אתמול בלילה, כמעט באחת עשרה בלילה שזו ממש לא שעה להתקשר לבני אדם, אלא אם כן קרה משהו דחוף, פתאום, טלפון. מיד ידעתי שזה רוני, רק הכושי המשוגע הזה יכול להתקשר בשעות כאלה, וכמובן שצדקתי - זה היה הוא.
"מה קרה?" שאלתי, קצת בבהלה, כי בכל זאת... היה מאוחר ואני כבר הייתי במיטה. ארי שכב לידי ונמנם מול הטלוויזיה שדלקה, אבל כמעט בלי קול. אם הוא היה מתקשר רבע שעה יותר מאוחר שנינו כבר היינו ישנים.
"הערתי אותך?" הוא שאל, אבל הרגשתי לפי הקול שלו שלא באמת אכפת לו אם הוא מעיר אותי, הוא סתם שאל כדי לצאת ידי חובה.
"לא, אני עדיין ער." עניתי די בקרירות, והוא צחק.
"אני מבין שכבר דיברת עם חמי?"
"כן, יצא לנו לדבר."
"הוא בטח לכלך עלי כהוגן."
"ממש לא, זה לא הסגנון שלו."
"כן, אני יודע, עדיף כבר שהיה מקלל אותי וכועס, אתה בטח עשית את זה במקומו."
"לא, למה לי? החלטת שאתה מעדיף להיות סטרייט אז בבקשה, זכותך." המשכתי להיות קריר ושווה נפש, מקווה שאני מצליח להעליב אותו.
יכול להיות שהצלחתי כי רוני צחק שוב וזה לא היה צחוק נעים, "תשמע איך אתה מדבר, השתכנזת שלמה." פסק בטון מזלזל שהרגיז אותי מאוד.
"מה אתה רוצה אהרון?" שאלתי בקוצר רוח.
"אני רוצה שתשגיח עליו סולי." ענה רוני, והפעם הוא נשמע רציני מאוד, מה שקורה לו לעיתים רחוקות.
"על מי, על חמי? אל תדאג, הוא מסוגל להשגיח על עצמו לבד."
"לא נכון." אמר רוני, "הוא רק נראה ככה, אבל אני מכיר אותו, הוא בטח לא אכל שום דבר מאז שהוא חזר מאילת."
"הוא כן אכל, הכנתי לו טוסט פיצה וחביתה."
"יופי סולי, והשגחת עליו שייקח את התרופה שלו?"
"אהה... לא, שכחתי."
רוני גנח במורת רוח, "חייבים להקפיד עליו שייקח תרופות בזמן, שיאכל קודם, ושיעשה בדיקות דם. בתחילת ספטמבר הוא צריך לעשות עוד אחת."
"אבל אתה בטח תחזור עד אז, לא?"
רוני שתק קצת ואז אמר שלא, לא הפעם, ונאנח.
"אבל רוני..."
"סולי, תקשיב טוב, אני לא אחזור יותר, זהו, נגמר. חבל שבכלל התחיל, ידעתי מההתחלה שזה לא ילך, ושאני עושה טעות, אבל... טוב, אתה יודע איך זה, הרי גם אתה אוהב אותו."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי ביובש, ורק אז שמתי לב שארי ער ומקשיב לשיחה שלנו. לרוני יש קול חזק ודיקציה מושלמת, וארי שמע כל מילה. יכולתי כמובן לקום ולצאת משם עם הטלפון האלחוטי, אבל לא ראיתי שום טעם בכך והמשכתי לשבת לידו, מניח לו להקשיב.
"סולי, באמת, לא מתאים לך לשקר לי, אל תשכח כמה זמן אני מכיר אותך, אני לא עיוור, ואני יודע שנדלקת עליו עוד בזמן המלחמה, והאמת, אתם מתאימים זה לזה, שניכם עם אופי אשכנזי כזה... אתה תהיה מושלם בשבילו."
"אם לא אכפת לך יש לי חבר." השבתי נרגז פתאום. הוא היה כל כך מעט בבית לאחרונה, לא חשבתי שהוא שם לב.
"אני יודע, זה בסדר, החבר שלך מסתדר יפה מאוד בלעדיך."
"למה אתה מתכוון?" הופתעתי, ורוני שוב צחק, אבל לא שמעתי את התשובה שלו כי ארי חטף ממני את השפופרת והתחיל לצעוק על רוני שיפסיק לכלכך עליו, ושיסתום את הפה הגדול שלו, ואחר כך טרק את הטלפון והמשיך לצעוק, הפעם עלי, שאני מדבר עם הפרענק הפסיכי הזה עם הפה המלוכלך ש...
"אל תצעק עלי." נעלבתי, "מה יש לך? מה אתה מתערב לי בשיחות? ודרך אגב, אם שכחת גם אני פרענק."
"אתה טוניסאי, זה לא נחשב." אמר ארי, "וממתי אתה גזעני כזה?"
"אני? מי התחיל?"
"די כבר סולי, מספיק עם השיחה האידיוטית הזאת, בוא נלך לישון." כיבה ארי את האור, נשכב על גבו וניסה להעמיד פני ישן.
נשכבתי לצידו, חשבתי על השיחה המוזרה עם רוני וכמעט שנרדמתי כשארי שאל אם אני ישן.
"כמעט, מה הבעיה?"
"סליחה שצעקתי עליך, לא התכוונתי, רוני עצבן אותי."
"כן, הוא טיפוס מעצבן לפעמים."
"אז מה, הוא וחמי נפרדו?"
"משהו כזה."
"איך חמי מקבל את זה?"
"קשה לדעת, הוא בחור די סגור."
"כמה זמן הם היו יחד?"
"די הרבה, מעל חמש שנים."
"בזמן הומואים זה כמעט חתונת הזהב , אני מקווה שלא לקחת ללב את מה שרוני אמר לך עלי, הוא סתם ניסה לעצבן אותך."
"אז מה, זה לא נכון שאתה מזדיין עם אחרים?"
"כן, אבל... תראה סולי..." הוא הסתובב לעברי, ליטף את כתפי ומותני ואמר את כל מה שמקובל להגיד במקרים כאלה - שאני בחור מקסים, ושהוא שמח שהוא הכיר אותי, והוא נהנה מכל דקה שהייתי בחיים שלו, והוא בחיים לא היה מצליח לעבור את התקופה האחרונה בלעדי ו...
"זה נשמע כמו נאום פרידה."
"זה כבר תלוי בך סולי, אבל אני רוצה שתדע שהיה טוב לי אתך, נקשרתי אליך מאוד, והילדים..."
"אם כל כך טוב לך איתי אז למה אנחנו כבר כמעט לא מזדיינים?"
"כי..." הוא נאנח ושאל אם אני זוכר איך הכרנו.
"בטח שאני זוכר, אני לא סנילי."
"הייתי צריך מישהו שיטפל לי במשק בית." הזכיר לי ארי ללא צורך, "ובכלל לא התכוונתי... עוד בהתחלה אמרתי לך שאתה צעיר מידי בשבילי, אתה זוכר?"
כן, אני זוכר."
"אני לא בנוי לזוגיות ולנאמנות סולי, אתה יודע את זה, אנחנו חיים יחד כבר המון זמן. ניסיתי להרגיש נוח עם זה, אבל אני לא מצליח, פעם חשבתי שזה בגלל ששנינו גברים, ושעם אישה הייתי מרגיש פחות מוזר, אבל היום אני כבר לא בטוח, נדמה לי שאני פשוט לא בנוי לכל הקטע המשפחתי הזה."
"חשבתי שנהנית כשהיינו עם הילדים בפארק המים."
"כן זה היה נחמד, אבל לא הייתי רוצה לחזור על זה שוב, מאוד השתדלתי, אבל לא מתאים לי כל העסק הזה עם ילדים קטנים ומשפחה וכל זה... אתה מבין אותי סולי?"
"לא." הודיתי, "לא באמת."
"זה לא רק אתה, זו גם המדינה הזו." המשיך ארי לקטר, "כל כך חם פה, פשוט זוועה, אפילו החורף הוא לא ממש חורף, והקיץ הוא גיהינום."
"טוב, ככה זה קיץ, בקיץ חם, וחוץ מזה הרי המזגן דולק."
הוא נאנח שוב, "ידעתי שלא תבין, אם היית גר כמה שנים באירופה היית מבין למה אני מתכוון. באירופה יורד גשם גם בקיץ ותמיד ירוק ופה הכול צהוב ומלא אבק. לא פלא שכולם כל כך עצבניים, אין שקט במקום הזה, אין שלווה, הכול חם מידי, רותח מידי, כל הזמן קורים דברים, אין רגע שקט, אין תרבות, אתם כל כך מתאמצים להיות אירופה, אבל בחיים לא תצליחו. הנה, למשל האופרה הזו בפארק." הוא הדליק את הטלוויזיה, העביר לערוץ הראשון ונשף בבוז, "כרמן בתל אביב, זה פשוט לא מתאים, חבל על כל הזמן והכסף שזה עלה."
"אבל כרמן ספרדייה." הזכרתי לו, "למה פה זה לא מתאים ובאירופה כן?"
"כרמן צוענייה." תיקן אותי ארי בקפדנות, "ופה אין צוענים, אפילו הם לא מעיזים להגיע למקום הזה."
"אז לא, בלי טובות, מי צריך אותם, יש לנו פרענקים." עקצתי אותו.
"אתה מתעקש לא להבין מה אני אומר." העיר ארי במורת רוח ושב וכיבה את הטלוויזיה, לא מניח לכרמן להירצח בנחת מול הקהל.
"כי אתה לא מדבר לעניין, אני לא מבין מה הקשר בין כרמן ואירופה לבין היחסים שלנו."
"הכול קשור." אמר ארי במסתוריות, והציע שנדבר מחר, אבל כבר הייתי עצבני מידי ודרשתי שיסביר עכשיו למה כוונתו.
"לפני כמה ימים הציעו לי עבודה בבלגיה." אמר ארי, "ואני שוקל לקבל את ההצעה ולעבור לגור שם."
"מה, לבלגיה?" נדהמתי, "למה בלגיה?"
"כי היא במקום טוב באמצע, ואפשר להגיע ממנה לכול מקום. ואל תשכח שאני מדבר חוץ מהולנדית ואנגלית גם צרפתית וגרמנית." השוויץ ארי שהיה גאה מאוד בכל השפות שידע, "דודה אמה מאוד בעד." הוסיף.
"דודה אמה? כבר סיפרת לה?"
"כן, היא התלהבה מאוד. בבריסל יש לה חברת ילדות שגרה בדיור מוגן, והיא רוצה להצטרף אליה."
"בבקשה, שתצטרף, מי מפריע לה." רטנתי בזעף.
ארי לא השיב. שתק והניח לי לעכל את הבשורה, "אז מה, אתם תיקחו את התאומים ותעזבו? מה עם אנחל? תיקחו גם אותו?"
"לא, אני לא חושב. יש במקום הזה מספיק אחיות ומטפלות שידאגו לדודה אמה, לא יהיה לו מה לעשות שם."
"ומה תעשה עם התאומים?" שאלתי, וליבי נצבט מצער הפרידה הממשמשת ובאה, "תיקח להם מטפלת או משהו?"
"זאת אפשרות." אמר ארי בזהירות, "אבל הייתי מעדיף שאתה תמשיך לטפל בהם."
"מה, בבלגיה?" הרעיון שגם אני אסע איתו הכה אותי בתדהמה, "אני לא חושב ככה ארי, אני אקרע מגעגועים לקטנים אבל אני לא רוצה לעזוב את הארץ, אני בקושי מגמגם כמה מילים באנגלית ו... אני לא רוצה לגור במקום אחר, ואני לא חושב שזה הוגן לקחת מפה את הילדים, רק לפני כמה שבועות הם איבדו את אימא שלהם, ופתאום אתה רוצה לקחת אותם למקום זר? זה פשוט יותר מידי שינויים בשביל ילדים כל כך קטנים, טוב להם פה והם נורא יסבלו אם תנתק אותם פתאום מכל מה שהם מכירים." שטחתי את טענותיי בפני ארי שהקשיב לי בשתיקה מבשרת רעות.
הראש שלי עבר להילוך מהיר, "טוב, אם אין ברירה אני אסע אתך ואשאר אתם עד שהם יתאקלמו, ואחר כך... אבל אני שוב אצטרך לעזוב את העבודה, חבל, עד שמצאתי מקום שטוב לי בו, והשעות נוחות לי. אולי תוותר על העסק הזה ארי? קר בבלגיה ויורד שם שלג בחורף ו..."
"סולי." ארי הניח יד על פי, והביט ישר בעיני, "שתוק רגע, אני אוהב שקר ויורד שלג, ואני לא רוצה לקחת איתי את הילדים. אני יודע שאני אבא שלהם והכול, ואני אשלם עבורם ואדאג להם, אבל אני לא רוצה לחיות אתם, הם מלחיצים אותי, הם עושים המון רעש ובלגן ולא ישנים בלילה ותמיד אחד מהם חולה או משהו. כל הזמן צריך לשמור עליהם ולהשגיח עליהם, הם נורא מעיקים עלי." התוודה, "וגם דודה אמה מרגישה ככה."
"הם מעיקים עליכם?" הצלחתי לפלוט מבעד לכף היד שחסמה את פי, ואחר כך העפתי אותה מעלי, "בטח שהם עושים רעש ובלגן." נזעקתי להגן על חביבי הקטנים, "הם רק בני ארבע ארי, הם עדיין תינוקות."
"אני יודע." אמר ארי, "ואני אוהב אותם, באמת, אבל הם מעצבנים אותי, אין לי סבלנות אליהם." הודה בכנות.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהכנסת את אימא שלהם להיריון." התרגזתי, נעלב בשמם של הילדים המתוקים שלי שלא היו כל כך נוראים כמו שארי טען, הכרתי ילדים גרועים הרבה יותר.
"חשבתי על זה. למה אתה חושב שאני ואימא שלהם לא חיינו יחד? ילדים זה מטרד נוראי סולי, ולא סתם מטרד אלא גם מטרד יקר וגוזל זמן וכסף."
מעולם לא עלה בדעתי לבחון את נושא גידול הילדים מההיבט הכלכלי והייתי די מזועזע מהגישה שלו. "מזל שההורים שלך לא חשבו ככה, אחרת לא היית נולד." התמרמרתי.
"למעשה הם כן חשבו ככה, בגלל זה שלחו אותי לפנימייה בגיל שתים עשרה."
"ומי טיפל בך לפני שהגעת לפנימייה?"
"הנני שלי." אמר ארי בפשטות, "ככה למדתי צרפתית." הוסיף.
"יופי לך, גם את הילדים שלך אתה מתכוון לשלוח לפנימייה?"
"אם הם ירצו, אבל עד שהם יהיו מספיק גדולים הייתי מעדיף שהם יגורו בישראל, אתך."
"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה פשוט תשאיר אותם כאן ותיסע?"
הוא הנהן. "כן." אמר בפשטות, ושאל אם אני אסתדר אתם לבד, או שאני רוצה שגם אנחל יישאר איתי.
"זה תלוי בו." אמרתי, "ומה, לא תתגעגע אליהם בכלל?"
ארי משך בכתפיו, "אולי, קצת, אני אבוא לבקר מידי פעם." הבטיח בקול לא כל כך משכנע ושב ונשכב.
"או שהם יקפצו לבקר אצלך כשהם יהיו גדולים יותר?" הצעתי, מנסה לכבוש את השמחה הפתאומית שקפצה עלי, מחלחלת בכל איברי.
"כן, זה יהיה נחמד." קולו נעשה מנומנם מעט, "אני אשלם לך על ההוצאות שלהם כמובן, ועל הבית, ואחרי שאני אסע תוכל להזמין את חמי שיבוא לחיות אתך, ככה לא תצטרך להתרוצץ ברחוב עם טוסטר ביד." התגנב שמץ של בדיחות דעת לקולו, "ואם תגורו יחד תוכל להשגיח עליו שהוא אוכל ולוקח את התרופות שלו והכול."
"באמת? ולא יהיה לך אכפת ארי?" חקרתי, מסרב להאמין שכל התסבוכת בה היינו תקועים עומדת להיפתר בקלות כזו.
"ואם יהיה לי אכפת זה יעזור לי במשהו? הרי עכשיו, אחרי שרוני הסתלק אין לי סיכוי אתך." השיב ארי בנחת, כמי שמציין עובדה ברורה וידועה לכל.
"אני מצטער ארי." הסמקתי חרש בחושך, "זה פשוט יצא ככה." ניסיתי להתנצל, "אני לא מצליח להוציא אותו מהראש שלי."
ארי גיחך. "לפי מה שהבנתי זה לא מהראש שלך שאתה צריך להוציא אותו אלא מהתחת."
"אל תהיה גועלי." נזפתי בו, ודחקתי מרפק בצלעותיו.
הוא גיחך, ואחר כך חיבק אותי ואמר שזה בסדר, הוא שמח שהכול נגמר ברוח טובה, בלי יותר מידי דראמות, זה לפחות אחד היתרונות של זוגיות עם גבר, אישה בטח הייתה מעוררת מהומה שלמה, והיו דמעות וסצנות.
"חכה, עוד לא דברתי עם חמי, נראה מה הוא יגיד, אולי הוא בכלל לא יסכים?"
"אם לא הוא יהיה אחר." פיהק ארי, "בין כה וכה אחרי שנה, שנתיים יחד, הסקס נעשה משעמם וחיים יחד רק בגלל הרכוש והנוחיות. מה, לא ככה?"
"לא יודע, אני מקווה שלא." אמרתי, אבל הוא כבר נרדם ולא ענה לי.
אני תמיד מתעורר מוקדם, בעיקר בקיץ, ככה התרגלתי. כבר בשש ישבתי במטבח, שתיתי קפה וחשבתי מה כדאי לי להכין לצהרים, ופתאום צץ אנחל בפתח, אמר לי בוקר טוב עגום והתחיל להכין לעצמו תה - הוא לא אוהב קפה.
"מה קרה?" התפלאתי, "למה קמת כל כך מוקדם ומה הפרצוף העצוב הזה?" תהיתי, כי אנחל היה אחד מאותן נפשות טובות מזג שתמיד חייך, ופתאום נזכרתי, "לא היית אמור להיות בחופש היום? חשבתי שתישאר לישון אצל בוריס."
"כן, אני..." אנחל ניסה לענות, אבל לא הצליח כי הדמעות חנקו אותו.
"מה קרה ילד?" נבהלתי, וקמתי אליו, ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר הרטיב את כתפי בדמעות וסיפר לי שבוריס לא רוצה שהוא יבוא לגור איתו.
"אבל אתה יודע שבוריס לא אוהב שותפים, שהוא צריך את הספייס שלו, וחוץ מזה, מה רע לך פה? למה שתעבור לגור אצלו?"
"כי... כי..." הוא גמגם, נבוך, "אני מצטער, אני לא יכול לספר לך הכול, אבל שתדע שהולכים להיות פה שינויים ו..."
בן זונה! חשבתי - הוא סיפר לכולם לפני שסיפר לי. "איזה מניאק!" פלטתי, ואנחל האדים, "סליחה." לחש, ושוב נמלאו עיניו דמעות.
"לא אתה חמוד, אתה ילד טוב, התכוונתי לארי, אני לא מבין למה הוא סיפר לך לפני שהוא סיפר לי."
אנחל הפיקח הבין מיד על מה אני מדבר ונרגע, "לא הוא סיפר לי, גברת אמה סיפרה לי."
"מתי?"
"אתמול בערב, כשראינו את כרמן, היה נהדר, ראיתם את זה?"
"כן, קצת. אני לא ממש מתלהב מאופרות."
"אתה מפסיד, אין כמו אופרה." הוא נאנח, "קיוויתי שבוריס ירצה... אין ברירה, אני אצטרך למצוא פתרון אחר, אולי חמי יסכים שאני אהיה שותף שלו לדירה? מה דעתך?"
"לא יודע, אני לא מבין למה אתה לא יכול להמשיך לגור פה, איתי."
פיו של אנחל נפער בתימהון, "כי... מה, אתה לא נוסע אתם ועם הילדים לבלגיה?"
"לא, מה איבדתי בבלגיה? וגם הילדים לא נוסעים, החלטנו ארי ואני, שהכי טוב יהיה בשבילם להישאר איתי בארץ."
אנחל שתק, מביט בי המום, "אבל איך... מה, אתם נפרדים?"
"כן, וזה לא קשור לנסיעה שלו, האמת שהקשר שלנו לא עבד כבר הרבה זמן, ואם לא היה העניין עם התאומים והדס בטח היינו נפרדים עוד קודם. יש אנשים שלא בנויים לזוגיות, לא רק בוריס כזה אלא גם ארי."
"אני ממש מצטער." אמר אנחל, מביט בי בעצב.
"זה בסדר." הצהלתי פנים, "הייתה לנו תקופה נהדרת יחד, אבל כל דבר נגמר, ולפחות הוא משאיר לי את הילדים."
"את זה אני בכלל לא מבין, איך אפשר לזרוק את הילדים שלך ולהסתלק?"
"עובדה שאפשר, ואל תשכח שהוא אף פעם לא רצה להיות אבא במשרה מלאה, אם הדס המסכנה לא הייתה מתה הוא בטח היה רואה אותם פעם בחודש, אולי אפילו פחות. הוא טיפוס כזה וזהו, אין טעם לדרוש ממנו להיות משפחתי כי אין לו את זה."
אנחל שקע במחשבות, "בכל זאת... שני ילדים כל כך קטנים... ואתה תטפל בהם במקום אבא שלהם? באמת כל הכבוד, אני הייתי מהסס לקחת על עצמי אחריות כל כך גדולה... מצד שני, בין כה וכה אתה זה שטיפל בהם עוד לפני שאימא שלהם, זיכרונה לברכה, נפטרה, והם קשורים אליך יותר מאשר לאבא שלהם, אני מקווה שלפחות הוא ישלם על ההוצאות שלהם."
"בטח, הוא ישלם על הבית ועל הילדים, וגם יבוא לבקר, וכשהם יגדלו קצת הם ייסעו אליו, בעתיד אולי הם ירצו לגור אצלו, לא יודע, בינתיים אני נשאר איתם פה, בארץ, ואני אשמח מאוד אם תישאר איתי. אני רוצה להמשיך לעבוד, אתה תלך ללמוד ובזמן הפנוי תשגיח עליהם. יחד נצליח להסתדר יפה מאוד, אני בטוח בזה."
"בכל זאת... הם צריכים איזה אישה בחיים שלהם, אתה לא חושב ככה?"
"לא יודע, יש להם גננות, ויהיו מורות, ויש את אימא של חמי שאוהבת אותם מאוד, ואולי גם נשכור פה ושם גם בייביסיטר שתשגיח עליהם כשנהיה עסוקים, אני בטוח שהכול יסתדר." הבטחתי לאנחל, מנסה להקרין ביטחון ואופטימיות. הוא עדיין נראה מוטרד וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שחמי ורוני נפרדו, והפעם זה כנראה סופי.
אנחל לא הופתע, "טוב, זה היה צפוי, הרגשתי שהם מתרחקים זה מזה לאחרונה, אני מקווה שחמי ימצא מהר עבודה כי אחרת אני באמת לא יודע איך הוא יסתדר."
"איך הוא הסתדר עד עכשיו?"
"רוני שילם חלק משכר הדירה ונתן לו כסף להוצאות אחרות וחוץ מזה הוא קיבל דמי אבטלה, אבל בעוד שלושה חודשים הם ייגמרו, ויש לו שכר דירה לשלם. אולי הוא ייקח שותף במקום רוני?"
"או שנציע לו לבוא לגור פה, מה דעתך?" שאלתי, מעמיד פנים שהרעיון צץ במוחי רק עכשיו.
אנחל הביט בי במבט בוחן, "אני במקומך הייתי מחכה קצת עם ההצעה הזו," אמר בזהירות, כאילו הוא מדבר עם בן אדם קצת מוגבל בשכלו, "תן לו קצת זמן להתאושש מהפרידה לפני שאתה..." הוא ליטף את כתפי בהבעת התנצלות, "אני יודע שיש לך קצת קראש עליו סולי, אבל אל תשכח שהוא ורוני היו יחד המון זמן וחמי הוא לא טיפוס שקופץ מאחד לשני." הוסיף והציץ בי מעין רחמנות שעצבנה אותי מאוד.
"אני יודע." אמרתי בזעף, "ואין לי שום קראש עליו." התעקשתי, למרות שראיתי מיד שאנחל לא מאמין לי. "סך הכול חשבתי שעדיף שהוא לא יישאר לבד בדירה הזאת." ניסיתי לשמור על כבודי ולא לצאת מתלהב ופתטי.
"אני יודע, אבל דברים כאלה לוקחים זמן, אל תלחץ, תן לו להחליט לבד מה הוא רוצה לעשות." ייעץ לי אנחל בתבונה, וצחק כששאלתי אותו איך זה שבחור כל כך צעיר כמוהו נעשה כזה חכם.
"לא צריך שכל בשביל להבין בדברים האלה, צריך רק לב." אמר, והלך לעזור לגברת אמה להתארגן לקראת היום החדש.
***
הידיעה שארי עומד לעזוב ולהשאיר אותי לבד עם הילדים שלו פשטה בין כל מכרינו כאש בשדה קוצים, ולכל אחד היה מה להגיד על העניין.
הראשון היה בוריס שהגיע אלינו לחפש את חמי למרות שאמרתי לו שחמי לא אצלנו. בוריס הודיע לארי שהוא אידיוט, ואמר לו ישירות בפניו שהוא עושה טעות והוא יצטער על זה בעתיד.
ארי האדים מזעם ושב והסביר באריכות מה בדיוק הוא שונא בחיים בארץ, ואיזה טיפש הוא יהיה אם יפסיד את ההזדמנות הנהדרת לשדרג את הקריירה שלו בחו"ל, ולמה עדיף לילדים להישאר כאן, איתי, ולא לגור איתו באירופה.
"אם סולי היה מסכים הייתי לוקח אותם איתי, אבל הוא מתעקש לגור פה, וגם אימא שלהם ז"ל רצתה שהם יגדלו בישראל." גייס לעזרתו את אשתו המנוחה.
"זה נכון." אישרתי, "כמה ימים לפני שהדס נפטרה היא ביקשה ממני להשגיח על הילדים שלה."
"מוזר שהיא לא ביקשה מאבא שלהם אלא ממך." העיר בוריס בחשדנות, ושאל בחוסר טקט אם הדס הייתה תחת השפעת תרופות בימיה האחרונים.
ארי כעס נורא לשמע השאלה הקנטרנית של בוריס, אמר לו לא להתערב בעניינים שלא נוגעים לו, ושאל אותו בעוקצנות ממתי הוא מומחה כזה לילדים, כי עד כמה שידוע לו בוריס לא גידל בעצמו את ילדיו.
מזל שדודה אמה נכנסה לחדר ומנעה בנוכחותה השברירית תקרית דיפלומטית מביכה. "הילדים שלי היו קטנים בתקופה אחרת." אמר בוריס וקם, כובש את כעסו, אמר שלום ולהתראות לדודה אמה, והסתלק משם כשהוא מתעלם מנוכחותו של ארי.
רצתי אחריו ושאלתי למה הוא מחפש את חמי אצלנו אחרי שאמרתי לו בפירוש שהוא לא פה, ושהוא לא עונה לטלפונים שלי.
"כי הוא לא עונה גם לטלפונים שלי, וחשבתי..."
"שהוא מסנן אותך." התפרצתי לדבריו.
בוריס הנהן, "כולם כועסים עלי." אמר בעצב, "אנחל לא רוצה לדבר איתי, וחמי סגר לי את הטלפון בפרצוף כשאמרתי לו שאני שמח שרוני הסתלק, ועכשיו גם ארי כועס עלי..." הוא הציץ לעברי, "גם אתה כועס עלי סולי?"
"לא, אבל אני דואג לחמי, אני יכול לבוא אתך?"
"בטח, בוא."
הלכנו יחד, מזיעים עקב החום הנורא שלא הוקל למרות שכבר היה כמעט לילה, "ומה אם הוא לא יהיה בבית?" שאלתי כשהגענו לרחוב של חמי.
בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, נתקשר להורים שלו?" הציע, ומחה את מצחו במטפחת בד מיושנת, הוסיף קללה ברוסית, ואמר שהוא דווקא מבין את ארי כי הארץ הזה יכולה להיות זוועתית לפעמים, בעיקר בקיץ, אבל הוא לא מבין איך בן אדם מוותר ככה על הילדים שלו, "ואני אומר את זה דווקא בגלל שאשתי לא נתנה לי לשמור עליהם עם קשר, הם גדלו בלעדי והיום חבל לי שוויתרתי לה."
"אבל אתה רציתי ילדים, אחרת לא היית מתחתן, וארי סתם תרם זרע, ופתאום מצא את עצמו אבא, הוא לא בנוי לזה, אין לו סבלנות לילדים." הגנתי על ארי ודפקתי בדלת של חמי, שכמובן לא ענה.
"חכה, יש לי מפתח." חיטט בוריס בכיסו, שלף מפתח וניסה להכניס אותו לחור המנעול, אך לשווא.
"יש מפתח בצד השני." אמר בתסכול, קילל שוב ברוסית ובעט בדלת.
"מה אתה עושה, אתה תשבור אותה?" נבהלתי.
"בלאט!" קילל בוריס ובעט שוב בדלת, והפעם זה עזר כי נשמע קול פסיעת צעדים ואחר כך הדלת נפתחה וחמי הופיע, פרוע שער ואדום עיניים.
"מה קרה לך?" התנפל עליו בוריס, "למה אתה לא עונה לטלפון?"
חמי משך בכתפיו באדישות, "הייתי חולה." אמר, סובב אלינו את גבו וחזר לדירה, ואנחנו בעקבותיו.
"חמי, מה קורה, אכלת משהו היום?" שאלתי ופניתי למטבח לבדוק מה קורה שם. מבט חטוף הבהיר לי שהוא לא אכל שום דבר מאז שהייתי אצלו לאחרונה. "לקחת תרופות?" שאלתי, "איפה הן? מה אכלת היום?"
"עזוב אותי סולי, אני לא רעב." אמר חמי והתיישב באיטיות על השרפרף, נסמך במרפקיו על השולחן.
"תכין לו קקאו." פקד עלי בוריס, "וחביתה, ואולי מרק."
"אי אפשר, אין לו כלום במקרר, והחלב מקולקל."
"טוב, אז בוא ניקח אותו אלי." החליט בוריס, אחז במרפקו של חמי והקים אותו, "תיקח את הדברים שלך ילד, מסמכים, תרופות, קצת בגדים להחלפה, וקדימה, בוא נלך."
"אני לא רוצה." מחה חמי בקול רפה, אבל בוריס שטף אותו בנאום תקיף ברוסית, מטלטל אותו תוך כדי כך ליתר הדגשה, אילץ אותו לארוז קצת בגדים, כלי רחצה ותרופות והצעיד אותו לדירתו, מתעלם מהחום הנוראי. נגררתי אחריהם ובדרך סיפרתי לחמי את החדשות על ארי והצעתי לו לבוא לגור איתי ועם אנחל. "או שאתה מעדיף לגור אצל בוריס?"
"לא אכפת לי." אמר חמי באפטיות, "לא משנה לי."
החלפתי מבט מודאג עם בוריס, הוא שלף מכיסו שטר של מאתיים ₪ וביקש ממני ללכת לעשות בשבילו קניות, "תקנה כל מיני דברים מזינים." פקד עלי, והוליך את חמי לדירתו.
החלטתי ללכת קודם הביתה לקחת את הרכב, ולקנות גם מצרכים לשבת בשבילנו, אבל כשהגעתי הביתה התנפלו עלי הילדים וארי, וכל אחד רצה שאני אעשה משהו אחר - הילדים רצו בריכה, וארי רצה להסביר לי מה אמר העורך דין, ועל מה אני צריך לחתום כדי להפוך לאפוטרופוס חוקי של הילדים.
"אבל יש להם אבא, למה אני צריך..."
"כי אתה לא קרוב משפחה שלהם." הסביר ארי בקוצר רוח, "ואני לא אחזור לארץ כל פעם שתצטרך ללכת אתם לרופא או משהו."
"בסדר, אבל קודם אני צריך..."
"סולי, אני אמור להיות שם עד עשירי לאוגוסט." איבד ארי את סבלנותו, "אין לי זמן, חייבים לסדר הכול כבר עכשיו."
"בריכה! בריכה!" צרחו שקד ואביב, קופצים סביבי כמו אינדיאנים, מתעלמים מהנזיפות של סבתא.
"ילדים, תפסיקו לצרוח, לכו להביא בגדי ים ומגבות." פקדתי עליהם, "אנחל, קח את המפתחות של האוטו ולך לעשות קניות." הושטתי לו את הכסף שנתן לי בוריס, "רק רגע, אני אעשה לך רשימה, אתה עושה קניות גם בשביל בוריס וחמי, ומביא להם את האוכל."
"לא רוצה ללכת לבוריס." מחה אנחל.
"אתה חייב, ואני רוצה שתישאר שם ותעזור לבוריס עם חמי, כי במקום לטפל בו הוא סתם צועק עליו."
"סולי!" התרגז ארי, "תפסיק לבזבז זמן על שטויות."
"לעזור לחברים ולדאוג לאוכל לשבת זה לא שטויות." התעקשתי, "חכה עוד רגע." ביקשתי, הכנתי רשימה ושלחתי את אנחל לדרכו ואחר כך התקשרתי לבחורה שהייתה המדריכה של התאומים בקייטנה, ושכנעתי אותה לקחת אותם לבריכה, ואחר כך למקדונלד כדי שיהיו לנו כמה שעות שקטות, ואז, סוף סוף, התפניתי לשבת ולחתום על כל מיני מסמכים שלא הייתה לי סבלנות לקרוא כי עדיין לא החלטתי מה לבשל לשבת, והראש שלי היה עסוק בחמי ובדאגה לשלומו.
רק בערב, אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף, התפניתי להתקשר לבוריס ולדרוש בשלומו של חמי. "הוא ישן." ענה לי אנחל שטרם חזר הביתה, "הוא אכל קצת ולקח תרופות, ואפילו עשה מקלחת ודיבר עם רוני."
"באמת, רוני התקשר אליו? על מה הם דיברו?"
"אין לי מושג, הוא נסגר עם הטלפון בחדר השינה ולא שמעתי כלום, אבל אל תדאג, אני לא חושב שהם עומדים לחזור."
"אנחל!" התרגזתי, אבל הוא צחק אמר שהוא יחזור יותר מאוחר והבטיח לקחת מחר את הילדים למשחקיה כדי שאני אוכל לישון עד מאוחר.
***
בשבת כמובן ששוב קמתי מוקדם כי מרוב התרגשות הילדים קמו כבר בחמש בבוקר והתחילו לריב. עד שהם נסעו עם אנחל למשחקיה כבר הייתי מותש לגמרי, ואחר כך הייתי צריך לעזור לדודה אמה ולארי לארוז, ובינתיים הגיעו בפקס עוד מסמכים לחתום עליהם. מי ידע שבבלגיה עובדים בשבת ונחים דווקא ביום ראשון?
מזל שהילדים חזרו עייפים מאוד מהמשחקייה ונרדמו מיד אחרי האוכל.
כשהייתי בטוח שהם ישנים רצתי לדירה של בוריס כדי לראות את חמי, וגיליתי שהוא כבר לא שם, "חזר לדירה שלו לארוז." הסביר בוריס שנראה די מנומנם, והשאיל לי את האופניים שלו כדי לחסוך לי הליכה ברגל.
דיוושתי לדירה של חמי - מזל שכולנו גרים די קרוב זה לזה - וסוף סוף יכולתי לדבר איתו בשקט, לבד, בלי הפרעות.
"מה שלומך חמי? אתה נראה יותר טוב." בחנתי אותו, מנסה לפענח את מצבו על פי הבעת פניו.
"אני בסדר." אמר חמי שעמד וקיפל בגדי חורף לתוך קרטון גדול,
"מה אתה עושה?"
"אורז את הבגדים של רוני, אחיו יגיע במוצאי שבת לקחת אותם." ענה חמי בקול רגוע, "תגיד, אתה רציני בקשר להזמנה הזו לבית של ארי?"
"כן, לגמרי."
"אני לא יכול לשלם הרבה על שכר דירה."
"אני יודע, זה בסדר, כסף זו לא בעיה."
"כסף זו תמיד בעיה." תיקן אותי חמי בנחת, ובחן בעיון מכנסי ג'ינס שחוקים וצרים, הפך בהם לכאן ולכאן, ולבסוף קיפל אותם והכניס לארגז, "ואיפה אני אישן?" שאל, כאילו כבדרך אגב, אבל רק כאילו, היה ברור שזו שאלה חשובה.
"איפה שתרצה." אמרתי מיד, "התאומים ישנים יחד ויש חדר אחד פנוי שאפשר לישון בו, ובדירה של דודה אמה יש שני חדרי שינה די גדולים, וכמובן שאתה יכול לישון איתי, אם מתחשק לך."
"סולי." חמי הניח ערמת גופיות מצהיבות על הג'ינסים והתיישב, "אתה בחור מדהים סיסי, חבר טוב ובן אדם מקסים, ואני ממש אוהב אותך, אבל..." הוא נאנח, "אם לא אכפת לך, נכון לעכשיו אני מעדיף לישון לבד."
כן היה לי אכפת, אבל הבנתי שנכון לעכשיו עדיף שאני אשמור את זה לעצמי, ואמרתי בקלילות שאין בעיה, ומבחינתי, אם הוא יתרום את חלקו בבישול ובקניות ויעזור עם הילדים הוא יכול לישון איפה שבא לו.
"ידעתי שתבין." אמר חמי בהכרת תודה, והוסיף חיבוק מהיר.
החזרתי לו חיבוק, וניסיתי להאריך בו ככל האפשר, אבל הנייד שלי צלצל פתאום, וארי שאל, נרגז, לאן נעלמתי, ולמה אני משאיר אותו לבד עם הילדים?
"אבל הם ישנים."
"כבר לא, הם משגעים אותי, נו, בוא כבר."
"אני בא, אני בא, ביי חמי, להתראות." נישקתי אותו על לחיו, ורצתי חזרה הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה