"כל כך כעסת, שמענו אותך עד כאן." אמר לי ז'וז'ו בשקט, כדי שהילדים לא ישמעו, והניח יד מרגיעה על כתפי, "תראה כמה אתה אדום בפנים." סובב אותי לעבר הראי, "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך כועס, מותר לדעת עם מי דיברת?"
"תנחש." אמרתי ומזגתי לעצמי כוס מים קרים.
"הכושי?"
הנהנתי ולגמתי.
ז'וז'ו נאנח, "יהיה טוב." אמר ברוך, הציע לי שוקולד קוט ד'אור, וסיפר לי שוב למה דני קרא בילדותו לשוקולד הזה שוקולד פילים.
לתאומים לא היה צריך להסביר, הם הבינו לבד, וזללו שוקולד בכל פה, חיטטו במגרות, ועשו בלגן, לשמחתו הרבה של ז'וז'ו שאהב ילדים בכל ליבו, והתגעגע מאוד אל אחייניו הקטנים שגרו בפריז הרחוקה.
קוקו וז'וז'ו נפגשו לפני כמעט שלושים שנה במרכז קליטה. הם היו היחידים בין כל הרוסים והאמריקאים שדיברו צרפתית, ובאופן טבעי הם התקרבו זה לזה, התיידדו, ונשארו יחד עד עצם היום הזה - רבים ומתפייסים, עובדים יחד, גרים יחד, ישנים יחד ולפעמים גם מזיינים יחד.
הם היו הזוג ההומואי הכי וותיק שהכרתי, והכירו היטב גם את חמי וגם את רוני. הנחתי שהם הצטערו מאוד לשמוע על הפרידה שלהם.
"אתה בטח חושב שאני סתם נדחף ומפריע להם לחזור." שיערתי.
ז'וז'ו משך בכתפיו ואמר שמה שצריך לקרות יקרה, והוא בעיקרון לא נכנס אף פעם בין בני זוג. "נכון קוקו?" פנה אל בן זוגו שטאטא במרץ את הרצפה אוסף את שערותיהם הבלונדיניות של התאומים לערמה קטנה וזהובה.
קוקו ענה לו משהו קצר וזועם בצרפתית במבטא ערבי, ואחר כך פנה אלי, "לא טוב להתערב בין בני זוג." הסכים עם בן זוגו, "אבל..." הוא לכסן מבט אל חמי שעדיין עמד עם הטלפון שלי בחוץ, כתפו נשענת על עמוד הגדר, מקשיב בשתיקה קודרת לדבריו של רוני, "אני אשמח מאוד אם תצליח להכניס לראש של הפולנייה העקשנית הזו שיש עוד גברים בעולם חוץ מהחבר המופרע שלו, ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין טוב את אהרון."
"מה מבין? למה אתה מבין דווקא את התימני הדפוק הזה?" התפרץ ז'וז'ו בכעס לדברי קוקו, והוסיף עוד כמה מילים כועסות בצרפתית.
"די, ז'ורז'ט." השתיק אותו קוקו בתקיפות, אבל צחק כשז'וז'ו זרק עליו את המטלית שאחז בידו, "אני מבין את רוני כי גם אני הייתי במצב שלו פעם, כשהייתי בגילו היה לי קשה לקבל את עצמי, הרגשתי שאני פדרסט, שאני..." הוא נאנח, "מזל שיכולתי לעלות לארץ, כי ליד ההורים שלי לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן."
"שטויות! המזל שלך זה שפגשת אותי." נכנס ז'וז'ו לדבריו, וקוקו צחק ונישק את לחיו בחיבה, דחף לידו את המטאטא, ויצא אל חמי, לקח מידו את הטלפון, אמר כמה מילים לרוני, ואחר כך סגר את המכשיר הקטן והכסוף ושילח אותנו לדרכנו.
***
בגלל הילדים לא דיברנו על עצמנו, וכל זמן שישבנו בדוקטור לק התייחסנו רק אל התאומים, מהווים מופת של חינוכיות אבהית, אבל אחרי ששטפנו את הילדים הדביקים ושתלנו אותם מול הטלוויזיה נכנסנו למטבח והתחלנו לריב.
למרות שאני בכלל לא אשכנזי - אימא היא מרוקאית שמשפחתה נמצאת בארץ מזה דורות, ואבא כנראה טוניסאי, או משהו מהסביבה - באופי אני קצת פולנייה, ובמקום להגיד לחמי ישר מה כואב לי התחלתי להציק לו שהוא מפנק את הילדים, ושבגללו הם אכלו כל כך הרבה שוקולד, ואחר כך גם גלידה ואם הוא לא היה מוותר להם כל הזמן...
"עכשיו נזכרת? אם ככה אז אל תבקש ממני יותר לעזור לך." נעלב חמי, ובצדק.
"אבל חמי..." ניסיתי להסביר שלא התכוונתי ואני רק רוצה ש...
"תעזוב אותי סולי, פשוט תעזוב אותי!" התרגז חמי, יצא מהמטבח בהפגנתיות והסתגר בחדרו כשהוא טורק אחריו את הדלת ברעש.
"מה קרה לחמי, למה הוא כועס?" שאלו הילדים, וכשניסיתי להתעלם מהם הם משכו במכנסי כדי שאשים לב ואענה אליהם.
"הוא... הוא סתם... רבנו קצת." הודיתי, ואכול רגשי אשמה התחלתי לקרצף את הכיריים המלוכלכים - מלאכה מאוסה שאני מתעב במיוחד.
"בגללנו?" חקר שקד בדאגה.
"לא... זה... לא חשוב ילדים, אנשים רבים לפעמים, זה קורה."
"הם רבו כי אכלנו יותר מידי גלידה ואין לנו תיאבון לארוחת ערב." הפסיקה אביב את גמגומי מעוררי הרחמים והלכה לחדרו של חמי כדי ליישר את ההדורים.
התגנבתי בעקבותיה, ומצאתי את חמי שוכב על המיטה, עיניו עצומות כאילו ישן, אבל הייתה לי הרגשה שהוא רק מעמיד פנים.
אביב קנתה את ההצגה שלו ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה בזהירות את הדלת. "הוא ישן." בישרה לנו בלחש דרמטי, והנמיכה את קול הטלוויזיה.
שיבחתי אותה על ההתחשבות שהיא מגלה, ואחר כך ישבתי עם הילדים במרפסת ושיחקתי אתם בלגו ובקוביות עד שהם היו עייפים מספיק ללכת לישון.
אחרי שסיפרתי להם מיליון סיפורים, מפהק עד שלסתותיי כאבו, הם נרדמו, וסוף סוף הייתי חופשי ללכת להציק שוב לחמי.
דפקתי חרש על דלת חדרו ולהפתעתי הוא הזמין אותי בחביבות להיכנס.
"רציתי להתנצל חמי, סתם צעקתי עליך, ולא צדקתי."
"לא נכון, כן צדקת, ואני מציע שמעכשיו נגביל אותם עם ממתקים כי זה לא בריא, ומזיק לשיניים."
"עזוב פעם בשנה זה לא נורא, האמת שצעקתי עליך כי... כי..."
"כי היית עצבני בגלל רוני?"
הנהנתי מבויש וביקשתי שוב סליחה.
חמי משך בכתפיו ואמר שזה בסדר, הוא מבין, ושאל אם בא לי לראות איתו חדשות.
"כן, רק רגע, תגיד, מה הוא רצה ממך?"
חמי נאנח, "אני לא חושב שהוא יודע בעצמו, בעצם אני כן יודע, הוא רוצה להיות סטרייט, אבל קשה לו לוותר על גברים, מה שהוא באמת רוצה זה להיות נשוי לאישה, אבל להמשיך להיות גם איתי. אם הוא היה יכול הוא היה שמח להחזיק אותי מהצד בתור פילגש, ואולי זה דווקא רעיון לא רע." הוסיף בחיוך.
"זה רעיון גרוע, רעיון נוראי! מגיע לך משהו טוב יותר חמי, מגיע לך מישהו שיאהב רק אותך, שיטפל בך, ויפנק אותך ו..." זרקתי את עצמי עליו, ונישקתי אותו, משקיע בנשיקה את כל האהבה שחשתי כלפיו.
הוא החזיר לי נשיקה, ואפילו חיבק, אבל בהיסוס, במין הסתייגות כזו שלא הצלחתי להתעלם ממנה. "מה הבעיה?" תבעתי לדעת. "אתה רוצה או לא?" שאלתי, מדהים את עצמי באסרטיביות שגיליתי.
"בטח שכן, אני חרמן סולי, ואתה בחור כל כך מתוק, אבל..."
"די כבר עם האבל הזה." תבעתי, "מספיק לחשוב כל כך הרבה על כל דבר, בבקשה חמי, בוא נזרום."
"בסדר." הסכים חמי, הניח לי לקחת אותו לחדר השינה שלי וזרם איתי כמה שרציתי, אבל כל פעם שאמרתי לו שאני אוהב אותו הוא הניח בעדינות יד על פי והשתיק אותי.
"תישאר לישון איתי?" ביקשתי אחרי שגמרנו והתקלחנו.
"אתה בטוח?"
"לגמרי."
"ומה יהיה אם הילדים יתעוררו בבוקר לפנינו?"
"אז הם יראו אותנו ישנים יחד, אז מה?"
חמי ליטף את פני ואמר לי שאני נורא מתוק, והוא מקווה שהוא לא יפגע בי, אבל אם זה יקרה הוא מבקש מראש סליחה, ומקווה שלא אשנא אותו.
"אין מצב שאני אשנא אותך אי פעם." הבטחתי לו.
"גם אם אני אחזור בסוף לרוני?"
"זה לא יקרה." אמרתי בתקיפות.
"אני מקווה שאתה צודק, אבל אם הוא יופיע פתאום ויכנס לי למיטה אני לא בטוח שאני אצליח להיות אחראי למעשי."
"אם אני אמצא אותו יחד אתך במיטה גם אני לא אהיה אחראי למעשי, תזכור את זה כשאני אנסה לרצוח אותו." אמרתי, ושנינו צחקנו כאילו זו הייתה סתם בדיחה, אבל הייתי רציני לגמרי, ואני די בטוח שחמי ידע את זה.
***
חמי נוהג לטעון שהוא מין מתבודד חסר חברים, ובהשוואה לרוני הוא באמת כזה, אבל בכל זאת יש לו חברים, לא הרבה, אבל יש, וכולם אוהבים אותו ודואגים לו מאוד ולכן, מיד אחרי שנפוצה השמועה שרוני וחמי שוב נפרדו, אנשים התחילו להתקשר אליו, להציע עזרה וכתף, ואפילו תיווך כדי לפייס בינו לבין רוני.
אף אחד לא האמין שהפעם הפרידה שלהם היא סופית, וקשה היה להאשים אותם. חמי ורוני נפרדו וחזרו כל כך הרבה פעמים.
כולם היו בטוחים שהם יחזרו זה לזה בקרוב, אבל הם טעו, הם לא ידעו שהפעם רוני הלך רחוק מידי והסתבך עם בחורה נחושה מאוד שהחליטה להתחתן דווקא איתו, ושחמי הסתבך איתי, וגם אני, בדרכי הצנועה, נחוש לא לוותר עליו.
חמי הרגיע את כל המטלפנים והדואגים, קיבל בחיוך רגוע את פני המבקרים וסיפר לכולם שעכשיו הוא איתי ואין צורך לדאוג, ופתאום הייתי עסוק מאוד בשיחות עם מכרים שלו שאת חלקם הכרתי רק באופן שטחי, או בכלל לא, אבל כולם הרשו לעצמם להידחף לי לחיים, להסביר לי איזה בחור מקסים ורגיש הוא, ולהזהיר אותי להתייחס אליו טוב יותר מאשר רוני.
"אל תשאל כמה אנשים התקשרו לדבר איתי עליך." סיפרתי לחמי כשחזרתי עייף וקצת עצבני מהעבודה. במקום להתרכז בעבודה דיברתי כל הזמן בנייד, ואפילו העורך הראשי הפלגמטי שלנו התחיל לאבד את הסבלנות המפורסמת שלו ונעץ בי מבט נוזף.
"אני ממש מצטער." התנצל חמי, ושאל מה לחמם לי.
"כלום, אני עייף מידי, וכל כך חם היום, מה דעתך על גלידה במקום ארוחת ערב?"
"הילדים חסלו את כל הגלידה, אבל נשארו ענבים וגם קצת אבטיח."
"באמת חמי, הבטחת שלא תיתן לילדים לאכול כל כך הרבה ממתקים."
"אתה צודק, אבל אל תתעצבן, אנחל וליאור אכלו את רוב הגלידה." הסביר חמי.
"איזה ליאור, המעצב? חשבתי שהוא בכלל בלונדון?"
"הוא חזר אתמול וישר קפץ לבקר אותי, תראה איזה חולצה משונה הוא הביא לי." הראה לי חמי טי-שירט עם ציור מקסים של חד קרן.
"מה אתה עושה פרצוף? החולצה פשוט נהדרת, מה, לא מוצא חן בעיניך? אני אקח אותה."
"יופי כי... טוב, היא יפה והכל, אבל אני מרגיש שאני קצת מבוגר מידי להסתובב עם חולצות כאלה."
"אתה פשוט פלצן אשכנזי." קנטרתי אותו ושאלתי איפה ליאור עכשיו.
"עם אנחל והילדים, נראה לי שהם די נדלקו זה על זה." צחק חמי, "ליאור תמיד היה קצת פדופיל." ריכל חמי בחדווה, ומזג לי מיץ קר, ואז, להפתעת שנינו, נשמע פתאום צלצול פעמון הדלת שאף אחד לא טרח להשתמש בו, רוב המבקרים שלנו נוקשים באופן סמלי על הדלת ופשוט נכנסים, כמעט שכחתי שיש לנו פעמון.
"מעניין מי זה?" השתוממתי והלכתי לפתוח, על הסף עמדה צעירה כחולת עיניים ובהירת שער. "אפשר לדבר עם חמי." ביקשה בנימוס במבטא רוסי קליל.
"זה אני." הזמין אותה חמי להיכנס, הציג את עצמו ואותי, ושאל עם מי יש לו הכבוד.
"אני אינה." אמרה העלמה, וקצת הסמיקה, "זאת אומרת אילנה, אבל כולם קוראים לי אינה, אני חושבת שאלו הדברים שלך." הושיטה לחמי שקית נייר גדולה גדושה בבגדים.
חמי הציץ לתוכה, "כן, זה שלי." אישר, "אהרון שלח אותך."
"לא, הוא לא יודע שאני פה, וחס וחלילה שידע."
"את החברה שלו." קלטתי, קצת באיחור.
"ארוסתו." תקנה אותי אינה בקפדנות.
"חשבתי שאת באילת." העיר חמי בשלווה, ומזג לה כוס מיץ.
היא שתתה קצת, אמרה שזה טעים ושתתה עוד קצת, ואחר כך ביקשה עוד. "אני חייבת להקפיד לשתות, במצבי אסור לי להתייבש." אמרה בחיוך צופן סוד, וליטפה את בטנה השטוחה.
"אני מבין." אמר חמי באדיבות, "מזל טוב." הוסיף.
"תודה." אמרה אינה וחייכה חיוך נוטה חסד.
"איך את יודעת איפה אני גר?" התעניין חמי, מדבר במין ריחוק משונה, כאילו הוא חושב על משהו אחר, "אהרון סיפר לך?"
"לא, הוא אמר לי לזרוק את הדברים שלך לפח, אבל אחותו אמרה שיותר טוב שאני אחזיר אותם, אני גרה אצל הוריו עכשיו, אנחנו הולכים להתחתן בסוף אוגוסט, כבר הזמנו אולם ויש לי אפילו שמלה."
"יופי." חייך חמי חיוך נוקשה ולא טבעי וקם, "אני מאחל לכם המון מזל טוב." אמר בנימוס קפוא, והתחיל לפסוע לכיוון חדר השינה, "בהצלחה ותמסרי לו ד"ש." זרק לפני שסגר את הדלת.
ברגע שחמי נעלם גווע החיוך על פניה של אינה ופניה קדרו, "לא התכוונתי לפגוע בו." אמרה, מלאת חרטה, "רק רציתי... התכוונתי... אתה חושב שהוא נפגע מאוד? רוני אמר שהם היו ידידים טובים עד שהוא הודיע לו שהוא מתחתן, רק אז הוא הבין ש... אתה חושב שהוא באמת מאוהב בו?"
"זה מה שרוני אמר לך, שהם היו רק ידידים?"
"כן, אבל האמת שרוני תמיד חשד שחמי פיתח קצת רגשות כלפיו, בגלל זה הוא ביקש לעבור לשרת באילת. הייתי מוסרת לך הזמנה לחתונה, אבל רוני סיפר לי שחמי נורא התעצבן אחרי שהוא סיפר לו שהוא הולך להתחתן איתי ואין מצב שהוא יבוא לחתונה."
"הוא צודק, באמת אין מצב." אמרתי, וליוויתי אותה בנימוס לדלת. אחרי שנפטרתי ממנה רציתי ללכת לחמי, אבל בדיוק אז אנחל, ליאור והתאומים התפרצו לסלון בתרועות שמחה, משתוקקים להראות לי כמה יפה ליאור איפר והלביש אותם. הם נראו ממש חמודים ומצחיקים, והיו שוב רעבים.
בעזרת אנחל הכנתי אוכל בעוד ליאור מעסיק את הילדים, ואחר כך הם עזרו לי לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון. ליאור היה ממש נחמד והתאומים היו מוקסמים ממנו.
אחרי שהילדים הושכבו במיטותיהם ליאור ואנחל יצאו לבלות, וסוף סוף היה לי זמן לדבר עם חמי. הוא ישב וכתב במהירות משהו במחשב ונראה די בסדר, לא שמח, אבל גם לא מדוכא.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, בערך."
"כבר די מאוחר, מתי תבוא למיטה?"
חמי זקף בי מבט, "למיטה? לאיזה מיטה?"
"למיטה שלי, שלנו."
"אתה בטוח סולי?"
"לגמרי, בוא, אני אעשה לך מסג'."
הוא שכב על בטנו והניח לי לעסות את כתפיו ועורפו, אבל כל פעם שניסיתי להגיד משהו הוא השתיק אותי. אחרי שהתעייפתי מעיסוי הוא התהפך, משך אותי אליו, נישק אותי, נשכב עלי ולא הניח לי עד ששנינו גמרנו. אחר כך כבר הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח ללכת להתקלח שוב.
"נתקלח בבוקר." פיהקתי, וחצי מנומנם שמעתי את חמי הולך למקלחת ופותח את המים, ואז נרדמתי. אין לי מושג אם הוא ישן איתי או לא כי בבוקר הוא כבר לא היה במיטה, ישב שוב ליד המחשב שלו והקליד במרץ.
"הבחורה הזו שמתחתנת עם רוני חושבת שאתה סתם איזה הומו פתטי שהתאהב בחבר הסטרייט שלו, ורב איתו כי הוא לא הצליח להשלים עם זה שהוא מתחתן." סיפרתי לו.
חמי משך בכתפיו, "לא אכפת לי." אמר ביובש, "עדיף שהיא תחשוב ככה." הוסיף, וביקש קפה.
הלכתי להכין קפה ומצאתי את השקית עם הבגדים שאינה החזירה בתוך פח הזבל.
"החלטת לזרוק את כל מה שהיא החזירה?" שאלתי חמי, ופרסתי לו פרוסת עוגה.
"כן, אלה סתם סמרטוטים, אין טעם לשמור אותם." פסק חמי.
"אבל חמי..."
"די סולי, מספיק, לא בא לי לדבר על זה. הנה, הילדים כבר התעוררו. בוקר טוב ילדים, מה נעשה היום? מי רוצה ללכת איתי לברכה?"
"כזה אני רוצה." הראה לנו דני שרטוט של קעקוע שנראה כמו רצועה קלועה, "אבל עוד לא החלטתי עם לעשות אותו על יד ימין או על יד שמאל, מה דעתכם?"
"דני..." אמר חמי בתוכחה והסב את מבטו מהשרטוט.
"אני כבר בן שמונה עשרה ואתה לא תגיד לי!" התפרץ דני כאילו רק חיכה להתנגדות הקלה ביותר כדי להתחיל מריבה.
מאז שהוא חזר מהביקור בצרפת אצל אביו, וגילה שרוני וחמי כבר לא יחד הוא לא הפסיק להיות גועלי, לחפש סיבה לריב ולהציק לכולם. איתי הוא בכלל סירב לדבר, אפילו שלום הוא לא אמר לי ולחמי הוא עשה כל הזמן פרובוקציות, מנסה לעצבן אותו ולריב איתו.
חמי ניסה להיות אמפאטי וסובלני, אבל זה לא היה קל, הילד הכיר אותו טוב מאוד וידע איך להרגיז אותו טוב מכולנו. דני הכיר את חמי מזמן כשהוא עוד היה ילד קטן, רזה ובודד שחי בפנימייה, והגיע לביקור אצל אימא רק בסוף שבוע.
דני וחמי נקשרו מאוד זה לזה, יחד הם גידלו חתול - את פחיסטון המסכן שבינתיים מת - והפכו לסוג של משפחה חליפית זה לזה. חמי תמיד טען שהוא מעין אח בוגר של דני, אבל בפועל הוא תפקד כאבא שלו. הוא שכנע את אימו להוציא אותו מהפנימייה, ולתת לו לגור בבית וללמוד בבית ספר רגיל, וכל פעם שדני היה מתעמת עם המורות בחטיבת הביניים חמי היה נחלץ לעזרתו - הלך לפגישות עם היועצת ועם המחנכת שלו, עזר לו להכין שיעורים, ליווה אותו לטיולי בית הספר, נזף בו כשהיה צורך, וגם שיבח, ענה על שאלות ופתר בעיות.
הוא ואליס, אימו של דני, היו חברים טובים, ומיה הקטנה, אחותו של דני, נולדה רק כי חמי שכנע את אליס לא לעשות הפלה. במשך מספר שנים היו החיים של רוני וחמי משולבים ומסובכים באלה של אליס וילדיה. דני התרגל לסמוך על חמי ורוני יותר מאשר על אימו ועל אביו החורג, הוא ישן אצלם פעמים רבות וראה בבית שלהם בית שני. כשפגשתי אותו לראשונה, לפני כארבע שנים, הוא היה רק ילדון רזה וחוצפן שעשה המון רעש ובעיות, ונהג לשאול שאלות מביכות ולהציק לכולם. נדהמתי להיווכח עד כמה הוא התבגר וגדל תוך כמה שנים. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא גבה מאוד, ובגלל האימונים בבריכה ובחדר הכושר הפך לגבר צעיר, שרירי וחזק, אבל עדיין היו לו פנים של ילד.
בגלל השפעתו של חמי הוא הסכים לנסוע לצרפת, לבקר את אביו הביולוגי ששב לחייו רק לפני כשנה, וכשחזר גילה לתדהמתו שרוני הסתלק, חמי עבר לגור איתי, והוא כבר לא הילד הקטן - ילדים קטנים ממנו תפסו את מקומו.
הדרך שלו לחזור למרכז העניינים הייתה להיות מרגיז ומעצבן כמיטב יכולתו. הוא ידע שחמי סולד מקעקועים ולכן הוא היה חייב לבוא ולספר לו איזה קעקוע הוא מתכנן לעשות.
חמי הבין את זה כמובן, ומילא את תפקידו כהלכה - נזף בילד, אמר שזה לא רעיון טוב, ושהוא לא מרשה - נותן לדני הזדמנות להתחצף ולמרוד כאוות נפשו.
דני שחרר קצת קיטור, הזעיף פנים והצהיר הצהרות, ואחר כך קיבל מנת גלידה, התיישב יחד עם התאומים מול הטלוויזיה וצפה אתם בסרט מצויר, צוחק ונהנה בדיוק כמותם.
אחרי שהסרט נגמר הוא אסף את צלוחיות הגלידה והחזיר אותן למטבח, וחזר להציק בקשר לקעקוע.
"מה אבא שלך אומר על זה?" ניסה חמי להתחמק מעוד מריבה.
"הוא לא אבא שלי." הזעיף דני פנים.
"הוא כן." אמר חמי בקול רך, וליטף את כתפו של הנער שכבר היה גבוה כמוהו.
"תעזוב אותי." התנער דני בכעס, והדליק את הרדיו שעמד על מדף מעל לראשו. קולו החם והרך של אלביס בקע מהמכשיר הקטן. "לאב מי תנדר, לאב מי טרו." זימר אלביס ברוך, ודני נדלק מכעס, "איזה דביל מפגר!" התיז בזעם, וכיבה את הרדיו. "מה לאב מי? אידיוט!"
"דני, נו די, מספיק." חזר חמי והדליק את הרדיו, "אתה לא יודע שזה היורצאייט של אלביס, זכר צדיק לברכה." התבדח קלות.
"מתי הוא מת, הקשיש הזה." שאל דני בקול שופע בוז.
"בשנת שבעים ושבע, באמצע אוגוסט הוא מת לנו פתאום, היה רק בן ארבעים ומשהו, כזה בזבוז, זמר כל כך גדול, אפילו בתור מת הוא עושה יותר כסף מאשר הרבה זמרים חיים, ואיזה קול שהיה לו... ודווקא קליף, ההומו הזה, עדיין חי." חמי הצטחק קלות, כרך יד על כתפו של דני ונישק את לחיו, "נו, די להיות חמוץ כזה, הוא מת, אבל אנחנו עדיין חיים."
"כן, אבל בלי רוני זה לא שווה כלום, הוא באילת ומתחתן פתאום, ואתה גר פה, לאן אני אלך כשאימא וג'קי יעצבנו אותי?"
"אתה יכול לבוא לכאן" הצעתי, "יש פה מספיק מקום גם בשבילך."
"זה לא יהיה אותו דבר." אמר דני בעצב, מכיר לראשונה בנוכחותי.
"שום דבר לא יכול להיות כמו שהיה פעם, דברים משתנים, ככה זה דני." אמר חמי בפייסנות, "גם אתה כבר לא אותו ילד כמו פעם, בקיץ הבא כבר תהיה חייל, ותראה כמה אתה גבוה, לא להאמין שפעם יכולתי לקחת אותך על הידיים ולהשיב אותך על השיש."
"לא נכון." מחה דני.
חמי צחק וטפח על שכמו, "רק לפני כמה שנים דאגתי שאתה כזה קטן ונמוך ותראה אותך עכשיו? בריון אמיתי. נו, די, בוא איתי לעבודה, תעזור לי לתלות תמונות בגלריה, ואחר כך ניקח בשבילך ספר בספרייה, ואם תהיה ילד טוב אני אקנה לך פלאפל."
"מצחיק מאוד." רטן דני, אבל בכל זאת הלך עם חמי שנתן לו את מפתחות המכונית שלו והרשה לו לנהוג.
***
בערב, אחרי שהילדים נרדמו, סיפר לי חמי שדני שאל אותו המון שאלות מביכות, וממש נעלב כששמע שרוני מתחתן בעוד שבועיים עם בחורה שהכניס להיריון.
"הוא כל הזמן קיווה שזו סתם מריבה ושעוד נחזור." סיפר לי.
"רוני לא דיבר איתו? לא סיפר לו שום דבר?"
"לא, כרגיל הוא השאיר לי את העבודה המלוכלכת." נאנח חמי, והוסיף בהשלמה שדני תמיד היה האחריות שלו, לא של רוני, ושהוא מקווה שאחרי שייוולד לו ילד רוני יתחיל להתבגר קצת ויתפקד בצורה יותר אחראית.
"דני מתנהג כמו ילד שההורים שלו התגרשו." הערתי.
"כן, יש בזה משהו, ילד מסכן, אף פעם לא הייתה לו משפחה נורמאלית."
"מה זה משפחה נורמאלית? מי יכול להגיד מה זה בכלל?" הערתי, תוהה ביני לבין עצמי אם המשפחה שלי נחשבת נורמאלית.
"לא יודע, פעם זה היה ברור, אבל כיום הכל מבולבל, אומרים שמספיק לילד שיהיה בן אדם אחד מבוגר שיאהב אותו וידאג לו והוא יצא בסדר, אבל לך תדע..."
"חמי, מה תעשה אם רוני יתחרט ברגע האחרון? מה אם הוא יחזור פתאום?" שאלתי שאלה שלא הייתי צריך לשאול.
חמי חשב כמה שניות ארוכות לפני שענה לאט שהוא לא יעשה כלום.
"מה זאת אומרת כלום? מה, תיתן לו לחזור?"
"לא, כלום זאת אומרת כלום. אני אשלח אותו חזרה מאיפה שהוא בא."
"אבל המון פעמים הוא עזב ותמיד חזרתם."
"נכון, אבל הפעם לא, הפעם יש כבר תינוק שעוד לא נולד, ובחורה שכבר מדדה שמלת כלה, והזמינו אולם... הפעם הוא הלך קצת רחוק מידי."
"אהה..." אמרתי, מאוכזב.
"ויש גם אותך." הוסיף חמי, והניח את ראשו על כתפי.
"כן, בטח." הדפתי אותו מעלי, אבל הוא חזר ונצמד אלי, כיבה את האור ואת הטלוויזיה שטרטרה ברקע, אמר לי שכן, בטח, ונישק אותי לפני שהספקתי לשחרר עוד הערה צינית ממורמרת.
***
זה לא שאני לא יודע שבקיץ בארץ חם, אוגוסט זה חודש חם, תמיד היה, אבל למרות שהחום המיס לי את המוח אני עדיין זוכר שלפחות בלילות היה נעשה קריר קצת יותר, השנה זה לא קרה - חם ביום, חם בלילה, חם כל הזמן. המזגנים עובדים בלי הפסקה, כל יציאה מהבית זו סכנת נפשות, אין כוח לכלום, יותר גרוע לא יכול להיות, נכון?
טעות, יכול להיות.
לפני כמה ימים אני שוכב ערום על המיטה, מנסה להתרחק כמה שיותר מחמי ששוכב הפוך - השיטה המשונה שלו להתקרר - ומנמנם קלות. המאוורר נושב עלינו רוח כי חמי טוען שלא בריא לישון עם מזגן, וכואב לו הראש והוא הרוס מחום, (כאילו שאני לא) שוכב ומנסה לדמיין שלא חם לי, שאני מטייל בין קרחונים קרירים בתקווה שהם לא ימסו מהחום, ופתאום שקד מופיע לצידי, מושך לי ביד, "אביב מרגישה לא טוב." הוא אומר, "וגם אני לא."
"תשתה מים ולך לישון." אני גונח, ומנסה לחזור לקרחונים שלי.
"אבל בא לי להקיא." אומר הילד, ומטפס מעלי, נשכב ביני ובין חמי ומתחיל לילל, ובמקביל אני שומע את אביב בוכה במקלחת.
"הילדים חולים." נאנח חמי, ושנינו קמים, מעלים על עצמנו תחתונים ופוצחים בלילה לבן שבמהלכו קורים כל מיני דברים לא נעימים שאין לי כוח להיזכר בהם.
"הכל בגלל ליאור, הוא בטח הביא את הווירוס הזה מיוון." שח לי חמי למחרת בבוקר, אחרי שאני מתעורר מזיע וקודח, ושוב רץ להקיא את מעט המים שהצלחתי לשתות לפני שהתמוטטתי ליד אביב. עד הצהרים התברר שכולנו, חוץ מחמי, חטפנו את הווירוס המגעיל הזה שגורם לכולנו להרגיש נורא, להקיא ולסבול מכאבי בטן ובחילות.
ליאור מתקשר מהדירה שלו ומדווח שהוא הולך למות ומבקש שמישהו יבוא להציל אותו, ועדיף שזה יהיה אנחל, אבל אנחל הלך לבוריס שמרגיש גם נורא ואיום, ואין לו כוח לזוז מהדירה שלו, ואני, גם אם הייתי מסוגל לזוז, לא יכול לעזוב את הילדים שסובלים יותר מכולנו כי החום עלה להם. אין לי מושג כמה חום יש להם מפני שהם מסרבים למדוד אותו, אבל הראשים הקטנים שלהם רותחים, והם לא מפסיקים להקיא, ומסרבים לשתות. אפילו קרטיבים הם מוצצים בחוסר רצון, ועל אוכל אין בכלל מה לדבר.
גם אני לא מסוגל לאכול כלום, אפילו הריח של הקפה מעורר בי בחילה ורצון למות.
חמי מתקשר להוריו, וגם הם מרגישים נורא ואיום, בעיקר אבא שלו, אימא שלו מורה לו להכניס את הילדים לאמבטיה של מים קרירים ולא לעזוב אותם לבד אפילו לרגע, ולנסות בכל זאת לתת להם משהו לשתות כדי שלא יתייבשו.
לי אין לי כוח להרים את הראש, אבל חמי שאומר שהוא עסוק מידי בשביל להיות חולה מושך על עצמו בגד ים, ממלא אמבטיה עם מים פושרים, מכניס לתוכה את הקטנים, מנסה לשעשע אותם עם ברווזים ודגי פלסטיק, זוכר לתת מים לכלב, ולהשקות את העציצים, ואפילו שוטף את הרצפה הדביקה בחדר השינה שלהם, ואחרי שהם מצטננים מעט באמבטיה הוא משכיב אותם על שמיכה מול המזגן, מדליק להם טלוויזיה, משכיב אותי על הספה מולם עם קנקן מים קרים מלאי קוביות קרח ונוסע לליאור, חוזר אחרי שעה עם ליאור החיוור כמת וסל מלא מצרכים, נוסע לבוריס ומחזיר הביתה את אנחל שנראה אפור ומותש, ועוד יש לו כוח לרחוץ כלים לפני שהוא מתיישב מול המחשב ומתחיל לבדוק את המיילים שלו.
"אתה לא צריך ללכת לעבודה מנחם?"
"לא, יצאנו אתמול לחופשה מרוכזת של שבועיים, איזה מזל." הוא מלטף לי את הראש, ואומר שזה לא נורא, זה רק וירוס ובעוד יום יומיים אני כבר אשכח הכול.
כל כך רע לי עד שבקושי יש לי כוח להגיד לו שבעוד יום יומיים אני כבר אהיה בר מינן.
"שטויות." אומר חמי בטוב לב, "זה רק נדמה לך, הנה, תשתה קצת מיץ, קניתי לימונענע כמו שאתה אוהב."
כדי לרצות אותו אני שותה שתי לגימות ונרדם, מתעורר אחרי שעתיים, כי שקד קופץ עלי ושואל מתי נלך לבריכה.
"מה בריכה? אתה חולה."
"כבר לא, נו, קום, מתי נלך?"
"מה שלום אביב?"
"אני רוצה בריכה!" צועקת אביב ומופיעה בחדר השינה, לבושה כבר בבגד ים, ושוב היא נראית בריאה ופורחת. לא להאמין שרק לפני יום הילדה בקושי הרימה את הראש מהכרית ובכתה שהיא רוצה את אימא.
אני מנסה לקום ולא מצליח. אנחל נכנס, גם הוא נראה שוב בריא ורענן, לוקח את הילדים ומבטיח לי שבקרוב גם אני אבריא.
"לא נכון, אני הולך למות." אני אומר ושוב נרדם. מתעורר בערב רעב נורא, ונגרר למטבח. חמי עומד שם עם סינר ומטגן סיגרים.
הוא מחייך אלי, מושיב אותי, נותן לי כמה סיגרים חריפים עם חומוס ומיץ, אבל מסרב לטעום בעצמו. "לא יודע למה, אבל אין לי תיאבון." הוא אומר, ופתאום הוא מפיל את כף הטיגון לכיור, בורח לשירותים ומקיא שם...
אל תשאלו איזה לילה עבר עלי, אחרי שכולנו הבראנו הוא חלה, וחטף את זה חזק יותר מכולם. אפילו את הכדורים של הבוקר הוא לא הצליח לבלוע מרוב שהוא הרגיש רע. זו הסיבה היחידה, כמעט, שלא סיפרתי לו שקובי, אחיו הגדול של רוני התקשר מוקדם בבוקר, וסיפר שרוני עשה תאונת דרכים קטנה והוא מאושפז להשגחה ברמב"ם עם זעזוע מוח, ויכול להיות שהחתונה תידחה כי הכלה לעתיד הייתה איתו במכונית וגם היא נפגעה, והיא שוכבת עכשיו בבית בשמירת היריון מפני שיש לה דימום, ואם חמי רוצה הוא יכול לבוא לבקר אותו מפני ש...
"הוא לא רוצה ולא יכול!" צעקתי, "הוא נורא חולה והוא לא מסוגל לזוז!" וסגרתי, וליתר ביטחון ניתקתי את הטלפון.
***
"עליך סולי לא הייתי מאמין." נזף בי חמי אחרי שדבר התאונה של רוני הגיע לאוזניו דרך בוריס שדיבר עם ליאור ששמע את כל הפרטים מבת דודה שלו שהייתה שכנה של הוריו של רוני.
משכתי בכתפי בסרבנות והקשבתי בשתיקה כשהוא מנה באוזני את כל התאונות שרוני הסתבך בהן כל פעם שהם נפרדו, "הייתי צריך לדעת שגם הפעם יקרה משהו כזה." אמר, והייתה לו אפילו החוצפה להיראות מודאג.
"לדעתי זו הבעיה שלו, לא שלך." לא התאפקתי להעיר.
חמי נאנח ואמר שאני צודק, ובכל זאת המשיך להיות מוטרד, ושמתי לב שהוא נושא איתו את הנייד שלו לכל מקום ובודק אותו מידי פעם.
"אז פשוט תלך אליו ודי!" התפרצתי בכעס.
"אל תתרגז." ביקש חמי רכות, והזכיר לי איך דאגתי לארי וטיפלתי בו גם אחרי שנפרדנו, ואיך אירחתי אותו אצלי אחרי שהוא שוחרר מבית החולים כי הוא דרך על קיפוד ים ונזקק לטיפול.
"זה לא אותו דבר." מחיתי, ונזכרתי בחלחלה שבעקבות אותה תאונה מטופשת של ארי עם קיפוד הים חזרנו להיות זוג.
"זה כן אותו דבר, ואני הייתי עם רוני מעל חמש שנים, אני לא יכול פשוט לשכוח ממנו."
"אבל לרוני יש משפחה והמון חברים, וארי היה לגמרי לבד, שהמשפחה שלו תטפל בו."
"אני בטוח שהם עושים את זה." אמר חמי, ובכל זאת המשיך להיות מודאג ולבדוק מידי פעם את הנייד שלו כדי להיות בטוח שהוא לא נכבה משום מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה