זה לא עסקי
חמי הזמין כמובן לחנוכת הבית את כל מכריו וידידיו וגם את בני משפחתו, אחיו לא יכלו להגיע, אבל הוריו הסכימו לבוא ברצון ונקבע שבתום המסיבה הם ייקחו אליהם את נמרוד ואת התאומים לבלות אצלם את הלילה. גם רוני הזמין את הוריו ולהפתעתו הם נענו להזמנה, ואפילו הגדילו לעשות והסכימו שהוריו של חמי יסיעו אותם. חמי לא ראה את הוריו של רוני כמעט שנתיים, ונדהם להיווכח כמה הזדקנו לאחרונה. היחסים בינו לבין משפחתו של רוני היו תמיד מתוחים, ושנים רבות הם האשימו אותו בנטיות ההפוכות של בנם, אבל השנים עשו את שלהם, הם התרככו ועם הזמן התרגלו אליו, והתחילו להעריך את נאמנותו ואת אהבתו לבנם. הוא חשש מאוד שהם לא ישתלבו בקהל האורחים שרובו היה צעיר מהם, אבל לרווחתו הם בירכו אותו בחמימות, התיישבו בנוחיות ליד הוריו של חמי שהיו צעירים מהם בעשר שנים בערך, אכלו בתיאבון ובהנאה את הכיבוד הטעים שהביאו המלצרים והמלצריות הנחמדים של חברת הקייטרינג, ושוחחו בערנות עם בוריס ועם הדודה אמה שהתיישבו לצידם.
שיא המסיבה הייתה כמובן הדלקת הנרות. הייתה להם חנוכייה גדולה ממתכת שהם העמידו במרכז הפטיו (למרבה המזל לא ירד גשם ומזג האוויר היה נעים יחסית לעונה) ומיד אחרי שקיעת השמש רוני הדליק את הנרות, בירך בקול נעים ופצח בשירת מעוז צור וכל האורחים הצטרפו אליו בשמחה. אחר כך טעמו סופגניות, הרימו כוס לחיים ואז החלו האורחים המבוגרים יותר להתפזר.
מאחר ומכוניתם של הורי חמי הייתה עמוסה ילדים התנדב בוריס להסיע את הוריו של רוני חזרה לביתם, ואחר כך חזר לביתו של חמי במטרה לאסוף את סטפן, בן זוגו הצעיר ויפה התואר, אבל להפתעתו מצא חבורה שלמה של צעירים רוקדים במרץ ברחבה שמול דירתו של אייל, רמקולים משוכללים מנעימים להם מוזיקת טרנס שבוריס מצא מרגיזה ומונוטונית וגרלנדות צבעוניות מנצנצות בהבהוב מטריד מאירות עליהם.
הפטיו שרק לפני חצי שעה היה עמוס שולחנות, כסאות וכלי אוכל היה ריק, כל האנשים שבילו שם בנעימים כשהוא יצא נעלמו בינתיים, נשאר רק חמי שעמד ושטף בחריצות את המרצפות הדביקות.
"למה אתה שוטף רצפות באמצע הלילה? ואיפה סטפן? שאל בוריס שהרגיש פתאום מבולבל ומיותר.
"סטפן רוקד למטה עם כל החבר'ה, גם רוני אתם ואייל השתלט על הבר. אחרי שהקייטרינג עזב ראיתי שהרצפה ממש מטונפת והחלטתי לשטוף לפני שאני הולך לישון, אני לא רוצה שיהיו לנו פה ג'וקים ונמלים." הסביר חמי.
"ואיפה הבנות?" המשיך בוריס לחקור בטון נרגן.
"הלכו לישון, גם אני האמת די עייף, המסיבה הייתה נהדרת, אבל עייפה אותי מאוד ואני ממש שונא את המוזיקה הזאת, מחר אני אצטרך ללכת לשכנים לבקש סליחה על הרעש, מה קרה בוריס, למה אתה עצבני?"
"לא יודע," הודה בוריס, "טוב, אני הולך הביתה."
"אבל מה עם סטפן?"
"שיחזור לבד אם הוא רוצה, או שיישאר פה, לא אכפת לי." רטן בוריס.
"נו, די, אל תהיה כזה בוריה." אחז חמי בכתפו והוליך אותו פנימה, ואחרי שהושיב אותו על הספה בסלון שלהם נפטר בזריזות מהדלי והמגב והתיישב לצד בוריס. "כשרוני הדליק נרות נזכרתי פתאום איך הדלקתי נרות בפנימייה של דני, מאז עברו כבר אחת עשרה שנים, היית מאמין? אני מזדקן." כרך זרוע חמימה סביב כתפו של בוריס.
"ואני כבר זקן, וכמו טיפש אני יושב פה ומחכה לילד הזה." הזעיף בוריס פנים, אבל נשען על חמי והניח את ראשו על כתפו וככה מצא אותם סטפן שהתפרץ לסלון האפלולי כשהוא קורא לבוריס.
"הנה אתה, לאן נעלמת?" הדליק את האור, מסנוור את חמי ובוריס, "רוני מחפש אותך חמי, משהו בנוגע לגרלנדות שצריך לפרק." אמר והושיט יד לבוריס שאחז בידו והניח לו למשוך אותו מהספה. הם יצאו החוצה, סטפן ובוריס נפרדו מחמי בברכת לילה טוב ועלו במדרגות לכביש הראשי, ומשם לדירתם שהייתה סמוכה לביתו של חמי, ואילו חמי ירד למטה, לרחבה המרוצפת, ומצא שם את רוני ואייל מקפלים בזהירות את שרשרות הגרלנדה.
"צריך לשטוף את הפטיו." פנה רוני לחמי.
"כבר שטפתי, בוא נכניס את התאורה והרמקולים לאוטו שלי, מחר אני אחזיר אותם למחסן של יד לבנים, אתה נראה ממש עייף אייל, לך לישון, נתראה בבוקר." הם נשאו יחד את הארגז עם כל האביזרים שהשאיל חמי ממקום עבודתו והניחו הכל בתא המטען של מכוניתו של חמי, ואחר כך חזרו לחדר השינה שלהם.
"היה מוצלח, נכון?" נשכב חמי לצידו של רוני שכבר התקלח והתכרבל בשמיכה.
"כן, היה מאוד מוצלח, וכולם נהנו מאוד, אבל אני חושב שסטפן נהנה קצת יותר מידי עם האחיין שלך."
חמי נאנח, "כמה שנים הם ביחד? סטפן ובוריס? אני זוכר שהם נפגשו ביום כיפור בחוף הבונים, מתי זה היה?"
"זה היה באלפיים ועשר, אורה הייתה אז בהיריון, הם יחד כבר שש שנים, בשביל בוריס זה ממש שיא, בן כמה סטפן לדעתך?"
"קצת יותר צעיר ממני, אני חושב שהוא בערך בן שלושים וחמש, מבוגר מידי בשביל אייל."
"מה זה מבוגר מידי? אם בוריס לא מבוגר מידי בשביל סטפן, אז גם סטפן לא מבוגר מידי בשביל אייל."
"כן, יכול להיות." הודה חמי בחוסר רצון, "אבל בוריס וסטפן הם גברים, ואייל הוא רק ילד."
"לא, הוא כבר לא, אתה עוד זוכר אותו כילד שהסעת לחוג מבוכים ודרקונים, אבל הוא התבגר מאז חמי, לא שזה עסקך אבל הוא לא התנהג כמו ילד עם סטפן, ועכשיו מספיק עם הקשקשת הזו," נשכב רוני על חמי ונישק אותו, "כל הדיבורים האלה על גברים עשו אותי חרמן."
"כל דבר עושה אותך חרמן." הצטחק חמי, אבל נענה לבן זוגו והשיב לו נשיקה, ומשם זרמו הדברים כרגיל לסקס ביתי, נעים ומוכר, סקס שרוני כינה בנעוריו בבוז סקס לסבי, אבל אחרי שהפך לאבא ועבר את גיל שלושים גילה שגם לסקס לסבי יש יתרונות משלו.
"למה התכוונת שאייל לא התנהג כמו ילד עם סטפן?" שאל חמי אחרי שהם סיימו והתארגנו בתנוחת השינה החביבה עליהם.
רוני גנח במורת רוח, "חייבים לדבר על זה עכשיו? אני מת מעייפות."
"לא חייבים, אבל בכל זאת..." הפציר חמי רכות.
"אייל התביית על סטפן שגם נדלק עליו, הם רקדו יחד כל הזמן, ואחר כך שתו יחד, לא יודע מה בדיוק, ואחר כך נעלמו לאיזה חצי שעה בדירה... ואחרי שהם חזרו הם נראו כאילו... לא יכול להוכיח את זה, אבל אני די בטוח שהיה שם סקס, וכל זה לא היה קורה אם בוריס לא היה מתנדב להסיע את הורי ואחר כך יושב ומקשקש אתך במקום לרקוד עם החבר היפה והצעיר שלו."
"בוריס? לרקוד?" גיחך חמי, "יותר סביר שאני אתחיל פתאום לרקוד מאשר שבוריס... הבן אדם כבר בן שישים, וגם כשהיה צעיר הוא לא היה אחד שרוקד, והוא ממש שונא את המוזיקת טרנס הזו, ומאז שגילו שיש לו סוכר גבוה הוא גם כמעט לא שותה."
"ובקיצור, הוא מבוגר מידי להיות עם אחד כמו סטפן."
"אני לא מסכים אתך, אפשר להיות יחד בכיף גם בלי לרקוד ולשתות." מחה חמי, חושב עליו ועל רוני, "הנה, תראה אותנו."
"כן, אבל אצלנו יש גם סקס ויש ילדים, ומה יש להם? לוח שח וסיר בורשט."
חמי נאנח, "כל העסק הזה אוכל לי את הלב, אבל מה אפשר לעשות? אני חושב שאנחנו צריכים לסתום ולא להגיד כלום."
"נכון," הסכים רוני, "ועכשיו ישנים." פקד ונרדם.
חמי עוד שכב ער כמה דקות, מהרהר במצב הלא נעים שנוצר בין האחיין שלו וחברו הוותיק, ובסופו של דבר נרדם גם הוא.
גם אחרי מותה של לונה המסכנה המשיך חמי לקום כמעט כל בוקר מוקדם ולעשות את הטיול הרגיל שלו במורד הוואדי, בואכה הגן הלאומי, ואם היה לו די חשק וזמן היה אפילו מטפס במעלה הגבעה עד לפסל של אלכסנדר זייד. הוא אפילו שכנע את בוריס להצטרף אליו מידי פעם. למחרת מסיבת חנוכת הבית קם מוקדם, שתה בחיפזון כוס נס קפה, נעל נעלי התעמלות ויצא. מבעד לדלת דירתו של אייל שמע את הכלב מייבב ושורט את הדלת, הוא פתח אותה ורוקי התפרץ החוצה, דהר לעבר השער והדף אותו בכפו כאומר, נו, פתח לי כבר. חמי הצטחק, הוציא מארון החשמל את הרצועה הישנה של לונה ופתח את השער לרוקי שרץ החוצה במרץ. לשמחתו הכלב הנבון הלך לצידו, מקדים אותו, ומידי פעם שב על עקבותיו מביט בו כמנסה להאיץ בו ללכת מהר יותר, ופתאום הסתובב, רץ חזרה כמה צעדים, ונעצר, מביט בדריכות לעבר השביל, "מה הבעיה רוקי? על מה אתה מסתכל?" תהה חמי.
סטפן, לבוש בבגדי ספורט קצרים, הופיע מעבר לעיקול, רץ ריצה קלה ונעצר כשראה את רוקי ואת חמי, "בוקר טוב." אמר וחייך לעברם חיוך מהוסס משהו.
"בוקר אור." האיר לו חמי פנים, "כל הכבוד על המרץ, לא קר לך?"
"לא, אני בסדר. אכפת לך אם אני אצטרף אליך?"
"ברצון, אבל אין מצב שאני אתחיל לרוץ, אני זקן מידי לזה."
"זה בסדר, גם אני." הצטחק סטפן. הם הלכו כמה דקות בשתיקה, רוקי רץ לפניהם, "הנה, פה שברתי את הרגל." עצר סטפן ליד סלע אחד שנראה בדיוק כמו שאר הסלעים בסביבה, "זוכר? זה היה בחמש עשרה לדצמבר, לפני חמש שנים."
"כן, אני זוכר, אף פעם לא ראיתי את בוריס מודאג כל כך, רק אז קלטתי שהוא באמת אוהב אותך."
סטפן הנהן, "כן, גם אני אוהב אותו, וקשור אליו, וצריך אותו, אבל לפעמים אני צריך גם..." הוא לכסן אל חמי מבט מצועף, "גם אצלך זה היה ככה."
"לא בדיוק," מחה חמי, חש שפניו מתלהטות ומאדימות, "איתי זה היה אחרת."
"אצל כל אחד זה קצת אחרת, ובכל זאת דומה." חלק עליו סטפן, והמשיך ללכת. "הבעיה היא," סח תוך כדי הליכה, נמנע מקשר עין עם חמי, "שרק בן אדם אחד זה פשוט לא מספיק, בהתחלה אתה חושב שכן, אבל אחרי כמה שנים אתה מבין שלא."
"בעיקר אם יש הבדלי גילים כל כך גדולים בין אחד לשני." הסכים איתו חמי.
"זה לא רק הגיל, הנה, אתה וכושי כמעט באותו גיל, ובכל זאת... גם הבדלים בטמפרמנט זו בעיה."
"שני אנשים שחיים יחד זו בעיה, בעיקר אם הם גברים." העיר חמי.
"ובעיקר אם אחד מהם הוא מישהו כמו בוריס." הסתננה מעט מרירות לקולו של סטפן.
"העיקר שאתה אוהב אותו." גיחך חמי בלגלוג.
"אני באמת אוהב אותו." התעצבן סטפן, "מה, אתה לא אוהב את אהרון למרות שהוא... הוא כזה מין."
"כן." הסכים חמי, חצה את הדשא הלח והתיישב בכבדות על אחד הספסלים שחסו מתחת לגגון, קפץ את פיו במורת רוח ושתק. גם סטפן שהתיישב לצידו שתק, מביט ברוקי שהתרוצץ על הדשא רודף אחרי עורבים.
"בוריס אמר לך משהו אחרי שחזרתם הביתה?" שאל חמי אחרי שלא הצליח לשאת יותר את השתיקה הממושכת.
"לא." השיב סטפן בזעף, "אבל אייל שלח לי ווטסאפ על הבוקר. הוא שלף את הנייד שלו והראה לחמי את המסרון ששלח לו אייל, "בוקר טוב יפיוף, יש מצב שניפגש הערב?"
בעוד חמי חוכך בדעתו איך להגיב צלצל הנייד שלו ואייל היה על הקו, "חמי? מצטער להעיר אותך כל כך מוקדם, אבל רוקי נעלם ו..."
"אתה לא מעיר אותי, אני ער מזמן, אני בבית שערים עם רוקי."
"וואלה? איזה יופי, נהדר, מתי אתם חוזרים?"
"עוד חצי שעה נהיה בבית."
"נפלא, חסכת לי טיול בוקר איתו, קמתי קצת מאוחר היום ואני ממש ממהר, אני משאיר לו אוכל בכלי שלו ויוצא, ניפגש בערב, ביי."
"ביי אייל." ענה חמי, סגר והפנה מבט אל סטפן שישב קודר וליטף את פרוותו הלחה של רוקי שהשעין את סנטרו על ברכו, מביט בו במסירות.
"זה היה אייל, הוא יחזור בערב, אתה מתכנן להיפגש איתו?"
סטפן נאנח, "כן, יש לך בעיה עם זה."
"כן." ענה חמי, "אבל מאחר וזה לא עסקי אז עדיף שאני אשתוק."
"באמת עדיף." הסכים סטפן, "ואני אודה לך מאוד אם לא תגיד כלום לבוריס."
"גם אם לא היית מבקש לא הייתי אומר לו משהו, קודם כל זה לא עסקי, ושנית כל הוא ידע גם בלי שמישהו ילשין עליך, הוא לא טיפש ולא עיוור."
"לא, הוא ממש לא טיפש." הסכים סטפן וקם, "קדימה, בוא נחזור, בעוד שעה אני צריך לחתום כרטיס במשרד."
***
חמי המשיך לכתוב בבלוג שלו אם כי לא באותה תדירות כבעבר ולפעמים עבר חודש שלם בלי שהוא מצא זמן לכתוב. הוא כתב רק כשמשהו רציני העיק עליו או כשקרה משהו באמת חשוב, וגם כשכתב לא השתפך וחפר כמו פעם אלא דיווח בקצרה ודי ביובש. הוא היה פשוט עסוק מידי ובדרך כלל גם עייף מכדי לכתוב דפים על גבי דפים כמו פעם. המקרה עם סטפן ואייל גרם לו לשנות ממנהגו. מטבעו חמי היה רודף שלום, שנא מריבות וחיכוכים ורצה שכולם יהיו חברים ויאהבו אחד את השני. הוא היה קשור מאוד לבוריס וגם את סטפן חיבב ושמח שלבוריס היה בן זוג קבוע שדאג לו. העובדה שסטפן מצא עניין בגבר אחר הציקה לו, ועוד יותר הציקה לו העובדה הלא נעימה שאותו גבר היה בן אחיו הצעיר שבעיניו היה עדיין ילד. כל המצב היה ביצתי ומביך ולא נעים, וחמי שנא אפילו לחשוב על זה. הוא התלבט קשות אם לספר לבוריס על העניין או אולי לדבר עם סטפן? אבל הוא כבר דיבר עם סטפן וגם הבטיח משום מה לא לספר כלום לבוריס, יכול להיות שזאת הייתה טעות? ואולי הוא צריך לחטוף שיחה קלה עם אייל? כל אחת מהאופציות הללו טמנה בחובה סוג אחר של מבוכה ואי נעימות, וכולן ביחד גרמו לו לחוש כאילו התיישב על תל נמלים עצבניות במיוחד.
אני פשוט שונא מצבים כאלה ומצטער שבכלל אני יודע מה שאני יודע, הלוואי ואייל לא היה בא לגור פה, והלוואי וסטפן היה מבצע את הבגידות שלו רחוק מהבית והלוואי ו... הלוואי והייתי חוטף איזה אמנזיה או משהו ופשוט שוכח הכל. רוני צוחק ממני ושואל למה אני לוקח ללב, ומה זה עסקי בכלל, ולמה אני לא שם פס וממשיך הלאה?
הייתי עושה את זה ברצון אם לא היה מדובר באנשים שאני מכיר ואוהב ויקרים לי כל כך. הלוואי והייתי יכול לדבר על זה עם בוריס, בעצם אני יכול ואולי אפילו חייב אבל... אני עוד זוכר כמה שנאתי את השיחות האלה מדדי שהיה מרגיש שהוא חייב לספר לי מה רוני עושה בתורניות בבסיס. תיעבתי את הסיפורים שלו וחשבתי שהוא סתם מנסה לסכסך, אני מקווה שבוריס לא יחשוב ככה עלי כי אני באמת שלא רוצה שהם ייפרדו, אבל אני שונא לראות איך סטפן עושה צחוק מבוריס ומזיין מאחורי הגב שלו, אבל מצד שני הרי הם יחד כבר כמה שנים, ובוריס לא טמבל והוא בטח יודע לבד ש... אבל למה דווקא עם ילד קטן כמו אייל? יימח שמך סטפן, אף אחד לא סיפר לך שאסור לחרבן איפה שאוכלים?
רוצה עוד תינוק
חמי ישב מול כוס תה, בהה בטלוויזיה בעודו שקוע במחשבות נוגות, מתלבט איך להגיב לקשר הנרקם בין סטפן, בן זוגו של בוריס ידידו הוותיק, ובין אייל הצעיר, בן אחיו.
"מה קורה חמי?" פנתה אליו אורה שנכנסה הביתה, ורודת לחיים ועליזה אחרי טיול אחר צהרים חביב עם רוקי ועם נמרוד.
"הכל בסדר." ענה חמי וניסה לחייך.
"אבא ראינו נוריות." התפרץ נמרוד לשיחה, "הן דומות לכלניות, אבל הן לא, וגם אותן אסור לקטוף, יודע למה?"
"שכחתי כבר, תזכיר לי." התרחב חיוכו של חמי ונעשה קצת יותר טבעי.
"כי הן פרח מוגן." צעק נמרוד בהתלהבות, "וראינו גם כליל החורש שעוד מעט יתחיל לפרוח, וראינו גם רקפות, וחיפשנו פטריות, אבל לא מצאנו."
"נמרודי גם אם תמצא פטריות אל תאכל אף פעם פטריה בלי לשאול אותי או את אימא כי יש פטריות רעילות שאסור..."
"אני יודע, אני יודע. אני רעב, אפשר טוסט פיצה וקורנפלקס וחביתה ו..."
"אפשר הכל." התערבה אירה בשיחה, "אבל קודם לשטוף ידיים." היא נגעה לרגע בכתפה של אורה והן החליפו מבט שלא נעלם מעיניו של חמי, "בואו ילדים," קראה אירה לתאומים, "תסדרו את השולחן ואני אכין חביתה וירקות, ונמרוד יוציא מהמקרר גבינות וחלב לקורנפלקס." זרזה את החבורה העליזה למטבח, מניחה את אורה וחמי לבד.
מעניין מה הן זוממות? תהה חמי בליבו, ולפני שהספיק להגיד משהו פתחה אורה ושאלה אותו אם הכל בסדר, ולמה הוא כל כך שתקן בזמן האחרון?
"אני לא שתקן, אני נוגה ומתלבט." ענה לה חמי תשובה שידע שתשעשע אותה.
אורה גיחכה, "בנוגע למה אתה מתלבט כל כך מר המלט היקר?"
"בנוגע ליום ההולדת שלך אורל'ה." שיקר חמי, ולמרות שמטבעו סלד משקרים והעדיף תמיד להגיד אמת הפעם לא היסס והעדיף לשקר מאשר לדבר עם אורה, או עם כל אישה אחרת, על המערבולות הביצתיות שנוצרו בקרב ידידיו חובבי הגברים. הוא ידע שזו צורת מחשבה מיושנת ולא ראויה למאה העשרים ואחת, אבל בכל זאת חש שלא ראוי לחשוף את כל הנושא המביך הזה בפני נשים, אם כי היה לו ברור שאם יגיד להן דבר כזה הן יצחקו ממנו, או אפילו יכעסו, ובכל זאת העדיף לשקר ולא לדבר עם אם בנו על חיי המין המביכים של חבריו ההומואים.
"בפברואר, שזה ממש עוד מעט, תהיי בת ארבעים, ולכבוד היום הולדת החשוב הזה אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת ומשמעותית, אבל אין לי מושג מה." אמר, מצדיק בינו לבינו את השקר התמים הזה בכך שזאת בעצם האמת, הוא לא ידע איזה מתנה להעניק לידידתו ושותפתו להורות על נמרוד.
"מעולה," שמחה אורה, "כי האמת שכבר מזמן רציתי לדבר אתך על הנושא הזה, ורק חיכיתי להזדמנות המתאימה." היא נרכנה לעברו, קופצת את ידיה לאגרופים קטנים כפי שעשתה תמיד כשהתרכזה במשהו חשוב. גם נמרוד נהג ככה והתנועה הקטנה הזו תמיד הצחיקה את חמי ומילאה את ליבו רוך, "מה את רוצה אורה, רק תגידי, עד חצי המלכות." חייך אליה בחיבה.
"מה שאני רוצה זה עוד ילד." הדהימה אותו אורה.
את זה חמי בהחלט לא צפה, "עוד ילד?" נדהם ופניו שבו והרצינו, "למה? לא מספיק לך נמרוד שלנו?"
"מספיק לגמרי, אתה יודע שהוא החיים שלי חמי, אבל אני רוצה גם ילדה קטנה וחמודה."
"ואם במקום ילדה יהיה עוד בן, ואולי אפילו, ירחם השם, תאומים, ואם, חס וחלילה... הרי היריון בגילך..." פניה של אורה התכרכמו ודמעות איימו לגלוש מעיניה, וחמי נבהל וניסה לפייס ולתקן, אבל הסתבך עוד יותר, "ברור שיש נשים שיולדות בגיל כזה, ואפילו מבוגר יותר, אבל אחרי גיל שלושים וחמש זה תמיד מסוכן יותר, וגם אצל גברים איכות הזרע יורדת עם הגיל, והרי גם אני כבר לא ילד." המשיך וברבר, לחוץ ומבוהל, ומזל שאירה קראה להם לאכול ועצרה את שטף דיבורו.
"אז אתה מסרב?" שאלה אורה בעוד הם שוטפים ידיים בכיור השירותים.
"לא אמרתי שאני מסרב, רק ציינתי שזה מסוכן."
"החיים הם עניין מסוכן, כל דבר יש בו איזה סיכון, אז מה, תשב כל היום בבית ולא תזוז?" התריסה אורה.
"גם זה מסוכן, לא לזוז אני מתכוון." ניסה חמי להתחכם.
אורה הפנתה אליו את גבה, תלשה נייר טואלט ומחטה בקול את אפה, וחמי רך הלב, ויש שיגידו חלש האופי, נכנע מיד. "נו, די אורל'ה, אם את רוצה עוד ילד נעשה עוד ילד, אבל בתנאי שתהיה שטיפת זרע ונעשה בדיקת מי שפיר, בסדר?"
"אבל חמי התוצאות של הבדיקות דם שלך מעולות כבר המון זמן, רמת הנגיף אצלך היא אפס, וקראתי באינטרנט שבמצב שלך אתה לא מדבק."
"כן, גם אני קראתי את המאמר הזה, ובכל זאת אני לא מוכן לקחת סיכון, אם אני חס וחלילה אדביק אותך אני... לא מוכן להסתכן בזה, ובגלל ששנינו כבר די מבוגרים אנחנו חייבים לבדוק שהעובר, אם נצליח לעשות אחד כזה, יצא בריא, את מסכימה איתי?"
אורה נאנחה, "כן, אני מסכימה, תודה חמוד." נישקה את לחיו, "ועכשיו בוא לאכול."
הם התיישבו עם כל השאר, ואירה שבאותו ערב הייתה בתורנות מטבח הגישה להם סלט וחביתה ותוך כדי כך שוב החליפו היא ואורה מבטים חטופים, אורה הנהנה הנהון זעיר כמעט לא מורגש ואירה בתגובה חייכה חיוך קטן כמעט בלתי נראה. חמי קלט באותו רגע שהשתיים תכננו מראש את השיחה איתו ותהה מה הן היו עושות אם הוא היה מסרב בתוקף? למרות שהסכים הוא עדיין חש מעט אי נוחות מכל הרעיון, שוב יצטרכו ללכת למרפאת פוריות ולשלם הון קטן על שטיפת זרע, ושוב העניין הנתעב של ההפריה המלאכותית, ושוב המתח עד שמקבלים תשובה, וגם אחרי שיקבלו תשובה חיובית, בהנחה שזה יקרה, ימשיכו להיות דרוכים ולחוצים ומתוחים לאורך כל ההיריון, ואחר כך הסיוט של הלידה, וגם אם אחרי כל התלאות הללו סוף סוף יהיה תינוק או תינוקת יתחיל מסע ייסורים חדש של חיתולים, ולילות ללא שינה, וחיפושים אחרי מוצץ, וביקורים אצל רופא ילדים, ודאגות על גבי דאגות, שלא לדבר על הוצאות כספיות עצומות. כבר היה זול ופשוט יותר לצאת למסע סביב העולם ביאכטה או לשלם על טיסה לחלל הרהר נוגות בינו לבין עצמו, ובסתר ליבו קיווה שכל העניין ייכשל, הרופאים יגידו לאורה שבגילה, ובמצבה הבריאותי, ושתגיד תודה שיש לה ילד אחד בריא ומושלם, והוא אפילו לא בן יחיד כי הרי הוא גדל עם התאומים של רוני כאילו היו אחים, ומה רע להם ככה? ונגיד שהכל יצליח ויתנהל על הצד הטוב ביותר ויהיה תינוק או תינוקת שיתפתחו כראוי, ויהפכו לבן אנוש קטן ומוצלח כמעט כמו נמרודי המושלם, הוא בטח ירצה חדר משלו אחרי כמה שנים, ואם זו תהיה בת, חמי התקשה לדמיין את עצמו אב לבת, על אחת כמה וכמה, ואיך הם יסתדרו אז? הרי כיום הכל פשוט מושלם, לבנות יש את חדר השינה הענקי והמרווח שלהן, לו ולרוני יש את חדר השינה הפחות גדול אמנם, אבל בכל זאת מוצלח מאוד, עם שירותים נפרדים וחדר ארונות מרווח. ובין שני החדרים הללו יש עוד שני חדרי שינה. אחד לתאומים ואחד לנמרוד. והם כבר תכננו שאחרי שצליל תגדל מעט הם יעבירו אותה לחדר השינה הקטן יותר מבין חדרי הילדים. והבנים ישנו יחד בחדר הגדול יותר ו... הדלת נפתחה בתנופה ורוני התפרץ למטבח. מלא מרץ ושמחת חיים. בדיוק כמו שהיה עושה בזמנו כשהם עוד היו רווקים צעירים וחרמנים.
"שלום לבנים ולבנות." קרא כמו שהיה עושה תמיד, ליטף וחיבק את הילדים שחשו אליו בשמחה, חייך אל הבנות שחייכו אליו חזרה, והתיישב מול חמי הקודר שהניד לעברו את ראשו בברכה. "מה קרה? אתה מרגיש לא טוב? למה יש לך פרצוף של שמאלני חמוץ?"
"כי זה מה שאני." השיב חמי, מוקנט.
"הוא לא חמוץ, הוא מתלבט ונוגה." הצטחקה אורה אל רוני וזקרה בוהן לאות הצלחה.
"כבר לא מתלבט, אבל בהחלט נוגה." ענה חמי, קולט מבלי משים שגם רוני היה שותף למזימה וקם ממקומו, "נראה לי שכולם כבר גמרו לאכול, אתה רעב רוני?"
"לא, אכלתי כבר ארוחת ערב." השיב רוני, "אני רק רוצה כוס תה."
"אני אכין לך, עזבי אירה, אני כבר אסדר הכל." החל חמי להוריד כלים מהשולחן.
"ילדים, הגיע הזמן להתקלח לפני השינה." קראה אורה ויצאה מהמטבח, מלטפת בדרך את כתפו של חמי. הילדים והבנות יצאו מהמטבח והשניים נשארו לבד. חמי הכין לרוני כוס תה עם שיבה ודבש, והחל למלא את המדיח בכלים מלוכלכים.
"אפשר לדעת למה אתה נוגה מנחם?" לגם רוני מהתה שלו ונגס בעוגייה.
"כי אני חי עם חבורה של בוגדים שזוממים מזימות מאחורי הגב שלי." השיב חמי בעוקצנות.
"די להיות פראנואיד חמי, אם לא היית מסכים אף אחד לא היה מכריח אותך, וחוץ מזה, לא בא לך עוד תינוק אחד, מתוק וחמוד כמו נמרודי?"
חמי הפעיל את המדיח והתיישב מול בן זוגו הוותיק, "נראה לי ששכחת כבר כמה עבודה ומאמץ והוצאות זה לגדל ילד."
"בחייך, זה לא כזה נורא."
חמי הניד בראשו, "זה כן נורא, טוב, אולי נורא זו לא המילה הנכונה, אבל זה ממש קשה ומתיש, ואפילו מפחיד, זה מה שאני זוכר מכל החוויה של טיפול בנמרוד, אורה למדה והפגינה במחאת הקוטג', ואני הייתי המון לבד עם הילד ולא הפסקתי לפחד, מזל שאימא שלי עזרה."
"גם אני עזרתי." מחה רוני.
"כן, כשהיית אפילו עזרת קצת, אבל רוב הזמן לא היית, ואחר כך בכלל עזבת את הארץ ועד שחזרת..."
"כבר היית עם בועז." האשים רוני.
"כאילו שאתה לא היית עם אחרים כשהסתובבת לך בקליפורניה." החזיר לו חמי כגמולו. לרגע הם הביטו זה בזה בכעס ואז הניח רוני את כפו על ידו של חמי וליטף אותה בעדינות, "מנחם די, בוא לא נחזור שוב לסיפור הישן הזה," ביקש, "המחאה נגמרה ואורה כבר לא סטודנטית, וכולנו בוגרים וחכמים יותר, והפעם לא תהיה לבד אפילו רגע, נשבע לך."
"טוב, בסדר." אמר חמי בספקנות.
"מה, אתה לא מאמין לי?" נעלב רוני.
"אהרון, אני מאמין שכרגע אתה מתכוון למה שאתה אומר, אבל לך תדע מה יקרה בעתיד, ובכלל, אין טעם להתווכח על זה עכשיו כי בכלל לא בטוח שאורה תצליח להיכנס להיריון."
"למה שלא תצליח?"
"כי היא כבר בת ארבעים, וגם אם היא תצליח יש עוד בדיקת מי שפיר לעבור... נחיה ונראה מה יקרה."
"אני בטוח שהכל יהיה בסדר." הכריז רוני באופטימיות, מתעלם מהבעתו הקודרת של חמי והלך לראות טלוויזיה, משאיר את חמי לבדו, טרף להרהורים נוגים.
מיומנו של חמי
אני לא מבין מה עובר עלי, למה הרצון של אורה בעוד תינוק מכניס אותי למצב רוח כל כך קשה. אני מרגיש שאני נופל לדיכאון ולא מבין למה דווקא עכשיו, כשהכל הסתדר לי כל כך טוב. יש לנו בית משלנו, הילדים בריאים ומשגשגים, העבודה בסדר, הבנות נהדרות ותענוג לגור אתן, ואפילו רוני נרגע והזוגיות שלנו פורחת. אין מריבות יותר ואין צרות. הוא עובד בעבודה שהוא אוהב, וההורים שלו נרגעו וכבר לא לוחצים יותר עליו, ואפילו הקשר המטריד של אייל עם סטפן הפסיק לאחרונה, אני חושב, כי אייל ממש עסוק בלימודים ועבודה, וגם את סטפן אני רואה רק מידי פעם, כשאני מטייל בבוקר עם רוקי החמוד. הוא רץ, מנופף לי לשלום, וממשיך, ואני הולך לאט יותר, נח קצת בפארק, וחוזר בנחת הביתה להעיר את הילדים, ולהכין להם ארוחת בוקר. כל השאר יוצאים מוקדם יותר לעבודה, לפעמים אורה אוכלת אתנו בבוקר, ולפעמים גם היא יוצאת קודם. אני אחראי על הפיזור של הילדים עם ארוחות עשר, ואחר כך עושה קניות או מנקה קצת, או סתם סידורים, ובצהרים הולך לעבודה. עד אז אורה חוזרת ומקבלת את הילדים, ובערב כולנו נפגשים, אוכלים יחד ואחר כך טלוויזיה, פיפי ולישון. כמובן שיש שינויים וכל פעם צץ משהו אחר, אבל סך הכל אין שום סיבה להתלונן. כולם בריאים ומרגישים טוב, עובדים, לומדים ומרוצים מהחיים. גם בוריס שחגג לא מזמן שישים מרגיש טוב, שומר על דיאטה בריאה, ממשיך לעבוד ונראה שהכל בסדר אצלו. אף פעם לא דיברתי איתו על סטפן, ולדעתי עשיתי בשכל. הוא חבר שלי ואני אוהב אותו, אבל יש דברים שהם לא עסקי ועדיף לשתוק. סך הכל אין שום סיבה שלא יהיה לנו עוד ילד, ובכל זאת הרעיון מעיק עלי ומפריע לי, ואפילו מפחיד אותי. אין לי מושג למה.
הבוקר, הלכתי כרגיל עם רוקי המתוק, אני ממש אוהב את הכלב החכם והחמוד הזה, ופתאום סטפן מופיע, משיג אותי בריצה כרגיל, אבל במקום להגיד בוקר טוב ולהמשיך הלאה הוא נעצר, מלטף את רוקי והולך לצידי, מפטפט בחביבות, שואל מה נשמע ומה חדש, ואיך כולם? ואז אומר, כאילו כבדרך אגב, שבקרוב לא נראה אותו יותר כי הוא קיבל תשובה חיובית. כמובן שדבר ראשון שעלה לי בראש זה שהוא נדבק ומיד נבהלתי, "תשובה חיובית למה?" שאלתי, כנראה שבטון ממש לחוץ, כי סטפן חייך וליטף לי את הכתף בתנועה מרגיעה.
"לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, חשבתי שבוריס סיפר לך שאני מחכה לתשובה מברקלי."
"ברקלי?" התפלאתי, "אוניברסיטת ברקלי באמריקה?"
"כן," הנהן סטפן, מרוצה מאוד מעצמו, "אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה מזמינה אותי לעשות אצלם את הדוקטורט עם אפשרות להמשיך לפוסט דוק."
"לא, בוריס לא אמר לי כלום. אז מגיע לך מזל טוב, נכון?"
"כן, בהחלט." זרח סטפן.
"למה דווקא ברקלי? אין די אוניברסיטאות בארץ? מה רע בטכניון?"
"שום דבר חוץ מזה שהוא בארץ, ואני..." הוא נשם נשימה עמוקה, "אפשר להגיד שמיציתי את המדינה הזאת."
"וואלה?" שמרתי על ארשת פנים רגועה למרות שדי נעלבתי, ואפילו נפגעתי בשמה של המדינה המסכנה שלנו.
"חמי, תקשיב." התיישב סטפן על אחד מהספסלים של הפארק, "אני יודע שאתה ציוני ופטריוט ואוהב את המדינה והכל, ובעצם גם אני, מדינת ישראל תמיד הייתה טובה אלי למרות שאני בעצם לא יהודי, רק אבא שלי יהודי, אבל תמיד התייחסו אלי יפה, הייתי עתודאי, ואחרי השירות הצבאי שלי בחיל אוויר שהיה ממש לא קשה קיבלתי מלגת לימודים, באמת שאין לי טענות, אבל יש לי עיניים ואוזניים, ואני מסתכל מה קורה פה, במדינה הזאת, ואני מקשיב לאנשים, אני מבין מה הולך להיות פה בעתיד, ואני לא רוצה להיות פה כשזה יקרה."
"כשמה יקרה?" שאלתי אם כי ביני לביני די הבנתי למה כוונתו.
"המדינה הזאת הופכת לאט לאט, ובזמן האחרון קצת יותר מהר, למדינת עולם שלישי, יותר דתיים ויותר ימניים ופחות ופחות ליבראליים וסבלניים. אני גם הומו, וגם לא יהודי וגם משכיל, אני לא דתי ואני ליברל שאוהב לחיות טוב, לאכול טוב וליהנות מחיי מין חופשיים. אני די בטוח שבעוד עשר, עשרים שנה, לטיפוס כמוני לא יהיה מה לחפש פה יותר, אתה מבין מה אני אומר?"
"כן, אני מקווה שאתה טועה, אבל אני מבין, ומה עם בוריס?"
סטפן משך בכתפיו, "אני אוהב אותו, הוא בן אדם נהדר, והיו לנו כמה שנים ממש טובות יחד, אבל הוא הרבה יותר מבוגר ממני, ומה לעשות, אני והוא... איך להגיד? מיצינו." הוא חייך חיוך מתנצל, "על אייל אתה לא שואל?"
"לא, זה לא עסקי."
"נכון, אבל אייל הוא קרוב משפחה שלך, ואתה דואג גם לו, נכון? אז אל תדאג, הוא בחור מצוין, ילד ממש חמוד, ואיך אומרים ביידיש? מענטש, אבל בעיני הוא עוד ילד וכמוך הוא קשור מאוד למדינה, ולהורים שלו ובכלל, אני לעומתכם טיפוס יותר קוסמופוליטי, אתה מבין."
אמרתי שאני מבין ושאני מאחל לו הצלחה, והוא אמר תודה, ליטף לי את הלחי והמשיך לרוץ בעוד אני חוזר בקצב איטי יותר הביתה, להעיר את הקטנים ולהכין להם כריכים לבית הספר ולגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה