6. כמה עצב יש באהבה

BECAUSE OF YOU

"זה לא מוצא חן בעיני." אמר חמי בקול קודר ובעט בקיר כדי להדגיש את מורת רוחו.

לא שאלתי מה לא מוצא חן בעיניו, ידעתי. "אולי תתקשר להורים שלו או לאחיו?" הצעתי.

"התקשרתי, אבל אף אחד לא יודע איפה הוא בדיוק."

"או שהם יודעים ולא רוצים לספר לך."

"גם זה יכול להיות." הסכים חמי ובעט שוב בקיר.

"חמי תירגע כבר." ביקשתי, "הוא לא ילד קטן ואם המשפחה שלו לא מודאגת אז למה אתה צריך לשבור את הראש?"

"הם לא מכירים אותו כמוני."

"אבל חמי..."

"לא בוריס, אתה לא יכול להבין, אני ומיצי ... יש לנו קשר מיוחד. אני חייב לו, בלעדיו לא הייתי עובר את התקופה הנוראית ההיא כשרוני עזב אותי כדי להיות סטרייט, ואחרי כל מה שעברנו בזמן המלחמה ... רוני היה כועס עלי נורא אם היה יודע שהזנחתי אותו ככה."

"הזנחת אותו? אתה לא מגזים חמי? אחרי הכול הוא זה שבגד בך."

"בגד בי? איזה שטויות! זה לא שייך בכלל. אין לך מושג כמה שמיצי רגיש, הוא נראה כמו סתם אחד, שמנצ`יק עליז כזה, אבל לפעמים הוא נופל לכאלה דיכאונות בוריס, בעיקר כשהוא מגזים עם ג`וינטים. פתאום הוא מרגיש מכוער ומגעיל ואז הוא עלול לעשות דברים ממש טיפשיים. אני דואג לו נורא."

"ולארקאדי אתה לא דואג?"

"גם, אבל ארקאדי הוא הכאב ראש שלך."

"למה שלי?"

"ככה, כי אתם רוסים ואתם מבינים אחד את השני."

"נו, באמת חמי, איזה שטויות! אף אחד לא מבין את ארקאדי והבן אדם היחיד שהוא הכאב ראש שלי זה אתה."

"אני בסדר גמור."

"אתה עומד פה ובועט בקירות, נראה לך שאתה בסדר?"

"לא, בטח שלא. זה מה שאני מנסה להסביר לך, אני לא בסדר, אם הייתי בסדר רוני לא היה מרסק את עצמו על עץ ומיצי לא היה נעלם עם ארקאדי המופרע שלך."

"רוני נהרג בתאונה שאין לה שום קשר אליך, וארקאדי אולי מופרע, אבל הוא בהחלט לא שלי."

הוויכוח האידיוטי הזה היה עלול להימשך עוד זמן רב לולא צלצל פתאום הטלפון. דניס היה על הקו, קצת שתוי, אבל עדיין בשליטה.

"בוריס!" הוא צעק - אחרי שהוא שותה הוא נעשה צעקני - "לא תאמין מה קרה לי!"

על דניס אני אאמין הכול, וזה מה שאמרתי לו

"אני בכלא!" הוא צרח, נשמע דווקא מרוצה מעצמו, "תנחש איפה?"

"אין לי מושג, באי השדים?"

"לא, מה פתאום? באילת! ואתה יודע מי נמצא איתי? נו, תנחש."

"לא רוצה, תפסיק כבר לצעוק."

"אני בכלא עם הבחור הזה שחמי גר אצלו, זוכר אותו?"

ברגע הראשון חשבתי שהוא מדבר על רוני וכמעט שצעקתי עליו שיפסיק לדבר שטויות, שילך לישון ויעזוב אותי בשקט, אבל אז עלה מיצי על הקו ואמר לי בקול שקט ושטוח שעשה לי צמרמורת שהוא במעצר באילת והוא זקוק לעזרה.

ברגע שחמי קלט שאני מדבר עם מיצי הוא חטף ממני את הטלפון והתחיל לחקור אותו מה קרה ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו?

אחר כך לקח את הטלפון שוטר אחד - מכר של אבא של חמי - והם קבעו שחמי ישלח כסף לכרטיסי נסיעה צפונה בשביל השניים. אחרי שהם גמרו לדבר על הסידורים הטכניים השוטר התחיל להסביר משהו לחמי שהקשיב בשתיקה, מנענע מידי פעם בראשו לאות הן, נראה רציני מאוד. בסוף הוא אמר שיהיה בסדר, הוא יטפל בכל וסגר.

"מה קרה?" שאלתי מודאג, מרגיש איך הגב מתחיל לכאוב לי כמו תמיד כשאני נבהל.

"זה לא נראה טוב בוריס." אמר חמי בעייפות, צנח על הספה וכבש את פניו בכפות ידיו. "הכול באשמתי." הוסיף, "הייתי צריך להעיף את ארקאדי מהבית ולעשות סקנדל מהרגע הראשון ולא לברוח משם כמו עכבר ולהשאיר את מיצי לבד איתו."

"חמי, זה לא הזמן לעשות חשבונות כאלו. תגיד לי כבר מה השוטר ההוא סיפר לך." אחזתי בפרקי ידיו וטלטלתי אותו, מנסה לאלץ אותו להרים את ראשו ולדבר איתי.

"השוטר סיפר לי שהייתה מסיבה על החוף, משהו מאוד פרוע, הרבה סמים, אלכוהול, בלגנים, אנשים התפרעו, עשו שטויות. כנראה שבמהלך המסיבה מיצי הותקף על ידי מישהו שהכה אותו. הם לא יודעים מה בדיוק קרה, הוא לא מספר, אבל כשהמשטרה באה כולם ברחו והם מצאו את מיצי בתוך המים, כולו חבול ופצוע ודניס שוחה אחריו ומנסה לשכנע אותו לחזור. בהתחלה הם חשבו שדניס תקף אותו ועצרו את שניהם, אבל אז התברר שמיצי ניסה לשחות לעבר עקבה ודניס סך הכול התאמץ להחזיר אותו לחוף. ידעת שדניס שחיין כזה טוב?"

"כן. פעם הוא היה בנבחרת הנוער של ברית המועצות, אבל אחרי שהוא הגיע לארץ ... לא חשוב, סיפור ארוך."

"לא ידעתי. חשבתי שהוא סתם איזה אפס שיכור."

"הוא באמת סתם אפס שיכור, אבל הוא גם בחור טוב והוא מעריץ אותך חמי."

"אותי? מה פתאום? למה אותי?"

"מי יודע למה? לך תבין ראש של אפס שיכור, ומה עם ארקאדי, לאן הוא נעלם?"

"הסתלק עם כל השאר. הוא ומיצי הגיעו יחד בטיסה לאילת עוד בשבוע שעבר, אבל הוא לא חזר לחדר שלו במלון ואף אחד לא יודע איפה הוא כעת."

"נשמע מאוד אופייני לארקאדי. מתי מיצי חוזר?"

"המשטרה תעלה אותו ואת דניס על אוטובוס לילה לחיפה ועד מחר בבוקר הם יהיו במרכזית המפרץ בצ`קפוסט." חמי נאנח ולקח את הטלפון. "אני צריך להתקשר לאיציק ולבקש יום חופש. הוא יתחרפן, אבל אין ברירה."

***

באותו לילה, הלילה האחרון של חמי אצלי, ישנו מעט מאוד. כאילו חשנו שבקרוב ניפרד הרגשנו שחבל לבזבז את מעט הזמן שנותר לנו על שינה. הרגשנו צורך להיות יחד - התחבקנו הרבה, ליטפנו זה את זה ופתחנו את הלב אחד בפני השני.

אני התנצלתי בפניו בפעם הראשונה על הצורה המכוערת שבה לקחתי ממנו את ארקאדי והודיתי שההתנהגות שלי נבעה בעיקר מקנאה, וחמי אמר שהוא סלח לי מזמן ושעשיתי לו בעצם טובה, ואחר כך בכה קצת והאשים את עצמו שהוא סתם הומו פחדן ולא מספיק גבר ושבגלל זה כל הגברים שהוא אהב אי פעם הם או מתים או אבודים.

אמרתי לו שהוא מדבר שטויות וזה לא נכון. הוא התעקש שזה כן נכון, שהוא תמיד היה אפס עלוב שמעדיף להתחמק מעימותים במקום להיות גבר אמיתי ולעמוד על שלו כמו אבא שלו והאחים הגדולים שלו, וכדי להוכיח לי שהוא צודק הוא סיפר לי איך המורה שלו למוזיקה ניסה לדחוף לו יד למכנסים ובגלל זה הוא ויתר על השתתפות במקהלת בית הספר למרות שהוא אהב מאוד לשיר.

לא עזר שהזכרתי לו שהוא היה אז רק ילד קטן ושאלו היו זמנים אחרים, אף אחד לא דיבר בזמנו על הטרדה מינית והתעללות בילדים וברור למה הוא התבייש ושתק, אבל אותו זה לא שכנע. הוא תמיד שפט את עצמו בחומרה רבה מידי ודרש מעצמו יותר מידי - זה האופי שלו.

כדי לשכנע אותי שהוא הומו פחדן ולא שווה הוא סיפר לי איך קרה שהוא לא רקד בפסטיבל הריקודים בכרמיאל.

"כשהייתי בתיכון." סיפר לי חמי, "הצטרפתי לחוג ריקודי עם כי המורה להתעמלות התחנן לפנינו שנרשם לחוג מפני שאין מספיק בנים והמדריכה לריקודי עם שהיא חברה טובה של אשתו עושה לו את המוות. להפתעתי נהניתי מאוד לרקוד, זה היה כיף, אהבתי את המוזיקה ואת הריקודים והייתי ממש טוב בזה. הייתי מאושר כשהמדריכה הודיעה לי שנבחרתי להשתתף בפסטיבל הריקודים בכרמיאל. באותו ערב הגעתי הביתה נרגש מאוד וסיפרתי למשפחה שלי שאני ארקוד בכרמיאל ושיצלמו אותי לטלוויזיה. `מה אתה מתלהב, יא הומו!` אמר אחי הגדול ודחף אותי `רק הומואים רוקדים ריקודי עם.` דחפתי אותו חזרה ואמרתי לו לסתום, אבא צעק על שנינו שנפסיק להיות פראי אדם ויותר לא דובר בנושא, אבל בלילה שמעתי את ההורים שלי רבים בגללי בפולנית. אימא כעסה ואמרה לאבא שאחי הגדול דיבר כמו בריון גס רוח ושהוא היה צריך להעיר לו על זה, ואבא שאל אותה בלעג אם היא מצטערת שגם הבנים הגדולים שלה לא רוקדים בלהקה כמו הומואים. היא נעלבה מאוד ואמרה לו שהוא אידיוט וזה החריד אותי כי ההורים שלי רבו מעט מאוד וגם כשהם התווכחו הם עשו את זה תמיד בצורה מכובדת, בלי להעליב זה את זה. התגובה של אחי והריב שלהם זעזעו אותי ולמחרת הלכתי למדריכה ואמרתי שנמאס לי לרקוד ושאני עוזב. אימא התאכזבה, אבל אבא והאחים הגדולים שלי אמרו שטוב עשיתי ושעדיף שאשחק כדור סל כמו גבר וריקודים זה רק לבנות וזהו, מאז לא רקדתי יותר ריקודי עם או בכלל כי את הריקודים המודרניים שכולם רוקדים היום במועדונים אני שונא. זה סתם בלגן, בלי צעדים ובלי כללים ותמיד המוזיקה חזקה מידי וכולם מעשנים."

"אוי, חמי. פשוט היית ילד טוב, זה הכול. גם היום אתה ילד טוב, אתה לא פחדן."

"אני מכיר את עצמי בוריס אני תמיד מנסה להתחמק ולבחור בדרך הקלה, אבל לא הפעם. הפעם אני אעשה את הדבר הנכון."

הייתה לי הרגשה שאני לא אוהב את מה שחמי יבחר לעשות, אבל מה יכולתי להגיד?

חיבקתי אותו ואמרתי לו שלדעתי הוא ממש בסדר וסוף סוף נרדמנו.

***

למחרת התייצבנו במרכזית המפרץ והמתנו במתח לאוטובוס מאילת. השניים ירדו ממנו בצעדים כושלים, נראים חיוורים ועייפים. מיצי נראה פשוט זוועה - פנס שחור, חתך על המצח, שפשוף מכוער על הסנטר ועיגולים כהים מתחת לעיניים.

דניס נראה כרגיל, מעופף כזה, קצת שיכור וקצת מסטול, אבל כמו תמיד עם חיוך לעגני על פרצופו המנומש.

"חמי." אמר מיצי ונעמד לפנינו מתוח כאילו שהיינו כתת יורים, "חמי אני..." הוא התחיל לבכות, אמר שהוא חרא ואפס, ניסה לבקש סליחה ולהסביר, גמגם ובכה ולא הצליח להגיד משפט אחד הגיוני.

זה היה מחזה מעורר רחמים. מזל שחמי השתיק אותו בחיבוק גדול וחם, אמר לו שהכול בסדר, שלא קרה שום דבר נורא ושהעיקר שהוא בריא ושלם.

"אני כל כך מתבייש." אמר מיצי אחרי שנרגע קצת, "עשיתי כל כך הרבה שטויות. סליחה חמי, אני אוהב אותך, בבקשה תסלח לי."

"כבר סלחתי חמוד. לא קרה כלום, כול אחד עושה לפעמים טעויות. אני רק רוצה שנשכח מה שהיה ונחזור הביתה, בסדר?"

מיצי בכה כל כך חזק עד שלא הצליח לדבר ורק הנהן בראשו, בוכה וצוחק בבת אחת. כמה דקות אחר כך הם עלו על מונית, נופפו לנו לשלום והסתלקו.

"חמי כזה בחור נהדר, ראית איך הוא סלח למיצי סתם ככה, בלי שום בעיות?" התפעל דניס, "אתה צריך לקחת ממנו דוגמא בוריס."

"לא רוצה." אמרתי והרמתי את התרמיל שלו, "וחוץ מזה ג`ינג`י מיצי ביקש סליחה. לא שמעתי אותך מבקש סליחה."

"על מה אני צריך לבקש סליחה? מה כבר עשיתי?" היתמם דניס.

"אתה מתכוון מה עוד עשית חוץ מזה ששוב נעלמת לי בלי להודיע מראש וששוב אתה חוזר שיכור ומסטול?" הזעפתי אליו פנים ודחפתי אותו למכונית.

דניס צחק. "אתה צודק, הייתי ילד רע. מגיע לי עונש."

"ומיד כשנגיע הביתה תקבל אותו." הבטחתי וגם קיימתי.

 

because of you

כמה שבועות אחרי שחמי ומיצי חזרו לגור יחד ארקאדי צץ שוב בחיינו. הוא דפק על דלתי בשעת ערב מוקדמת בדיוק כשעמדתי להצית לי את הסיגריה הראשונה של היום - הגבלתי את עצמי לשלוש ביום ובדרך כלל הצלחתי לעמוד בהגבלה הזו - וכשדשדשתי יחף אל הדלת הנעולה הייתי בטוח שזה דניס, שכרגיל אחרי שבועיים בהם בילה בדירתי כשהוא ישן רוב הזמן, נעלם שוב.

הייתי יחף כי הוא לקח איתו את הכפכפים שלי וחשתי שהמרצפות הקרות שולחות גלי צינה אל כפות רגלי למרות שבמשך היום היה עדיין חם. ברור שהסתיו הגיע הרהרתי לעצמי ופתחתי את הדלת.

במקום לראות מולי את פרצופו המנומש של דניס גיליתי על סף דלתי את ארקאדי, רזה מתמיד, כמעט שקוף, מחייך אלי את חיוכו המלוכסן.

"מה שלומך בוריס?" שאל והושיט לי כף יד דקה וקרה. שערו הארוך היה מטונף ובגדיו נראו כאילו ישן בהם כמה ימים. היה משהו נואש בפניו - רקותיו היו שקועות וצללים סגולים הבליטו את הכחול שבעיניו. הוא היה חולה, זה היה ברור. הכנסתי אותו פנימה, השכבתי אותו על הספה וניסיתי לשכנע אותו לשתות כוס קקאו חמימה.

למעני הוא עשה מאמץ, אבל הבחנתי שהוא מתכווץ כל פעם שניסה ללגום מהנוזל המתוק. "יש לי פצעים בפה בוריס." התלונן בקול ילדותי, "וכואב לי הראש. אני חושב שאני חולה."

נגעתי במצחו, הוא להט מחום.

"יש לך אקמול?" שאל בלחש.

"אהה... לא יודע." הודיתי. מאז שחמי הלך הדירה שלי חזרה למצבה המבולגן הרגיל, ולמרות שהוא נהג לקפוץ אלי מידי פעם לביקור שכלל שטיפת כלים ורצפה ואחר כך מקלחת משותפת שהובילה לבילוי מענג במיטה עדיין הבלגן חגג אצלי כמו תמיד.

"חמי בטח ידע." אמר ארקאדי בביטחון, "איפה הוא? אני צריך את החיבוק שלו."

"השתגעת?" נדהמתי, "אחרי כל מה שעשית לו אתה רוצה חיבוק?"

ארקאדי התעלם ממני. "חמי!" הוא צעק, "איפה אתה חמי? המלאך שלך צריך אותך."

לקח לי כמה שניות כדי להבין שהוא הוזה ואין טעם להתווכח איתו. קפצתי למימי השכנה ולקחתי ממנה נורופן שהוא בלע בקושי עם קצת מים, הבטחתי לו שחמי מיד יגיע והתקשרתי לאמבולנס.

לשמחתי הפראמדיק שנכנס היה רוסי, הקולגה שלו היה אמנם ערבי, אבל גם הוא הבין רוסית. הסברתי להם בשקט את המצב ואמרתי שלדעתי זה איידס. הם הנהנו בהבנה, הניחו בעדינות את גופו הדק של ארקאדי על אלונקה והרשו לי להתלוות אליו. התקשרתי לחמי מהאמבולנס ואחרי שהגענו למיון התקשרתי לאימא של ארקאדי. חמי הגיע עם מיצי והיא הגיעה עם בעלה, שניהם בכו. הרופא שאשפז אותו בטיפול נמרץ אמר שהמצב שלו קשה והוא מתפלא איך הוא הצליח לעמוד עד היום על הרגלים.

***

חמי שהה ליד מיטתו בעיקר בלילות כי הוא היה חייב ללכת לעבוד, ואילו אימו ישבה לידו במשך היום. אני, מיצי ואביו החורג היינו קופצים לביקור מידי פעם, אבל התקשינו לעמוד במראה ההידרדרות שלו והביקורים שלנו היו קצרים מאוד. אחרי יומיים של עירויי אנטיביוטיקה הוא התאושש מעט, חומו ירד והוא דיבר קצת יותר לעניין. ביקש סליחה ממיצי, לחץ את ידי ונישק את אימו שבכתה וביקשה שוב ושוב את סליחתו. היא לא הסבירה על מה והוא לא שאל. אני מניח שהוא הבין. הוא סלח לה וזה מה שהיה חשוב.

את הלילה האחרון שלו לפני שהוא שקע שוב בחוסר הכרה הוא בילה איתי ועם חמי, אימו המותשת חזרה הביתה, מיצי התנצל שהוא עייף מאוד אחרי יום לימודים עמוס ולא הגיע לביקור, וחמי - שהספיק כמובן להתיידד עם כל האחיות - הורשה לשבת לצידו גם אחרי שעות הביקור, ובזכותו הניחו גם לי להישאר. היינו איתו לבד במשך כמה שעות שבהן הוא היה צלול להפליא, חלש, אבל ערני ואפילו עליז.

שוחחנו על הקיץ ההוא שבו נפגשנו שלושתנו וארקאדי נזכר בגעגועים באהבה שלו ושל חמי והבטיח לחמי שזו הייתה התקופה הכי יפה בחייו. "כשהייתי אתך הרגשתי כמו מלאך." חייך אל חמי שרכן ונשק על מצחו והבטיח לו שהוא תמיד יהיה המלאך היפה שלו. השיחה המרגשת הזו עשתה לי צרבת. הם היו כל כך מתוקים וסלחניים זה אל זה, רק נגינת כינורות חסרה ברקע. "אם הכול היה כל כך מושלם למה עזבת את חמי והלכת להזדיין איתי?" התפרצתי בגסות לתוך האידיליה הסנטימנטלית שלהם.

"כי אני דפוק." אמר ארקאדי בפשטות, ושתי דמעות גדולות זלגו על לחייו הצנומות. "לא הבנתי שכבר יש לי כל מה שאני צריך. רציתי כסף, פרסום, רציתי אמריקה, אבל טעיתי, ולמה אתה הסכמת ולקחת אותי מחמי?"

"כי אני דרעק." אמרתי, "סליחה חמי. הייתם כל כך צעירים ויפים, נורא קינאתי בכם. לידכם הרגשתי זקן מיובש ועלוב שזמנו עבר וארקאדי היה כל כך צעיר ויפה..."

חמי הנהן ועצם חזק את העיניים כדי לא לבכות. "כן, פעם היינו צעירים ויפים." אמר וברח למסדרון כדי לבכות לבד.

"סליחה שלא שמרתי עליך במסיבה ההיא ארקאדי, לא ידעתי מה באמת קורה שם עד שהיה מאוחר מידי."

הוא חייך. "זה לא חשוב, זה היה קורה בכל מקרה, אם לא שם אז במקום אחר. אני חיפשתי אנשים שיכאיבו לי וישפילו אותי, רציתי את זה ושום דבר שהיית עושה לא היה עוזר." הוא הניח אצבעות לוהטות מחום על פרק ידי, "גם חמי קצת כזה לפעמים, בעיקר כשהוא נמצא אתך. תשמור עליו בוריס."

"אני אשמור עליו." הבטחתי, "אני נשבע לך."

חמי חזר, עיניו אדומות מבכי ואמר לי שהאחיות מבקשות שאני אלך כי בלילות אסור שיהיה עם החולה יותר ממבקר אחד. "אולי תלך אתה." ביקשתי, "אתה נראה כל כך עייף, אתה לא יכול להמשיך לישון כל יום בבית חולים."

"אני אלך הביתה רק אחרי שהמצב של ארקאדי ישתפר. הלילה זה עוד מוקדם מידי." אמר חמי וליווה אותי לפתח המחלקה. נפרדנו בחיבוק, בלי לדעת שזה לא מוקדם מידי אלא מאוחר מידי.

כשהגעתי למחרת לבית החולים מצאתי את חמי יושב מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, מחבק את מיצי המתייפח. ארקאדי איבד את הכרתו במשך הלילה והיא לא שבה אליו יותר מעולם. הוא נפטר מהעולם עוד באותו ערב וגופתו נשמרה בבית החולים עד שאימו מצאה, אחרי יומיים, בית קברות שהסכים לקבור אותו למרות שהוא לא היה יהודי.

***

הלוויה הייתה קטנה וצנועה מאוד. חוץ מאימו ואביו החורג של ארקאדי השתתפו חמי, מיצי, אני והחברים של חמי מקבוצת התמיכה שלו. למרות שהנפטר לא היה יהודי חמי חבש כיפה, קרא על קברו קדיש, ואחר כך הניח על הקבר הטרי אבן והבטיח לאימו הבוכייה שיקרא פרקי תהילים לעילוי נשמתו. 

אחרי הלוויה חמי חזר איתי לדירה שלי, שלח את מיצי הביתה ונשאר אצלי. למרות כעסו של הבוס שלו הוא התעקש לקחת שבוע חופש ובילה את כל אותו שבוע כשהוא יושב יחף ולא מגולח על השטיח בסלון שלי, לומד תורה וקורא תהילים. החבר`ה שלו מקבוצת התמיכה באו לבקר אותו כמעט כל יום וגם מיצי, למרות שהתחיל כבר ללמוד והיה מאוד עסוק ולחוץ, הגיע כל ערב, וכל פעם ביקש מחדש מחמי שיניח לו לישון איתו וכל פעם חמי היה מגרש אותו הביתה.

"תעזוב אותו." ביקשתי, "תן לו להתאבל בדרך שלו. אחרי שבוע הוא יחזור הביתה."

"ומה אם לא? מה אני אעשה אם הוא לא יחזור?" נפל מיצי לזרועותיי וניגב את דמעותיו על חולצתי.

"הוא יחזור." אמרתי בביטחון, למרות שבעצם לא הייתי בטוח בכך כלל, "מיד אחרי שהוא יגמור את השבעה הוא יחזור."

"מה שבעה?" התרתח מיצי, "ארקאדי היה גוי גמור. זה פשוט אידיוטי."

"אני חושב שהוא יושב שבעה גם על רוני, הוא חולם עליו כל לילה." הלשנתי.

"איך אתה יודע על מה הוא חולם? התפלא מיצי, מביט בי במבט חשדני.

"הוא מדבר מתוך שינה ואין לילה שהוא לא קורא לאהרון."

אולי הייתי צריך לשמור את המידע הזה לעצמי, מיצי האומלל עלה שוב למעלה והתחנן לפני חמי שיחזור איתו הביתה, אבל חמי היה אטום להפצרותיו. אני מכיר את העקשנות של חמי ולכן שתקתי והנחתי לו לעשות כרצונו, אבל את גולן שגם בא מרקע דתי זה הטריף. "מה אתה יושב שבעה על גוי!" הוא צעק על חמי בערב הלפני האחרון של השבעה.

חמי משך בכתפיו באדישות ושתק.

"חמי מתאבל גם על רוני." ניסיתי להרגיע את הרוחות.

"אבל רוני לא היה קרוב משפחה שלו." אמר גולן ופניו האדימו מזעם

"אהרון היה קרוב אלי יותר מהמשפחה שלי." אמר חמי בשלווה.

"אבל..." התחיל גולן להתווכח שוב.

"שתוק כבר גולן!" צעק עליו פזי, "חמי צודק, ואם לא תשב עלי שבעה אחרי שאני אמות אני אחזור בתור רוח רפאים ואחתוך לך את הזין."

"תשתוק אתה!" התרגז גולן, "אני לא מסכים שאתה תמות לפני, אתה הרבה יותר צעיר ממני, מה פתאום שאתה תמות קודם?"

כל שערותיי סמרו לשמע הוויכוח הזה. צעקתי עליהם שהם מטומטמים, העפתי אותם החוצה וחזרתי פנימה כדי לריב עם חמי. "מחר, אחרי שהשבעה תיגמר אני רוצה שתחזור למיצי." הודעתי לו.

"ואם לא בא לי?" שאל חמי, קם סוף סוף מהרצפה ועבר לשבת על הספה.

"אז תמצא לך מקום אחר לגור בו. אני לא רוצה אותך אצלי יותר." הודעתי לו בתקיפות, והתיישבתי לצידו כי רגלי רעדו כל כך עד שהן לא נשאו אותי.

חמי הניח יד מפייסת על זרועי, "ממחר נוכל לישון שוב יחד."

"אני לא רוצה לישון אתך חמי, אני מעדיף לישון לבד." אמרתי ועצמתי את עיני כדי לא לראות את הבעת העלבון בעיניו היפות.

"אתה לא אוהב אותי יותר בוריס?" שאל חמי והניח את ראשו על כתפי.

חיבקתי אותו חזק והתאפקתי לא לבכות. "לא, אני לא אוהב אותך. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה, אתה צעיר מידי ויהודי מידי בשבילי."

חמי דחף יד מתחת לחולצתי, מסבך את אצבעותיו בשער שעל חזי. "באמת?"

"כן, באמת, וחוץ מזה דניס יחזור בקרוב. הדירה שלי קטנה מידי לשלושה אנשים."

"אני אזרוק אותו מהחלון." הציע חמי והתחיל להתעסק ברוכסן של מכנסי.

"אי אפשר, יש סורגים."

"אז אני אנעל אותו במרפסת." גלש חמי על ברכיו, נדחף בין רגלי ושלף את אברי מתחתוני.

"חמי, מספיק!" ביקשתי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הזזנו הצידה את ספרי התורה שהוא קרא בהם ופרקנו זה על זה את מטען החרמנות שצברנו כל כך הרבה זמן, מנצלים את השולחן בסלון כמיטה מאולתרת.

אחר כך הלכנו לישון יחד במיטה שלי. בלילה הוא שוב חלם על אהרון, צעק את שמו והתעורר, מזיע ורועד. העמדתי פנים שאני ישן ולא מרגיש איך הוא בורח למקלחת ובוכה שם כאילו ליבו נשבר בקרבו. 

בארוחת הבוקר הוא שאל מה יהיה אם הוא יצליח לשכנע את מיצי לוותר עליו.

"לא תצליח. הוא צריך אותך."

"ואתה לא צריך אותי?"

"מיצי צריך אותך יותר."

"אם לא תרשה לי להישאר אני לא אבוא אליך יותר לביקורים." איים חמי.

"אל תאיים עלי ילד." התרגזתי ודחפתי אותו.

"אל תקרא לי ילד." התרגז חמי ודחף אותי בחזרה.

התנפלנו זה על זה כמו שני דובים כועסים ו... כן. שוב היה סקס על השולחן, הפעם במטבח. כל כך התלהבנו עד שכמעט שכחנו קונדום.

אחר כך הוא שוב ביקש שארשה לו לגור איתו ואני שוב סירבתי, זה היה קשה נורא, אבל בכל זאת הצלחתי להגיד לא. "אבל למה!" צעק חמי, מתוסכל, "לא היה לך כיף לגור איתי? לא טיפלתי בך יפה?"

"שיגעת אותי עם הניקיונות והסדר שלך. כמעט שהפכת אותי לבורגני משעמם כמוך, אם לא היית מסתלק הייתי מעיף אותך בבעיטה." אמרתי ברשעות.

"שקרן, אני לא מאמין לך." אמר חמי, "יאללה, לך לעבודה ותן לי לנקות את הבית בשקט."

הלכתי לעבודה וכשחזרתי מצאתי את מיצי מתווכח בעוז עם חמי שניסה לשכנע אותו בעדינות שאולי עדיף שהוא ימצא לו חבר פחות בעייתי.

"לא." אמר מיצי בתקיפות ורקע ברגלו על הרצפה. "בשום פנים ואופן לא! אתה חוזר איתי הביתה."

"אבל מיצי..." ביקש חמי בקול רך, "תבין מיצי..."

"לא רוצה להבין כלום. אם אתה לא חוזר איתי הביתה אני נשאר אתך פה."

"מיצי, אני אוהב אותך מאוד, אבל כדאי שתדע שאני ובוריס... שאנחנו..."

"אני יודע, יש לכם הבנות. בוריס סיפר לי וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה. לא אכפת לי שתבינו זה את זה מידי פעם, אבל אני מבקש חמי, תחזור הביתה, בבקשה, אני אומלל בלעדיך. אני לא יכול לחיות בלעדיך, הרי אתה לא רוצה לשבת שבעה גם עלי, נכון?"

חמי הביט בי חסר ישע ואני הנהנתי, "לך כבר!" גירשתי אותו בתנועת יד.

הוא נעץ בי מבט ארוך ואומלל וניסה להגיד משהו, אבל מיצי משך את שרוולו בקוצר רוח. "נו, חמי, בוא כבר." והוא נכנע והלך איתו, מסובב את ראשו מידי פעם להביט בי ומקבל ממני שוב את אותו נפנוף יד המורה לו להסתלק.

אחרי שהמכונית של מיצי נעלמה מעבר לפינה שלפתי את בקבוק הוודקה שהחבאתי בפריז`ר מאחורי העוף הקפוא והשתכרתי כמו חזיר. נרדמתי על השטיח ומזל שדניס שחזר סוף סוף הביתה מצא אותי וגרר אותי למיטה. 

 I can't stop loving you

שנינו, חמי ואני, נולדנו במזל עקרב. אני חוגג יום הולדת בשני לנובמבר והוא ברביעי. תמיד הטריד אותי שיום הולדתי חל ביום הצהרת בלפור - יום מועד להפגנות - וחמי התלונן תמיד שרבין נרצח ביום הולדתו ולא נעים לו לחגוג בתאריך כזה.

הפתרון שלנו היה לחגוג יחד בשלישי לנובמבר, אם כי מאז יום הולדתי הארבעים מצאתי פחות ופחות סיבות לשמוח שעוד שנה עברה. בשנה שעברה מלאו לי חמישים. האירוע הזה דיכא אותי כל כך עד שתכננתי להתעלם  ממנו, אבל חמי שהופיע בדירתי הודיע לי שחמישים זה השלושים החדש וסחף אותי לחגוג איתו חגיגה שאזכור לנצח.

חודש אחר כך רוני נהרג והכל השתנה. אחרי הצורה בה סילקתי את חמי מעל פני הייתי בטוח שהמסורת הצנועה שלנו של חגיגת יום הולדת משותפת תשכח, והאמת שלא הצטערתי על כך, בגילי המופלג עדיף לשכוח תאריכי יום הולדת.

זו הסיבה שפערתי עיניים מופתעות כשבשלישי לנובמבר הופיע חמי על סף דלתי עם עוגת שוקולד ובקבוק וודקה.

"יום הולדת שמח לנו בוריס." אמר וחייך בביישנות הססנית כאילו ציפה שאזרוק אותו החוצה. הוא נראה מצוין. החיים עם מיצי היטיבו איתו כנראה. אני לעומת זאת נראיתי זוועה והדירה שלי תאמה לחזותי. הבית היה הפוך ומלוכלך, השיש דביק והכיור עולה על גדותיו.

"איך אתה מרגיש בוריס?" הניח חמי יד על כתפי ונישק על לחיי.

"כמו שאני נראה." אמרתי, לקחתי ממנו את העוגה והוודקה, הנחתי אותם על השולחן המאובק ופניתי אליו בכוונה לתת לו חיבוק חברי ולנשק אותו על הלחי כמו דוד טוב, אבל הוא כרך ידיים חזקות סביב מותני, הדף אותי אל הקיר והצמיד את פיו אל פי.

"כל כך התגעגעתי אליך." אמר ברגש ודחף ידיים למכנסי הטרנינג המרופטים שלי.

לא היה צורך שאגיד שגם אני התגעגעתי אליו, הזין שלי דיבר בשמי. נפלנו על המיטה והראנו זה לזה כמה התגעגענו אחד לשני, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הקדים זיון לניקיון. בדרך כלל הוא היה מתעקש שננקה לפחות את המטבח לפני שהלכנו לחגוג.

"ואיפה דניס?" שאל חמי אחרי שהצלחנו לנשום שוב.

"החליט שהוא מבזבז את החיים שלו בקריות והלך ללמוד להיות מורה לשחייה בוינגייט."

"כל הכבוד לו." אמר חמי, "זה רעיון מצוין. אז אתה גר לבד עכשיו?"

"כן, ואני נהנה מזה מאוד." אמרתי בתוקף.

"אני רואה." העביר חמי אצבע על שכבת האבק שנחה על ארונית הלילה שלי.

"חמי, אל תהיה נודניק. קצת אבק עוד לא הרג אף אחד."

חמי הודה שאני צודק, אבל מצד שני קשה להגדיר את כמויות האבק אצלי בדירה כקצת ועל הבלגן הוא מעדיף לא לדבר. "אז תשתוק." אמרתי והצתי סיגריה שהוא כמובן כיבה מיד.

"אתה צריך שישגיחו עליך." פסק והלך למטבח, חגר מגבת על מותניו הערומים והחל להדיח את הכלים. ישבנו נשאר חשוף והמראה שימח את ליבי עד מאוד. "תפסיק להסתכל לי על התחת ולך למלא דלי מים, ותשים הרבה סבון." פקד עלי בחומרה.

"נגמר לי הרצפז." התנצלתי.

חמי נאנח ושלח אותי למימי השכנה להביא חומרי ניקוי, ורק אחרי שהמטבח הבריק מניקיון הרשה לי לשבת ולאכול איתו מעוגת יום ההולדת שלנו.

אני שתיתי קצת וודקה והוא הסתפק בקפה. ישבנו כמו פעם במטבח שלי ודיברנו. אחרי שהוא התעקש לחקור אותי הודיתי שהלב כאב לי לסלק אותו, אבל עשיתי את זה לטובתו. "אתה צעיר מידי בשבילי." הסברתי לו שוב, "מיצי מתאים לך יותר. מה שלומו דרך אגב?"

"מצוין." אמר חמי, "היינו קצת מודאגים אחרי הסיפור שלו עם ארקאדי, אבל נרגענו אחרי שהוא קיבל תשובה שלילית. הוא נהנה מהלימודים ומצליח בהם מאוד. אנחנו מאושרים מאוד יחד."

"הוא יודע שאני פה?"

"כן, בערך. אמרתי לו הבוקר שאולי אני אקפוץ לבקר אותך בהזדמנות, אבל לא נתתי לו תאריך."

"כי אתה לא רוצה שהוא יעשה לך סצנות?"

"הוא לא הטיפוס שעושה סצנות בוריס. הוא בחור רגוע, רוני היה זורק עלי ספלים וצלחות, אבל מיצי לא כזה." הצטחק חמי.

"אתה עוד חולם על רוני?"

"לפעמים, אבל כבר פחות, ואני כבר כמעט לא מדמיין שהוא איתי. לאט לאט הוא מתפוגג." אמר חמי בעצב.

"טוב, ככה צריך."

"אני יודע בוריס, אבל בכל זאת..."

"מה בכל זאת?"

"לפעמים אני בכל זאת מת מרוב געגועים אליו, וגם אליך."

"חמי, החיים לא עומדים במקום. צריך להתקדם הלאה. אתה צריך לחשוב על העתיד שלך."

"ואתה חושב שמיצי זה העתיד שלי?"

"למה לא? הוא בחור טוב והוא אוהב אותך מאוד, ואתה אותו. נכון?"

"כן, אבל..."

"אבל מה?"

חמי רכן ונישק אותי נשיקה בטעם שוקולד. "לפעמים אני צריך גם אותך."

"בשביל מה אתה צריך קשיש מעצבן כמוני?"

"בוא, אני אראה לך בשביל מה." נישק אותי חמי שוב ו... מישהו דפק בדלת.

הלכתי לפתוח וזה היה מיצי, עומד בפתח עם כלבלב חום נחמד שהתפתל בזרועותיו.

"מזל טוב בוריס." אמר מיצי והגיש לי את הכלבלב, "זה מישה."

לקחתי ממנו את מישה וליטפתי אותו. הוא כשכש בזנבו, ליקק את פני והשתין עלי.

"קיבינימאט!" התרגזתי, וכשמיצי פרץ בצחוק הוספתי גם איזה בלאט אחד או שניים.

"הבאתי לך כלב כי חמי אמר שאם יהיה לך כלב תהיה חייב לטייל איתו לפחות שעה ביום וזה טוב בשבילך." הסביר מיצי.

"תודה מיצי, יפה מצידך לחשוב עלי. מישה מאוד חמוד, אבל ...."

"הוא צריך אותך בוריס." אמר מיצי והסמיק קצת.

"מי? מישה? הוא רק כלב מיצי. אני בטוח שהוא ירגיש טוב יותר אצל אחי במושב, יש שם מקום להתרוצץ ולאחי יש ילדים שישמחו לשחק איתו."

"אני מתכוון לחמי." הסביר מיצי וניסה להיכנס לדירה.

חסמתי את הדלת בגופי, לא מניח לו לעבור. "מיצי, תראה... אני..."

"זה בסדר בוריס, תן לו להיכנס." אמר חמי ויצא מהמטבח. "שלום מיצי."

מיצי העביר מבט בין שנינו. "שמעת מה אמרתי?" שאל את חמי.

"כן. בוא תיכנס, תן לי את הכלב החמוד הזה בוריס ולך להתקלח. אתה מסריח."

כשיצאתי מהמקלחת עם מגבת כרוכה סביב מותני הם ישבו במרפסת, אכלו עוגת שוקולד, שתו מיץ ושיחקו עם הכלב כמו ילדים קטנים.

"הוא נורא חמוד בוריס, אני חושב שאתה צריך להשאיר אותו אצלך." אמר חמי וחייך אלי, "אתה נראה נורא סקסי עם המגבת הזאת בוריס" ציין ונישק אותי.

"מה סקסי בזקן עם כרס ושערות שיבה." רטנתי בזעף, אבל מיצי נישק אותי גם כן, אמר שאני נראה ממש בסדר והוביל את כולנו לחדר השינה.

מזל שמישה נרדם במרפסת ולא ראה מה קרה שם. הוא בהחלט היה צעיר מידי לדברים כאלו.

בסוף באמת השארתי את הכלב אצלי למרות שבגללו אני חייב לנקות כל שבוע את הדירה ולעשות איתו כל ערב טיול ממושך. ככה גם פגשתי את יורי שאוהב מאוד כלבים ואני מניח שגם אותי, אחרת הוא לא היה מתעקש לישון איתי כל כמה ימים, ובכל זאת, מידי פעם חמי קופץ לביקור, ואז אנחנו סוגרים את מישה במרפסת, נועלים את הדלת, מנתקים את הטלפון ומבינים זה את זה במיטה.