, מצידי אפילו תתאסלם או תתנצר, אבל מה שלא תחליט לעשות בעתיד אתה לא יכול להפסיק להיות אבא של התאומים, וזה אומר לשלם עליהם דמי מזונות ולפגוש אותם לפחות פעם בשבוע, ולהיות זמין להם כל הזמן."

"כן מנחם, אבל..."

"הם בני שש ועוד מעט, אם רק אלוהימה תעזור לנו קצת והקורונה הזו תירגע כבר, הם יתחילו ללמוד השנה סוף סוף בכתה א', וזה דבר שקורה רק פעם בחיים, ואם תפסיד את זה לא תוכל לפצות אותם אחר כך, אף פעם לא תוכל להחזיר את הזמן האבוד הזה ואגב, הם כבר יודעים לקרוא לא רע, שקד של סולי לימדה אותם ונורא חבל שבמקום להיות אתם ולשמוח אתם שהם יודעים לקרוא לבד העדפת להסתובב עם איזה אנג'לו ביוון, או השד יודע איפה."

רוני גנח, "זה לא הוגן מנחם, זה פשוט לא הוגן מצידך."

"אז לא, ואגב, רק שתדע, אני ואתה כבר לא, וגם אירה כבר איבדה את הסבלנות אליך ואל השטויות שלך."

"אני... אה... מנחם, די להיות מיס וארשה, אני בסך הכל..." בבת אחת הוא מאבד את סבלנותו ומפסיק להתנצל, "נו, די לרדת עלי, לא עזבתי אתכם, סך הכל ישבתי שבעה על אימא שלי."

"השבעה נגמרה אתמול, ובמקום לחזור הביתה שלחת את אחיך שיבקש את הבגדי חורף שלך, איך אתה מסביר את זה?"

"אין לי הסבר חמי, אני פשוט צריך... אני רוצה פסק זמן, זה הכל."

"בבקשה, קח לך את פסק הזמן שלך, אבל אל תצפה שגם אני אכניס את עצמי לפסק זמן, אני ממשיך הלאה, כולנו ממשיכים." הטחתי בו, וסגרתי את הטלפון, עצבני וממורמר.