אל תשאל, אל תספר
חמי התלבט אם ראוי שידבר עם בוריס על עזיבתו של סטפן, האם שאלות וחקירות בנושא העדין הזה נחשבות לחטטנות סרת טעם או לדאגה כנה לשלומו של ידידו הוותיק? הוא ידע שבוריס חרד לפרטיותו ולא אוהב להשתפך, והאמת הייתה שמאז שסטפן נכנס לחייו הם התרחקו זה מזה. נכון, הם נשארו שכנים, גרו במרחק קצר זה מזה, התראו כל הזמן ושוחחו זה עם זה כל כמה ימים, אבל האינטימיות ששררה ביניהם בזמנו התפוגגה עם הופעתו של סטפן. חמי היה עסוק בחייו, בגידולו ובחינוכו של נמרוד ובזוגיות שלו עם רוני שסוף סוף התייצבה ונרגעה, והפסיק לדאוג לרווחתו של בוריס בידיעה שיש מי שמטפל בו ודואג לו.
איך הוא יכול, אחרי כל כך הרבה שנים, לשאול פתאום את בוריס מה קורה אצלו, אם יש מי שדואג לנקות ולבשל ולכבס בשבילו? מתי הוא הלך לרופא לאחרונה ומה תוצאות בדיקות הדם שלו?
למזלו, כמה שעות אחרי השיחה עם סטפן בוריס התקשר אליו, תופס אותו במשרדו, יושב ומסדר חשבוניות שתכנן להעביר לרואה החשבון של העמותה. "סטפן סיפר לי שדיבר אתך הבוקר." היכה בוריס בברזל בעודו חם.
"כן, מאוד הופתעתי לשמוע שהוא עוזב, אתה בסדר בוריס?"
"אני בסדר גמור, והאמת שהוקל לי. השנה האחרונה הייתה לא קלה, ומזל שסטפן מצא פתרון כל כך מוצלח."
"למה אתה מתכוון לא קלה?" חקר חמי.
"לזה שלא היה לי קל לגור עם בן אדם ש..." בוריס היסס לרגע, ואז נאנח, "אולי אתה לא יודע, אבל בזמן האחרון כבר לא ממש היינו יחד, והסיפור עם הבן של אחיך היה רק חלק קטן מזה, היו עוד וחלק מהם הוא הביא לחדר שלו אצלי. זה היה מעצבן."
"וואלה?" נדהם חמי, "אבל חשבתי ש... למה לא סיפרת לי?"
"למה הייתי צריך לספר? היו לך מספיק בעיות משלך, ומה היה עוזר אם היית יודע שכבר כמעט שנתיים אנחנו רק שותפים לדירה?"
"לא יודע." הודה חמי, "למה המשכתם לגור יחד?"
"למה לא? הוא עזר לי לשלם את המשכנתא ודאג לקניות ולניקיון וכל זה, אתה יודע שאני חלש בתחום הזה."
"איזה משכנתא? אתה מתכוון שכר דירה."
"לא, אני מתכוון משכנתא. קניתי את הדירה שאני גר בה, חשבתי שסיפרתי לך?"
"לא, לא סיפרת לי, ואיך תשלם עכשיו כשהוא עוזב?"
"אני כבר אסתדר, אולי אני אמצא לי דייר אחר."
"אתה לא חייב לענות לי אם אתה לא רוצה, אבל מה קרה שפתאום הפסקתם להיות יחד?"
"קרה מה שקורה תמיד, קודם יש התלהבות וחרמנות וחשק, ולאט לאט זה נגמר."
"זה לא קורה תמיד," מחה חמי, חושב עליו ועל רוני.
"לא תמיד." הפתיע אותו בוריס והסכים איתו, "אבל כמעט תמיד, וחוץ מזה הוא הרג לי את סולק בלי לבקש רשות, ובלי לתת לי להיפרד ממנו."
"אבל בוריס, סולק כבר היה ממש זקן וחולה, ואתה היית אז בברלין, גם אם הוא לא היה מרדים אותו הוא היה מת לפני שהיית חוזר. לא עדיף היה להרדים את סולק המסכן ולחסוך ממנו סבל?
בוריס רטן ברוסית משהו נרגן ולא ברור, והוסיף, הפעם בקול ברור, "מה זה משנה חמי? סטפן בחור צעיר, בן שלושים וחמש, ואני זקן בן שישים, זה שהיינו יחד כמעט חמש שנים זה נס, אין לי זכות להתלונן, אני צריך לחייך יפה ולהגיד תודה ושלום."
שניהם שתקו יחד כמה שניות, ואז שאל חמי אם הוא יכול לבוא לבקר בערב אצל בוריס. "פתאום נזכרתי שלא נתתי לך מתנת יום הולדת."
בוריס נאנח, "חמי תקשיב..."
"בסדר, לא משנה, עזוב יום הולדת, מזמן לא שיחקנו שח, וחוץ מזה עוד לא סיפרתי לך מה אורה רוצה מתנה ליום הולדת, אני אגיע אליך בסביבות שבע, אפשר?"
"טוב, בסדר, להתראות חמינקה."
חמי סיים עם החשבוניות ונכנס לפייסבוק של עמותה שמציעה חתולים וכלבים לאימוץ. התקשר לעמותה וקבע פגישה, ואחר כך המשיך בעבודתו עד שהגיע הזמן לצאת, ואז הודיע לאורה שהיום הוא יאחר קצת, ונסע לעמותה. שם התלהב מחתול כחול עיניים, אפור ונאה, שהיה שייך לקשישה אחת שנפטרה ויורשיה מסרו אותו לעמותה. הוא חתם על התחייבות לטפל יפה בחתול, לדאוג לו למגורים, לאוכל ולחיסונים, שילם שלוש מאות ₪ דמי רצינות, ועוד מאה ₪ תמורת כלוב נשיאה לחתול, ונשא את החתול הרגוע להפתיע ששמו היה משי בתוך הכלוב לרכבו, ומשם נסע לדירתו של בוריס.
"זה משי." הכריז, והניח את הכלוב על הרצפה, "זו המתנה שלך ליום הולדת." אמר ופתח את דלת הכלוב. משי יצא ממנו לאיטו, הסתובב כה וכה ואז קפץ על כורסת הטלוויזיה של בוריס, התכרבל עליה בנוחיות ועצם את עיניו.
"תודה חמי," אמר בוריס שהביט בשתיקה בחתול, "אבל האמת שחשבתי שאתה מתכוון למתנה אחרת ולכן..." הוא אחז בכפו של חמי והניח אותה על מפשעתו.
חמי חייך, "איפה סטפן?" נצמד אל בוריס בחיבוק.
"נסע למישהו, יחזור רק מחר." הוביל אותו בוריס לחדר השינה.
"וואו!" גנח חמי אחרי שנשימתו נרגעה, "שכחתי כבר כמה אני אוהב להיות אתך. מתי עשינו את זה בפעם האחרונה?"
"בערך לפני חמש שנים." המהם בוריס, מנומנם מעט.
"יותר מידי זמן." פסק חמי, "אורה רוצה עוד ילד." הוסיף, "אני לא כל כך בעניין אבל היא בכתה אז הסכמתי."
בוריס גיחך וליטף את ראשו, "טוב עשית. אני מקווה שהפעם זו תהיה ילדה." הוסיף.
"אני חייב ללכת." נאנח חמי שברצון היה מתכרבל לצידו ונרדם, אבל חיכו לו בבית והיה עליו לזוז, "אל תשכח לקנות מחר ארגז חול ואוכל לחתול."
"בסדר, תודה חמי, לילה טוב."
"תודה גם לך ולילה טוב." השיב חמי בחיוך.
"זה מה שנתת לו ליום הולדת, חתול? ומה עם המתנה שהייתם נותנים תמיד אחד לשני?"
חמי, נבוך מעט, שילב את רגליו ברגלי בן זוגו הוותיק, "טוב, תראה... ברור שכל זמן שהוא היה עם סטפן אז..."
"אבל הם נפרדו, לא?" גיחך רוני, משועשע ממבוכתו של בן זוגו, "אתה מעדיף את השיטה של הצבא האמריקאי, אני לא אשאל ואתה לא תספר?"
"כן, עדיף." הסכים חמי.
רוני הצטחק, "בסדר, לילה טוב חמוד, תישן טוב כי בבוקר גם אני ארצה מתנה."
"אין בעיות, לילה טוב כושי."
בכלל לא חשבתי על רוני כשבוריס הפתיע אותי פתאום עם זקפה נהדרת. שנים לא הרשיתי לעצמי להודות שאני מתגעגע לסקס איתו. הוא היה עם סטפן, ואני הייתי עסוק בלהיות אבא ובן זוג, הדחקתי את הקטע הזה ולא חשבתי עליו יותר עד שנגעתי בו ובבת אחת... מצחיק, פעם ההבדל ביני לבינו היה עצום, עשרים ושתיים שנה נראה המון, אבל כיום, כשאני כבר בן שלושים ושמונה והוא שישים זה נראה פחות רציני. וחוץ מזה הרי סטפן עוד יותר צעיר ממני. זה לא שאני רוצה לתפוס את מקומו, ממש לא, וגם בוריס לא מעוניין בזה לדעתי, אבל למי זה מזיק אם מידי פעם אני אגנוב לעצמי שעה של סקס טוב מהסוג שרק הוא יכול לתת לי?
הפתעתי את עצמי שהודיתי בפני רוני שאני ובוריס... לא תכננתי לספר ובעצם לא ממש סיפרתי לו, אבל הוא הבין ולמרבה השמחה וההפתעה לא קינא ולא התרגז, הוא כבר יודע שזה משהו פרטי שלי ושל בוריס ושאין לזה שום קשר אליו. אני לא אתפלא אם גם הוא... קרוב לוודאי שזה קורה לו עם איזה בחורה, או שלא?
גם בני הזוג הכי אוהבים ומסורים צריכים לתת קצת פרטיות אחד לשני, לא הכל צריך לחלוק ולא הכל צריך לספר. לכל אחד מגיעה גם פינה פרטית משלו.
***
"זוכר את אימרי?" שאל רוני את חמי.
"כן, בטח, מה קרה לו?"
"התקבל לעבודה אצלנו, אני ראיינתי אותו." חייך רוני בשביעות רצון.
"אז קיבלת אותו לעבודה כי הייתם יחד בצבא או כי הוא מתאים?"
"בעיקר בגלל שהוא מתאים, וזה שאני מכיר אותו מהצבא לא הזיק."
"איפה הוא התחבא עד היום?" תהה חמי.
"היה בניו יורק, למד שם ואחר כך גם עבד, אבל בסוף נשבר לו מאמריקה, הבחור שהוא חי איתו שם נפרד ממנו, ואחר כך אבא שלו קיבל התקף לב והוא חזר."
"מה שלום אבא שלו?"
"יותר טוב, ומה שעוד טוב זה שהוריו השלימו עם ההומואיות שלו."
"יופי לו, הוא גר אצלם עכשיו?"
"כן, אבל מחפש דירה ולדעתי גם בן זוג."
"איך הוא נראה כיום?" הסתקרן חמי ולא הופתע כשרוני שלף את הנייד שלו והראה לו סרטון קצר שבו נראה אימרי מחייך, אומר, "שלום חמי." ומבטיח לבוא בקרוב לבקר.
"הוא הופתע מאוד לשמוע שאנחנו עוד יחד, ושגם לי יש ילדים, וממש התפעל מהסידור שיש לנו עם הבנות. הזמנתי אותו לארוחת ערב ביום שישי." סיפר רוני, "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך?"
"בטח, בסדר גמור." ניסה חמי להעמיד פנים שהוא לא זוכר את הפרידה החמוצה מרירה שלו מאימרי, ואפילו חייך קצת והעיר שאימרי התבגר יפה והוא נראה ממש מצוין.
רוני הניח את הנייד שלו ואמר שלדעתו אימרי מתחרט מאוד שהוא וחמי נפרדו בצורה גועלית, ושהוא חושב שאימרי בטח יבקש סליחה בהזדמנות הראשונה.
"אני מקווה מאוד שלא, זה סתם יהיה מביך, ולגמרי מיותר, כבר שכחתי מה בדיוק הלך שם."
"שקרן," גיחך רוני ברוח טובה, וכיבה את האור, "בוא הנה, פולני מדחיקן שכמוך, תן לי נשיקה." דרש והסתער על חמי שמחא ורטן, אבל נכנע לבסוף בשמחה.
***
הבנות הקפידו שארוחת שישי בערב תהיה חגיגית ככל האפשר ותתקיים תמיד בשבע בערב. כולם היו חייבים להיות נוכחים, ולא פעם הוזמנו אורחים, בדרך כלל סולי וגבי עם התאומים, או גולן ופזי, או בוריס וסטפן, והרבה פעמים כולם יחד. מאז שאייל התחיל לגור אצלם הוא הפך לאורח קבוע בארוחת ליל שישי, ובאותו יום שישי הוא היה זה שפתח את הדלת לאימרי, וניסה להגיד לו שלום ותוך כדי כך להשתיק את רוקי שנבח בהתלהבות למראה האורח. בינתיים הופיע גם בוריס עם סיר בורשט ואחריו פזי וגולן עמוסים תבניות של לזניה ועוגה. היו חיבוקים ונשיקות ולחיצות ידיים, וסידורים חפוזים של כסאות וכלי אוכל, ובדיוק בשבע בערב התיישבו כולם סביב השולחן, ורק אז הצליח חמי לברך לשלום את אימרי ולבחון אותו היטב. הם לא התראו כבר חמש שנים ושניהם הופתעו לטובה אחד ממראה השני. אחרי שהחמיאו זה לזה התפנה חמי להציג את כל הנוכחים בפני הזר שזה מקרוב בא, ורק אז הבחין שאימרי לא מוריד את העיניים מאייל שמצידו גם הוא הביט בו ללא הרף.
"הם פשוט מוקסמים אחד מהשני." אמרה אורה לחמי כשהם פינו יחד את השולחן,
"נדלקו אחד על השני ממבט ראשון." הסכים פזי והתחיל לסדר כוסות במדיח, "למה לא שתית את היין אורל'ה?" תהה למראה כוס היין של אורה שנותרה מלאה.
אורה הניחה יד מגוננת על בטנה וחייכה במבוכה, ופזי פער את פיו בתדהמה, "את בהיריון?" לחש בפליאה.
אורה הנהנה, מסמיקה, "זה רק החודש השני פזי, אני מעדיפה שאף אחד לא ידע בינתיים."
פזי הנהן לאות הסכמה, "ומי האחראי?" שאל, הביט כה וכה, ונתקל בחיוכו הנבוך משהו של חמי, "נהדר! מזל טוב לכם." חיבק את שניהם, מחייך באושר.
כשהאורחים עזבו שם חמי לב שאימרי ואייל הסתלקו יחד ולא התפלא לגלות שמכוניתו של אימרי, סיאט קטנה ואדומה, נשארה חונה מתחת לבית גם אחרי שכל המכוניות של שאר אורחיהם נעלמו.
למחרת בבוקר הוא קם כרגיל בשש, ואחרי ששתה כוס קפה וכרסם עוגייה יצא החוצה ולא הופתע לגלות שמכוניתו של אימרי עדיין באותו המקום. רוקי שנהג לישון על הספה בסלון שלהם כבר המתין לו ליד הדלת והם התחילו ללכת לכיוון הפארק כשלפתע רוקי הסתובב ורץ חזרה, ודקה אחר כך הופיע שוב ואימרי פוסע בעקבותיו.
"בוקר טוב." האיר פנים לחמי שחייך אליו חזרה.
"קמת מוקדם היום." ציין ונזכר שכמוהו אימרי לא אהב לישון מאוחר בבקרים.
"כן, אתה מכיר אותי, אני לא אוהב לישון עד שעה מאוחרת, וחוץ מזה רציתי לדבר אתך בפרטיות, ודבר ראשון אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי לך כשנפרדנו."
"עכשיו נזכרת?" חייך חמי בביטול, "עזוב, זה היה כל כך מזמן, כמעט שכחתי מזה." שיקר, כי הוא לא שכח.
אימרי ליכסן אליו מבט מבודח משהו, "הייתי גועלי כי נעלבתי שלא ניסית להילחם עלי, שלא התאמצת לשכנע אותי להישאר, ותדע לך שאם היית מנסה היית בטח מצליח כי הייתי נורא מאוהב בך, מה שלא הבנתי זה שאתה סתם מעביר איתי את הזמן ומחכה עד שרוני יחזור."
"לא נכון, בכלל לא ידעתי שהוא יחזור." מחה חמי, "וחוץ מזה אתה צדקת, הייתי מבוגר מידי בשבילך, בן כמה אתה, עשרים וחמש? אני בן שלושים ושמונה שלוש עשרה שנים זה באמת יותר מידי, וזה שאני נשא ואבא... טוב עשית שהלכת, ולמרות שקצת נעלבתי שקראת לי פולניה סך הכל צדקת."
הם חייכו זה אל זה, ואז ציין אימרי שחיצונית אייל דומה להפליא לחמי, וברגע הראשון הוא חשב שהוא רואה כפול.
"אל תגזים," גיחך חמי, "הוא צעיר יותר ממני בחמש עשרה שנים, ואף פעם לא הייתי יפה כמוהו, הוא גם הרבה יותר חכם ממני, אני רק מקווה שיהיו לו חיים קלים יותר."
"גם אני, כי אני מאוד רציני לגביו, ואני מקווה שהוא גם, ובגלל זה אני רוצה לבקש ממך חמי שלא תספר לו כלום על הקטע שהיה לנו."
"בסדר." אמר חמי אחרי שניה של מחשבה, "אני לא אגיד לו כלום, וגם על הזיונים שלך עם רוני אני לא אספר לו שום דבר, ואני אבקש גם מרוני לשתוק, אבל כדאי שתדע שלא טוב להתחיל זוגיות בשקרים."
"אני יודע, ותכל'ס אתה צודק, בהמשך אני בטח אגלה לו, אבל רק התחלנו, הכל עוד טרי מידי ואני רוצה לחכות לרגע המתאים כדי לספר לו על העבר שלי."
"בסדר, אין בעיות." הסכים חמי.
"ותדבר גם עם רוני?"
"כן, די כבר, יא לחוץ! ורק כדאי שתדע, אנחנו לא מנהלים עם אייל שיחות נפש או משהו כזה, רוב הזמן אני בקושי רואה אותו, הוא בחור עסוק מאוד וגם לי אין עודף זמן."
אימרי הנהן, וחקר אם תהיה לחמי בעיה עם זה שהוא יעבור מתי שהוא בעתיד לגור עם אייל.
"אין בעיות, אבל אימרי, נפגשתם רק אתמול, אתה לא ממהר מידי?"
"יכול להיות," הסכים אימרי, "אבל יש לי הרגשה שהפעם זה באמת זה."
"או. קיי. שיהיה לכם בהצלחה." איחל לו חמי, תוהה אם ההתאהבות הפתאומית הזו מבוססת רק על הדמיון החיצוני שלו לאייל או שיש פה קצת יותר מזה.
***
אני שונא מצבים כאלה, ממש שונא אותם ובזמן האחרון גם אין לי כוח אליהם. כל הדרמות האלה ממש מעייפות אותי. פתאום אני מבין למה בוריס התאמץ תמיד לא להיתקע ביני לבין רוני והעדיף להתרחק מכל מיני סיבוכים רגשיים עם בני זוג. אחרי גיל שלושים וילד כבר אין לך יותר כוח לכל העסק המתיש הזה. אייל רק בן עשרים ושלוש ולו בפירוש יש כוח ומרץ וחשק, ואת כל האנרגיות שלו הוא מפנה דווקא אלי. "אני פשוט רוצה לדעת, זה הכל." הוא תובע, מביט בי במבט לוהט.
"אבל מה זה משנה בכלל? אם היה משהו ביני לאימרי זה קרה ממש מזמן, כשאתה עוד היית תלמיד בית ספר ולא ידעת בכלל מי זה אימרי."
"אז אתה מודה שהיה?" הוא מאשים.
"היינו סוג של זוג בזמנו, וזה היה קצר ולא ממש משמעותי, נמרוד היה אז ממש תינוק ורוני התעסק בעניינים שלו, עבודה בצבא או לא, כבר לא זוכר בדיוק, הוא בקושי היה בבית ורשמית כבר נפרדנו."
"איך נפרדתם אם אתם עדיין יחד?"
"אז נפרדנו, ובסוף הוא נסע לאמריקה וניסה לפתח שם קריירה או משהו, ואחר כך נמאס לו והוא חזר, ואחרי שהסיפור ביני לבועז נגמר הוא הכניס את אירה להיריון ושוב נהיינו זוג. לא סיפרתי לך על זה כבר?"
"לא, אף פעם לא דיברת איתי על החיים שלך. הכל שמעתי מפה ומשם, היית צריך לספר לי על אימרי, איך פגשת אותו בכלל?" הוא תובע לדעת, כולו נרגש ומתוח, אני מקפיד להישאר רגוע ולדבר בקול אדיש, מקווה שזה ירגיע אותו.
"רוני הביא אותו, הם שירתו יחד ברמת דוד, וכשאימרי יצא מהארון הוריו לא קיבלו את זה יפה כל כך, והוא העדיף לא לבוא הביתה. רוני הזמין אותו לישון אצלנו, גרנו אז בדירה שלך, ואורה גרה אצל סולי, ונמרוד עבר ביני לבינה עד ש..."
"כמה זמן הייתם יחד?" מסרב אייל להניח לי להסיח את דעתו, "הוא היה גם עם רוני?"
"היינו יחד בערך חודש, בסוף הוא זרק אותי כי נמאסתי עליו, ומה היה בינו לרוני אתה צריך לשאול אותו, או את רוני. מאיפה אתה יודע בכלל על כל העסק העתיק הזה?"
"זה קרה רק לפני ארבע שנים, זה לא נקרא עתיק."
"בסדר, לא עתיק, אבל די ישן, וממש לא רלוונטי. אני לא מבין למה אתה חופר על כל הסיפור הזה?"
"כי... כי..." בבת אחת אייל נרגע ומתיישב, מקטגור נמרץ ומאשים הוא הופך פתאום לצעיר מכווץ ואומלל, "כי כולכם שיקרתם לי, ואל תגיד שלא, אימרי הודה שהוא ביקש ממך לא לספר לי."
"גם אם הוא לא היה מבקש לא הייתי מספר."
"כן, בטח," הוא שוב מתלהב ומתרגז, "הרי אתה חמי, מלך הדיסקרטיות, ידעת שאני הומו עוד כשהייתי ילד, למה לא אמרת כלום?"
"לא ידעתי, חשדתי, ולמי בדיוק הייתי צריך להגיד משהו?" אני מתיישב לצידו ומניח יד מנחמת על כתפו, "נו, די, תפסיק להתעצבן על שטות כזו."
"אני לא מבין למה הוא שיקר לי ככה, חשבתי שהוא אוהב אותי." התבכיין אייל.
"קודם כל הוא לא שיקר, לא לספר הכל זה לא נקרא לשקר, ושנית, דווקא בגלל שהוא אוהב אותך הוא העדיף שלא תדע, לדעתי הוא חשש שזה יפריע לך. איך זה נודע לך בכלל?"
"דיברתי עם דני והוא פלט את זה בלי כוונה, אימרי באמת זרק אותך?"
"סוג של... שנינו ידענו עוד בהתחלה שזה לא מתאים, שאני מבוגר מידי ושבעצם אני לא ממש בעניין שלו, נמרוד היה אז ממש תינוק, ואורה למדה בירושלים וכל הזמן הייתי עסוק נורא... אפשר להגיד שנחנו קצת אחד אצל השני, ואחר כך המשכנו בחיים שלנו. זה באמת לא היה משמעותי כל כך לאף אחד מאיתנו, אני מקווה שלא עשית לאימרי סקנדל."
"כן עשיתי." התריס אייל, "ובצדק, כי הוא שיקר והסתיר, וחוץ מזה הוא הודה שהיה לו קראש נוראי עליך ולדעתי..." הוא נשם נשימה עמוקה כאילו עמד לקפוץ למים קרים, "לדעתי הוא נדלק עלי בגללך, כי אני דומה לך."
"יכול להיות שככה זה התחיל," הסכמתי בנחת, "אבל גם אם זה נכון אז מה? הקטע הזה של הדמיון החיצוני יכול להחזיק מעמד פגישה אחת, אולי שתיים, אחר כך כבר מתרגלים ומסתכלים על דברים לגמרי אחרים, נכון?"
"יכול להיות." השפיל אייל מבט, "לא שזה משנה משהו כי נפרדנו, הוא הסתלק והכל נגמר."
"באמת, ארז את הדברים שלו והלך?" כבשתי חיוך כי המכונית של אימרי חנתה בחוץ.
"לא, רבנו והוא אמר שהוא יעשה סיבוב בחוץ וייתן לי להירגע, ונדבר כשהוא יחזור."
"רעיון טוב, אני מקווה שהוא לקח איתו את רוקי כי הבוקר היה לנו טיול ממש קצר בגלל שירד גשם, או, הנה רוקי חזר עם אייל, בוא רוקי, שמרתי בשבילך עצם ממש גדולה, ביי אייל, ביי אימרי." ברחתי משם עם הכלב, משאיר את הזוג הצעיר לבד.
***
"מזמן לא ראיתי את חמי בורח כל כך מהר." גיחך אימרי, "אני מקווה שלא צעקת עליו."
אייל השפיל מבט, נבוך מעט, "האמת שכן, קצת, לא אהבתי את זה שהוא שיקר לי."
"הוא לא שיקר, הוא רק לא סיפר לך הכל, הוא בטח אמר לך שהוא לא היה מספר גם אם לא הייתי מבקש ממנו לשתוק."
"כן, זה מה שהוא אמר."
"ומה עוד הוא אמר?"
"הוא אמר שהסתרת את העבר שלך איתו כי פחדת שאם אני אדע אני לא ארצה אותך. שזה סימן שאתה אוהב אותי ושאני לא צריך להתרגז עליך."
"הוא צודק אייל." אימרי אחז בכתפיו של אייל, "תסתכל עלי בבקשה." הפציר.
אייל הביט בו ומצמץ כדי לעצור את הדמעות שמילאו את עיניו, "מה אתה רוצה?" ניסה, לא בהצלחה, להישמע קשוח ואדיש.
"שתפסיק לכעוס עלי, ש... שתרצה אותי כמו שאני רוצה אותך."
"אתה רוצה אותי, באמת?" ניער אייל את ידיו של אימרי מכתפיו, "או שאתה רוצה את חמי ואני בעצם מין תחליף."
"אתה לא תחליף, ממש לא. נכון שבהתחלה, כשרק נפגשנו, נמשכתי אליך בעיקר כי אתה דומה לו כל כך, אבל עכשיו אני פשוט רוצה אותך כי... כי אתה אתה." אימרי אחז בו שוב והתחיל לנשק אותו, ואחרי רגע של היסוס אייל נכנע והחזיר לו נשיקה.
***
"הוא כל כך נפגע עד שהוא כמעט בכה." סיפר חמי לאהרון, "היה לי נורא לא נעים כי תכל'ס הוא צדק. כולנו ידענו משהו שהוא לא ידע ולא סיפרנו לו, הוא הרגיש שאימרי רימה אותו ושגם אני שותף."
"יכול להיות שיש בזה משהו." ענה רוני.
"אמרתי לו שלא לספר משהו זה לא גרוע כמו לשקר, אבל הוא לא ממש קנה את זה." התלונן חמי, "וחוץ מזה פתאום הוא התחיל לשאול את עצמו למה בעצם אימרי נדלק דווקא עליו, אולי כי הוא דומה לי חיצונית? הוא מאוד לא אהב את הרעיון שבעיני אימרי הוא מהווה מין תחליף שלי."
"מה ענית לו?"
"אמרתי לו שנכון שאנחנו דומים, אבל אי אפשר לבסס קשר רציני רק על מראה חיצוני, ואם זה כל מה שאימרי מוצא בו אז הוא לא היה רוצה להתחיל לגור איתו, ואני די בטוח שזה עבד, עובדה שאימרי עדיין שם. אני רק מקווה שהם עסוקים עכשיו בהתפייסות נמרצת."
"גם אני." אמר רוני, "ואגב, תדע לך שאימרי היה ממש דלוק עליך בזמנו, ולא רק בגלל העיניים היפות שלך, הוא היה ממש מאוהב בך, והוא עזב בעיקר כי הוא הרגיש שאתה לא ממש שם עליו."
"לא נכון, הייתי מאוד נחמד איתו, הוא הסתלק כי נמאס לו להיות תקוע עם בן אדם מבוגר כל כך שעסוק כל הזמן עם תינוק בכיין, וגם הקטע של הנשאות ביאס אותו, ולדעתי גם זה שאני תפרן די הוריד לו ממני, הוא אמר שאנחנו לא באותו מקום בחיים ולכן אנחנו צריכים להיפרד, מאיפה אתה יודע שהוא היה מאוהב בי?"
"נפגשנו בזמנו כשהייתי באמריקה, הוא חיפש עבודה והתקשר אלי. בסוף, במקום לדבר על עבודה דיברנו עליך, הוא אמר שלדעתו אתה עדיין מאוהב בי. חזרתי לארץ בעיקר בגלל מה שהוא אמר."
חמי עיווה את פרצופו בספקנות, "טוב, נניח, אבל עכשיו הוא עם אייל, ואני מקווה שזה בגלל שהוא אוהב אותו כי אייל מאוהב בו מעל הראש." חמי נעץ מבט בוחן ברוני, "תגיד אהרון, אתה באמת חושב שאייל דומה לי?"
"כן, מאוד. חיצונית הוא נראה כמו אחיך הצעיר, אבל באופי אתם ממש לא דומים."
"נו, בטח. אייל הרבה יותר נחמד וחכם ממני."
"לא, זה לא זה, אתה חכם ונחמד והכל, אבל האופי שלכם שונה לגמרי, אייל הוא... הוא..." רוני התלבט באיזה ביטוי לבחור, "הוא טיפוס שונה לגמרי ממך, אם אתה סלע הוא שמיכת פוך."
חמי צחק, "אני, סלע? וואלה? אני לא יודע אם להיעלב או להגיד תודה."
"זו מחמאה מנחם, אתה בן אדם מאוד יציב, מאוד... מאוד עקשן, אבל לטובה, לא לרעה. אייל לעומת זאת הוא טיפוס הרבה יותר נוח, דני היה קורא לו מושפע."
"אייל רק ילד, מה יש לך נגדו?"
"כלום, רק שהוא בן אדם שונה לגמרי ממך, קח לדוגמא את הצבא, אתה התעקשת להתגייס לגולני למרות שכל המשפחה שלך שירתה במג"ב, אייל לעומת זאת הלך כמו טטלה למג"ב, ואני די בטוח שהוא ממש לא אהב את זה, אבל לא היה לו אומץ להתנגד למסורת המשפחתית, אבא שלו היה מגבני"ק והאחים שלו שרתו במג"ב אז גם הוא התגייס למג"ב למרות שהוא ידע שהוא לא מתאים לזה, וכמובן שהוא סבל שם."
"נו, בטח שהוא סבל, מה יש לשמיכת פוך לעשות במג"ב?" הצטחק חמי שלא לקח ברצינות את התיאוריות של רוני.
"אתה צוחק ממני מנחם, אבל אם תחשוב קצת תראה שאני צודק. בניגוד לאייל החמוד שלא אוהב להתווכח ולריב עם אף אחד, אתה בן אדם שלא זז מהדעות שלו, ולא נותן לאף אחד להשפיע עליו, אני מעריץ את התכונה הזו אצלך."
"מעריץ?" גיחך חמי, "לא נסחפת קצת כושי? על מה יש לך להעריץ אותי?"
"על המון דברים שקרו עוד לפני שהכרת אותי, אתה לא חושב שהגיע הזמן שנדבר על מה שעשית בצבא למשל?"
"חוץ מלעוף מקורס צלפים ואחר כך להיות חובש לא עשיתי שום דבר מיוחד."
"לא נכון, ביררתי עליך קצת, ואני יודע שעמדת לסיים את הקורס צלפים בהצטיינות אבל עזבת כי הבנת שלא מתאים לך להרוג אנשים בדם קר, והעפת את השולחן על המפקד שלך כשהוא ניסה להעליב אותך ושאל אם אתה הומו."
"עשיתי שטות." העווה חמי את פניו במיאוס, "בגלל השטות הזו של הקורס צלפים ישבתי חודש בכלא צבאי, ותדע לך כושי שלהיות אחד שלא מוותר ועומד על שלו זה יפה מאוד, אבל יש לזה מחירים. אם הייתי פחות עקשן ולא הייתי מסתלק מהבית כמו טמבל, לא הייתי נדבק."
"יצא לי לדבר עם אנשים שהכירו אותך בלבנון," התעקש רוני להמשיך לדבר, "והם אמרו שסיכנת את עצמך כדי להציל אנשים, שפעלת תחת אש ושהיית גיבור, והם חושבים שהגיע לך צל"ש."
חמי ניסה לחייך, ואפילו הניד את ידו בביטול, אבל הוא לא הצליח לשכנע אפילו את עצמו, "בטח דיברת עם אמסלם, המגזימן הזה, רוב הזמן רק נתתי אקמולים ומשחה נגד שפשפת."
"אבל אמסלם אמר שכשהיית איתו בריחן אז..."
"אני לא רוצה לדבר על ריחן." קטע אותו חמי בזעף, "היו לי שם כמה שבועות מסוכנים ומשוגעים לגמרי, ואני מעדיף להדחיק ולא לחשוב על זה. מזל שיצאנו מלבנון, אין לי כוח לחזור לשם שוב."
רוני שלא התרגש כלל מהטון התוקפני של חמי תהה, כמדבר לפי תומו, אם יש מצב שהתקופה ההיא שחמי מתעקש כל כך להדחיק גרמה לו להלם קרב, ולכן הוא מגיב ככה.
"אין לי שום הלם קרב." זעם חמי, "די לדבר שטויות, ובכלל, די לדבר כל כך הרבה."
"אז מה נעשה אם אתה לא רוצה לדבר?" הצטחק רוני ודחף יד למכנסי הפיז'מה של חמי, "יש לך רעיון? כי לי דווקא יש."
"אני אוהב את הרעיונות שלך אהרון, אבל לפני זה גם אני רוצה לספר לך מה אני מעריץ אצלך," החל חמי ללטף את אברו של רוני, "אני מעריץ אצלך את ההתלהבות, ואת המרץ ושמחת החיים, ואת הכישרון שלך להתחבר לכל אחד ולהקסים אנשים, ואת השאפתנות שלך, ואת זה שאתה מתעקש לחיות איתי למרות שאני בן אדם קשה ומבאס."
"אתה ממש לא," מחה רוני, "אתה נהדר ואני שמח שאנחנו יחד ושאנחנו משפחה, ואני רוצה שנתחתן."
"מה?" נדהם מנחם, נשען על מרפקו ובחן בפליאה את פניו של אהרון, "מה אמרת שאתה רוצה שנעשה?"
"שנתחתן." אמר רוני בתקיפות, "אבל נחכה עם זה עד שאורה תלד, ואז נעשה טקס כפול, כבר דיברתי על זה עם אירה והיא מסכימה איתי, אבל קודם צריך לעבור בשלום את הבדיקת מי שפיר של אורה ואת הלידה, ואחר כך נעשה תכניות ועכשיו בוא הנה ותראה לי כמה אתה מעריץ את הזין שלי."
***
אחרי שהראיתי לרוני כמה אני מעריץ את הזין שלו הוא נרדם, אבל אני הייתי נסער מידי ולא הצלחתי להירדם, ובמקום ישבתי לכתוב קצת בבלוג. למרות שהתאמצתי לשחק אותה אדיש הנאום של כושי נגע לליבי. לא שאני חושב שאני ראוי להערצה או לצל"ש, ושאני באמת כזה סלע כמו שנדמה לו, אבל התרגשתי מהצעת הנישואים שלו. זה בטח היה רעיון של הבנות, ואם היינו חיים במדינה אחרת ובזמנים אחרים זה היה אפילו רעיון טוב, אבל בישראל... לא יודע עד כמה יש בזה טעם.
לא שאני אודה בזה אי פעם, אבל יכול להיות שיש לי קצת הלם קרב בגלל התקופה הזוועתית שעברתי בריחן. יש בכלל דבר כזה קצת הלם קרב? לא יודע, צריך לברר.
אני לא מבין איך עברנו מהסיפור המביך של אימרי ואייל לדיבורים על הלם קרב ולחתונה, ואני גם ממש ממש עייף, יאללה, הייתי פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה