4.כמה עצב יש באהבה

למחרת חמי חש מעט יותר טוב, אבל עדיין היה חולה מכדי לעבוד. מיצי היה מוכן לקחת יום חופש כדי להישאר ולהשגיח עליו, אבל הוא סירב בתוקף. מיצי נכנע ונסע לעבודה אחרי שהפציר בחמי להתקשר אליו אם יחוש רע.

הוא שוחח עם חמי כמה פעמים במשך הבוקר ואחר כך שקע בעבודתו. כשחזר אחרי הצהרים הביתה, נושא מצרכי מזון וזר פרחים, מצא את חמי שוכב על הספה, גופו רפוי, עיניו עצומות ויד אחת שלו שמוטה על הרצפה וליבו זינק מבהלה היישר לגרונו. הוא שמט את שקית הקניות וזר הפרחים על הרצפה וקרב, רועד, אל חמי, משוכנע שיגלה לצידו קופסת גלולות שינה ריקה ומכתב התאבדות.

"חמי." לחש ונגע בפניו של שותפו לדירה שהתיישב בבת אחת ונעץ בו מבט כעוס.

"תן לישון." רטן, התהפך על צידו ונרדם שוב.

מיצי הניח לו, נשא את הקניות למטבח, סידר אותם והחל להכין אוכל. הוא טיגן חביתה, חתך ירקות, פרס גבינה, פתח קופסת טונה, סחט מעליה לימון ובדיוק כשצבט לעצמו פיסת דג חיבק חמי את מותניו ונשק לעורפו.

"גם אני מוזמן." שאל, שלח יד מעבר לכתפו של מיצי וטעם מהטונה.

"לא!" אמר מיצי בזעף והדף אותו לאחור.

חמי קפא לרגע במקומו, מופתע. "טוב, אז לא." השיב בקרירות והסתלק.

מיצי נאנח, פתח את הברז ובהה בזרם המים, מנסה להבין מה עובר עליו, ואז תפס שהוא פשוט כועס. שטף את ידיו והלך לסלון שם ישב חמי מול הטלוויזיה הכבויה ושיחק בשלט.

"אנחנו צריכים לדבר חמי."

"לך תאכל קודם."

"אז בוא איתי."

"לא רוצה."

"נו, בחייך... בוא. הכנתי אוכל לשנינו."

"לא בא לי."

"אני מבקש חמי, בוא." ליטף מיצי בהיסוס את ברכו של חמי הנעלב. עיניהם נפגשו ושוב הושפלו.

מיצי קם והלך למטבח, ואחרי היסוס קל השתרך חמי בעקבותיו. הם אכלו בשתיקה מעיקה, מנסים לנהל שיחת חולין. חמי אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב וזה בטח הווירוס הזה של עשרים וארבע שעות ששמע עליו בסופר מנטאשה הקופאית, ומיצי העיר שגם בעבודה שמע על הווירוס הזה, ומזל שזה נגמר מהר. חמי שיבח את החביתה ומיצי אמר שזה כלום, וחמי אמר שמחר הוא יכין ארוחת ערב ושבעצם היה צריך להכין היום אוכל, אבל נרדם.

"חשבתי שאתה מת. שהתאבדת." אמר מיצי והניח את המזלג מידו.

"וואלה!" נדהם חמי, " למה? מה פתאום שאני אתאבד?"

"בגלל רוני."

עכשיו גם חמי הניח את המזלג מידו. "אתה לא נסחף קצת מיצי, אני יודע שאתה דראמה קווין, אבל..."

"יכול להיות שאני דראמה קווין, אבל אני לא מעמיד פנים שאני חי עם בן אדם שמת כבר."

חמי הדף את צלחתו מעל פניו. "ראית את הבלוג שלי."

"כן."

"מתי?"

"אתמול, כשהייתי אצל גולן ופזי."

"גם הם יודעים על זה? מי עוד?"

"אף אחד. רק אנחנו. אני... זה לא היה בכוונה חמי. אל תכעס."

"אני לא כועס. אני נראה לך כועס?" קם חמי ממקומו והלך להציץ בחלון המטבח, גבו מופנה אל מיצי שנותר לשבת מול החביתה המתקררת.

"למה קראת לבלוג לא מסביר לא מתנצל?"

"ככה."

"אבל חמי..."

"עזוב אותי מיצי, פשוט תעזוב אותי."

"הלוואי ויכולתי."

"מיצי, אני יודע שהוא מת. אני לא משוגע, אבל... אני פשוט... אני לא יכול סתם לשכוח ממנו ודי. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, להתגעגע אליו, אני מנסה להבין שהוא לא פה יותר, שאני לא אראה אותו שוב ואני לא מצליח, אני פשוט לא מצליח להיפרד ממנו."

"אולי בגלל שלא היית בקבר שלו?"

"אולי."

"חמי, יש משהו שאני חייב לספר לך, משהו שנודע לי דרך עומר."

"מה? שגם רוני נדבק?"

"כן."

"אני יודע. הוא נדבק בחורף הקודם כשהיה באנגליה. הוא סיפר לי על זה שבוע לפני שנהרג. החלטנו על פרידה לניסיון, אבל כרגיל זה החזיק מעמד רק כמה ימים. אף פעם לא הצלחנו להתרחק זה מזה מיצי, ידענו שאנחנו לא מתאימים ושיותר טוב שניפרד, אבל לא הצלחנו."

"כן, אני רואה. אתה לא מצליח להיפרד ממנו אפילו כשהוא מת."

"אני מנסה מיצי, באמת, אבל אני לא יכול להפסיק לחלום עליו ולחשוב עליו. עכשיו אני מרגיש קרוב אליו יותר מאשר כשהוא היה חי. אני כל הזמן מדמיין אותו הולך לידי, מדבר איתי, ישן איתי."

"ומזדיין אתך? בגלל זה אתה... בגלל זה אנחנו..."

"אולי, אני לא יודע מיצי, אני מצטער."

"גם אני."

"אז מה נעשה מיצי? אתה רוצה שאני אעזוב?"

"לא, אבל אני אודה לך מאוד אם תלך לישון בחדר השני."

"בסדר."

אחרי שפינו בשתיקה את שיירי ארוחת הערב העביר חמי את חפציו לחדר השינה השני, הקטן יותר. חיבר את המחשב שלו, הציע את הספה, אמר שהוא עייף מאוד, איחל למיצי לילה טוב וסגר את הדלת.

מיצי נשאר לבד בסלון מגניב מבטים אל פס האור הדק שהבהב מתחת לדלת הסגורה.

לבסוף כבה האור והספה גנחה תחת משקלו של חמי. מיצי הלך למקלחת, התקלח, צחצח את שיניו, הסתרק, אסף ממיטתו כרית והתגנב לחדרו של חמי ששכב על גבו, ידיו שלובות מתחת לעורפו ובהה בתקרה.

"חמי?" לחש מיצי.

חמי הסתובב על צידו והרים בשתיקה את כנף השמיכה. מיצי צלל מתחתיה, מניח את כריתו לצד הכרית של חמי.

"כפיות?" הציע חמי בחביבות.

"כן, בבקשה." לחש מיצי והחל להזיל דמעות לתוך הכרית.

"די, די מיצינקה. מספיק."

"אני אוהב אותך חמי."

"אני יודע חמוד. לילה טוב מיצי."

"לילה טוב חמי."

שמור     בטל

מיצי הופתע כשבוריס הסכים מיד לפגוש אותו ואפילו הזמין אותו לדירתו. הוא קפץ אליו בדרכו חזרה מהעבודה ושמח לגלות שבוריס נמצא לבד.

"איפה דניס?"

"נסע לעבודה. יחזור רק בבוקר. מה הבעיה מיצי?"

מיצי נאנח. "חמי."

"מה עכשיו?"

"כשרוני היה בחיים חמי כתב בלוג על החיים שלהם יחד."

"אני יודע, אבל אחרי שרוני מת הוא מחק אותו."

"לא נכון, הוא לא מחק אותו. הוא העביר אותו ושינה לו את השם, אבל הוא ממשיך לכתוב בו."

"נו, אז מה?"

"הוא ממשיך לכתוב בו כאילו שרוני עדיין חי. הוא מספר שם על דברים שהוא ורוני עושים יחד למרות שרוני מת."

בוריס נעץ במיצי מבט כועס. "נו, אז מה?"

"מה, נו אז מה? זה נראה לך נורמאלי?"

"אתה מדבר על נורמאלי מיצי? אם אני לא טועה רק לפני שנה ומשהו היית מאושפז במחלקה פסיכיאטרית."

"נכון, אבל שחררו אותי. אני שרוט בוריס, אבל אני לא פסיכי, להעמיד פנים שהחבר המת שלך עדיין חי זה לא נורמאלי. רק פסיכי מתנהג ככה."

"זה לא העסק שלנו מיצי. זכותו של חמי לכתוב בבלוג שלו מה שהוא רוצה, ואם הוא העביר אותו ושינה לו את השם סימן שהוא לא רוצה שאף אחד מאיתנו יקרא בו."

"אבל בוריס, הוא ירד מהפסים! צריך לעשות משהו! אתה לא מבין את זה?"

"זה קורה לכל אחד לפעמים. כשאתה ירדת מהפסים בזמן המלחמה חמי לא הסתובב ולכלך עליך לפני כולם, הוא סתם את הפה ועזר לך."

מיצי הסמיק. "לא ידעתי שקראת את 'דיווחים מהמרחב המוגן'."

"כן, קראתי. ואני במקום חמי הייתי זורק אותך מהבית. הוא במצב קשה מיצי, אני לא מכחיש, אבל אתה חייב לו, תהיה סבלני איתו."

מלא חרטה פרץ מיצי בבכי ובוריס חיבק את כתפו, וליטף אותו. "תהיה סבלני איתו מיצי, בבקשה." הפציר רכות.

"אני סבלני, אני אוהב אותו, אבל..."

"אבל מה?"

"קשה לי." דחף מיצי יד קטנה ורכה לתוך מכנסיו הרפויים של בוריס.

"מה קשה לך?" נהם בוריס בזעף, אבל הניח למיצי לחפון את אברו.

"קשה לי בלי סקס. הוא כבר לא מוכן לזיין אותי כמו שאני אוהב."

בוריס נאנח, "הילדים של היום..." אמר ופשט את מכנסיו. 

מיצי יצא מדירתו של בוריס עם חיוך על השפתיים. חש, כמו תמיד אחרי זיון טוב, התעלות ושמחה, אבל ככל שהתקרב לביתו הלך מצב רוחו הטוב ודעך. ייסורי מצפון החלו לענות אותו כשהבין כמה אנשים יפגעו אם יגלו על חצי השעה הפרועה והמדהימה שחווה עם בוריס. ברור שדניס ייפגע, גם אם בוריס טוען בתוקף שהיחסים שלהם פתוחים, וחשוב יותר, מה חמי יחשוב עליו אם יגלה מה הוא עולל?

מיצי אמנם עשה מאמץ ורגע לפני שהשתרע על מיטתו של בוריס טרח לשאול אותו מה יקרה אם חמי יגלה את דבר מעלליהם, אבל בוריס רק צחק ואמר לו להפסיק לדבר שטויות ולשים לו קונדום, ומיצי שהשתוקק מאוד לשבור את תקופת היובש הארוכה שחווה ציית והתענג עד תום על אברו של בוריס שחדר לתוכו, ממלא אותו ומטריף אותו מהנאה, ולא המשיך להתעמק בנושאי מוסר.

רק עכשיו, אחרי שבא על סיפוקו, הוא שאל את עצמו מה חמי יגיד אם העניין ייוודע לו? ותהה מה עבר עליו כשהניח לבוריס לפשוט מעליו את בגדיו ולחגוג על גופו? אבל איזו חגיגה שזו הייתה! הוא חייך לעצמו כשנזכר בידיו הגדולות והבטוחות של בוריס שאחזו בו במיומנות כה רבה, ובאבר הגדול והעבה שלו... לא פלא שחמי לא הצליח אף פעם לוותר עליו לגמרי.

יהיה מה שיהיה, החליט מיצי בעוז רוח שנבע קצת מייאוש וקצת מקלות דעת. כמו תמיד אחרי זיון מוצלח ראשו היה סחרחר עליו ושיקול דעתו נפגע ומודע היטב למצבו הוא החליט להגיד כמה שפחות ולקוות לטוב.

הוא נכנס הביתה וראה את חמי יושב מול הטלוויזיה, מרותק למסך, מחזה לא אופייני אצל חמי שלא היה חובב גדול של הטלוויזיה. "מה אתה רואה חמי?" שאל ורפרף נשיקה קלה על שערו הגזוז של חמי, שואף בהנאה את ריחו האהוב.

"תכנית על שנה למלחמת לבנון השנייה. היום לפני שנה היה האסון בכפר גלעדי, זוכר איך הכתבת של גלי צהל בכתה בשידור ישיר וכמה נבהלנו? רק שנה עברה וכל כך הרבה קרה מאז."

"כן, רק שנה. כתבת סיפור על המלחמה?"

"כן. דיווחים מהמרחב המוגן. רוצה לקרוא?"

"לא יודע, בטח קיללת אותי כהוגן על הצרות שעשיתי לך."

"ממש לא. גם אני פחדתי נורא מיצי, כולם פחדו, אבל כל אחד הראה את זה בצורה אחרת."

"אתה צריך לשלוח את הסיפור הזה לאתר הסיפורים חמי."

חמי צחק. "סיפור על מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבט הומואית? לא חושב שיהיו לו הרבה קוראים."

"למה אתה תמיד מזלזל בכתיבה שלך חמי? אתה כותב נהדר, באמת."

"תודה חמוד, אבל..."

"לא. שום אבל, אתה צריך להמשיך לכתוב חמי."

"אבל אם אני כותב על רוני אתה כועס."

"אני לא כועס אם אלו רק סיפורים, אבל אני נבהל כשאתה ממשיך לכתוב עליו כאילו שהוא חי."

"בשבילי הוא לא מת מיצי, אני מרגיש אותו לצידי כל הזמן."

"בגלל זה הזיונים שלנו... בגלל זה אנחנו ככה?"

"כן חמוד. אני מצטער."

"זה בסדר, לא נורא, אני מבין."

"תראה מיצי, אם יש לך מישהו אחר אני... אתה לא חייב לי כלום."

"דווקא כן."

"אני לא רוצה שתהיה איתי בגלל שאתה מרגיש שאתה חייב לי."

"אני אתך כי אני אוהב אותך חמי, זה הכול."

"אבל..." התחיל חמי למחות ונאנח כשמיצי קפץ ממקומו ורץ למטבח. 

בשלוש לפנות בוקר הטלפון צלצל, עד שמיצי התנער והבין מה קורה חמי כבר ישב במיטה עם הטלפון צמוד לאוזנו.

"לפני שהוא יישבר ויספר לך אני רוצה שתדע שזיינתי את החבר שלך." אמר בוריס ברוסית וחמי ידע מיד שהוא שיכור.

אבל החבר שלי מת, הבזיקה מחשבה במוחו, אבל הוא התאפק, נשם עמוק ואמר רק, "אהה..."

"לא שמעת מה אמרתי? זיינתי את השמנצ'יק שלך." הרעים בוריס ברוסית.

"מי זה?" לחש מיצי בעצבנות.

"זה רק בוריס. הוא שיכור. לך לישון, אני אטפל בו." אמר חמי והלך עם הטלפון לסלון, משאיר מאחוריו את מיצי ער, מתוח מכדי להירדם.

"אתה שיכור בוריס, איפה אתה?" שאל חמי.

" אל תדאג, בבית. אני כבר זקן מידי בשביל להסתובב שיכור ברחובות."

"בוריס, אני מבקש ממך להפסיק לשתות וללכת לישון."

"בסדר, בסדר, עוד מעט. שמעת מה אמרתי?"

"כן, שמעתי."

"הוא נהנה מאוד. היה חסר לו זיון אמיתי, אבל רק אותך הוא אוהב."

"אני יודע."

"אתה צריך להיות יותר נחמד אליו חמי, ואתה צריך ללכת לקבר של אהרון."

"אני יודע."

"למה אתה לא הולך?"

"כי אני פוחד."

"ממה אתה פוחד?"

"אני פוחד שאחרי שאני אראה את הקבר שלו הוא יעזוב אותי."

"הוא כבר עזב אותך. הוא התחיל לעזוב אותך עוד לפני שהוא מת."

חמי נאנח. "לך לישון בוריס, אני אקפוץ לבקר אותך מחר אחרי העבודה,

לילה טוב."

"לילה טוב דוצ'ינקה."

חמי חזר למיטה, הניח בעדינות את הטלפון על הכן שלו והחליק למיטה.

"מה הוא רצה ממך?" שאל מיצי.

"להגיד לי שאני צריך להיות נחמד אליך."

"זה הכול? בשביל זה הוא התקשר בשעה כזו?"

"כשהוא שיכור הוא עושה שטויות. לא נורא, פעם הוא היה מטייל ברחובות ורב עם אנשים, כיום הוא כבר רגוע יותר."

"אולי נלך לבקר אותו מחר אחרי העבודה?"

"כן, רעיון טוב, ועכשיו בוא הנה ותן לי להיות נחמד אליך."

"ליאור התקשר והזמין אותנו למסיבה." אמר מיצי ובחן בדאגה את פניו של חמי שנאטמו לשמע הבשורה.

"אני לא רוצה ללכת." אמר מיד.

"אבל חמי..."

אתה זוכר איך נגמרה המסיבה הקודמת אצל ליאור?"

"זה לא אומר שהמסיבה הזו תיגמר רע."

"מסיבות אצל ליאור תמיד נגמרות רע, לך בלעדי."

"לא."

"אתה באמת רוצה ללכת מיצי?"

"כן, אני רוצה, אבל רק אתך."

"למה?"

"ככה."

"כולם יודעים שאנחנו יחד. אתה לא צריך לספק להם הוכחה."

"לך תזדיין."

חמי הבליע חיוך, "בזמן האחרון נעשית חוצפן שמנצ'יק."

"כזה אני, אין מה לעשות."

"לא נכון, יש מה לעשות." צחק חמי ומשך אותו לחדר השינה.

מיצי ניסה להעמיד פנים שהוא מתנגד ואמר שהוא לא רוצה, אבל לחמי הייתה הוכחה בולטת בשטח שהוא מרמה.

אחר כך הם נשארו חבוקים וחמי כמעט נרדם כשמיצי אמר פתאום, "אם אתה באמת לא רוצה אני אלך בלעדיך."

"אז אתה כבר לא רוצה אותי במסיבה?"

"בטח שכן, אבל אני לא רוצה להכריח אותך."

"יפה מצדך."

"אז מה להגיד לליאור?"

"שאנחנו באים ביחד."

"באמת חמי?"

"כן, באמת."

"תודה חמי." צחק מיצי ונישק אותו.

"בבקשה מיצי, העונג כולו שלי."

 ***

ליאור החליט לערוך את המסיבה בדירת הקרקע שבה גר בזמנו עם מיצי וששימשה לו כיום כסטודיו, את הבית ששכר מחמי הוא נעל בקפידה ואפילו הגיף את התריסים. מיצי נשם לרווחה כשנוכח בכך והודה חרש לליאור על התחשבותו.

ליאור חייך במבוכה, "בכלל לא חשבתי על זה... פשוט, לא רציתי שיהרסו לי את הבית, הייתי צריך להבין שחמי... הוא עדיין לא התגבר על רוני?"

"לא." אמר מיצי, מבויש קצת, חש שהעובדה שחמי עדיין מתאבל על רוני נזקפת משום מה לחובתו.

"האמת," המשיך ליאור לפטפט, "לא חשבתי שהוא יבוא, הרי הוא די שונא מסיבות, כולם ידעו שהוא היה בא רק כדי להשגיח על רוני."

"ועכשיו הוא בא להשגיח עלי." חייך מיצי חיוך מאולץ והתחיל להתחרט שלחץ על חמי להגיע.

"הכול בסדר אצלך מיצי." הניח ליאור יד על לחיו, מביט ישר בעיניו, "אתם בסדר שניכם?"

"כן, בטח. הכול מעולה." חייך מיצי בגבורה, יודע שליאור מרגיש שהוא משקר.

ליאור כיווץ את גבותיו הבהירות והעלה על פניו הבעת הזדהות, ליטף את זרועו של מיצי בעדינות, ואמר לו שהם חייבים להיפגש פעם ולדבר.

מיצי הנהן וחייך במבוכה, מיד אחר כך הגיעו עוד אורחים וליאור נסחף ממנו והלאה, משאיר את מיצי עומד לבדו במרכז מערבולת צבעונית של המון גברים צעירים ועליזים, שותים אלכוהול, מקפצים לקצב המוזיקה הרעשנית, יוצאים ונכנסים מהסטודיו, מסתחררים על הרחבה המרוצפת, צוחקים ורועשים.

אני מבוגר מידי למסיבות האלו, קלט פתאום מיצי ועצב מילא את ליבו. פעם אהב מסיבות, נהנה מכל המהומה, אהב לשתות ולהתמסטל, הרגיש שכל רגע עשוי לקרות לו משהו חדש ומרגש - הוא יפגוש את אהבת חייו, גבר מדהים שיטלטל את עולמו וישנה את חייו, אבל זה היה אז, כשהיה צעיר ותמים.

כיום הוא חי כבר עם אהבת חייו ובכל זאת שום דבר לא השתנה, הוא נשאר אותו משה מצקין שמנמן ושעיר.

הוא התרומם על קצות אצבעותיו, וגילה את חמי, מסוגר בעצמו וקצת מנותק, עומד בפינת הגינה, נשען על עץ, ידיו שלובות על חזהו.

הוא שונא את הרעש והצפיפות והוא לא שותה, וכל דבר פה מזכיר לו את רוני, קלט מיצי בצער, בשביל מה לחצתי עליו לבוא? כדי להשוויץ בפני כולם שסוף סוף עשיתי את זה, השגתי לעצמי את חמי של רוני? ובכלל, איפה כולם? אני לא מכיר כאן אף אחד, כולם צעירים כל כך ואף אחד לא מכיר אותנו ולא יודע איך היינו פעם. אף אחד פה לא זוכר את רוני ולא יודע איזה בחור מדהים וסקסי הוא היה וכמה מדהים הוא היה רוקד.

הוא התחיל להתקדם לעברו של חמי ואז הופיע פתאום פרצוף מוכר, מישהו שהוא זכר במעומעם כאחד מחבורת המעוצבים של ליאור, וחיבק את חמי שחיבק אותו בחזרה וחייך אליו בחביבות.

הם התחילו לדבר ומיצי שמע את הצעיר המוכר שואל, "ואיפה החבר שלך שהיה רוקד כל כך יפה? איפה החבאת אותו?"

"הוא איננו." אמר חמי.

"מה, נפרדתם? אני לא מאמין, הייתם כל כך מאוהבים."

"ובכל זאת נפרדנו." אמר חמי ביובש, ואז המוזיקה התגברה ומישהו משך את הצעיר הצידה ולחש משהו באוזנו. הבעת התדהמה והחרטה על פניו אמרה הכול. הוא פנה לחמי, מנסה להתנצל, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. חמי ברח משם בלי לשים לב שמיצי עומד במרחק נגיעה ממנו, מושיט אליו את ידו.

ככה זה יהיה תמיד, חשב מיצי, רוני הוא האהבה האמיתית שלו, אני רק ברירת מחדל, צבוע מאוהב שניזון משאריות של אהבה מתה.

"אז מה, חמי לבד עכשיו?" פנה אליו הצעיר ההוא ששמו, כך נזכר לפתע מיצי, הוא ניקולאי. בזמנו הוא הסתובב כל הזמן עם מצלמה וצילם את כל באי ביתו של ליאור לעבודת הגמר שלו שנקראה שפת גוף והייתה מעין קולאז' שהורכב מצילומי גברים צעירים וחטובים שצולמו מכתפיהם ומטה.

חמי, ליאור, רוני ועוד כמה צעירים דקי גזרה וחטובים כיכבו שם בגדול, התמונות המעטות שלו, שבטח צולמו בטעות,  נזרקו מן הסתם לפח מטעמי חוסר התאמה.

"כן, חמי לבד עכשיו." ענה לניקולאי, "מאז שרוני מת אין לאף אחד סיכוי אצלו. הוא מאוהב ברוח הרפאים של רוני."

ניקולאי הביט בו במבט מלא רחמים. "הנה, קח." הגיש לו בקבוק בירה, "תשתה, זה יעזור."

מיצי שתה מכל הבא ליד והשתכר כהוגן, כשליאור בא לשאול אותו לאן חמי נעלם הוא היה מסוגל רק לגחך לעברו בטיפשות.

"חמי נסע מפה עם האופנוע של סשה." אמר מישהו.

ליאור התמלא דאגה. "זה לא מוצא חן בעיני." אמר למיצי, "סשה לא היה צריך לתת לו את המפתחות. יש לך מושג לאן הוא נסע?"

"אתה לא רואה שהוא שיכור?" אמר פזי שצץ פתאום לצידם ואחז בזרועו של מיצי.

"אולי חמי נסע הביתה." ניסה גולן להרגיע, "בוא נתקשר אליו."

הם גררו איתם את מיצי לסטודיו, הסתגרו במטבח כדי לחסום את רעש המוזיקה והתקשרו לחמי, אבל לא הייתה תשובה, לא מהנייד ולא מהטלפון של הדירה שלו ושל מיצי.

"יש לך מושג לאן הוא היה יכול ללכת?" ניסה פזי המודאג לחקור את מיצי שהתחיל לחוש בחילה וסחרחורת בגלל כל האלכוהול שצרך.

מיצי נענע את ראשו לאות לאו, "מישהו שלא ידע שרוני מת התחיל להציק לחמי עם שאלות והוא פשוט ברח." סיפר ודמעות עלו בעיניו, "הוא אף פעם לא יאהב אותי," החל להתייפח, "אף פעם לא. אני סתם ברירת מחדל."

"במקום לילל ולרחם על עצמך." התרגז פזי, "תנסה לחשוב איפה הוא יכול להיות?"

"אולי הוא סתם מסתובב עם האופנוע?" שיער גולן

"חמי הוא לא טיפוס שמסתובב סתם." השיב פזי בתקיפות.

"אולי הוא נסע לבוריס? הוא תמיד בורח אליו כשרע לו." נזכר מיצי.

הם התקשרו לבוריס, אבל חמי לא היה אצלו. בוריס נחרד כששמע שחמי לקח אופנוע ונעלם ופקד עליהם להגיע מיד לדירתו.

שלושתם עזבו את המסיבה בלי להיפרד מאיש ונסעו מהר אל בוריס שהמתין להם בקוצר רוח בפתח דירתו.

"חמי כתב סיפור על בחור אחד שהחבר שלו מת בתאונת אופנוע." סיפר להם, "הגיבור של הסיפור שיפץ את האופנוע שלו, נסע עליו לקבר של החבר כדי להיפרד ממנו ואחר כך התאבד."

"התאבד?" נבהל פזי, "איך הוא התאבד?"

"הוא נסע להר הגלבוע והדהיר משם את האופנוע לתהום."

"כן, קראתי את הסיפור הזה." נזכר גולן, "עשה לי צמרמורת."

"מישהו יודע איפה הקבר של רוני?" שאל בוריס.

הם החליפו מבטים. "בתל רגב כנראה." אמר לבסוף גולן, "שם קוברים את כל המתים מהקריות." 

בוריס לקח את מפתחות מכוניתו ויצא, השלושה נחפזו בעקבותיו. "כדאי שתיסעו אחרי עם המכונית שלכם." הציע, "עדיף שנהיה עם שתי מכוניות."

"למה?" שאל מיצי, ונתקף צמרמורת.

"אנחנו לא יודעים באיזה מצב נמצא אותו, ליתר בטחון עדיף שיהיו לנו שתי מכוניות." פתח בוריס את מכוניתו.

מיצי הביט בו מבוהל, מסוחרר מאלכוהול ומפחד. "בוא, תיסע איתי, שלא תקיא במכונית היפה של פזי." הצטחק בוריס ופתח לפניו את דלת מכוניתו הישנה והמאובקת.

הם נסעו צפונה לכיוון תל רגב. מיצי הוציא את ראשו מהחלון, נושם עמוק מאוויר הלילה הצונן, מנסה להתפכח ולהתעשת, מבטיח לאלוהים (שהוא לא בטוח בקיומו) שאם ימצאו את חמי חי הוא יפסיק לקנא ולהתמרמר ויהיה מרוצה בחלקו.

"אתה חושב שחמי מת?" פנה לבוריס.

"לא יודע." אמר בוריס קצרות.

"ומה אם לא נמצא אותו שם? מה נעשה אז?"

בוריס נשף בקוצר רוח, "נתקשר לאחים שלו, הם שוטרים, לא?"

"כן, אבל מה אם..."

"מיצי, שתוק כבר. אני לא יודע מה נעשה אם לא נמצא אותו. נעבור את הגשר כשנגיע אליו."

"הכול באשמתי." התחיל מיצי ליבב, "אני הכרחתי אותו לבוא למסיבה הזו, הוא בכלל לא רצה ללכת."

"מיצי, אל תדבר שטויות. אף אחד לא יכול להכריח את חמי לעשות משהו, הוא עקשן מידי."

"תגיד בוריס, למה אתה וחמי... למה אתם לא..."

"כי אני זקן מידי בשבילו, וחוץ מזה הוא ורוני... אתה יודע איך הם היו."

"כן." אמר מיצי, כובש את דמעותיו. "הם היו זוג מושלם ואני סתם נדבקתי אליהם והצקתי להם. אם חמי יהיה בסדר אני אשחרר אותו. אני סתם מעיק עליו, אני אלך ואתן לו חופש."

בוריס גיחך, "תשחרר אותו ממה? אתה מדבר שטויות מיצי."

"למה שטויות?" התרגז מיצי.

"חמי חי איתך כי זה מה שהוא רוצה. אם הוא לא ירצה הוא ילך."

ילך לאן? שאל מיצי את עצמו, אבל לא העז לבטא את השאלה בקול.

בוריס נכנס לדרך הצדדית המובילה לתל רגב. הכביש צר ומשובש, מתפתל בין גבעות מכוסות עצי אלון. בוריס נסע לאט ובזהירות, משגיח שמכוניתו של פזי עוקבת אחריו.  

סוף סוף הם הגיעו למגרש חניה ענקי והחנו את המכוניות בקצה המגרש הריק. מולם התנשא בניין גדול שהכיל חדרי טהרה ומשרדים, סגורים בשעה זו. לצידו התפתל שביל תלול שהוביל לחלקות הקבורה. הם ירדו בזהירות בשביל וכשהגיע לשער מצאו שם לשמחתם את האופנוע של חמי.

"הוא בטח הלך לחלקה הצבאית." לחש גולן ונצמד לפזי.

"ממש לא בא לי לטייל בין הקברים בחושך." הודה פזי בעצבנות, "אולי נקרא לו מפה?"

בוריס התעלם מהם והתחיל לפסוע במרץ לעבר החלקה הצבאית והשאר אחריו. המקום נראה נטוש לגמרי, הם הביטו כה וכה, מתלבטים לאן לפנות, ולפתע בקעה מבין המצבות האחידות בצורתן יללת קינה מצמררת. רק אז הבחינו בחמי, רוכן מעל אחד הקברים, בוכה ומקלל, חובט במצבה באגרופיו ואפילו בועט בה.

"הוא השתגע לגמרי." לחש גולן, ומרוב פחד עצם את עיניו וכבש את פניו בכתפו של פזי המבוהל לא פחות. גם מיצי פחד, אבל כשבוריס התחיל לרוץ לעבר חמי מיצי מתגבר על פחדו ודהר בעקבותיו.

הם הגיעו, מתנשפים, אל חמי שהביט בהם בכעס. "מה אתם עושים פה?"

"מה אנחנו עושים פה? מה אתה עושה פה? משוגע אחד." כעס בוריס, "אתה רוצה לעשות לי התקף לב?" נזף בחמי ואחז בפרקי ידיו, בוחן את אגרופיו שדיממו מהחבטות באבן הקשה.

"עזוב." משך חמי את ידיו, "אל תיגע בי. יורד לי דם."

"לא אכפת לי." הטיח בוריס, "יש למישהו מטפחת או משהו?"

מיצי שלף חבילה קטנה של נגבונים שנשא דרך קבע בכיסו והתחיל לקנח את פרקי אצבעותיו השרוטים של חמי שהתיישב בכבדות על המצבה של רוני.

"למה ברחת ככה מנחם?" שאל, מקנח בעדינות את טיפות הדם מעל ידיו החבולות של חמי.

"לא יודע. פתאום לא יכולתי לסבול יותר את הבלגן של המסיבה. רציתי שקט."

"הגעת למקום הנכון." הביט פזי סביבו בעצבנות, "ממש, אבל ממש שקט כאן."

"אני לא מבין למה רדפתם אחרי? איך בכלל ידעתם שאני כאן?"

"ניחוש מוצלח." חיטט בוריס בכיסי מכנסיו של חמי.

"עזוב, מה אתה רוצה ממני." התרגז חמי.

"את המפתחות של האופנוע."

"אז איך אני אחזור הביתה?"

"במכונית שלי. אני כבר אחזיר לסשה את האופנוע שלו."

"למה?" מחה חמי.

"כי אחרי הסיפור המפחיד שכתבת אין מצב שאני מרשה לך לעלות על אופנוע."

"זה רק סיפור, וחוץ מזה אין באופנוע מספיק דלק כדי להגיע לגלבוע."

"זאת אומרת שכן חשבת על התאבדות?" התפרץ מיצי, "לעזאזל אתך חמי! נמאס לי כבר ממך! אני לא יכול לסבול את זה יותר!" פרץ בבכי והשליך את הנגבון המוכתם בדם על הקרקע.

"ממה נמאס לך?" הרים חמי את הנגבון ודחף אותו לכיסו.

"נמאס לי לחיות עם בן אדם שלא רואה אותי ממטר, נמאס לי לראות אותך מאוהב בבן אדם מת, אני לא יכול לסבול את זה יותר!"

"מיצי, בבקשה, מספיק." ניסה חמי לגעת בכתפו של מיצי שנרתע ממנו בזעף.

"עזוב אותי." נהם לעבר חמי, "נמאס לי! פשוט תעזוב אותי ודי!" צעק והלך לעבר מגרש החנייה.

חמי הנזוף הלך בעקבותיו בשתיקה, השאר השתרכו אחוריהם בשתיקה נבוכה.

אחרי שפזי וגולן נפרדו מהם ונסעו הביתה נתן בוריס לחמי את מפתחות מכוניתו. "סעו הביתה ולכו לישון." חיבק את חמי ואחריו את מיצי, עלה על האופנוע והסתלק.

"אני מצטער שהפחדתי אתכם." התנצל חמי, "לא חשבתי שתיבהלו כל כך."

"אתה אף פעם לא חושב על אחרים." העיר מיצי בקנטרנות.

"אני באמת מצטער." חזר חמי ואמר, "מחר אני אחפש דירה חדשה. תן לי יום יומיים ואני עף לך מהחיים."

"אל תדבר שטויות, אי אפשר לעבור דירה תוך יום יומיים."

"אולי פזי וגולן יסכימו שאני אגור אצלם בינתיים?" 

"מה, כל כך בוער לך לעזוב אותי?"

"בטח שלא מיצי, אל תדבר ככה. חשבתי שאתה מת להיפטר ממני כבר."

"אז לא חשבת טוב!" צעק מיצי בזעם, "שתוק כבר!"

חמי הציץ בו מזווית עיניו, פתח את פיו, כמעט שאמר משהו ואחר כך נמלך בדעתו ושתק בעקשנות עד שהם נכנסו הביתה.

"אתה רוצה שאני אלך לישון בחדר השני?" שאל את מיצי.

"לא יודע. ואתה?"

"בטח שלא מיצי, אני אוהב לישון אתך. אתה יודע את זה."

"לא, אני לא יודע. מאין לי לדעת? אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב לישון איתי."

"מיצי." משך חמי את גופו הנוקשה של מיצי אליו ונכרך סביבו, "אתה מדבר שטויות."

"למה שטויות? אני לא קורא מחשבות חמי, ואתה אף פעם לא מספר לי כלום, אין לי מושג מה אתה מרגיש."

"אם לא תשאל לא תדע, למה אתה לא שואל?"

"הנה, אני שואל."

"שואל מה?"

"אם אתה אוהב אותי."

"בטח שאני אוהב אותך, אל תהיה מצחיק."

"ומה עם רוני?"

"רוני מת מיצי. לוקח לי זמן להשלים עם זה, לפעמים אני כל כך מתגעגע אליו שבא לי למות, ולפעמים אני כל כך כועס עליו..." הוא נאנח וכבש את פניו בעורפו של מיצי, " אני לא חושב שהיינו ממשיכים לחיות יחד גם אם הוא לא היה נהרג. למרות האהבה שלנו שיגענו זה את זה. לחיות איתו היה כמו לנסוע ברכבת שדים, כיף כל זמן שזה נמשך, אבל מי רוצה לעבור את כל החיים על רכבת שדים?"

"ואיך זה לחיות איתי?"

חמי גיחך. "כמו לנסוע בניסן הישנה שלי. היא לא נראתה משהו, אבל היא הייתה אמינה ובטוחה והיא הייתה כולה שלי. הרגשתי נוח בתוכה. היא התאימה לי ואני לה."

חמימות נעימה התפשטה בגופו של מיצי. "אתה חושב שאנחנו מתאימים חמי?"

"אני בטוח שאנחנו מתאימים, ואני חושב שגם אם רוני היה נשאר בחיים בסוף אני ואתה היינו נעשים זוג."

"חמי אני אוהב אותך." הסתובב אליו מיצי ונישק אותו.

"גם אני אוהב אותך מיצינקה, לילה טוב חמוד." החזיר לו חמי נשיקה. מיצי חייך, עצם את עיניו והתכרבל בזרועותיו. חמי חיבק אותו והמתין. ברגע שהיה בטוח שמיצי ישן שינה עמוקה הוא קם חרש מהמיטה, הלך למחשב, הדליק אותו, נכנס לבלוג הישן שלו שהחביא באתר בלוגים קטן ונידח והתחיל לכתוב פוסט חדש שתיאר איך הוא ורוני בילו יחד במסיבה של ליאור.