נמאס לי, כל מה שמתחשק לי זה לשכב ערום מול המזגן, אבל אין מצב, הטלפון מצלצל כל הזמן, כל העולם רודף אחרי ודורש ממני דרישות, איש איש על פי טעמו ורצונו, ומה עם הרצונות שלי? מי חושב עלי? אף אחד, אפילו לא אני.
הילדים רוצים רק בריכה וגלידות, ארי נמצא רוב הזמן בתל אביב ורוצה שאני אעזור לו לארוז ולסדר, וכל הזמן בא אלי בדרישות חדשות. מאז שהוחלט על המעבר לאירופה יש לו רשימה לא נגמרת של משימות שעלי לבצע למענו ולמען דודה אמה ואין לזה סוף. אנחל הוא היחיד שמנסה לעזור לי, אבל הוא רק ילד והוא חסר אונים כנגד הבירוקרטיה שמתעקשת להציק לכל מי שרוצה לעקור לחוץ לארץ.
רק מחמי יש לי נחת – ראשית כי הוא לא מבלבל לי את המוח ולא בא אלי בתלונות ובטענות, ומנסה לעזור ולא להעיק, ושנית כי יש לו אחים. האחים שלו, משה וסמי, באו לעזור לו להעביר את חפציו לבית שלנו ולמרות שהם סטרייטים הם מדהימים.
סמי הצעיר יותר הוא דובון גדול, שעיר ומתוק עם חיוך מקסים ונשמה ענקית, הלוואי וגם לי היה אח כזה, והאח הבכור, משה, גדול ושעיר עוד יותר, אבל אף אחד לא יכול להגיד עליו שהוא מתוק. משה הוא בחור גדול ורחב, זכר אלפא בכל רמ"ח איבריו גבר חזק וסמכותי, מדהים וסקסי להפליא, אבל מה לעשות? סטרייט גמור. אף פעם לא ראיתי אותו מחייך וגם בדיבורים הוא לא חזק במיוחד אבל איזה גבר? גבר, גבר! אם הוא היה יודע איזה פנטזיות הוא מעורר בי הוא בטח היה תולה אותי. לא יאומן אבל לפי מה שחמי סיפר לי משה שפוט של אשתו שמסובבת אותו על האצבע הקטנה בלי שום מאמץ.
אין צדק בעולם, ממש אין.
"תשגיח לנו על הילד." ביקש סמי בחביבות אחרי שהם פרקו את ארבעת הארגזים שהכילו את כל רכושו של חמי עלי אדמות, מניחים אותם במרפסת עד שנחליט באיזה חדר חמי יגור. "מאז שכושי הסתלק הוא קצת בדיכאון." הסביר.
"אני אשמור עליו בשבע עיניים." הבטחתי, וסמי כחכך קצת בגרונו, אמר תודה, ושאל, נבוך מעט, אם אני יודע איפה חמי עומד לישון.
"עוד לא החלטנו." הודיתי, ופתאום גם אני נעשיתי נבוך.
"אתה בחור טוב, וחבר טוב סולי." סח לי סמי, "אם רק תוכל לשכנע אותו... עדיף שהוא לא יהיה לבד."
"אם זה יהיה תלוי רק בי הוא יישן איתי." הנהנתי, וסמי הסמיק ואמר שהוא לא מבין למה בחור נהדר כמו אחיו הקטן לא מצליח למצוא בן זוג קבוע ולזכות בקצת נחת, ואחר כך חילץ את משה מידיו של אנחל שהצליח - אין לי מושג איך - לשכנע אותו לקבל ממנו עיסוי כדי להקל על כאבי הגב שלו, והסתלק.
"איזה גבר מדהים." נאנח אנחל, "אם רק היה לי עוד קצת זמן איתו לבד..."
"שלא תעז אפילו לחשוב על זה אנחל, הוא נשוי, תשכח ממנו."
"לא רוצה." אמר אנחל בלי שמץ בושה.
"אבל אנחל, הוא סטרייט, גם אם הוא לא היה נשוי לא היה לך סיכוי איתו."
אנחל צחק, "תתפלא, אני מכיר די הרבה סטרייטים ששכחו שהם נשואים, וכן נתנו לי סיכוי."
"אם ככה הם לא היו סטרייטים אמיתיים." התקוממתי.
"סולי, באמת, עוד לא למדת שאין דבר כזה סטרייטים אמיתיים?" פסק אנחל, וצחק כשסירבתי להאמין, "הגבול בין סטרייטים להומואים לא כל כך ברור כמו שנדמה לך." גילה לי ואחר כך שינה נושא, "איפה חמי יישן?" שאל.
"כל זמן שארי בארץ הוא יישן בחדר המשחקים של הילדים, ואחרי שארי יעזוב סופית נראה... מצידי שיישן איפה שהוא ירצה, יפריע לך אם הוא יישן לידך, בחדר של דודה אמה?"
"ממש לא, הוא אמנם לא גדול כמו אחיו, אבל הוא די דומה לו, והוא לפחות כן הומו. מתאים לי שהוא יהיה שכן שלי." חייך אנחל בעליצות שעוררה בי דאגה.
בינתיים חמי ישן על הספה בחדר המשחקים של הילדים, מנסה להקל על עצמו בעזרת המאוורר שפעל כל הלילה. המאוורר עשה כמיטב יכולתו, אבל החום היה כבד כל כך עד שחמי לא הצליח להירדם. אחרי ששמעתי אותו שותה מים קרים במטבח שמתי את נפשי בכפי, יצאתי אליו מחדרי הממוזג והזמנתי אותו לבוא לישון אצלי.
"ומה יגיד ארי?" שאל חמי בספקנות.
"כלום, מה זה עסקו? בין כה וכה הוא לא בבית כבר יומיים, הוא ישן במלון בתל אביב, עסוק בעניינים שלו. תראה חמי, אני יודע שעוד לא סגרת לגמרי את הסיפור עם רוני, ואני מבין שאין לך מצב רוח לסקס, גם לי לא, אבל למה שתסבול ותזיע כל הלילה אם יש לידך חדר ממוזג וחצי מיטה ריקה שמחכה לך? אתה נראה הרוס, בוא, תישן לפחות לילה אחד כמו בן אדם."
הוא היסס קצת, אבל באמת היה נורא חם, והוא היה עייף כל כך, הוא נראה מותש. "נו, בוא, אני מבטיח להתנהג יפה." הפצרתי, ולשמחתי הוא נכנע, ואחרי שהתקלח הוא בא ונשכב בזהירות בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי, אמר שהמזגן הזה הוא הצלה אמיתית, והקרירות הזו ממש משיבת נפש ונרדם מיד, למרות הטלוויזיה שדלקה. אחרי החדשות כיביתי את הטלוויזיה, נשכבתי על הצד והסתכלתי עליו, נהנה לראות כמה הוא רגוע ויפה, ובסוף נרדמתי גם אני.
בבוקר התעוררנו צמודים זה לזה, ועמד לו, הרגשתי בזה דרך התחתונים שלו, אבל ברגע שהעזתי לשלוח יד ולגעת צלצל פתאום הנייד שלו וזה היה רוני. כל יום יומיים הוא מצלצל כדי לשאול מה נשמע ומה חדש ואחר כך חמי מסתובב מדוכדך כמה שעות, מדלג על ארוחות, לא רוצה לדבר עם אף אחד, ומסתגר קודר עם המחשב שלו. מתי רוני יתחתן כבר ויניח לשניהם להמשיך בחייהם?
אם חמי היה מרשה לי הייתי מתקשר אליו לברר מה נסגר איתו, צועק עליו שיניח לחמי להמשיך הלאה, אפילו מאיים, אבל הבטחתי לחמי לא להתערב אז אני שותק, אני מקווה שהוא לא חושב שרוני שוב ישנה את דעתו, ושיש להם עוד סיכוי.
"מה קרה?" שאל, "איפה כולם?" ומיד הלך והביא מגב ודלי וביקש שאביא יעה, ואזהר לא לדרוך בתוך השברים, וחיש קל אסף הכול וניגב, ושטף, מקשיב בשתיקה לתלונות שלי.
"גם אם נפרדנו, וכל אחד מאיתנו בונה לו חיים נפרדים אנחנו עדיין קשורים בגלל הילדים, ובכל זאת היו לנו ימים יפים יחד... אני פשוט לא מבין אותו, הוא כאילו מחפש סיבות לריב איתי, זה ממש לא אופייני לו, אולי זה בגלל הלחץ של המעבר ואולי בגלל החום. הוא ממש ירד מהפסים, למה הוא מתעקש להרוס את מה שנשאר מהקשר שלנו בצורה נבזית וקטנונית כזו?" תהיתי, ורציתי לקום ולעזור לו לשטף, אבל חמי פקד עלי להרים את הרגלים על הספה ולהניח לו לסיים את השטיפה, ואחר כך שאל אם כבר סיפרנו לילדים שארי וסבתא עומדים לעזוב.
"עדיין לא. חשבנו שהוא עוזב בעוד שבועיים, ורצינו לחכות עוד קצת, אבל פתאום מתברר שהכול הוקדם והוא עוזב ביום שלישי מוקדם בבוקר. אני לא יודע מתי נספיק הכול."
"תראה סולי." אמר חמי וסחט את הסמרטוט בכפות ידיים גדולות וחזקות, "אני לא מכיר את ארי כל כך טוב, אבל הוא בטח נורא לחוץ מהלו"ז הרצחני הזה, והחום בטח לא מועיל... "
"כן, הוא לחוץ נורא, אבל מה יעזור לו אם הוא יצרח עלי? גם אני לחוץ, אבל אני לא צועק, ולזרוק את האוכל על הרצפה כי מלוח לו מידי? איזה מין דבר זה." התמרמרתי.
חמי העיר שזה באמת לא בסדר, ואין ספק שמגיע לי התנצלות, אבל מצד שני הוא כבר ראה דברים כאלה לא פעם, בני זוג שנאלצו להיפרד בגלל נסיבות חיצוניות הרסו כמעט בכוונה את היחסים שלהם כדי להקל על הפרידה.
שתקתי, המום מדבריו. "אתה מתכוון להגיד שהוא רב איתי בכוונה כדי שיהיה לו קל יותר להיפרד ממני, אבל... אבל... זה פשוט לא הגיוני חמי, קודם כל הוא לא חייב לעזוב, ושנית כל... טוב, זה פשוט מטורף."
"אני לא אומר שארי מטורף חלילה, אבל שמתי לב שזה דפוס קבוע אצלו, כל פעם שהוא מרגיש שהוא מתחיל להתקרב אליך יותר מידי ואתה נעשה חשוב לו מידי הוא עושה משהו נבזי כדי לקלקל הכול, ולגרום לכם לכעוס זה על זה."
"אבל חמי, אני והוא, אנחנו בכלל לא... הוא כבר לא שם עלי, אני די בטוח שנמאסתי עליו, אחרת הוא לא היה עוזב."
"לדעתי זה בדיוק ההפך." אמר חמי, "הוא עוזב כי עמדת בכל המבחנים שהוא עשה לך, והוא מבין שאם הוא יישאר עוד קצת הוא כבר לא יוכל לעזוב."
"איזה מבחנים?" התבלבלתי, "אתה מתכוון לתאומים ולמוות של הדס? אבל..." רציתי להגיד שזה לא ככה, הכול פשוט קרה במקרה, ולולא הילדים כבר הייתי עם מישהו אחר, אבל...
חמי הרים את כף ידו בתנועת עצור, "עזוב, אין טעם לדבר על זה, את הנעשה אין להשיב, וחוץ מזה יכול להיות שאני טועה ואני מפרש הכול הפוך, אולי אני סתם מדבר שטויות ובאמת נשבר לארי מהארץ וממך? למי לא נמאס לפעמים מהמקום המשוגע הזה? אבל דבר אחד אני יודע, מי שבאמת חשוב פה זה הילדים, אתם מבוגרים ואתם יודעים לדאוג לעצמכם, אבל הם רק ילדים קטנים, ולכן ואתם צריכים לדאוג קודם כל להם.
נזכרתי בפניהם המבוהלות של הילדים למראה התפרצותו של ארי ונתקפתי נקיפות מצפון, "אתה צודק." אמרתי, והתביישתי בעצמי.
"לדעתי אתם צריכים לספר להם שארי עוזב ולתת להם זמן להתרגל לרעיון וגם להיפרד ממנו, גם אם הוא קריזיונר הוא עדיין אבא שלהם."
"ארי לא קריזיונר." מחיתי, "ממש לא, אני לא מבין מה עובר עליו לאחרונה, טוב, אני הולך לדבר עם הקטנים."
מצאתי אותם יושבים בחדרו של אנחל, מלקקים גלידה ומקשיבים לסיפור שהוא הקריא להם, משהו מצחיק עם חיות שדיברו כמו בני אדם. אנחל השקיע בקריאה ועשה הצגה שלמה - שינה את קולו לפי הדמות המדברת, עשה פרצופים מצחיקים, והשתטה כמיטב יכולתו כדי לשעשע אותם.
רק אחרי שהוא סיים את הסיפור הם שמו לב לנוכחותי, ומיד שאלו איפה אבא, ומתי הוא חוזר?
"אני לא יודע." הודיתי, "אולי בערב."
"אבא כעס כי היינו ילדים רעים?" שאל שקד בדאגה.
"לא טיפש, הוא כעס כי האורז היה מלוח מידי." הסבירה אביב.
"לא נכון, האורז לא היה מלוח מידי." התווכח שקד.
"אבא מאוד עצבני בזמן האחרון כי יש לו המון דברים לסדר, בגלל זה הוא התרגז ושבר את הצלחת וזה לא היה בסדר, אבל זה קורה לפעמים." ניסיתי להיות חינוכי, והתיישבתי מול השניים, "תקשיבו ילדים, יש לי משהו לספר לכם."
"אנחנו יודעים." נכנסה אביב לדברי, "אבא נוסע לבלגיה במטוס כי יש לו שם עבודה, וסבתא נוסעת איתו כי חם פה מידי והיא רוצה לגור במקום נחמד יותר."
"אהה... כן, זה פחות או יותר נכון, מי סיפר לכם את זה?"
"סבתא." אמרו השניים בבת אחת, והביטו באנחל שמשך בכתפיו, "גברת אמה דיברה עם הילדים לפני שהיא נסעה לירושלים." הבהיר אנחל בפנים אטומות, מקפיד לא להתערב בנושא משפחתי לא לו - דודה אמה בילתה את השבוע האחרון בירושלים אצל ידידים טובים שלה, נפרדת מכל מכריה בארץ, היא הייתה אמורה לחזור לכאן ולארוז את מה שלא נארז עדיין, אבל בגלל שינוי לוח הזמנים הוחלט שהיא תיסע לשדה התעופה מירושלים, אנחל ארז את מה שהיא הותירה אחריה, ועלי הוטל לשלוח הכול לשדה התעופה ולוודא שהכול יגיע בשלום לייעודו בזמן.
"סבתא אמרה שהיא לא תחזור יותר לפה, שאם נרצה לראות אותה ניסע אליה." ניסה שקד להבהיר את המצב.
"אבל אנחנו לא רוצים לנסוע לבקר אותה." ביארה לי אביב, "כי היא תמיד צועקת עלינו ונותנת לנו סוכריות לא טעימות, ומכריחה אותנו לצחצח מיד אחר כך שיניים."
"סבתא צודקת, חשוב לצחצח שיניים." התערב אנחל.
"אבל רק בערב." מחה שקד, "ולא עם משחה חריפה." הוסיף ליתר ביטחון.
"מתי אבא יחזור?" שינתה אביב את הנושא, מפגינה חוש דיפלומטי מפותח להפליא בשביל ילדה בת ארבע.
"אמרתי לך, בערב."
"לא." השעין שקד מרפק שמנמן וורוד על ברכי, "אני מתכוון מתי הוא יחזור מחוץ לארץ?"
"אני לא בטוח חמוד, הוא עוד לא נסע."
"הוא נוסע מחרתיים." דיווחה לי אביב בדייקנות, מביטה בי במבט שהזכיר מאוד את זה של סבתה, ומחרתיים זה ממש אוטוטו." הסבירה לי ליתר ביטחון.
"אני יודע."
"והוא יצא ממש מאוחר בלילה, כשנישן, ובגלל זה אנחנו לא נספיק להגיד לו שלום." הוסיפה אביב.
"נכון." הסכמתי.
"אז מתי הוא יחזור אחרי שהוא ייסע?" חקר שקד, נועץ בי מבט כחול.
"לא יודע בדיוק, אולי בחורף."
"אחרי שהחופש הגדול יגמר?"
"כן, הרבה אחרי שהוא ייגמר, יכול להיות שהוא יגיע רק בחנוכה."
שקד הנהן בשביעות רצון, "ואחר כך הוא שוב ייסע?"
"כן, כנראה שכן."
"אבל אתה תישאר סולי, נכון?" הניח שקד יד שמנמונת, דביקה, על לחיי.
"בטח, אני לא נוסע לשום מקום."
"וגם אנחל יישאר?" התערבה אביב.
"אני אשאר." הבטיח אנחל.
"ומה עם חמי, הוא נוסע?"
"לא, חמי נשאר פה, איתנו."
"וחץ, מה איתו? הוא נוסע?"
"לא, חץ נשאר עם חמי."
"אבל הוא הכלב של דני."
"כן, אבל אימא של דני לא אוהבת כלבים אז הוא גר פה, איתנו."
"ומה עם דני? מתי הוא נוסע?" שאלה אביב שפיתחה חיבה מיוחדת לבן חסותו הצעיר של חמי.
"לא יודע, לא בשנה הקרובה, זה בטוח, הוא צריך לסיים קודם את התיכון."
"ואחר כך הוא ייסע?"
"לא, אחר כך הוא ילך לצבא."
"ובצבא הוא יהיה חייל גיבור וימות?" חקרה אביב בקור רוח.
"חס וחלילה." נבהל אנחל שחיבב גם הוא את דני הצעיר, "הוא יהיה חייל לא גיבור, ואף אחד לא ימות." הבטיח לה, שלף בזריזות את דלי הלגו הענקי שהחזיק מתחת למיטתו ושאל מי רוצה לבנות טירה עם נסיכה ודרקונים.
"ואבירים וסוסים." התלהב שקד.
"כן, ומסביב תהיה תעלה עם קרוקודילים." תרמה אביב, והשלושה התיישבו על השטיח הדק שפרש אנחל על הרצפה למען הילדים, ושקעו בבניית טירה.
"איך יש לך סבלנות לשחק אתם כל כך הרבה זמן?" התפלאתי פעם, ואנחל חייך ואמר שכילד לא היו לו כמעט משחקים, והוא מפצה את עצמו עכשיו על הילדות העשוקה שלו.
בערב ארי חזר, אמר שלום קריר וישר נכנס להתקלח. הילדים כבר ישנו, חמי היה אצל הוריו, ואנחל אצל בוריס - הם הספיקו להתפייס בינתיים, אנחל לא היה טיפוס נוטר טינה מטבעו.
שאלתי אם הוא רעב והוא אמר שלא, הוא כבר אכל, ושקע, קודר, על הספה, בוהה בטלוויזיה שהקרינה את מצעד הזוועות השבועי – תאונות, רציחות, שריפות וכמעט מלחמונת חדשה בצפון – מדכא.
"אני רואה שניקית הכול." העיר ארי.
"האמת שחמי ניקה."
"יפה מצידו, אתה יודע שמחר זה היום האחרון שלי פה?"
"אבל אתה טס רק ביום שלישי."
"בעצם ביום שני בלילה, ועוד לא סיימתי כמה דברים, אם לא אכפת לך ביום ראשון ושני אני אהיה בתל אביב."
"תעשה מה שבא לך, רק תיזהר לא לשבור שם צלחות אם האוכל לא יהיה לך טעים, הם לא יאהבו את זה."
"יש לי פצע בפה והמלח שרף לי, בגלל זה התרגזתי, עד מחר בלילה אנחנו צריכים לדבר עם הילדים."
"אין צורך, סבתא שלהם כבר דיברה אתם לפני שהיא נסעה לירושלים, שוחחתי אתם היום והם יודעים הכול."
"אני מבין." אמר ארי בקול מאופק, ואחר כך אמר שהוא צמא והלך למטבח להכין לו שתייה
נגררתי אחריו, מביט איך הוא משחרר קוביות קרח מהתבנית וממלא לעצמו כוס גדולה בקוביות, ומוזג עליהם מים מהברז.
"יש מים מינראליים."
"שטויות, המים בברז מספיק טובים."
"יש גם בירה."
"אני לא יכול לשתות אלכוהול בחום הזה."
"כן, נורא חם. טוב שאתה שותה, בגרמניה לא תסבול כל כך מחום."
"אל תהיה בטוח, גם שם נורא חם, אני מתכנן להביא איתי מהארץ מאוורר שולחני קטן."
"רעיון טוב."
הוא לגם כמה לגימות בריאות, ומחה את פיו, "נלך לישון?"
"מה, כבר? טוב, האמת שאני די עייף."
"אני לא מתפלא, הימים האחרונים היו פשוט שיגעון, היה כל כך חם, ואני תיזזתי אותך כהוגן, אתה בטח שמח להיפטר ממני."
משכתי בכתפי, לא בטוח איך עלי לענות.
"בדרך כלל אני לא שובר צלחות, אני לא יודע מה עבר עלי היום, חמי בטח חושב שאני משוגע."
"ממש לא, הוא יודע שאתה בלחץ נוראי."
"הוא בחור טוב, אתם תטפלו יפה אחד בשני, הוא החליט כבר איפה הוא יישן?"
"אני מניח שהוא יתארגן בחדר של דודה שלך, זה הכי הגיוני."
"כן, זה הכי הגיוני." הסכים ארי, הניח את הכוס ופנה לחדר השינה.
הלכתי אחרי, ואחרי שהתארגנו נשכבנו זה לצד זה, לבושים רק במכנסים קצרים. התחלתי לנמנם כשארי שב ודיבר, "ייקח לי בטח כמה שבועות, אולי חודשים להתארגן ולהבין מי נגד מי, אבל אני חושב שעד סוף השנה אני כבר אהיה פחות עסוק, ואני אוכל לחזור לבקר את הילדים, או שאולי אתם תבואו אלי?"
"לא יודע, נראה, זה נורא מסובך לטוס עם ילדים כל כך קטנים, לא פשוט יותר שאתה תבוא לכאן?"
"כן, אבל לא מתחשק לך לנסוע לחוץ לארץ? אירופה מאוד יפה."
"אני יודע, כבר נסעתי לשם כמה פעמים, היה נחמד, אבל אני לא חושב שאני רוצה לגור שם."
ארי הניח יד מפצירה על חזי, "אבל תוכל לבקר, אני אשלח לך כרטיס וכל ההוצאות יהיו עלי, תוכל לקפוץ לכמה ימים בלי הילדים, לנוח קצת."
"לא נראה לי שזה רעיון טוב ארי, הבטחתי להם שאני לא אסע לשום מקום, ובין כה וכה בטח עד אז כבר יהיה לך מישהו. הרי לא תהפוך לנזיר?"
"לא, אבל כבר אמרתי לך, אני לא בנוי לחיות עם מישהו."
"כן, אמרת לי. האמת, אני לא ממש מבין את זה, למה אתה מעדיף להיות לבד?"
"זה לא ממש תלוי בי סולי, אני פשוט כזה, ניסיתי, אתה לא יכול להגיד שלא ניסיתי, אבל אני לא מצליח. הכי טוב בשבילי זה בן זוג שחי רחוק ובא כל פעם לכמה ימים, ואחר כך נוסע."
"אני מאחל לך בהצלחה, אבל לי זה לא מתאים, אני רוצה מישהו שאף פעם לא ירצה להיפרד ממני."
"אני מקווה שזה יהיה חמי, אני מחבב אותו."
"גם אני."
"אני יודע, והוא גם מסתדר יפה עם הילדים." הוא נאנח, "אבל עדיין יש לנו את הלילה הזה סולי, נכון?" החליק את כף ידו במורד בטני וחפן את אשכי.
הסתובבתי אליו, "כן, עדיין יש לנו את הלילה הזה."
18.
מיד אחרי שארי נסע החום הוקל מעט, ושוב אפשר היה לנשום. בערב נכנסתי לחדרו של חמי כדי לסגור סופית את הנושא העדין של החדר שלו. רציתי לברר אם הוא רוצה להמשיך לישון על הספה בחדר הסמוך לחדרם של הילדים - חדר נחמד ומרווח אבל מלא צעצועים ומבולגן להפליא - או לרדת לדירה למטה ולישון בחדרה לשעבר של דודה אמה, מה שיחייב אותו לחלוק מקלחת ושירותים עם אנחל.
לכל אחת מהאופציות היו יתרונות וחסרונות. חדר המשחקים של הילדים מואר ונעים, יש בו שני חלונות גדולים שנוף מרהיב של עמק יזרעאל נשקף מהם, אבל הארון קטן מאוד וחמי יאלץ להשתמש בשירותים של הילדים שבטח יכנסו למיטתו כל בוקר, יעירו אותו, יקפצו עליו ויציקו לו בשאלות, ואם הוא ימשיך להיות נחמד כל כך אליהם הם עלולים לדרוש ממנו שישחק איתם, ויפריעו לו לישון.
החדר של דודה אמה מרוחק מחדר הילדים, ויש בו ארון בגדים ענקי, אבל רק חלון אחד קטן, והנוף די עלוב – מתקן הכביסה והחצר האחורית של השכנים שלנו שלא מצטיינים בסדר וניקיון, והם גננים עלובים. יכול להיות שהחסרונות האלה יתבטלו בגלל נוכחותו הנמרצת, הנעימה והסקסית של אנחל שנוהג להסתובב ערום למחצה בקיץ והוא ידידותי מאוד לגברים מגודלים עם חזה שעיר וכפות ידיים גדולות?
המחשבה על אנחל הצעיר ועל חמי גרמה לבטני להתכווץ ממצוקה והאיצה בי להיכנס אליו ולנסות לברר מה המצב. הצצתי לחדרו וגיליתי את חמי יושב ומקליד במהירות. הוא היה מרוכז מאוד ולא שם לב לנוכחותי גם כשעמדתי ממש מאחוריו. היכולת שלו להתרכז במה שהתחולל במוחו, ולהעביר את העלילות שהתרקמו שם מקצות אצבעותיו אל המקלדת, ומשם אל המסך, הפליאה אותי תמיד.
"איך אתה מצליח להמציא את כל האנשים האלה ולרשום את כל השיחות שלהם?" תהיתי פעם.
חמי ניסה להסביר שזה לא הוא, זה הם. "אני ממציא רק את המשפט הראשון שמישהו אומר, ואת השמות שלהם. אחר כך הם מתחילים לתפוס עצמאות, לגבש לעצמם אופי והיסטוריה, וכבר בפרק השני או השלישי הם נפרדים ממני ופועלים על דעת עצמם, כל מה שאני צריך לעשות זה לדמיין אותם בראש שלי, ולתת להם לעשות מה שהם רוצים. אני רק יושב בצד, מסתכל עליהם ומקליד מה קורה להם, מה הם לובשים, עושים, אומרים, זה פשוט לגמרי." הסביר בתמימות, תוהה איך זה שרק הוא, ועוד קומץ אנשים מוכשרים, מסוגלים לחבר סיפורים ארוכים וסבוכים, "זה כל כך קל ונעים לכתוב סיפורים, למה אין יותר אנשים שמתעסקים בזה?" השתומם.
חמי נורא שמח לשמוע שאני קורא את הסיפורים שהוא מפרסם בבלוג שלו, והתנצל שלפעמים הוא חופר ומסבך הכול. "זה לא אני, זה הם." התנצל, וצחק כששאלתי מתי הוא יוציא לאור ספר. "הסיפורים שלי הם סתם טלנובלות דביקות, וחוץ מזה, מי ירצה לקרוא על חבורת הומואים שרוטים?" שאל בביטול.
"מה אתה כותב חמי?" שאלתי אחרי שהוא עשה הפסקה והתמתח.
"היי סולי, מתי נכנסת?" התפלא חמי וחייך אלי את חיוכו הטוב והנעים, "בוא, שב פה, אני רוצה שתקרא את הסיפור הזה." ביקש.
"עוד מעט, קודם אני רוצה לדבר אתך. את הסיפור אני כבר אקרא בבלוג שלך." סירבתי להניח לו להסיח את דעתי.
"לא את הסיפור הזה." אמר חמי, וסיפר לי שהוא כותב סיפור מיוחד לתחרות סיפורים, "אחד התנאים של התחרות הוא שאסור לפרסם אותו בשום מקום, הוא צריך להגיע בתולי לגמרי לידי השופטים." הסביר.
"ממתי אתה כותב סיפורים בהזמנה?" השתוממתי.
חמי משך בכתפיו, "בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה ואני לא מתלהב מתחרויות, אבל הנושא של התחרות הדליק אותי ופתאום צץ לי רעיון. אני בטח לא אזכה, אבל העיקר ההשתתפות, וחוץ מזה נהניתי לכתוב אותו."
"מה הנושא? מה זו התחרות הזו בכלל?"
"זו תחרות של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה." הסביר חמי, "והנושא השנה הוא מבעד למראה."
"טוב, אז אני לא אפריע לך, שיהיה לך בהצלחה." ניסיתי לסגת.
"לא, אל תלך, כבר סיימתי לכתוב את השלד של הסיפור, מחר אני אערוך אותו ואלטש עד שהוא יהיה מושלם, או שאני אמחק אותו ואשכח מהעניין, תלוי מה אני ארגיש בבוקר." חייך חמי, "אז מה רצית להגיד סולי?"
"רציתי... רציתי... טוב אז..." פתאום התחלתי לגמגם, "נוח לך פה, בחדר הזה?"
חמי הביט סביבו כאילו קלט רק עכשיו איפה הוא נמצא, "כן, לא רע, קצת מבולגן, אבל לא נורא, ככה צריך להראות חדר משחקים."
"מה דעתך לעבור לישון למטה, בחדר הישן של דודה אמה?"
"אני אישן איפה שתגיד לי סולי, אבל... ושלא תטעה, אני ממש אוהב את אנחל, הוא מותק, אבל... אה..." גמגם חמי, " הוא נמרח עלי קצת יותר מידי, ובקיץ הוא מסתובב חצי ערום. אני יודע שהוא לא מתכוון לשום דבר, אבל אני מעדיף לישון בחדר לידך ולא לידו, בסדר?"
"בסדר גמור." אמרתי, מרגיש הרבה יותר טוב, "ועכשיו, אחרי שארי הסתלק, יש בחדר הארונות שלי המון מקום פנוי, למה שלא תסדר אצלי חלק מהבגדים שלך, הארון פה ממש קטן."
"רעיון טוב." אמר חמי, ואפילו הניח לי לעזור לו לסדר את הבגדים והחפצים שלו בחדר הארונות שלי.
"אתה כל כך מסודר וחרוץ סולי, אתה ממש חמוד." זרח לעברי אחרי שגיהצתי בזריזות כמה חולצות שלו שהתקמטו במזוודה, ונישק על לחיי. כרכתי יד על עורפו והחזרתי לו נשיקה ישר על פיו, ומי יודע מה היה קורה ואם הילדים לא היו מתפרצים הביתה בצעקות ברגע הכי פחות מתאים?
***
"חייבים לעשות להם תספורת." החליט אנחל אחרי שבילה רבע שעה מייאשת עם אביב שצרחה בלי הפסק כשהוא ניסה לסרק את שערותיה, "הם נראים זוועה, תראה כמה קשרים, אם לא נעשה משהו בסוף יהיו להם כינים."
אביב פרצה בבכי, ושקד רץ והביא מספרים מהמטבח וביקש שנספר אותו כבר עכשיו, אבל אנחל הודיע שלהסתפר מסתפרים במספרה, אצל ספר, וקודם חייבים לחפוף את השערות כדי שלספר יהיה נעים וקל לעבוד.
"להסתפר זה כואב?" חקר שקד בדאגה.
"לא, מה פתאום? להסתפר זה כיף חיים ומי שישב יפה ולא יעשה בעיות יקבל אחר כך גלידה אצל ד"ר לק." הכריז אנחל וקרץ אלי, מתעלם מהפרצוף החמוץ שעשיתי כי עקב ניסיוני המר אני יודע שביקור אצל ד"ר לק עם ילדים קטנים הוא עניין מייגע ודביק מאוד.
"אני אלך אתך ואעזור לך." הבטיח אנחל, ואפילו טרח והתקשר לספרים הקבועים שלנו, קוקו וז'וז'ו, להזהיר אותם שאנחנו מגיעים עם צמד תאומים מפונקים בעלי רעמות שער מבולגנות.
למרבה הצער, שעה לפני שעמדנו לצאת למספרה, אנחל קיבל טלפון ממישהו, התלחש איתו ארוכות בספרדית שהיא שפת האם שלו, ואחר כך הודיע לי בצער לא כל כך משכנע - עיניו זהרו והוא התקשה לכבוש את חיוכו - שמכרה ותיקה שלו חוזרת למולדת והוא חייב להיפרד ממנה, ולכן הוא מצטער, אבל אני אצטרך ללכת לבד עם הילדים.
התחלתי להתבכיין שאין לי כוח להיסחב לבד עם שני ילדים קטנים למספרה ובחזרה, ואיך אני אסתדר אתם בד"ר לק? אנחל נורא הצטער והתנצל מעומק ליבו שהוא מאכזב אותי, אבל הוא שב והסביר הוא חייב כי זו חברה מאוד טובה שעוזבת בעוד כמה ימים והוא פשוט חייב להיפגש איתה ו... כמעט שרבנו, אבל למרבה המזל חמי הגיח מחדרו באמצע הוויכוח ופתר באחת את הבעיה. "גם אני צריך להסתפר." הכריז, והעביר יד בשערו, "נלך ביחד למספרה, ולד"ר לק, אבל הגלידה עליך." חייך אלי חיוך שהמיר את הנרגנות המיוזעת שלי לגוש רך ונימוח של מרשמלו מתוק.
אין לי מושג איך הוא עושה את זה, אבל איכשהו בנוכחותו הילדים הרבה יותר ממושמעים ומשתפי פעולה, וכשחמי אומר אסור הם מקבלים את דבריו בלי ויכוח. אולי כי הקול שלו נשמע סמכותי יותר, או אולי כי הוא רחב וגבוה יותר ממני ומאנחל, לא יודע, אבל הכל נעשה קל ופשוט יותר כשהוא בסביבה.
אני מניח שזו הסיבה ששכרו אותו להיות אב הבית של מרכז יד לבנים - וזה שכל הספרניות שם מכירות אותו ואוהבות אותו כי הוא קורא מהר ותמיד שמח לתת חוות דעת על מה שקרה, ולייעץ לקוראים נודניקים, בטח לא הזיק.
חמי מאוד מרוצה מהעבודה החדשה שלו למרות שהמשכורת לא משהו, אבל התנאים מעולים והוא עובד עם אנשים ממש נחמדים, וכמובן שהעובדה שרוב העבודה שלו היא בספריה ובגלריה שמעליה רק מוסיפה להנאתו.
הוא הסביר את כל זה לקוקו שתהה אם לא מעצבן אותו להתעסק עם אסלות סתומות, כיורים נוזלים, נורות שרופות ושאר מטרדים.
ז'וז'ו סיפר את אביב, משגיח בעין אחת על שקד שחיפש במטבחון הקטן של המספרה את שוקולד הפילים ששמע עליו מדני, ובעין השנייה על קוקו שסיפר את חמי, עומד נורא קרוב אליו, ממש נמרח עליו, והקשיב לו בתשומת לב מחניפה שקצת עצבנה אותי. אין לי כלום נגד קוקו, הוא אחלה ספר ובחור נחמד והכל, אבל למה הוא חייב להידבק ככה לחמי ועוד מול הפרצוף של החבר שלו? מה זו ההתנהגות המשתרמטת הזו?
דווקא ברגע זה התקשר אלי פתאום רוני, תמיד היה לו עיתוי מעצבן, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו, ולא שלא ידעתי שיום אחד אקבל ממנו שיחה, הייתי בטוח שהוא יתקשר אלי במוקדם או במאוחר, ואפילו הכנתי את עצמי נפשית לשיחה נוקבת עם האקס של חמי, אבל חשבתי שזה יקרה מאוחר בערב, אולי אפילו בלילה, ושאני אהיה לבד, לא מוקף בכל כך הרבה אנשים, ובחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שאצטרך לנהל שיחה כזו בטווח השמיעה של שני ילדים תמימים. מזל שהיה לי שכל לצאת החוצה ולעמוד מחוץ למספרה.
"שלום סולי, מה שלומך?" אמר רוני בנחת, בלי לטרוח להציג את עצמו. לא דיברנו כבר המון זמן אבל מיד זיהיתי את הקול שלו.
"כושי?" שאלתי בניסיון לערער קצת את הביטחון העצמי שלו.
"האחד והיחיד." הצטחק רוני בחביבות, "מה נשמע אצלך סולי? הכל בסדר?" חקר בהתנשאות מעצבנת.
"כן, אחלה. תשמע, אם אתה רוצה לדבר עם חמי תצטרך לחכות, הוא בדיוק מסתפר עכשיו. אתה רוצה שאני אמסור לו משהו?"
"אם הייתי רוצה להגיד לו משהו הייתי מתקשר אליו, אני מתקשר אליך כי אני רוצה לדבר אתך. מה קורה אתך? החבר שלך כבר נסע לחו"ל?"
"כן, הוא נסע שלשום."
"והשאיר אותך להשגיח על הילדים שלו?" הצטחק רוני. יכולתי לשמוע את הזלזול בקולו והתעצבנתי.
"כן, למה, יש לך בעיה עם זה?" התנפלתי עליו.
"אם לך אין אז גם לי לא, אבל אני לא מבין, למה לא נסעתם איתו?"
"כי החלטנו שככה טוב יותר, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד."
"אז מה, מעכשיו אתה אומנת?" צחק רוני בצורה מעצבנת, ואני נשבע לכם שאם הוא היה עומד לידי הייתי בועט בו.
"אני מטפל בתאומים, זו עבודה קשה ואחראית מאוד, ואני לא מבין מה מצחיק בזה." אמרתי בחומרה, ורוני הפסיק לצחוק ואמר שהוא מבין, ואם נפגעתי הוא מבקש סליחה.
כל כך נדהמתי מההתנצלות שלו עד שלרגע נאלמתי דום, ואחר כך אמרתי שזה בסדר, אין בעיות.
"תודה סולי, תמיד היית בחור מקסים." התחנף רוני בצורה מאוד לא משכנעת, וסוף סוף הגיע למה שבאמת מעניין אותו והתחיל לשאוב ממני מידע על חמי. הוא שאל מה שלומו, ומה מצב הבריאות שלו, ואם הוא זוכר שהוא צריך ללכת לעשות בדיקות דם בתחילת ספטמבר? ואולי ידוע לי מה הוא עושה בימים אלו, ולמה הוא לא עונה לטלפון שלו?
"למה אתה לא מתקשר אליו לנייד ומברר?" התחמקתי.
"הוא מסנן אותי." הסביר רוני, "וכשאני מתקשר לדירה שלנו עונה לי איזה קשיש אתיופי אחד שבקושי מבין עברית."
"הדירה שלכם? חשבתי שאתם כבר לא גרים יחד, חמי סיפר לי שהגיסים שלך באו ולקחו את כל הדברים שלך חזרה להורים."
"כן, אבל..."
"וחוץ מזה חמי כבר לא גר שם יותר, הוא עזב את הדירה הזו כבר לפני שבועיים."
"ואיפה הוא גר עכשיו?"
"הוא גר אצלי."
"ידעתי, אולי אתה יכול לבקש ממנו להפסיק לסנן אותי?"
"הוא לא מסנן אותך טמבל, הוא פשוט החליף נייד, ביד לבנים נתנו לו נייד חדש."
"ביד לבנים? מה זה יד לבנים?"
"זה המקום עבודה החדש שלו רוני, הוא אב הבית של הספרייה ושל הגלריה."
"אהה... אז תגיד בספרייה, למה יד לבנים?"
"כי זה השם של העמותה שמפעילה את המקום, חוץ מהגלריה והספרייה יש שם גם אולם קולנוע והרצאות, ויש חוגים ושעת סיפור לילדים, יש שם המון פעילות והם צריכים אב בית, חמי עובד שם מתחילת אוגוסט והם מאוד מרוצים ממנו."
"אני לא מתפלא, יש לו ידי זהב והוא גם בחור נחמד, מאוד חרוץ ו... מה קורה איתו סולי?"
"הוא בסדר, קצת עצוב, אבל בסדר."
"איפה הוא ישן?"
"בחדר המשחקים של הילדים, יש שם ספה נוחה מאוד."
"וואללה? לא במיטה שלך ושל ארי?"
"המיטה הזו כבר לא של ארי, היא רק שלי, ואני ישן בה לבד, וחוץ מזה זה לא עסקך."
"נכון, אתה צודק, זה כבר לא עסקי." הודה רוני, ונשמע עצוב כל כך עד שבמקום להתרגז עליו התמלאתי רחמים.
"מה קורה אתך רוני, הכל טוב?"
"כן, נהדר. אני מאורס, מתכנן להתחתן בסתיו, ההורים שלי מאושרים, ארוסתי בחורה מקסימה, אנחנו מתכננים להביא המון ילדים והכל טוב."
"אחלה, שיהיה לך המון מזל טוב."
"תודה, תגיד סולי, יש מצב שתיתן לי את המספר שלו?"
"לא, אני מצטער, אבל עדיף שלא."
"אתה צודק, אבל אולי בכל זאת?"
"לא רוני, ובבקשה, אל תבקש יותר, אני אמסור לו ד"ש ממך, ואם הוא ירצה הוא יתקשר אליך, אבל אל תתפלא אם זה לא יקרה."
"אני יודע." נאנח רוני, "טוב, אני צריך לסגור."
"בסדר, יאללה ביי."
"ביי סולי, ותשגיח לי עליו בבקשה."
"לך תזדיין רוני." אמרתי בהתקף זעם פתאומי, מאוד לא אופייני לי, "אתה יודע מה? סתם להזדיין זה טוב מידי בשבילך, לך שב על חזוק חלוד, חתיכת חרא שכמוך! יש לך מושג כמה הכאבת לו? חמש שנים הייתם יחד, וככה אתה גומר את זה? אתה לא מתבייש?"
"כן, אבל..."
"אין אבל, אתה פשוט זבל כושי! בשביל מה התקשרת בכלל? לא מספיק ששברת לו את הלב אתה חייב גם לוודא הריגה?"
רוני שתק שתיקה ממושכת, ואז נאנח ואמר לאט שהוא מבין למה אני כועס, ומבחינה מסוימת אני צודק, אבל אני רואה רק צד אחד של התמונה, והוא רוצה שאני אדע שגם הלב שלו שבור, וגם לו קשה מאוד ו...
"עם מי אתה מדבר?" הניח חמי יד על כתפי, "הכל בסדר סולי?"
"לא, שום דבר לא בסדר." דחפתי לידו של חמי את הנייד שלי, "הנה, תדבר עם האקס שלך!" אמרתי בכעס ונכנסתי למספרה לשלם לקוקו שעמד וניפח בלון אדום בשביל אביב, פרס על ההתנהגות היפה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה