4. הבנים והבנות

האקסית המיתולוגית

למרות חששותיו ופחדיו של חמי, פחדים שהוא הקפיד להסתיר מאורה, בדיקת מי השפיר עברה בשלום, אורה נבדקה וחזרה הביתה בריאה ושלמה, ולמרבה השמחה טכנאית האולטרה סאונד הכריזה שהפעם מדובר ללא ספק בבת. כל הדאגות והחששות שהיו לו מהכיוון ההוא התפוגגו כלא היו, ובמקומן מצא את עצמו מוטרד מעניין אחר שחשב שכבר מזמן הניח בעבר. אחרי כמה שנים רגועות ונעימות הוא שוב מצא את עצמו מתעצבן בגלל אהרון שנדמה שחזר לסורו והתחיל להעדר מהבית בשעות לא סבירות, ולהתנהג בצורה חשודה.

לחמי כבר היה ניסיון רב ומר בעניין המכאיב הזה של מונוגמיה בזוגיות שלו עם אהרון, וזו הסיבה שהוא ישב בחושך על הדק שרוע בכיסא נוח, לכאורה נהנה משלוותו של ערב אביבי חמים ורגוע, ובעצם מרגיש שהוא בשידור חוזר של התחלת הזוגיות שלו כשהוא אף פעם לא ידע מה קורה עם אהרון, איפה הוא, מתי יחזור, אם בכלל ומה קורה אתם? הם הכירו אחד את השני לפני יותר מעשר שנים, עברו המון יחד, כולל פרידות ממושכות, ברוגזים ומריבות, ובין לבין אהבה ענקית שהתגברה על הכל. הוא היה בטוח שהם הגיעו למנוחה ולנחלה, יש להם משפחה ובית, יש רכוש משותף וילדים שצריך לגדל, איך זה יכול להיות שהוא שוב צריך לשאול את עצמו איפה כושי ולאן הוא נעלם בזמן האחרון ומה קורה אתם?

"הכל בסדר חמי?" צצה אורה לצידו ונתנה לו כוס תה חמימה וריחנית. "איפה רוני?"

"שאלה טובה." סינן חמי במרירות, ומיד התעצבן גם על עצמו, ועוד יותר על רוני שגורם לו למרמרת גועלית כזו.

"את יודעת שרוני הציע שנתחתן? כמובן שרק אחרי שתלדי בשלום."

"כן, הוא סיפר לי, בגלל זה אני מתפלאת מה קורה לו לאחרונה, אולי הוא נבהל וקיבל רגליים קרות?"

חמי נאנח, "אולי." סיים את התה שלו ונתן את הכוס לאורה, "אין לי כוח לעבור את זה שוב, אני כבר מבוגר מידי לכל הבלגן הזה."

"אני מבינה אותך חמי, אבל למה אתה ישר חושב שהוא בוגד בך, אולי יש לזה הסבר אחר?"

חמי הסב את ראשו והביט בה, עיניהם נפגשו לרגע ושניהם נאנחו, "יכול להיות שאת צודקת." אמר חמי בקול לא משכנע, "את נראית עייפה, לכי לישון אורל'ה, אני כבר אסדר את המטבח."

"תודה חמי." אמרה אורה, ליטפה קלות את כתפו והלכה.

חמי חיכה עד ששמע אותה עולה לחדר השינה ואז קם, הביט לרגע בנייד שלו בתקווה שאולי רוני בכל זאת ענה להודעת הווטסאפ שלו, כמובן ששוב התאכזב והלך לסדר את המטבח ולהפעיל את המדיח. הוא ניגב את השולחן הדביק, רוקן את הכלים הנקיים מהמדיח ומילא אותו במלוכלכים, הפעיל אותו, ניקה היטב את הכיור, זרק לפח את כל שאריות האוכל ואז החליט ללכת לזרוק את הזבל. אחרי שזרק את השקית הגדושה למיכל האשפה הגדול שעמד בפינת הרחוב שירך את רגליו חזרה הביתה. ברגע שידו נגעה בידית הדלת נשמע קול מנוע מכוניתו של רוני ודקה אחר כך הוא הופיע לצידו של חמי.

"שלום מנחם." אמר בשלווה, ואפילו חיבק קלות את כתפו, וחייך כשחמי התנער ממנו בכעס, "זה לא מה שאתה חושב." אמר בנחת.

"מאין לך מה אני חושב?" התריס חמי בזעף.

"נו, די כבר, אתה צודק שאתה כועס, אבל לא בגלל מה שאתה חושב שעשיתי אלא רק בגלל שלקחתי את הזמן ולא סיפרתי לך מיד."

"מה לא סיפרת לי?" סירב חמי להתפייס, "אני לא מבין על מה אתה מדבר."

"על זה שאתה חושב שאני מתעסק מהצד עם מישהו."

"או מישהי, אצלך אי אפשר לדעת." פלט חמי, ומיד התחרט וכעס על עצמו ששוב הוא נשמע כמו אישה ממורמרת ולא כמו גבר. "עזוב, לא משנה, תעשה מה שמתחשק לך, לא אכפת לי." רטן וניסה להסתלק לחדר השינה.

רוני הלך אחריו ואחז במרפקו, "די מנחם, תפסיק להיות כזה, תקשיב לי רגע." הדף את מנחם אל המיטה, ונשכב לצידו, אוחז בו בחזקה, "אתה מוכן להקשיב?"

"אני מקשיב." עצם מנחם את עיניו, מתאפק לא להניח לדמעות להציף אותן.

"חמי, סליחה, התנהגתי כמו דביל ולא חשבתי... בבקשה, אל תכעס עלי, אבל זו סך הכל ספירית, ואני נשבע לך שהייתי איתה רק בקטע של ידידות."

"זיינת אותה בקטע של ידידות?" נשאר חמי מריר וכועס.

"די, מספיק, אל תדבר ככה, לא היו שם שום זיונים, אם רק היית רואה באיזה מצב היא."

"ספירית הזו, היא תמיד באיזה סוג של מצב, מה הבעיה איתה עכשיו?"

"יש לה הרבה בעיות, והכי חשוב זה שכיום אין לה איפה לחיות. היא גרה אצל אחותה, אבל לא מסתדרת עם הגיס שלה... אני מנסה לעודד אותה ולמצוא לה פתרון, אבל לא כל כך מצליח. מה דעתך, בוריס יסכים שהיא תגור אצלו קצת?"

"אצל בוריס?" נדהם חמי, "אבל... אבל..."

"הייתי מציע לה להתארח אצלנו, אבל פחדתי שאורה תתרגז ותטיל וטו."

"אני לא מבין, היא לא הייתה אמורה להיות נשואה ואימא לילדים?"

"היא לא הצליחה להיכנס להיריון ובסוף גם התגרשה, יש לה דיכאונות והתקפי חרדה, והיא עדיין סובלת מכאבים בגלל הפציעה ההיא כשהיא נפלה מהמדרגות ברמב"ם, היא אפילו הייתה מאושפזת כמה זמן במעלה כרמל."

"איפה זה מעלה כרמל?"

"בטירה."

"אהה... אז תגיד טירה."

"כיום קוראים לבית חולים הזה מעלה כרמל, והם דווקא די עזרו לה והעובדת הסוציאלית שם הגישה בשמה תביעה לביטוח לאומי, ועכשיו יש לה קצבת נכות ככה שאם בוריס יסכים להשכיר לה חדר היא תוכל לשלם לו, והיא גם תוכל לבשל ולנקות בשבילו, אתה מוכן לשאול אותו?"

"רק אחרי שאני אראה מה קורה איתה ומה המצב שלה."

"בסדר, סליחה שלא סיפרתי לך מיד, אבל היא ביקשה שאני לא אספר לאף אחד כי היא נורא מתביישת ולא נעים לה מאיתנו."

"תגיד, היא עדיין לסבית?"

"לא יודע ואני חושב שגם היא לא יודעת, היא סך הכל בחורה די מסכנה וחסרת מזל, למה אתה שונא אותה?"

"לא שונא אותה, חס וחלילה, אני פשוט... אין לי כוח לכל הבעיות שלה, היא מהטיפוסים האלה ששואבים אנרגיות, וכל הזמן צריך להתעסק איתם, לעזור להם, זה מתיש."

רוני נאנח, "כן, נכון, אבל מצד שני איך אני יכול סתם לעזוב אותה לנפשה?"

"מחר אני אתקשר לבוריס ואדבר איתו." הבטיח חמי.

"באמת חשבת שאני שוב משתרלל מהצד?"

"כן."

"ככה? לא יפה מצידך, אתה יודע מה קורה למי שחושד בכשרים?"

"כן, הוא לוקה בגופו, אבל מאחר ואתה מי שאתה, ואתה רחוק מלהיות כשר אני חושב שאין לי מה לדאוג."

"הנה, פה אתה טועה, ואני מיד אוכיח לך את זה." התנפל עליו אהרון, צוחק והפסיק סוף סוף את תקופת היובש ששררה אצלם. 

אז לא, לא לקיתי בגופי למרות שחשדתי בכשרים, עד כמה שאפשר להגיד שרוני כשר, אבל חטפתי כאב ראש רציני בגלל הבעיה של ספירית המסכנה. אני לא בטוח מה הפחיד אותי יותר, לגלות לאורה שהאקסית שלה נכנסה שוב לחיינו, או לשאול את בוריס מה דעתו לחלק את דירתו עם אישה? בסוף התברר שכמו תמיד דאגתי בגלל הדבר הלא נכון, והבעיה העיקרית הייתה אירה שממש לא התלהבה לשמוע שהאקסית המיתולוגית של בת זוגתה האהובה צצה פתאום על סף דלתה. התכנית הייתה שאני ורוני ניסע לבקר את ספירית בדירת אחותה המתגוררת בקריות, ואחרי שנשוחח איתה נחליט מה עושים. מה שקרה בפועל זה שיום אחרי שרוני גילה לי לאן ולמה הוא נעלם לאחרונה דפקה ספירית על דלת ביתנו, מפתיעה אותנו באמצע ארוחת הבוקר.

"החלטתי לחסוך לכם את הנסיעה לקריות והגעתי לבד." הכריזה, אטומה כדרכה למהומה שעוררה הופעתה הלא צפויה. אני גאה לספר שהגבנו בצורה מאוד תרבותית, לא היו צעקות ולא סקנדלים. הילדים היו איתנו ובזכותם, וגם בזכות החינוך הסובייטי הטוב של אירה קיבלנו אותה במאור פנים (מזויף אבל מאיר), והכנסנו אותה ואת הטרולי הוורוד והחבוט שלה למטבח שלנו, ואפילו הצענו לה ארוחת בוקר. במקום להתבייש, או לפחות להתנצל, היא התיישבה לה בנחת והתחילה לזלול ואפילו העירה לאורה שהיא שמנה לאחרונה. "אני בהיריון בחודש רביעי." אמרה אורה בקרירות שכל מי שמכיר אותה יודע שהיא מסתירה זעם נוראי, וסחבה אותי לחדר השינה, "מה היא עושה פה פתאום? על מה היא מדברת בכלל?" נאלצתי לספר לה בקיצור ובלי הכנה מוקדמת על הקשר שהתחדש בין רוני לספירית ועל הבטחתו לנסות לעזור לה. "למה לא סיפרת לי כלום?" זעמה אורה.

"כי זה נודע לי רק אתמול בלילה, תכננתי לדבר אתכן היום, לא חשבתי שהיא תצוץ פה פתאום."

"טוב, היא לא יכולה לגור אצלנו, אני לא מסכימה לזה בשום פנים ואופן." הכריזה אורה, וליתר תוקף רקעה ברגלה על הרצפה.

"אני לגמרי מבין, ואת לגמרי צודקת, ואני ממש מצטער שכל העסק הזה קרה."

"אבל מה חשבת? חשבת שאם תדבר איתי קודם ותתחנף ותבקש אני אסכים שהיא תעבור אלינו?" המשיכה אורה לרתוח.

"חלילה, מובן שאין מצב שהיא תגור פה, גם כי אין לנו מקום וגם כי פשוט אין מצב, תכננתי לבקש מבוריס שישכיר לה חדר, הוא מחפש דייר במקום סטפן."

"דייר, לא דיירת, ובטח לא בחורה דפוקה ומופרעת כזו." התיזה אורה בזעף.

"אורל'ה, בבקשה..." ניסיתי להרגיע.

"די, תפסיק להיות הומו כזה. הרי גם אותך היא מעצבנת נורא, ואל תזכיר לי שפעם גרתי איתה ואפילו חשבתי שאני אוהבת אותה, עשיתי טעות איומה ומזל ש..."

נמרוד נכנס לחדר, אמר שרוני קורא לי ושאל בתמימות למה אימא כועסת כל כך? ברחתי החוצה, מניח לאורה להתמודד עם הצאצא החכם שלנו, והתקשרתי לבוריס לברר אם הוא מצא כבר דייר לחדר הפנוי אצלו. בוריס אמר שלא, ושאל אם יש לי מישהו, אבל בבקשה שזה יהיה בן אדם שיכול לשלם, ושלא יציע לו שירותי מין במקום כסף מזומן. "מי הציע לך לשלם בשירותי מין?" נדהמתי.

"לא חשוב, אז יש לך מישהו כזה?"

"כן, אבל זו מישהי, ועד כמה שידוע לי יש לה כסף. כמה אתה רוצה עבור החדר?"

"זה תלוי, אני רוצה אלף חמש מאות ₪ ומוכן לרדת לאלף בתנאי שהדיירת תדאג לניקיון. מה המספר שלה? תן לי לדבר איתה."

"בכיף, היא יושבת פה." הגשתי לספירית את הטלפון שלי, ולהפתעתי היא קמה ויצאה איתו החוצה ככה שלא שמעתי את השיחה בינה לבין בוריס, אבל הצצתי מהחלון וראיתי שהיא מדברת בהתלהבות, ואפילו צוחקת ומנענעת בראשה בהתלהבות. כמה דקות אחר כך היא חזרה, נתנה לי את הנייד, אמרה תודה ולהתראות בקרוב, ועלתה במדרגות לכביש הראשי, גוררת אחריה את הטרולי הוורוד שלה. עד שהיא הגיעה למעלה בוריס כבר הספיק להגיע עם מכוניתו, פתח לה באבירות את דלת המכונית ואחר כך טרח והכניס את הטרולי שלה לתא המטען. דקה אחר כך הם נעלמו.

"שאלוהים יעזור לו ושיהיה לשניהם בהצלחה." סיכמה אירה את הסיפור, ואפילו חייכה וחיבקה את כתפיה של אורה שלהפתעתי החלה להתייפח פתאום.

"למה אימא בוכה?" התפלא נמרוד.

"כי היא מתרגשת, טמבל." השיבה צילי, "נו, בוא כבר חמי, שלא נאחר לגן." האיצה בי וכמו תמיד כשאני מקבל פקודות מנשים גם אם הן רק בנות ארבע, צייתי.

אחרי שהפקדתי את הילדים בגן ובבית הספר חזרתי והתקשרתי לבוריס. הוא כבר היה במכוניתו בדרך לעבודה, ולשמחתי נשמע רגוע ומרוצה. "כל הכבוד לך על הרעיון דוצ'ינקה," אמר, "אני לא מבין למה לא חשבתי על זה לבדי. ברור שעדיף לקחת שותפה ולא שותף."

"תלוי מי השותפה." הערתי בזהירות, "אני לא מבין איך השארת אותה לבד בדירה והסתלקת, הרי אתה לא מכיר אותה."

"בטח שאני מכיר את ספירית, נפגשתי איתה כמה פעמים כשהיא חיה עם אורה, חוץ מזה יש לי הרגשה טובה לגביה."

"אתה יודע שהיא הייתה מאושפזת בטירה והיא לוקחת כדורים פסיכיאטריים?"

"כן, היא סיפרה לי, זה בסדר, אין לי בעיה עם זה."

"אני גם לא בטוח שהיא כל כך טובה בבישול ובניקיון."

"היא בטח יותר טובה ממני." הצטחק בוריס, לא מודאג כלל ממה שאמרתי.

"טוב, שיהיה לכם בהצלחה." נאנחתי כמו איזה קשיש שבע אכזבות, ונסעתי לעבודה.

 ***

"נראה כמה זמן הסידור הזה יחזיק מעמד, אני מקווה שהיא יודעת לבשל ולנקות קצת." אמר חמי לאורה כשהם הכינו יחד ארוחת ערב. אורה הרגיעה אותו שספירית מטיבה לבשל, והיא בחורה מאוד נקיה ומסודרת. "אם כבר אני הייתי דואגת שבוריס לא ישמין בגלל האוכל שלה, היא אוהבת לבשל כמויות ולמלא את המקרר, והיא גם קצת נאצית ניקיון. אני מקווה שהוא לא ישתגע בגלל שהיא יכולה להיות לפעמים ממש אובססיבית בקטע הזה."

"טוב, נחיה ונראה. לא, אל תשימי צלחת לרוני, הערב הוא אצל הוריו, אבא שלו לא מרגיש כל כך טוב והוא נסע לבקר אצלם. תגידי, איך אירה הגיבה לקטע עם ספירית?"

אורה משכה בכתפיה, "הגיבה באיפוק סובייטי, היא לא טיפוס קנאי, אבל אחרי מה שסיפרתי לה על ספירית היא קצת לחוצה."

"למה? מה כבר סיפרת לה?" תהה חמי.

"את האמת, ועכשיו אני שואלת את עצמי אם זו לא הייתה טעות." הרצינה אורה.

"איך להגיד את האמת יכול להיות טעות?" תהה חמי.  

"האמת פנים רבות לה." חייכה אורה בעצב, "תראה, זה לא שסיפרתי שקרים, אבל יכול להיות שהדגשתי יותר מידי את החסרונות שלה, אירה חושבת שהיא מין מפלצת וזה לא מדויק."

"יכול להיות שהרגשת קצת אשמה בגללה ולכן תיארת אותה בצורה לא מחמיאה?" תרגל חמי קצת פסיכולוגיה בגרוש.

"יכול להיות." הסכימה אורה, "למרות שאין לי שום סיבה להרגיש אשמה כי בשלב מסוים פשוט הפסקתי לאהוב אותה, ואין לי שום סיבה להרגיש אשמה בגלל הרגשות שלי." התגוננה.

"נכון." הסכים חמי, והוסיף חיבוק קל ונשיקה על הלחי. אורה החזירה לו חיבוק ופתאום התינוקת בעטה ושניהם, גם חמי וגם אורה, חשו בכך, חייכו זה אל זה באושר ושכחו את ספירית ואת הבעיות הלא נגמרות שלה. אחרי שהרגשתו של אבא של רוני לא השתפרה במשך כשבוע החליט רוני שמספיק עם זה ובעצה אחת עם אימו ואחותו (שהיוו יחד כוח טבע אימתני ביותר) אילץ אותו ללכת לרופא. למרבה הזעזוע של כל המשפחה התברר שזו לא סתם התקררות עקשנית, ושהשיעול הטורדני וכאבי הגב של אבא של רוני נגרמים מסרטן ריאות מפושט שנגרם קרוב לוודאי משנים של עישון. "הוא השתעל כבר המון זמן ולא התייחס." סיפר רוני ביובש, "והכאבי גב זה כנראה מהגרורות שהתפשטו לו לחוליות הגב. הוא סובל מזה כבר שנים, אבל הוא פשוט התעלם, וגם אימא... הם חשבו שזה כלום, סתם התקררות או משהו, הבן אדם משתעל כבר שנה שלמה והם מתעלמים, דואגים לכל העולם רק לא לאבא." רוני התחיל לבכות בכי מאופק ונטול דמעות שזעזע את כל גופו, "הוא הולך למות חמי, אבא שלי הולך למות, ואימא... איך אומרים אצל הפולנים? חולה, חולה, חולה, אלמנה." בכיו התחלף בצחוק היסטרי.

חמי, נטול מילות נחמה, אחז בו בחוזקה, מנסה לעודד אותו בחיבוק, ושתק. אבא של רוני התאשפז בבית חולים במחלקה אונקולוגית, ולמרות הטיפול הכימותרפי וההקרנות שנועדו לצמצם את הגידול מצבו הלך והתדרדר, וחודש אחרי שאושפז הוא הלך לעולמו, מוקף בבני משפחתו ההמומים והכואבים.

חמי השתדל מאוד לתמוך, לעודד ולעזור לבן זוגו. מאחר ורוני שהה זמן רב ליד מיטת אביו החולה, ובשאר הזמן פחות או יותר עבר לגור שוב עם אימו חמי מילא את מקומו בבית, בעזרה עם הילדים ובניהול משק הבית. כדי להוריד מעליו חלק מהעול, ביצע כל מיני שליחויות עבור רוני ואימו ועשה כמיטב יכולתו להועיל ולעזור. למרבה הצער שום דבר לא עזר, המחלה הייתה מפושטת מידי ואחרי כמה שבועות של סבל ופחד אביו של רוני הלך לעולמו. חמי ואירה היו כמובן בלוויה, משאירים את אורה ההרה ואת הילדים בבית. הוא גם הספיק לעשות ביקור ניחומים אחד בבית הוריו של רוני, ואז, יומיים אחרי הלוויה, אורה נתקפה בצירי לידה והם חשו לבית החולים, משאירים את אירה להשגיח על הילדים.

ביתם של אורה וחמי נולדה שבועיים לפני הזמן, אבל הלידה הייתה קצרה וקלה למדי, ואחרי כמה שעות באינקובטור מצבה היה כל כך טוב עד שהיא הוחזרה לזרועות אימה שכבר חיכתה לה עם שדיים מטפטפות חלב, וסוף סוף נאלצו חמי ואורה להחליט איזה שם יתנו לתינוקת החדשה שלהם. בזמן ההיריון הם העלו אפשרויות רבות וניסו שמות רבים ויפים, אבל לא הצליחו להחליט. לבסוף הגיעו השמות דנה, מיה ונועה לקו הגמר ונשאר רק להחליט באיזה מהם לבחור, אבל ברגע שאורה ראתה את פניה הקטנים והוורודים של ביתה היא החליטה פתאום לקרוא לה יסמין.

"מה פתאום יסמין?" נדהם חמי, "מאיפה הבאת את השם הזה?"

"מה, לא יפה?" התמלאו עיניה של אורה דמעות.

"יפה, יפה, אבל מאיפה השם הזה צץ פתאום?" התעקש חמי להבין.

"לא יודעת, הסתכלתי עליה והשם קפץ לי לראש, היא פשוט נראית כמו יסמין, לא?"

"כמו הפרח יסמין, או כמו הנסיכה יסמין?" תהה חמי.

"נסיכה? איזה נסיכה על ראשך?" החלו דמעותיה של אורה לגלוש על לחייה, מבהילות את חמי שלא ידע להתמודד עם דמעות נשיות.

"הנסיכה יסמין מאלדין אימא." הבהיר נמרוד שנכנס לחדר, מלווה בהוריו הנרגשים של חמי, והציל מבלי משים את חמי המודאג.

"אהה... ההיא, היא נסיכה טובה נמרודי?" השתלטה אורה על עצמה לטובת הילד.

"היא נהדרת, יפה ואמיצה, וממש נפלאה." אישר נמרוד בהתלהבות, והגיש אצבע לאחותו החדשה שאחזה בה בחוזקה.

"וגם עקשנית גדולה." נזכרה אימא של חמי שעל כורחה צפתה בסרט אלאדין פעמים רבות מספור, וככה, כבדרך אגב, נקבע שלתוספת החדשה למשפחה יקראו יסמין.

"השם מתאים לה." הסכים גם רוני, וליטף בעדינות את לחיה העגלגלת של התינוקת, "מזל טוב חמי." חיבק את בן זוגו, נצמד אליו מכף רגל ועד ראש. "התגעגעתי אליך מנחם."

"גם אני, מתי תחזור הביתה?"

רוני נאנח וניתק ממנו, "לא יודע, אימא במצב ממש גרוע, אי אפשר להשאיר אותה לבד."

"אני מבין, אבל רוני..."

"אני יודע, יש לי עוד אחים ואחיות, וגם הם צריכים לעזור, ואני לא יכול לעבור לגור אצלה כי גם לי יש ילדים, ובן זוג שצריכים אותי, אבל מה אני יכול לעשות?"

"לא יודע, אולי להשיג לה מטפלת שתגור איתה?"

"ביררנו לגבי זה. היא לא חולה מספיק בשביל לקבל עובדת זרה שתגור אצלה, והיא גם לא רוצה, מה שהיא רוצה זה להיות עם המשפחה שלה. מחר בערב אנחנו עושים כינוס משפחתי של כולם, ונחשוב כולנו יחד מה עושים, ואני רוצה שגם אתה תבוא."

"אני, אתה רציני? למה אני?"

"למה לא? אם הגיסים המכוערים שלי יכולים לבוא למה שאתה לא תגיע?"

"אני אבוא אם אתה באמת רוצה, אבל לדעתי אני רק אביך את כולם."

"יכול להיות, אז מה? זה רק יועיל להם." התריס רוני, ודחף את חמי לעבר המיטה, "די לדבר כבר, אני חרמן ואני יודע שאתה גם." נשכב על חמי,דרש חיבוקי ומשם זרמו העניינים במהלכם הרגיל.

למחרת בבוקר רוני חזר לאימו ובערב הם נפגשו בבית הוריו, בית חד קומתי קטן, מוקף גינה מטופחת ששכן בפאתי הקריות, לא רחוק מדירת הוריו של חמי. להפתעתו של חמי הוא התקבל בסבר פנים יפות, ואיש לא תהה על פשר נוכחותו במקום. כולם התיישבו סביב שולחן האוכל הגדול, בעלת הבית יושבת בראש השולחן, והחלו דנים בבעיה - מה עושים עם אימא? לכל אחד היה רעיון משלו. אח אחד רצה שאימא תמכור את הבית ותעבור לדיור מוגן, אחד הגיסים הציע שהיא תשכיר את הבית ותשכור לעצמה דירה קטנה ליד ביתם, והגיס השני הציע שאימא תחלק את הבית לשתי דירות, תיקח אחת לעצמה ואת השנייה תשכיר. הוויכוח נפסק כשחלי, אחותו של רוני, הודיעה שהיא, בעלה ושלושת ילדיהם יעזבו את דירתם השכורה ויעברו לגור עם אימא. אימא של רוני שנותרה חתומת פנים לשמע ההצעות הקודמות חייכה והנהנה באישור, וכולם נשמו לרווחה.

תודה לך אלוהימה חשב חמי לעצמו בשקט, והחליף מבטים עם רוני שגם הוא נראה כאילו רווח לו. הם נשארו שם עוד זמן מה, אכלו מעמולים שהכינה אחת השכנות, שתו תה מתוק עם שיבא, הבטיחו לבוא עם הילדים בשבוע הבא, וחזרו הביתה שמחים וטובי לב. "ממש יפה מצד חלי לבוא לגור עם אימא שלך, אני מתפלא שבעלה הסכים."

"לא יפה ולא נעלים, למה שלא תסכים לבוא לגור חינם בלי לשלם שכר דירה בבית פרטי במקום בדירה העלובה שהם שכרו?"

"מה, היא לא תשלם לאימא שלך שכר דירה?" הופתע חמי, "ואגב, ממה אימא שלך אמורה לחיות עכשיו?"

"ממה שהיא חיה עד היום, מהפנסיה שלה ומקצבת השארים שאבא השאיר לה. אני אדבר עם חלי שלפחות תשלם על החשמל והמים, ותעשה את הקניות על חשבונה, ואני לא אתפלא אם הדביל הזה שאחותי התחתנה איתו כדי לא ללכת לצבא יחליט לעזוב כדי לעבוד באילת. הוא תמיד היה מאיים שהוא יעשה את זה כי באילת מרוויחים טוב יותר."

"אז מה, הם ייפרדו?" הופתע חמי.

"סוג של, הוא יגור באילת, במלון, יבשל שם, ויבוא לבקר מידי פעם את הילדים, והיא תוכל לנשום קצת סוף סוף בלי הטמבל הזה שקורא לעצמו שף, אבל בבית לא טורח אפילו להכין חביתה."

"שיעשו מה שהם רוצים, העיקר שאימא שלך לא תהיה לבד."

"כן, זה הכי חשוב." הסכים רוני, וניצל את אפלולית מגרש החנייה שלהם כדי לנשק את חמי ולדחוף יד למכנסיו. "עזרת לי מאוד בתקופה הזו, ותדע שאני מאוד מעריך את זה, תודה חמי."

"מה תודה, תתפשט." גיחך חמי, והם רצו הביתה ישר לחדר השינה שלהם.

מחר אני אחגוג יום הולדת ארבעים וזה זמן מעולה לעשות חשבון נפש ולהביט אחורה על מה השגתי בחיי, וגם לעשות תכניות לעתיד. כשהייתי צעיר חשבתי שהחיים נגמרים בגיל הזה, אבל טעיתי כמובן. יש לי עוד המון חיים לחיות, ועוד המון דברים להספיק ולעשות. ראשית הילדים, נמרוד בן שבע וחצי, ילד גדול ונהדר, חכם ויפה וכמובן, מה שהכי חשוב, בריא, ויסמיני החמודה, בת שנה וחצי, גמדה קטנה ומתוקה, ילדה מקסימה נבונה ומלאת מרץ, הנסיכה החמודה שלי. לא תיארתי לעצמי שאני יכול לאהוב עוד ילד חוץ מנמרוד, והיא הוכיחה לי שטעיתי, אני בהחלט יכול, ובעוצמות שמפתיעות אותי עד היום.

מבחינתי כל זמן שהילדים בריאים וגדלים כמו שצריך הכל טוב, אין טענות. למרבה השמחה חוץ מהילדים גם שאר התחומים בחיי הם ממש בסדר, יש בית יפה ונוח, יש זוגיות יציבה ותומכת, והעיקר, שגרה בריאה ונעימה. עקב מחלתו ופטירתו של אבא של רוני דחינו את התכניות לחתונה כפולה והסתפקנו בחתימה על חוזה של משפחה חדשה. אחרי הביקור במשרד עורכי הדין הלכנו למסעדה, חגגנו שם רק ארבעתנו והבטחנו לעצמנו שבעתיד נעשה מסיבה גדולה ונזמין את כל המשפחה והחברים. זה לא ממש דחוף לי, אבל יכול להיות שיום אחד, אולי כשהילדים יהיו גדולים יותר, זה אפילו יקרה ונעשה מסיבה גדולה וטקס חגיגי ושמח. שום דבר לא בוער.

נכון להיום כולנו עובדים בעבודות טובות ומשתלמות. אורה מלמדת כבר שנה שנייה בבית ספר פה בקריה ומאוד מרוצה, אירה עובדת כרגיל בחברת הייטק ועושה שם כל מידי דברים שאני לא ממש מבין, אבל כל זמן שהיא מרוצה ושיש לה משכורת יפה הכל בסדר, ורוני שלי ממשיך לעבוד בחברה למלטי"ם (מטוסים ללא טייס) שזה פחות או יותר אותו תחום שהוא התעסק איתו בצבא, מתרוצץ מפה לשם, בקושי יושב במשרד, נהנה מכל רגע, ועל הדרך גם מביא משכורת ממש יפה.

לי יש את העבודה הכי פחות זוהרת, אני עדיין אב הבית בעמותת יד לבנים, ומידי פעם אני גם עובד כאינסטלטור לעת מצוא, ובערך פעם בשבוע מציל עקרות בית ממטבח או שירותים מוצפים, או מתקין ברזים ואסלות, אבל העבודה העיקרית שלי היא להיות אבא של הילדים שלי, ובגלל הנסיבות גם של צילי וגילי המתוקים, התאומים הכי מצחיקים וחמודים במזרח התיכון ואני לגמרי אובייקטיבי בדעה הזאת. אני צוחק לפעמים ואומר שלכולם יש קריירות, ורק לי יש סתם עבודה שחורה, אבל האמת היא שאני אוהב את העבודה שלי וממש לא אכפת לי ללכלך את הידיים ולחזור מהעבודה מלוכלך ומסריח.

מה עוד חוץ מזה? בוריס, המיתולוגי שלי, והאדם שהכי קרוב אלי חוץ מרוני, עדיין חי עם ספירית, החברה של רוני. היא השתפרה מאוד, עובדת ומטפלת בעצמה ואפילו נהייתה לה חברה, בחורה נחמדה מאוד, דתלשי"ת בשם תהילה. למרבה התדהמה היא ובוריס מסתדרים ממש טוב יחד. הוא שומר עליה ומרגיע אותה והיא משגיחה עליו ומטפלת בו יפה, והם נעשו כמו משפחה אחד לשני. גם סולי וגבי ממשיכים לחיות יחד באהבה ולגדל את התאומים המדהימים של סולי ששניהם אובחנו כילדים מחוננים. ביטון ואנחל עדיין חיים ברמת הגולן ומגדלים ילד יחד עם בחורה אחת שלא רוצה להתחתן. ביטון עובד כווטרינר, ואנחל גמר ללמוד והוא אח מוסמך ואוהב מאוד את העבודה שלו.

אימרי ואייל החליטו בשנה שעברה לעבור לגור בבאר שבע כי אימרי קיבל עבודה ממש טובה באוניברסיטת באר שבע, אחרי התלבטות קלה הם החליטו שעדיף לרוקי שיישאר אצלנו כי בין כה וכה מי שבאמת טיפל בו וטייל איתו ודאג לו הייתי אני, העבירו לי את הבעלות עליו ועזבו, וככה יחידת הדיור מתחת לבית שוב נותרה ריקה. במקום ששוב נשכיר אותה החליטו הבנות לשפץ אותה ולהפוך אותה לדירה בשבילי ובשביל רוני. אורה החליטה שלנמרוד שכבר לומד בכיתה ב' מגיע חדר שינה משלו, שצילי ויסמין ישנו בחדר השינה הגדול יותר שהיה שלי ושל רוני, וככה גם גילי יקבל חדר שינה נפרד. התכנית הייתה יפה והגיונית, אבל מה שקרה בפועל הוא שנמרוד מעדיף ללמוד ולישון בחדר השינה השני בדירה שלנו, חדר השינה של גילי הפך לחדר משחקים, וגילי השתלט על החדר של נמרוד. אני מניח שזה ישתנה עם הזמן וככל שהילדים יתבגרו הם יחליפו כל הזמן חדרים ומיטות, לא אכפת לי, כל זמן שהם בריאים ומרוצים גם אני מרוצה.

זהו, עוד מעט יבואו אורחים לחגוג לי את יום ההולדת, סולי יביא עוגה גדולה ומקושטת, דני יבוא עם החברה שלו שעוד מעט תהפוך לאשתו, הורי והאחים שלי עם הילדים גם יגיעו וגם אימא של רוני וחלי אחותו עם הילדים. נעשה על האש ויהיה גם שולחן נפרד לטבעונים. כולם יביאו לי מתנות, יחבקו וינשקו, יהיה שפע אוכל טעים והמון שתייה. תהיה מוזיקה מהסוג החביב עלי, שירי ארץ ישראל ישנים ושירי שנות השישים, יהיו המון חברים וחברות ויהיה שמח, מאחל לעצמי שרק ימשיך ככה כל חיי, שתמיד תהיה שמש, שתמיד תהיה אימא ושתמיד אהיה אני.