5. כמה עצב יש באהבה

?ARE YOU LONESOME TONNIGHT

ארקאדי צץ שוב בחיי שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. זה היה באוגוסט, ביורצאייט השלושים למותו של אלביס. היה יום שישי בצהרים וברדיו הייתה תכנית עם השירים שלו. הקשבתי להם ברדיו כשחזרתי מהעבודה, מודה בליבי לחמי שהתקשר יום קודם להגיד לי להקשיב לגל"צ בשעה אחת בצהרים. מתאים לחמי לזכור שאני אוהב את המלך ולטרוח להתקשר להזכיר לי להקשיב. בחור אחר במקומו, אחרי התרגיל שעשיתי לו עם ארקאדי, לא היה מוכן להשתין עלי אפילו אם הייתי עולה באש, אבל חמי אף פעם לא נטר טינה לאיש, לא חשב מחשבות נקמה, לא בזבז את הזמן שלו בשנאה. בזמנו חשבתי שהוא טיפש וקצת תמים, אבל עם הזמן שיניתי את דעתי והבנתי שעדיף להיות ילד תמים ונאיבי במקום זקן נטול אשליות ושונא אדם כמוני.

באותו יום שישי חם של אמצע אוגוסט כשישבתי במכונית הממוזגת שלי והקשבתי למלך שר את 'קינג קריאול' נזכרתי ברוני, הפרענק הקטן של חמי, וכמה יפה הוא היה מנענע את התחת החמוד שלו כשרקד וחשבתי עד כמה חמי צדק כשהעדיף לאהוב ולסלוח לו במקום לכעוס ולהתמרמר על הבגידות שלו.

אחרי שחניתי נשארתי לשבת עוד כמה דקות במכונית, נהנה מהקרירות של המזגן ומצחוקו המסטולי של המלך ששיבש ללא הכר את השיר 'האם את בודדה הלילה' יודע שגם חמי מקשיב לאותו קטע ומחייך כמוני בדיוק מאותן סיבות.

כיביתי את המנוע רק אחרי שהמלך שסיים לשבש את השיר צחק את צחוקו המשוחרר והעליז והודיע בעליצות שהקריירה שלו הושלכה זה עתה לפח, ויצאתי אל הכבשן הבוער בחוץ. כמו שקורה לי בכל קיץ הרגשתי גם היום שקיץ כזה חם עוד לא היה, והתפלאתי שוב איך אני מחזיק מעמד כל שנה מחדש בחום הנורא הזה.

נעלתי את האוטו וחציתי את הכביש הריק, נהנה מאווירת יום שישי שריחפה בחלל העולם. לא הייתי זקוק ללוח שנה כדי לדעת שעוד מעט תיכנס השבת, התנועה ברחוב הלכה ופחתה ומעין רגיעת סוף שבוע נפרשה על הרחובות הקלויים בשמש, רגיעה שאפשר להרגיש רק כאן, בארץ המוזרה הזו שכנראה אף פעם לא ארגיש בה לגמרי בבית.

נכנסתי לחדר המדרגות המוצל שכמו בכל יום שישי בשעה זו רצפתו הייתה לחה ומדיפה ריח של ריצפז ודילגתי בזהירות בין הקטעים הרטובים כדי לא לספוג נזיפה ממימי שכעסה אם מישהו היה דורך לה על הרטוב. עליתי מהר, פוסח על שתי מדרגות והגעתי לדירה שלי מתנשם מעט, אבל גאה בעצמי על שבגיל חמישים אני עדיין יכול לעלות שלוש קומות בזריזות של נער.

אולי חמי צודק וחמישים זה השלושים החדש? ואז ראיתי את ארקאדי יושב על הרצפה, גבו נשען על דלת הדירה שלי, עיניו עצומות, ובבת אחת הרגשתי זקן ועייף. ברגע שנעצרתי מולו הוא פקח את עיניו, חייך והושיט לי את ידו כדי שאמשוך אותו אלי. אחרי היסוס קל עשיתי זאת, בוחן אותו בקפידה, מחפש סימנים לשכרות, או גרוע מכך, אבל מבטו הכחול היה צלול והוא נראה נקי ומסודר, אם כי כרגיל, רזה מידי.

"מה שלומך בוריס?" שאל ונישק את לחיי, כורך יד דקה וזהובה סביב צווארי.

"בסדר, תודה, ואתה ארקאדי?"

"מצוין." קרן אלי, "התגעגעתי, ואתה?"

המהמתי משהו לא ברור בעודי מתעסק בפתיחת הדלת וקיללתי בליבי את דניס ששוב נעלם ומי יודע מתי ישוב, אם ישוב בכלל.

"ומה שלום ואניה שלנו?" שאל ארקאדי בחביבות והתיישב במטבח הקטן והמבולגן שלי.

"עדיין בברלין ולא יחזור כנראה לארץ."

"וחמי? עדיין עם הצייגענר המשוגע שלו?"

"לא." אמרתי, וכדי לא להביט בפניו התחלתי להדיח את הכלים למרות שאני שונא את העבודה הזו ואף פעם לא מצליח להשאיר אחרי כיור נקי וכלים שטופים כהלכה. אצלי תמיד נשברת איזה כוס או צלחת, קדמת חולצתי לעולם נרטבת ולמרות כל מאמצי הרצפה סביבי הופכת לשלולית.

"חמי ואהרון כבר לא ביחד." הוספתי כלאחר יד ומיד אחר כך נחפזתי לשאול מה שלום הוריו ולברר איך אימא שלו מרגישה. "היא בטח מאושרת לראות אותך." חייכתי אליו חיוך גדול ומזויף.

"אז חמי לבד עכשיו?" התעלם ארקאדי מהניסיון המגושם שלי להסיח את דעתו.

"לא. הוא לא לבד. יש לו מישהו חדש, בעצם לא חדש אלא ... אני לא יודע אם אתה מכיר אותו. אחד ששמו משה מצקין. הוא חבר ותיק של חמי, בחור טוב, אתה זוכר אותו?"

"לא. הוא בחור יפה?" שאל ארקאדי. 

"לא כל כך." הודיתי, "אבל זה לא משנה."

ארקאדי צחק וניער את תלתליו ששוב היו ארוכים וזהובים כמו באותו קיץ רחוק שבו ראיתי אותו לראשונה, הקיץ ההוא שאני לא אוהב לחשוב עליו.

"בטח שזה משנה, ורוני? מה איתו? הוא בארץ?"

לא היה טעם לשקר לו, הוא היה מגלה את זה במוקדם או במאוחר. "אין רוני." אמרתי בפשטות.

"אין? מה זאת אומרת אין? הוא לא בארץ? בגלל זה הם נפרדו?"

"לא, הם נפרדו כי אהרון מת." אמרתי, ושוב הרגשתי שמץ מהתדהמה שהרגשתי ביום בו נודע לי שהבחור הכול כך חי, אנרגטי, סקסי וקופצני הזה מת. חמי סיפר לי שגם הוא מרגיש ככה כל בוקר כשהוא קם ונזכר כל פעם מחדש שרוני לא חי יותר.

"לא יכול להיות, אתה צוחק ממני?" בחן ארקאדי את פני כדי להיות בטוח שאני לא חומד לי לצון, "הכושי של חמי מת? איך זה יכול להיות שהוא מת?"

"עובדה." פסקתי, הסתובבתי בגבי אליו והמשכתי לשטוף את הכלים המלוכלכים, שובר תוך דקה שלוש צלחות שנדבקו זו לזו ופוצע את אצבעי, מה שנתן לי תירוץ מצוין לקלל ולכעוס במקום לבכות.

לא שזה הטעה את ארקאדי כמובן, אם יש משהו שהוא מבין בו זה תירוצים.

"איפה חמי גר עכשיו?" שאל בסקרנות ערנית שמתחה את עצבי.

"לא כאן." ניסיתי להישאר עמום ומשועמם.

"כן, אני רואה שהוא לא גר כאן." העביר ארקאדי מבט על הדירה המבולגנת שלי והביט בי בציפייה לתשובה מפורטת יותר.

"הוא גר רחוק מפה ויש לו את החיים שלו. עזוב."

"אני רק רוצה להגיד לו שלום בוריס, תפסיק להתנהג כמו אימא שלו."

החלפנו מבטים ואני השפלתי את מבטי ראשון. זכר הלילה ההוא, ליל כל הקדושים בבוסטון, עדיין העיק עלי, וגם עליו אני מניח, אם כי הוא מעולם לא דיבר על מה שקרה אז ואף פעם לא הודה שבגלל אותו לילה ניסה להתאבד.

"אני חושב שהכי טוב זה שתעזוב אותו לבד." אמרתי, מנסה להישמע אגבי ורגוע. "עבר עליו מספיק בזמן האחרון."

"דווקא בגלל זה אני רוצה..." מחה ארקאדי בעלבון, ואז הטלפון צלצל וזה היה חמי.

"זה אני." הוא אמר בעליזות, "קנינו המון ענבים ותפוחי עץ. אתה בבית? אני רוצה להשאיר אצלך קצת, להביא לך גם חלב?"

"דוצ'ינקה," אמרתי, "תשמע, אני קצת עסוק עכשיו, עדיף ש..."

"מה? דניס חזר?"

"לא, זה... אני אגיע אליכם מאוחר יותר, בסדר?"

"אבל אני ממש פה למטה." מחה חמי ופתאום התמלא דאגה לשלומי, "בוריס, הכול בסדר? אתה בסדר?"  

מה אני עושה עם הפולנייה המרגיזה הזו? אם רק לא היה חשוב לי כל כך לא לפגוע שוב ברגשותיו...

"כן, בטח, זה רק ש..."

ארקאדי, זריז וערמומי כמו כייס, ניצל את היסוסי וחטף ממני את הטלפון. "חמי, זה אתה?"

"ארקאדי? כן, זה אני. מתי חזרת?"

"לפני כמה ימים. איזה מזל שבדיוק עכשיו התקשרת, קדימה, בוא, אנחנו מחכים לך." חייך אלי ארקאדי חיוך ניצחון מלאכי.

"אני בא, אבל אני לא לבד. אני מבקש ממך קאדיצ'קה, הפעם בלי תעלולים." אמר חמי ברוסית, "ותן לי את בוריס."

ארקאדי מסר לי את הטלפון והצטחק בלגלוג כשהתרחקתי ממנו והפניתי אליו את גבי.

"מה קורה איתו? הוא בסדר?" שאל חמי בקול חרישי.

"כן, הוא נראה טוב. יותר מידי טוב אם תשאל אותי." לא יכולתי למנוע משמץ מרירות להסתנן לקולי. "אתה עם מיצי?"

"כן."

"עדיף שהוא לא יעלה."

"אני יודע, אבל אין ברירה."

חשבתי על מיצי הנמוך והעגלגל שאהב את חמי בצורה נואשת מידי עומד מול ארקאדי שנראה כמו מלאך יפה תואר ועורפי החל להזיע. "חמי, זה לא ייגמר טוב." אמרתי, "אנחנו חייבים לעשות משהו. יש לך רעיון?"

"כן, להתחיל להתפלל." ענה חמי וסגר.

****

האהבה לחמי הפכה את מיצי לאדם סבלני ומחושב, אולי אפילו ערמומי. בביקור הקצר שלהם אצלי הוא קלט מיד את ההסתייגות שלי מחידוש הקשר בין ארקאדי לחמי ומיד למחרת התקשר אלי והתחיל לשאוב ממני מידע ולתכנן את מהלכיו לעתיד.

כמובן שזה היה מיותר לגמרי וכל האנרגיות שהוא השקיע בחששות ובדאגות היו לשווא, אבל ידעתי ששום דבר שאגיד לו לא יעזור, ארקאדי היה יפה מידי והחיבוק שלו ושל חמי העיד על אינטימיות שהחרידה את מיצי. ראיתי את בהלתו וייאושו וידעתי ששום דבר שאגיד לא יעזור. הוא פשוט היה צעיר מכדי להבין שהוא טועה, שאהבה זה לא פרס שצריך להתאמץ בגללו ושאין שום ערך למונוגמיה הגופנית שהוא החשיב כל כך. למרות זאת חיבבתי אותו מאוד ורציתי לעזור לו ולכן הקדשתי לשיחה אתו את כל תשומת ליבי.

"ארקאדי זה אריאל שחמי כתב עליו בסיפור שלו על אהבה ראשונה?" שאל, מתחיל לחקור אותי קצת בחששנות, אבל הולך ונעשה נועז משאלה לשאלה.

"כן מיצי, אבל תזכור שזה היה רק סיפור ולחמי יש דמיון עשיר. לא בטוח שזה באמת קרה ככה."

"אבל הכרת אותו אז, חמי באמת היה מאוהב בו?"

"מיצי, הייתי אז בחו"ל, חזרתי רק בסוף הקיץ לסיים את הגירושין שלי. אני לא יודע מה באמת קרה שם."

"לפי הסיפור של חמי גנבת לו את ארקאדי."

נאנחתי חרש, עד מתי הסיפור הזה ירדוף אותי חשבתי במורת רוח, ושוב ניסיתי להצטדק ולהסביר את הסיטואציה המוזרה שנוצרה אז - חמי מאוהב עד למעלה מראשו במי שהוא חשב למלאך יפה תואר ותמים ואני מביט מהצד בזוג הזה, הכול כך לא הולם, רואה איך חמי עומד שוב להתאכזב ולהיפגע...

"אז זיינת את ארקאדי רק כדי שחמי יבין איזה מניאק הוא?" עקץ מיצי.

"לא, זה לא היה ככה, אבל בעצם אולי... אני לא יודע מיצי. זה קרה מזמן וזה לא חשוב עכשיו. חמי כבר לא מאוהב יותר בארקאדי ואנחנו התגברנו על הסיפור הזה מזמן."

"אז למה אתה וחמי לא נהייתם זוג?"

כי עד שהבנתי עד כמה אני מתגעגע אליו הוא כבר היה כולו של רוני חשבתי לעצמי במרירות, אבל למיצי אמרתי שזו שאלה טיפשית.

"למה שאני אחיה עם ילד בגיל של הבן שלי?" נזפתי בו, ובעצמי.

"למה לא? אתה חי עם דניס והוא יותר צעיר אפילו ממני."

"אני לא חי עם דניס. לפעמים הוא גר אצלי בדירה, זה הכול."

"והיית גם עם דדי."

"מיצי, אתה באמת חייב למצוא לך חיים ולהפסיק לעקוב אחרי הזיונים שלי."

"הזיונים שלך לא מעניינים אותי." הסתמר מיצי בעלבון, שוכח למרבה הנוחות שגם אני והוא ... (טוב, לא חשוב. זה לא היה הוגן להזכיר לו את זה כרגע).

"מה שאני מנסה להגיד זה שאתה אוהב אותם צעירים וזה שחמי צעיר ממך בהרבה זו ממש לא סיבה." המשיך מיצי לחפור, "וחוץ מזה אני יודע שאתה והוא שלפעמים אתם... אתה אמרת בעצמך שיש לכם הבנות."

אם זה היה כל אחד אחר כבר הייתי מזמן מסיים את השיחה בטריקה רועמת, אבל הבנתי לגמרי את הכאב והחרדה של מיצי שגרמו לו לדבר בחוצפה ולכעוס עלי במין צורה צדקנית מרגיזה שבאורח מוזר הזכירה לי את אשתי בסוף הנישואים האומללים שלנו.

יכול להיות שהשלכתי עליו את רגשות האשמה שלי כלפיה? אולי, מי יודע.

"משה, תירגע בבקשה ותסביר לי מה אתה רוצה ממני."

"אני רוצה שתספר לי עליו, על המלאך של חמי."

"בחייך מיצי, אל תבלבל בין סיפורים למציאות! ארקאדי לא היה אף פעם מלאך, מי כמו חמי יודע את זה."

"אז מה הוא חוץ מזה שהוא נורא יפה וסקסי ובלונדיני?"

"הוא רק ילד מסכן מיצי, תאמין לי שאין לך מה לקנא בו."

"הוא לקח את חמי לעשות קניות." התפרץ מיצי לנאום התוכחה שלי.

"קניות של מה?" הופתעתי. חמי תיעב קניות כאחרון הסטרייטים, כמעט כמוני.

"של בגדים. חמי הולך לחתונה של מישהו מהעבודה שלו והוא הלך לקנות בגדים יפים עם ארקאדי."

"נו, טוב. לארקאדי באמת יש טעם טוב בבגדים, קצת מגונדר מידי לטעמי, אבל חמי שלנו לא ייתן לו להלביש אותו בשמאטעס מוגזמים מידי."

"רציתי לבוא אתם וחמי לא הרשה לי."

"זה מה שהוא אמר? אני לא מרשה לך לבוא?" השתוממתי.

"לא, לא בדיוק. הוא התחמק ממני בתירוצים טיפשיים, אמר שהוא אוסף את ארקאדי מהעבודה ושהם ידברו רוסית ואני לא אבין ושאני בטח אהיה עייף..." מיצי התחיל לבכות בכי של עלבון שנגע מאוד לליבי.

"אבל באמת מיצי, תפסיק להיות דרמטי כזה, אם הוא היה הולך עם פזי או גולן, או מישהו אחר מהקבוצת תמיכה שלו לא היית מתרגש בכלל, אז למה..."

"כי הוא כזה יפה בוריס. ראית כמה שהוא יפה? הם שניהם כל כך יפים יחד ואני... אני סתם מיצי השמן."

"אתה לא שמן, אתה שמנמן וחמי אוהב אותך כמו שאתה."

בכיו של מיצי התגבר. "לא נכון, הוא אהב את רוני שהיה רזה וחלק וחטוב, והוא אהב את ארקאדי היפיוף ואני... אותי הוא סתם סובל."

"זה פשוט לא נכון." מחיתי בעוז, "תשמע, אולי תקפוץ אלי לקפה או משהו? אם תישאר לבד סתם תכנס לדיכאון. עדיף שתבוא אלי."

האמת שלא רציתי אותו אצלי, הייתי עייף, רציתי לשבת בשקט עם ספר או סתם לבהות באוויר או בטלוויזיה - אותו דבר בערך - אבל הוא בכה והשיחה בטלפון התחילה להתיש אותי.

קיוויתי שהוא יגיד שהוא עסוק או משהו, אבל לא, הוא שמח להגיע אלי, לשבת אצלי במרפסת על כוס בירה ולהמשיך לחלוב ממני מידע על דברים שאני מנסה כבר שנים לשכוח.

"מה בדיוק קרה בלילה האחרון שלכם לפני שנסעתם לבוסטון?"

"היינו שתויים ומסטולים ועשינו שטויות. מה זה משנה כיום?"

"איזה שטויות עשיתם? סקס?"

"כן."

"וחמי השתכר? אבל הוא לא שותה."

"הוא ניסה לשתות והרגיש לא טוב וגם לקח איזה כדור, אקסטה או משהו. אני כבר לא זוכר כל כך טוב מיצי, זה היה מזמן. עשיתי שטות, אני מעדיף לשכוח מזה."

"ואיך היה בבוסטון? היה לך טוב שם?"

"לא. היה חרא. התגעגעתי מאוד וארקאדי שיגע אותי. זו הייתה טעות לנסוע."

"למי התגעגעת? לחמי?"

"גם לחמי, אבל בעיקר לארץ. למשפחה, לחברים."

"לאיזה משפחה התגעגעת? לגרושתך?" מגחך מיצי.

פחית בירה וכבר הוא צוחק כמו טיפש! הילדים בימינו לא יודעים לשתות.

"התגעגעתי לילדים שלי מיצי, ואימא שלי עדיין הייתה אז בחיים, היה לי רע בבוסטון, האמריקאים יכולים להיות די נבזיים למרצה מחליף עם שם יהודי ומבטא רוסי."

"אז לקחת את ארקאדי וחזרתם?"

"האמת שהוא חזר קודם."

"וניסה להתאבד, נכון?"

"כן, לצערי."

"איך הוא עשה את זה? לקח כדורים, חתך ורידים?"

"לא. הוא ירה לעצמו בחזה. עד היום יש לו צלקת."

"אבל הוא לא הצליח, נכון?"

"לא. למזלנו הוא לא הצליח."

"עד שהוא חזר חמי היה כבר עם רוני, נכון?"

"כן. בחורף ההוא כשאני וארקאדי היינו בבוסטון דדי הביא את רוני לביקור אצל חמי ודי מהר הם נהיו זוג."

"ורוני לא קינא בארקאדי? לא עשה סקנדלים בגללו?"

"לא שידוע לי."

"להוציא ממך מידע זה כמו לעקור שן." מתרגז מיצי, "למה אתה מדבר כל כך מעט?"

"כי אני לא רכלן ואני שונא לדבר על התקופה ההיא, אבל אני רוצה להגיד לך מיצי שאתה סתם נלחץ. חמי בחר בך ובמקום ליהנות מהחיים איתו אתה נלחץ ומציק."

"אבל זה כל הקטע." משתלהב מיצי, "חמי לא בחר בי, אני בחרתי בו. גררתי אותו ממש בכוח לגור איתי ו...."

והטלפון צלצל.

חמי היה על הקו ושאל אם מיצי אצלי, ואמר שהם כבר מגיעים עם ערמות של בגדים שקנו ושהם קנו אוכל סיני וקולה, והוא רוצה לדעת אם אני רוצה גם יין או בירה? וחוץ מזה מה נשמע?

"הכול דבש." אמרתי, "רק בואו כבר."

כל כך רווח לי לשמוע שהם מגיעים להציל אותי מהחקירה של מיצי עד ששכחתי להגיד לחוקר החשדן שלי שאין דבר כזה – גררתי אותו בכוח לגור איתי - בטח לא אצל חמי. הייתי צריך להסביר לו שלא משנה מי הזמין את מי, אף אחד לא היה גורר גבר כמו חמי לחיות איתו בניגוד לרצונו, אבל לא אמרתי, וגם אם הייתי אומר זה בטח לא היה משנה כלום כי ככה זה בחיים - מה שצריך לקרות קורה ודי!

נרדמתי מול הטלוויזיה כמו זקן עייף - למה כמו בעצם? - והתעוררתי מבוהל לשמע דפיקות בדלת.

"רק רגע." צעקתי ונגררתי לעבר הדלת יחף כי לא הצלחתי למצוא את נעלי הבית שלי. לא הופתעתי לגלות את חמי מעבר לדלת, עוד לפני שפתחתי ניחשתי אותו לפי קצב הדפיקות והאופן התקיף בו טלטל את הידית.

"למה אתה נועל את הדלת?" התרגז עלי.

כי אני זקן ולבד חשבתי לעצמי, אבל שתקתי.

הנחתי לו להיכנס, הורדתי מעל כתפו את הצ'ימידאן העתיק שהוא גורר איתו עוד מהצבא ונעלתי את הדלת מאחוריו. הוא התיישב על כורסת הטלוויזיה שלי, השעין את ראשו על המסעד השחוק ועצם עיניים. הוא לא היה מגולח ונראה אומלל וחסר מנוחה כמו אז, בהתחלה, כשרק פגשתי אותו - ילד שתקן ופגוע שרעד כשניסיתי לחבק אותו ובכה אחרי כל זיון.

הוא תמיד אמר שרק בזכותי הוא הצליח להתגבר על הזמנים הרעים של תקופת תל אביב שלו, אבל אני בטוח שגם בלעדי הוא היה מתאושש. למרות כל המשברים, הצרות והבעיות שלו היה בחמי משהו יציב ובריא שהצליח להחזיק תמיד מעמד ולחזור לתלם.

למזלו הוא נולד עם אופי מעשי והגיוני שמנע ממנו לעשות שטויות חסרות תקנה. הפעם ההיא בתל אביב הייתה הפעם היחידה שבה הוא התנהג בצורה אידיוטית והזיק לעצמו באופן בלתי הפיך וגם אז... אם אני חושב איך גמר הבחור ההוא שהיה איתו - והדביק אותו כנראה באיידס - אני מבין שזה היה עלול להיגמר הרבה יותר גרוע.

לפחות הוא למד לקח ומאז הוא נזהר מאוד לנפשו, שומר על עצמו וחי חיים רגועים ושלווים. תמיד חשבתי שרוני התעקש להידבק אליו דווקא בגלל מה שהוא קרא לו - החנוניות שלי. רוני הסוער והרגשן היה זקוק לאדם יציב ורגוע כמו חמי שיהווה בשבילו עוגן, וחמי התאים לתפקיד הזה בשלמות ואהב אותו.

הם היו זוג מושלם - המריבות שלהם, הבלגנים, המשברים, האהבה החזקה, הגדולה מהחיים שהתגברה תמיד על הכול – הם היו מאושרים כל כך יחד. המוות הנורא של רוני בגיל צעיר כל כך טרף את כל הקלפים וזרק את חמי חזרה לתקופה האומללה של אחרי תל אביב כשהסתובב בעולם מבולבל ואומלל ומוכה רגשות אשמה.

"מה קרה דוצ'ינקה?" הנחתי יד על ברכו.

"ארקאדי ומיצי."

"מה אתם?"

"חזרתי הביתה מוקדם מידי ומצאתי אותם יחד במיטה."

"טוב, זה היה די צפוי, אתה לא חושב?"

"לא, אני לא חושב." התרגז חמי ופתח סוף סוף את העיניים, מביט בי בזעף. יש לו עיניים נהדרות, חומות בהירות עם פתיתים של ירוק וזהב צפים בתוכן.

"לא מתאים לך לקנא." הצטחקתי וניסיתי להניח יד על לחיו הלא מגולחת. הוא העיף אותה בזעם, מכאיב לפרק ידי. גם את הידיים שלו אני אוהב, גדולות כמעט כמו שלי, וחזקות מאוד.

"מיצי שייך לי, הוא החבר שלי ולארקאדי לא הייתה שום זכות..." הוא הכה באגרוף מוצק על מסעד הכורסא ועצם שוב את עיניו כדי להסתיר את הדמעות.

"מי שמכניס הביתה טיפוס כמו ארקאדי שלא יתפלא למצוא אותו במיטה עם החבר שלו." ניסיתי להרגיע.

דברי הכיבושין שלי לא פעלו את פעולתם על חמי, "עשיתי לו טובה והזמנתי אותו לגור אתנו כי הוא לא הסתדר עם אימא שלו," רטן, "לא ידעתי שהוא ינצל את ההזדמנות לדחוף את הזין שלו לפה של החבר שלי."

"אני בטוח שהוא לא הכריח את מיצי, ותודה שיש לו זין יפה שקשה להגיד לו לא."

"אני שמח שהצרות שלי משעשעות אותך בוריס." אמר חמי בקרירות, לקח את הצ'ימידאן שלו חצה את הסלון הקטן שלי בשלושה צעדים רחבים וכמעט פתח את דלת הכניסה.

"אל תהיה טיפש כזה מנחם." משכתי אותו חזרה לסלון והושבתי אותו על הספה.

"אל תגיד לי לא להיות טיפש ברוך, אין מה לעשות, אני טיפש ודי!" אמר חמי בעקשנות, הרפה מהידיות של הצ'ימידאן וכבש את פניו בכפות ידיו.

"מנחם." התיישבתי לצידו וכרכתי יד על כתפיו. "אתה אחד הבחורים הכי נבונים שאני מכיר, אבל להשאיר לבד אחד כמו ארקאדי עם מיצי ... כל אחד היה אומר לך שזה לא ייגמר טוב."

"אתה אשם." ניסה חמי לנער את ידי מכתפיו, אבל הפעם לא הנחתי לו. דניס שוב נעלם, הייתי לבד כבר שבוע ונעמה לי תחושת גופו הגדול והחזק צמוד לשלי.

"למה אני אשם?" שאלתי והשכבתי אותו על הספה, נשכב לצידו.

"כי היית צריך להזמין את ארקאדי אליך. חיכיתי שתעשה את זה כשהוא התחיל לספר כמה קשה לו לגור עם אימא שלו."

"אני זקן מידי וחכם מידי בשביל לעשות דבר טיפשי כזה, היה לי מספיק ודי מהמלאך היפה שלך."

החלפנו מבט ושנינו השפלנו עיניים, נבוכים. אני לא חושב שאי פעם נצליח להתגבר על הסיפור המכוער הזה שקרה בין שלשתינו. כל זמן שארקאדי נשאר ברוב נוחות באירופה הצלחנו להתעלם ממה שקרה אז, אבל עכשיו, כשרוני מת וארקאדי שוב פה, יפה וזהוב תלתלים, מופרע וחסר שמץ מוסר או נאמנות, הכול צף ועלה שנית.

חמי ריפה את שריריו המתוחים, התרווח בתוך החיבוק שלי וכבש את פניו בכתפי. "אתה דוב רגזן ומכוער ברוך, אבל אתה המלאך האמיתי שלי." אמר ודחף יד לתוך מכנסי.

"חמי, אתה בטוח שזה רעיון טוב? אתה כועס ונעלב ו..."

"אם לא בא לך עלי תגיד ישר, לא צריך תירוצים."

"טיפש קטן שכמוך, תמיד בא לי עליך, אבל ..."

"שום אבל, תביא קונדומים ותשתוק."

"אל תגיד לי לשתוק, חוצפן קטן שכמוך." הפכתי אותו על בטנו והצמדתי את ידיו מאחורי גבו. הוא צחק לתוך הכרית והניח לי לפשוט את מכנסיו, מעמיד פנים שהוא לא יכול להעיף אותי מעליו בתנועה אחת.

כשרק נפגשנו הוא היה רזה וחלש הרבה יותר ואני צעיר יותר. אז באמת הייתי חזק ממנו בהרבה, אבל כיום... הוא נהנה להעמיד פנים שעדיין אני חזק ממנו אבל ידעתי היטב שזה רק משחק. טוב, אלו החיים. השנים חולפות ואנחנו מזדקנים, נחלשים והופכים לצל של עצמנו. זה יקרה לכולנו אם נחייה מספיק זמן. הדרך היחידה לחמוק מהגורל הזה הוא למות צעיר כמו המלך, או כמו רוני.

רק אחרי שחדרתי לגופו המשחק הפך להיות רציני והצחוק התחלף בגניחות. מאז שמלאו לי חמישים לפני כמעט שנה לא היינו יחד וזה היה כל כך טוב... הרגשתי שגם הוא נהנה. הוא ביקש שזה יהיה חזק יותר, ועוד יותר, וגמר כשהוא צועק אל תוך כף ידי שחסמה את פיו, וכשגם אני גמרתי, כמה דקות אחריו, נישק את כף ידי וחיבק אותי בכוח.

אחר כך הלכנו להתקלח וחמי אמר שהוא רעב ומה דעתי על ארוחת ערב?

"אני מספיק שמן גם ככה." אמרתי, מביט במורת רוח בכרס השעירה שלי ששום התעמלות ודיאטה לא יצליחו להעלים.

"אתה בסדר גמור." הוא אמר, כמו שהיה אומר תמיד, ומעך אותי אליו בחיבוק.

"ואתה רזה מידי." צבטתי את ישבנו, "בוא נכין משהו לאכול, ואל תציק לי בגלל הבלגן במטבח. אתה יודע איך אני."

חמי סקר את הכיור עמוס הכלים והשולחן הדביק ונאנח. "בוריס, אתה צריך מישהו שיטפל בך."

"יש לי את דניס בשביל זה."

"דניס הוא שרמוטה קטנה ועצלנית. אני מדבר על מישהו רציני שבאמת יהיה אכפת לו ממך."

"מישהו כמוך?" שאלתי, משתדל להגיד את זה כמו שגבר בגילי אמור להגיד דברים כאלו – חצי בלגלוג חצי בצחוק כזה - כאילו שעצם הרעיון שאני וחמי ... כאילו שאני לא מרגיש שוב את הכאב העתיק ההוא מועך לי את הלב.

הוא המשיך לשטוף את הכלים כשגבו אלי, אבל הבחנתי שגבו הזדקף וכתפיו נדרכו במתיחות. "כן מישהו כמוני, למה לא?" אמר חרש.

"חמי, בחייך... לא ניכנס לזה שוב. אתה יודע שאני ואתה ... שאתה..."

"אם תגיד שוב שאני מבוגר רק בשנתיים מהבן שלך אני מעיף עליך צלחת." איים חמי.

"להעיף צלחות זה לא אתה חמי, זה היה הסגנון של אהרון, ואתה באמת צעיר מידי ויהודי מידי בשבילי. נו, די! אמרתי את זה כבר יותר מידי פעמים. רוצה חביתה?" הוצאתי כמה ביצים מהמקרר וטרפתי אותם יחד בקערית מרק

"כן, עוד רגע. שב בשקט ואל תפריע." פקד עלי חמי והמשיך לשטוף את הכלים, ואחר כך טיגן את החביתה עם שאריות הגבינה הצהובה שמצא אצלי ותוך כדי ניגב את השיש ואת הדלת של המקרר שהתחילה להחליד, והצליח גם להפיק טוסטים סבירים מהלחם העבש שמצא בארגז הלחם ובאותה הזדמנות ניקה גם אותו.

"צריך לעשות קניות." אמר והתחיל לערוך את השולחן.

"טוב, בסדר, מחר. עכשיו כבר מאוחר."

"אז אני יכול להישאר אצלך כמה ימים? רק עד שאני אדע מה קורה איתי?" השפיל חמי מבט אל החביתה.

"בטח, אל תהיה טיפש." השתדלתי להישאר שווה נפש ולא לחייך.

"תודה בוריס."

"אני זה שצריך להגיד לך תודה ילד."

הוא הרים אלי מבט עצוב. "בוריס, אני כבר לא ילד. אולי הייתי כשנפגשנו, אבל מאז עבר הרבה זמן, קרו לי המון דברים ואני כבר לא ילד. מתי תבין את זה?"

"בשבילי תמיד תישאר ילד." אמרתי לו מה שאימא שלי הייתה אומרת לי תמיד, והוא צחק ושאל אם אימא שלו משלמת לי בונוס כדי להציק לו.

"אני לא מציק."

"אתה כן. תמיד אני נראה לך רזה מידי ולא מספיק מבוגר."

"שתוק כבר מנחם ותאכל את החביתה שלך." נזפתי בו.

"טוב סבתא ברכה." צחק חמי ולפני שהספקתי לחשוב על תגובה הולמת הנייד שלו צלצל.

זה היה מיצי. חמי דיבר איתו בקצרה ובקשיחות, קורא לו משה במלעיל, אומר שהכול בסדר אצלו, שהוא ישהה אצלי עד שימצא דירה ושאם הדברים שלו מפריעים הוא יבוא מחר לקחת אותם.

"הוא רוצה לדבר אתך." הגיש לי את המכשיר הפשוט, דור ראשון נטול אביזרים שסירב להחליף.

הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לדבר עם מיצי, אבל לא הייתה לי ברירה. לקחתי את הנייד והלכתי לסלון, משאיר את חמי במטבח.

"הוא בסדר בוריס?" שאל מיצי בחרדה.

"אני נראה לך קורא מחשבות משה? מאין לי לדעת?"

"גם אתה כועס עלי? לא התכוונתי, פשוט נסחפתי ו... זה לא היה בכוונה. אתה יודע שאני נורא אוהב את חמי, לא רציתי לפגוע בו."

"אם אתה כל כך אוהב אותו למה הזדיינת עם ארקאדי?"

"כי אני מאוהב בו. נכון שהוא נורא יפה?"

"אין לי כוח לשטויות שלך משה."

"כאילו שאתה לא עשית אותן שטויות עם ארקאדי."

"כן, ושילמתי על זה ביוקר. ארקאדי דפוק לגמרי מיצי, תיזהר ממנו ושלא תעז לשכוח קונדום."

"אתה חושב שהוא נשא?" נדהם מיצי, "אבל הוא אמר לי..."

"הוא שקרן. אל תאמין לאף מילה שהוא אומר ושים לב לא להשאיר את הארנק שלך בלי השגחה."

"עכשיו כבר הגזמת לגמרי!" התרגז מיצי.

"מיצי, אתה תינוק. אתה חושב שכולם אנשים הגונים כמוך? ארקאדי גדל בעולם אחר לגמרי, עולם שאתה לא מבין. זה שהוא נראה כמו ילד יפה זה האסון הכי גדול שלו, אם הוא היה נראה מבחוץ כמו שהוא באמת מבפנים..."

"תפסיק לקשקש בוריס, אני לא ילד קטן ואני יודע להשגיח על עצמי, אני מצטער שזה נודע לחמי בצורה כזו, אבל אלו החיים, אני מקווה שאחרי שכולנו נירגע נשאר חברים."

"אני לא חושב שזה יקרה, אבל הכול יכול להיות. לילה טוב מיצי ותשגיח על עצמך." 

חזרתי למטבח ונעמדתי בפתח, מביט בחמי ששטף את הרצפה.

"אל תדרוך לי על הרטוב." הוא אמר בלי להביט בפני.

"מיצי מוסר לך שתשמור על עצמך ומקווה שבסוף תוכלו להיות חברים."

"וואלה." הפטיר חמי ביובש והמשיך לנגב את המרצפות.

"אולי תספר לי מה בדיוק קרה היום?"

"חזרתי מהעבודה מוקדם ומצאתי אותם יחד במיטה, זה הכול, ואתה צודק, זו הייתה אשמתי. ראיתי איך מיצי מסתכל עליו, לא הייתי צריך להכניס אותו הביתה."

"שטויות."

"לא בוריס, זה לא שטויות. זו אשמתי, זה לא קרה כי ארקאדי כזה יפה אלא כי מיצי מרגיש שאני עדיין חושב על רוני ומתגעגע אליו. לא נתתי לו מה שהוא היה צריך אז הוא הלך וחיפש את זה אצל מישהו אחר."

"אני לא יודע מה מיצי מחפש, אבל בטוח שהוא לא ימצא את זה אצל ארקאדי."

"אני ואתה יודעים את זה, אבל מיצי... עד שהוא יגלה עם מי הוא הסתבך יעבור זמן. אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי."

"מאוחר מידי? למה אתה מתכוון?"

"אני די בטוח שארקאדי נשא. הוא סיפר לי קצת מה עבר עליו באיטליה ובצרפת. אתה יודע שהוא עבד כדוגמן?"

"לא, אבל זה לא מפליא אותי."

"הוא היה יותר נער ליווי וקישוט למסיבות מאשר דוגמן, וכמו שאני מכיר אותו הוא לא הקפיד על קונדום."

"למה לא לקחת אותו לבדיקה?"

"הוא לא הסכים. התחמק כל פעם שהעליתי את הנושא."

"היית צריך להתעקש."

"איך? הוא לא תינוק, אי אפשר לגרור אותו בכוח למרפאה. טוב, גמרתי לשטוף, אני הולך למיטה. אני יכול לישון אתך או שאתה מעדיף להיות לבד?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות חמי."

"למה טיפשיות?"

"ככה, בוא כבר למיטה."

במיטה ליטפתי את גבו והוא חייך אלי בישנוניות, התהפך על צידו ונדחק אלי. "תחבק אותי." ביקש, ודקה אחרי שכרכתי את ידי על מותניו נרדם. 

***

שבועיים אחרי שהתחלתי לגור עם חמי נכנסתי הביתה ביום שישי בצהרים ומצאתי אותו במטבח מול מחבת מלא רוטב בשר מדיף ניחוחות שום. חמי בחש בו במרץ, משגיח על סיר עם מקרונים שרתח על האש, פיצה תוצרת בית בעבעה בתנור, והשיש היה מכוסה מצרכי מזון.

חמי התרוצץ מצד לצד, בוחש, מערבב, מטגן, מסנן, מגדיל ומקטין את עוצמת הלהבות לפי הצורך. הרדיו סלסל מוזיקה מרוקאית וחמי התנועע לקצבה, מחייך בעונג.

"ברוך!" שתל נשיקה על לחיי, "מה שלומך? אתה רעב? רוצה פיצה או מקרוני?"

"מה אתה עושה?" נבהלתי, "מי יאכל את כל האוכל הזה?"

"אנחנו כמובן, וחוץ מזה פזי וגולן באים הערב."

"מה שלומם? לא ידעתי שהם חזרו מהטיול בטורקיה."

"כן, הם חזרו אתמול וצלצלו לשאול מה שלומי אז הזמנתי אותם לאכול אתנו ארוחת ערב."

פתחתי סיר גדול עם מכסה זכוכית שהכיל אורז עם ירקות ובשר, וענן אדים ריחני תקף אותי. "לא ידעתי שאתה בשלן כזה."

"אה, זה כלום. סתם כמה דברים קטנים שלא ישעמם לנו בפה." הצטנע חמי.

"מי לימד אותך לבשל חמי?"

"קצת למדתי מאימא וקצת מרוני. זה לא כל כך קשה אם לא חייבים לעשות את זה כל יום. הבעיה שצריך לרחוץ כלים אחר כך."

"אפשר גם לא לרחוץ. אני מבטיח לך שאם תשאיר אותם בכיור הם לא יברחו."

"מצחיק מאוד, אם תמשיך לא לרחוץ כלים תקבל בסוף דיזנטריה." נזף בי חמי והגיש לי צלחת מלאה אורז.

"ממש טעים." שיבחתי אותו, "קצת חריף, אבל טעים."

"בגלל רוני התרגלתי לבשל חריף." הצטחק חמי, "הוא שנא אוכל אשכנזי מכובס." הסביר ופניו התרככו והאירו כשנזכר ברוני.

אחרי שהוציא מהתנור את הפיצה שנראתה מעוררת תאבון טרף בזריזות ביצה בכוס, לקח מברשת קטנה והתחיל למרוח בביצה כיסוני בצק שמנמנים שהיו מסודרים בתבנית מרופדת בניר.

"מה אתה עושה עכשיו? ומה הנייר הזה?" הצקתי לו.

"זה כדי שהבורקסים לא ידבקו, ואני מורח אותם בביצה כדי שהם יזהיבו." הסביר חמי. המשכתי לאכול בתאבון, צוחק עליו שהוא נעשה עקרת בית מושלמת, אבל בסתר ליבי התענגתי על המהומה הריחנית והצבעונית שהתחוללה סביבי.

מאז שהתחלנו לגור יחד חיי נעשו נוחים ומאורגנים הרבה יותר. הבית היה מסודר ונקי להפליא. חמי דאג לאספקה שוטפת של ניר טואלט, משחת שיניים, קצף גילוח וסבונים, ויותר לא חסר לי סוכר או חלב לקפה.

כל בוקר הלכתי לעבודה עם כריכים דיאטטיים יצירתיים וטעימים עטופים בניר וחזרתי לארוחת צהרים מזינה וחמה. במקום לשבת על המרפסת בערבים, לעשן ולשתות בירה הוא גרר אותי לטיולים רגליים והגביל באכזריות את צריכת הוודקה שלי.

אני התלוננתי, אבל הכבד שלי הודה לו בחום.

לא רק משק הבית שלי גם חיי המין שלי נעשו מסודרים וביתיים להפליא. יותר לא מצאתי את עצמי משוטט בגנים וצד צעירים שנזקקו לדירה ללון בה או לכסף כיס. כל פעם שרציתי סקס חמי היה לצידי, תמיד להוט, תמיד חרמן, תמיד מוכן לעוד סיבוב.

להפתעתי נהניתי מכל הפינוקים שחמי הרעיף עלי. הנחתי שבסופו של דבר אמאס בחיים הבורגניים הנחמדים הנקיים והמסודרים מידי האלו, אבל לעת עתה זה היה ממש נחמד.

אחרי שסיים לנקות את המטבח חמי הלך להתקלח. נשענתי על משקוף המקלחת והבטתי בהנאה בגופו הרטוב, "אתה לא צריך להתאמץ כל כך ביום החופש שלך." אמרתי לו, "פזי וגולן לא יבדקו אם ניקית אבק ושטפת רצפה ואני בטוח שהם יאכלו ברצון סתם פיצה שנזמין מהפיצרייה." 

"אני יודע, אבל אני אוהב לגור במקום מסודר ונקי, ואוכל ביתי טעים לי יותר מאוכל קנוי. לך לא נעים יותר ככה? אני מתחיל להעיק עליך?" הביט בי חמי מודאג.

"בחיים לא, אבל אני פוחד שבסוף ימאס לך לשחק עקרת בית."

חמי נשא אלי את פניו הלחות וחייך, "כשימאס לי אני אודיע לך בוריס." הבטיח ונתן לי את המגבת. "תנגב לי את הגב." דרש.

ניגבתי אותו ואחר כך גם ליטפתי והוא החל למשוך מעלי את הבגדים. רק הבוקר היה סקס והוא שוב רצה, בעקרון גם אני רציתי, אבל הגוף שלי לא כל כך רצה לשתף פעולה.

"לך למיטה לחכות לי, אני רק מתקלח ובא." שלחתי אותו מעלי למרות שהוא הציע לסבן לי את הגב, ועוד לפני שנכנסתי למים לקחתי את אחד מהכדורים הכחולים הקטנים שעזרו לי לעמוד בקצב שלו. הסתרתי אותם בנרתיק כלי הרחצה שהיה חבוי מתחת לכיור. הרופא שלי הזהיר אותי לא להגזים ולא לקחת יותר משניים בשבוע, אבל אני מודה שלקחתי יותר.

כן, אני יודע שאני טיפש זקן, אבל רציתי נואשות שהוא ימשיך לראות בי את אותו הגבר שהייתי כשרק נפגשנו. נכון, אז לא גרנו יחד, היינו נפגשים לכמה שעות פעמים שלוש בשבוע ובכל זאת... 

עם כל אחד אחר לא היה לי אכפת להגיד שלא בא לי ולא עומד לי, אבל עם חמי התביישתי למרות שאני בטוח שאם הייתי אומר לו מידי פעם שאני לא יכול הוא לא היה עושה מזה סיפור.

פזי וגולן הגיעו עם בקבוק יין ומצב רוח טוב, התלוננו מרות על הדיאטה ואחר כך זללו בכל פה וקנחו בגלידה רק כדי להתלונן שוב על הדיאטה. הם שפעו רכילות עליזה על כל חברי קבוצת התמיכה שאת רובם הכרתי רק מסיפוריו של חמי, סיפרו בדיחות גסות ונראו מאוהבים ומאושרים מאוד יחד.

אחרי שהארוחה הסתיימה הצעתי שאני ארחץ כלים. חמי מחה שלא צריך, הכלים לא יברחו, אבל פזי הכריז שהוא וחמי זקוקים לזמן איכות יחד פקד על גולן לעזור לי וגרר את חמי למרפסת.

"אתה תפנה ואני ארחץ." אמר גולן והתנפל עם ספוג על הכלים. פיניתי הכול מהר, ניגבתי את השולחן ושאלתי מה עוד לעשות.

"שב לידי ותדבר איתי." הציע גולן, "תן לפזי לקשקש קצת עם חמי. אז מה שלומך? אתה נראה מצוין דרך אגב."

"חמי עושה לי חינוך מחדש." התלוננתי, "הוא לא מרשה לי לעשן ומכריח אותי ללכת ברגל במקום לשתות בירות על המרפסת."

גולן צחק. "שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך בוריס, ואיך זה לחיות עם בחור כזה צעיר?"

"בסדר, ממש יופי." חייכתי, "למזלי הוא לא אוהב מוזיקה צרחנית ולא מועדונים וריקודים. חוץ מזה שהוא מתעקש להכין לי סלטים ולהאכיל אותי בלחם דל קלוריות אין לי תלונות."

"אחלה, ובטח יש לך גם כמה סקס שמתחשק לך."

"כן וגם כשלא כל כך... זאת אומרת ... לא משנה."

החלפנו מבטים אבל הפעם נשארנו רציניים. גולן אמנם מקפיד על הופעה צעירה - חדר כושר, דיאטות, בגדים ממותגים - אבל גם הוא כבר עבר את הארבעים וידעתי שהוא מבין על מה אני מדבר.

"בשביל זה המציאו את הויאגרה." אמר בשקט כשהוא מקרצף בעוז צלחת חפה מלכלוך.

"כן, אני יודע, זה רק ש... טוב, עזוב, קשה לחיות יחד אחרי ששנים היית לבד. צריך לעשות פשרות ולוותר."

"זה קל יותר כשאוהבים."

"אני אוהב אותו מאוד. הוא בחור נהדר זה רק ש..." כמה שניסיתי להסביר יותר ככה נשמעתי יותר רע, עדיף להחליף נושא. "תגיד, על מה הם מדברים שם כל כך הרבה?"

"על מיצי. פזי ביקש שאני אעסיק אותך כדי שהוא יוכל לספר לחמי מה קורה עם מיצי."

"אז מה קורה עם מיצי?"

גולן נאנח. "לא טוב. דברים רעים."

"תן לי לנחש, מסיבות, זיונים, שתייה וסמים."

"כן, בערך."

"והכל בגלל החבר החדש שלו."

"כן, שמעתי שאתה מכיר אותו טוב."

"מכיר אותו יותר מידי טוב."

יצאתי למרפסת ומצאתי שם את פזי יושב מול חמי, רוכן לעברו ומלטף את ידיו. מצחיק איך יכולתי לדעת ממבט ראשון עם מי מהחברים שלו חמי עשה סקס ועם מי לא. רק אחרי שחמי היה עם מישהו במיטה הוא היה מניח לו לפלוש למרחב הפרטי שלו ולגעת בו, עם אחרים הוא היה מתנהג בנימוס, אפילו בידידותיות, אבל בריחוק קל. אני חושב שאם הייתי מגלה לו את זה הוא היה נבוך מאוד ולכן מעולם לא סיפרתי לו עד כמה חושפנית שפת הגוף שלו.

"אז מה בעצם הבעיה של הארקאדי הזה?" שאל פזי.

"אני לא בטוח. אף פעם לא הכרתי אותו באמת. בוריס מכיר אותו יותר טוב." הרים אלי חמי מבט מפציר.

"הוא אף פעם לא נפתח מספיק וסיפר לי הכול, אבל הבנתי מכמה מילים שהוא זרק פה ושם שהאבא החורג שלו התעלל בו מינית מאז שהוא היה ילד די צעיר. מאז נדפק לו המוח והוא נעשה שרוט."

"איך שרוט?" חקר גולן.

הסתכלתי נבוך על חמי שהשפיל מבט והזעיף את פניו..

"הוא אוהב כל מיני דברים... דברים ..." ניסה להסביר ונתקע. חמי היה ביישן בעיקר כשזה נגע לדיבורים. במעשים הוא היה פחות עצור - פולנייה קלאסית.

"ארקאדי אוהב סקס חזק." ניסיתי לעזור.

פזי חייך, "גם אני אוהב שזה קצת קשוח לפעמים, וגם אני נהנה לשתות ולהתמסטל פה ושם. זה לא אומר שאני שרוט, לא באמת."

"אני מדבר יותר על כיוון של אזיקים ושוטים ושרשראות ודברים כאלו." הסברתי, "כשהיינו בבוסטון הוא נכנס לזה ממש חזק וכל הזמן היה מסתובב עם סימנים שחורים על הגוף, ובמסיבה של ההלואין הוא .... טוב, זה היה ממש מוגזם, הוא ממש השתולל במסיבה ההיא. לא הצלחתי להשגיח עליו כמו שצריך, הוא הסתלק לחדר חושך וכולם חגגו עליו אחר כך הוא נכנס לדיכאון וברח חזרה לארץ וניסה להתאבד."

"ואחרי זה הייתה לו התקופה הרוחנית שהוא הסתובב עם קלפי טארוט וקריסטלים." הוסיף חמי, "אחרי שהוא פגש את ביטון ונסע איתו לאיטליה חשבתי שהוא יהיה בסדר, אבל גם זה לא החזיק מעמד. רק אלוהים יודע מה הוא עשה באירופה, אפילו אימא שלו לא הייתה איתו בקשר ועכשיו הוא שוב חזר לסמים ולשתייה."

"אם הוא לא יעבור טיפול נפשי רציני ויעבוד חזק על עצמו הוא לא יצא מזה אף פעם." חיוויתי את דעתי.

"אני מודאג בגלל מיצי." אמר חמי וקמט נחרש בין גבותיו, "הוא לא מגיב טוב לחשיש, זה מכניס אותו לדיכאון ולפחדים. כשהוא גר איתי ועם רוני... טוב, לא חשוב מה בדיוק קרה אז, אבל מיצי התאשפז בסוף במחלקה פסיכיאטרית."

"אני מתגעגע לרוני." אמר פתאום גולן, "ממש מתגעגע אליו. קשה לי להאמין שהוא באמת מת."

"כן," אמר חמי בעצב, "אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון." 

 

 

אחרי שהאורחים שלנו הלכו ראינו עוד קצת טלוויזיה והלכנו לישון. כמו תמיד חמי נרדם בלי בעיות, אבל באותו לילה הוא סבל מסיוטים והתעורר בצעקה, מעיר גם אותי. כנראה שזה היה חלום נורא כי הוא התנשף ורעד כולו, אבל לא הניח לי לחבק אותו.

"לא, אל תיגע בי, כולי מזיע" אמר וברח למקלחת. הוא חזר רגוע קצת יותר ונשכב לצידי באנחה, מקפיד לא לגעת בי.

"על מה חלמת?"

"שטויות, סתם שטויות משעממות."

"נו, ספר."

"על רוני וארקאדי."

"מה הם עשו?"

"סקס, אבל זה היה רק בחלום. רוני לא עשה בחיים משהו עם ארקאדי. הוא גם לא כל כך התפעל ממנו, אמר שהוא רזה מידי ואשכנזי מידי."

צחקתי, "מה אשכנזי? ארקאדי לא יהודי."

"כן, גם זה הפריע לרוני. זין לא חתוך דחה אותו. אתה יודע שחוץ מארקאדי הוא זיין את רוב החברים שלי?"

"לא אותי." הערתי.

"כן, אותך לא, אבל אתה ומיצי... לא שאני בא אליך בטענות."

"אני בא אל עצמי בטענות. לא הייתי צריך לעשות את זה."

חמי התחיל לבכות בכי יבש של מבוגר שנגמרו לו הדמעות. "אני כל כך מתגעגע לאהרון, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. אני כל הזמן מדמיין שהוא לידי ולפעמים אני מריח אותו. הרבה פעמים כשאני עושה אתך סקס אני עוצם עיניים ומדמיין שאני איתו."

שתקתי פשוט כי לא ידעתי איך להגיב על המידע הזה, אבל אם מדברים על יותר מידי אינפורמציה... משום מה באותו לילה חמי לא הצליח לסתום את הפה.

"תגיד בוריס, אתה חושב שרוני התאבד?" הפתיע אותי חמי שוב.

"מה פתאום? הרי כולם אמרו שזו הייתה תאונה, איזו סיבה הייתה לו להתאבד?"

"לא יודע. די התרחקנו מאז הנסיעה שלו ללונדון. הוא סיפר לי מעט מאוד ממה שעבר עליו שם והיה כל הזמן עסוק ומרוחק. אני חושב שהיינו נפרדים בכל מקרה, השלמתי עם זה. מה שקשה לי לתפוס זה שהוא מת, לא מתאים לרוני להיות מת."

"תאונות קורות לפעמים חמי, ככה זה בחיים."

"אבל למה? הוא לא היה שתוי ולא מסטול, הכביש היה יבש והיה מזג אוויר בהיר."

"אולי הוא ... אולי בגלל שהוא גילה שהוא נשא?"

"זאת לא סיבה. מי אם לא רוני ידע שאפשר לחיות עם איידס. אני לא מאמין שהוא היה מתאבד בגלל דבר כזה."

"ואני לא מאמין שרוני התאבד. זה פשוט לא התאים לאופי שלו, זו הייתה תאונה חמי, תאונות קורות ודי, ועכשיו תעצום עיניים ולך לישון."

"בסדר." אמר חמי בצייתנות ועצם את עיניו, אבל המשיך לדבר. "מה נעשה בקשר למיצי בוריס?"

"מה אנחנו יכולים לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עשה את הבחירות שלו."

"היינו צריכים להזהיר אותו שארקאדי מופרע."

"זה לא היה עוזר, וחוץ מזה עכשיו הוא כבר בטח יודע."

"אני דואג לו בוריס, הוא נעשה מדוכא כשהוא מסטול ועושה שטויות."

"אם אתה כל כך דואג לו תתקשר אליו, אבל לא עכשיו, מחר. עכשיו לישון."

"טוב בוריס, בסדר, ובוריס?"

"מה עכשיו?"

"אם לא בא לך סקס פשוט תגיד, אתה לא צריך לקחת ויאגרה."

"קיבינימאט אתך ילד! תישן כבר ודי."

"בסדר, לילה טוב בוריס."

"לילה טוב מנחם."