מיצי סיים מוקדם את יום עבודתו ומיד כשיצא ממשרדו הקטן והממוזג התקשר לבוריס. "אני חייב לדבר אתך." הודיע לו.
"על מה?" שאל בוריס בחשדנות.
"על מה אתה חושב? על חמי."
"אני די עסוק." ניסה בוריס להתחמק.
"גם אני. אחרי הצהרים אנחנו הולכים לקנות צבע כדי לצבוע את הדירה."
"איזה דירה?"
"הדירה שלי, שלנו."
"חמי ואתה הולכים לגור יחד?"
"כן, אבל רק כשותפים."
"יופי, רעיון מצוין. דניס התחיל לקנא בחמי ושיגע אותי."
"הייתה לו סיבה לקנא בוריס?"
"אל תתחיל גם אתה, ואני לא מבין בשביל מה אתה צריך לדבר איתי, אתה רוצה לגור עם חמי, בבקשה. הוא שותף טוב, תמיד משלם בזמן, קונה חלב, שוטף כלים, מתקן דברים בבית, מוכן תמיד לתת יד."
"וגם זין." העז מיצי להוסיף.
"כן, גם, אבל אני מעדיף את התחת שלו." החזיר לו בוריס כגמולו, "למרות שמאז שרוני התרסק לתוך עץ... טוב, אולי כדאי שתבוא לפה." הדירה של בוריס הייתה מבולגנת כרגיל, אבל יחסית נקייה. בוריס ישב בתחתונים בלבד מול המאוורר, שתה בירה ועיין בספר עבה.
"רוצה בירה?"
"לא, אני נוהג."
"תן לחמי לנהוג, זה עוד דבר טוב אצלו, הוא לא משתכר אף פעם."
"תראה בוריס..." ניסה מיצי לאחוז את השור בקרניו, אבל בוריס שהיה לו יתרון של יותר משלושים שנה על פני מיצי הנרגש והמתוח צחק וטפח אל ברכו בחביבות.
"אל תתעצבן כל כך ילד. אתה אוהב את חמי שלי?"
"כן, והוא לא חמי שלך."
בוריס נשף בקוצר רוח. "כל פעם אני צריך לעשות מחדש את אותה שיחה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לאיים עלי כמו אהרון?"
"הוא איים עליך? במה?"
"בסכין. לא מצא חן בעיניו שאני וחמי מעלים מידי פעם זיכרונות מהתקופה שהיינו יחד."
"גם בעיני זה לא מוצא חן, אבל אין לי סכין."
"נו, תודה לאל על זה. אני כבר זקן מידי לסצנות כאלו." גיחך בוריס שלמרות חמישים שנותיו נראה רחב, חזק ושופע מרץ גברי תוקפני שגרם למיצי לחוש צעיר וילדותי. בוריס רכן אליו, אחז בברכו בכף יד ענקית ומעך אותה, "תקשיב לי ילד, אתה מקשיב?"
"כן." לחש מיצי.
"טוב, כי אהרון ז"ל לא היה כל כך טוב בלהקשיב. אולי, אם הוא היה מקשיב יותר ומתרגז פחות הוא לא היה ז"ל, אבל מה שקרה קרה ואין מה לעשות, אז אתה תלמד לקח ותקשיב."
"אני מקשיב."
"אני וחמי, אנחנו מכירים כבר שנים ויש לנו הבנה, הבנת?"
"איזה הבנה?"
מין הבנה כזו, זה משהו פרטי ביני לבינו. לא צריך להתעצבן ולא להיכנס ללחץ, זו לא אהבה, לא זוגיות ולא נעלים. אני לא רוצה לגור איתו ולא אכפת לי עם מי הוא ישן. אנחנו רק חברים טובים שמידי פעם נסגרים לנו יחד בחדר שינה ומבינים זה את זה. הבנת?"
"כן." ניסה מיצי לשחרר את ברכו המעוכה, אך לשווא. "אבל מה אם חמי ישן עם מישהו שלא אוהב שהוא נסגר אתך בחדר שינה? אתם לא יכולים להבין זה את זה במקום אחר?"
"בגילי אני מעדיף לעשות את זה בחדר השינה שלי." פסק בוריס וכבש חיוך.
מיצי ששאב אומץ מהחיוך הזה הדף את ידו של בוריס מעל ברכו וקם. "למה אתה לא מבין שאף חבר של חמי לא יהיה מוכן שהוא ייסגר בחדר שינה עם מישהו אחר?"
"אני לא מישהו אחר." נשען בוריס לאחור על כיסאו ולגם קצת בירה, "ואני לא מכריח את חמי לעשות שום דבר. זה הוא שבא אלי ומבקש."
"אתה יכול להגיד לא."
בוריס נאנח. "אתה בדיוק כמו אהרון, לא מבין שום דבר."
"כי אתה לא מסביר. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר אתך."
"אז על מה? על חמי ועל איך הוא מתמודד עם האבל וכל הקשקוש הזה?"
"כן, וזה לא קשקוש."
"זה כן קשקוש. הוא מתמודד איך שהוא יכול, וזה שנרכל עליו מאחורי הגב שלו לא יעזור."
"אז מה כן יעזור?"
"כלום. לא לכל דבר יש תרופה. הוא אהב את הפרענק הקטן והרגזן הזה וכואב לו שהוא מת. אין מה לעשות נגד זה. בדרך כלל הזמן עוזר הכי טוב בדברים כאלו, אבל בגילך אין זמן, הכול בוער. אתה חושב שיש לי איזה קסם שיגרום לחמי לכבות את מה שבוער לך בתחתונים? אין לי."
"לא בוער לי כלום." הסמיק מיצי, "ואם אתה רוצה לדעת אז אני וחמי... אז חמי... אנחנו בסדר."
בוריס הרצין ונענע בראשו בשביעות רצון. "באמת הגיע הזמן, עכשיו הוא רק צריך ללכת סוף סוף לקבר שלו, אולי אז הוא יתחיל לבכות."
"הוא בכה אתמול בלילה." בישר מיצי בתחושת ניצחון שהסבה לו רגשות אשמה ומיהר להסביר, "במקרה ראינו את הסרט הזה על הקאובויים ההומואים שרוני לא רצה לראות איתו והוא בכה."
בוריס הנהן ונראה שבע רצון, ומיצי העז לשאול אותו אם באמת חמי לא היה עדיין בקבר של רוני.
"לא, וזה לא טוב."
"איך אתה יודע שהוא לא היה? ואיך אתה יודע שהוא לא בכה עד היום?" שאל מיצי בתוקפנות.
"ולא זיין, אל תשכח גם את זה."
"אני לא שוכח."
"אבל לא נעים לך לדבר על זה." הצטחק בוריס, "בחיי איזה פולניות שניכם. אולי ככה עדיף, אולי הפעם זה ילך יותר טוב מאשר עם הפרענק."
"אל תקרא ככה לאהרון." התרגז מיצי, ופתאום התמלאו עיניו דמעות, "ואני לא פולני אלא ייקה, ולא ענית לי על השאלה שלי, איך אתה יודע את כל הדברים האלו על חמי?"
"כי הוא סיפר לי ואני מאמין לו. חמי אף פעם לא משקר לי כי אני אף פעם לא מציק לו ולא דורש ממנו דברים שהוא לא יכול לתת. אתה מבין?"
"ואתה חושב שאני כן?" נעלב מיצי והדמעות החלו לזלוג על לחייו.
"על זה רק אתה יכול לענות מיצי. נו, די, מה אתה בוכה?" הגיש לו בוריס ממחטת בד מיושנת, "הנה, קח. תפסיק לבכות."
"אני לא מצליח." התייפח מיצי, "פתאום קלטתי שרוני באמת מת ושאף פעם אני לא אראה אותו יותר ונזכרתי... נזכרתי..."
"במה נזכרת?"
"שגם אני אהבתי אותו מאוד." ילל מיצי.
"אני יודע ילד." עטף אותו בוריס בחיבוק מגונן, "גם אני אהבתי את הפרענק הקטן והרגזן הזה. ואהבתי אותו עוד יותר אחרי שהוא איים לחתוך לי את הביצים אם אני אגע בחמי."
בתום יום העבודה יצא חמי מבית המלאכה ופסע באיטיות לעבר מכוניתו של מיצי. הוא נראה למיצי עייף מאוד. עיניו היו שקועות בחוריהן ופיו נראה כאילו נגס זה עתה לימון חמוץ במיוחד.
"אולי נדחה את כל הסיפור הזה של הצביעה חמי? אתה נראה הרוס."
"מה פתאום? אני בסדר גמור." התנער חמי ואפילו חייך חיוך מזויף שלא שכנע את מיצי, "הספקנו לעשות היום כמות כפולה. היה אחלה."
"באמת?" שאל מיצי בספקנות. חמי לא נראה לו כאילו נהנה במיוחד מיום העבודה שלו.
"מה, אתה לא מאמין לי?" הזעיף חמי את פניו.
"לא, בטח שאני... אתה פשוט נראה עייף נורא."
"סתם נדמה לך. אין שום סיבה שאני אהיה עייף. עבדתי בישיבה רוב הזמן ומול המזגן. זאת עבודה מאוד קלה, משעממת בטירוף, אבל לא קשה בכלל. עידן, העוזר שלי, עבד קודם בתור שוטף כלים במטבח לא ממוזג של מסעדה ותאמין לי שזה היה הרבה יותר קשה."
"אני בטוח בזה." ניסה מיצי להרגיע.
"מה שכן קצת מדכא אותי שבלי כוונה הפכתי לבורג בתעשיית הנשק, נכון שזו אירוניה? ולא סתם נשק אלא כוונות לרובים, וזה אחרי שישבתי בכלא כי הברזתי מקורס צלפים."
"לא ידעתי שישבת בכלא."
"אין גולנצ'יק שלא ישב קצת בכלא, רק שאני הסתבכתי בגלל כל הסיבות הלא נכונות ויצאתי אהבל והומו." אמר חמי, "ומה שמצחיק עוד יותר זה שעידן חולם להגיע לקורס צלפים. הוא כל כך צעיר ותמים שהוא בכלל לא מבין שהוא יצטרך לפוצץ לאנשים את המוח ולראות מה הוא עשה דרך הכוונות המשוכללות שאני עוזר ליצר. רק רציתי להביא הביתה בשלום משכורת ופתאום נהייתי חלק מתעשיית הנשק."
"אתה רק מסמן אותן." הזכיר לו מיצי.
"כן, זה מה שאני אומר לעצמי כל הזמן, אבל בכל זאת... טוב אלו החיים, חוץ מזה וחוץ מגלגל"צ שדפק לי במוח היה לי אחלה יום."
"אתה שונא גלגל"צ."
"אבל עידן אוהב את התחנה הזו ולא יכולתי לטחון לו כל היום עם התוכניות אקטואליה שאני אוהב."
"למה לא? למה לו מותר לטחון לך במוח עם שירים צווחניים ולך אסור לשמוע מה שאתה אוהב?"
"לא אמרתי שאסור, אם הייתי מתעקש הוא היה שומע מה שאני אוהב, אבל לא היה לי נעים לכפות עליו לשמוע את התכניות שלי." ניסה חמי להסביר.
"אז ויתרת על 'המילה האחרונה'? אני יודע שאתה אוהב לשמוע את התכנית הזו ובעיקר עם אברי גלעד וג'קי לוי."
"עשינו הסכם." התבהרו קצת פניו של חמי, "הוא יכול לשמוע כל היום גלגל"צ בתנאי שאני אוכל להקשיב ל'מילה האחרונה'. היום הייתה אחלה תכנית, אברי חזר מאפריקה וסיפר חוויות מאוד מעניינות. גם עידן נהנה לשמוע. הוא באמת בחור נורא נחמד, יש לי מזל שהבוס הביא אותו."
"יופי, אבל בכל זאת אתה נראה שפוך. הצביעה לא תברח חמי."
"בוא רק נקנה את הצבע ומחר נחליט אם בא לנו לצבוע." התעקש חמי ומיצי נכנע ופנה לחנות 'קנה ובנה'.
הם שוטטו בין המדפים, בחנו קטלוגים של צבעים, בחרו בגוונים הרצויים להם והתחילו להתגלגל לעבר הקופה כשפתאום נתקלו בדוק – האקס של מיצי.
הוא היה בחברת אישה צעירה ונאה ושניהם צחקו בשביעות רצון ואז נתקלו עיניו במיצי ובחמי. ברגע שראה אותם נמחק החיוך של דוק מפרצופו ומבטו התקדר אך הוא התעשת מיד, חזר והעלה את חיוכו על פניו, בירך אותם לשלום בחביבות והציג בפניהם את הצעירה הנאה כאדווה, השותפה שלו לדירה.
הם עמדו זה מול זה בתור לקופות ושוחחו כמו חברים ותיקים. דוק סיפר שהחליט להתמחות בגינקולוגיה, שאל את מיצי איך היה בלונדון ואת חמי מה הוא עשה בניס, ואז אדווה נזכרה בטיול שעשתה בצרפת והתחילה לספר עליו סיפור מייגע וארוך שנתן להם תירוץ מצוין לשתוק עד שהגיעו למגרש החנייה ונפרדו זה מזה בלחיצות יד ובהבטחות לשוב ולהיפגש.
כשהגיעו הביתה חמי הודיע שהוא עייף מידי לאכול ואחרי שהתקלח נזרק על המיטה ונרדם.
"תגיד לו שאני תמיד כאן אם הוא צריך אותי, ושישמור על עצמו."
"בסדר."
"בעצם עזוב, עדיף שאתה תשמור עליו מיצי."
"אני לא יודע איך לעשות את זה. הוא לא מקשיב לי, פתאום הוא מתעקש שנצבע את הדירה, אבל הוא נראה כל כך עייף בוריס, אני לא יודע מה לעשות."
"גם אני לא." הודה בוריס, ליטף את ראשו של מיצי והסתלק. מיצי החנה את המכונית מול הדירה שלו ובדיוק כשעמד לחצות את הכביש ולעלות למעלה דוק התקשר, נסער מאוד ובלי להקדים שלום ומה שלומך התנפל על מיצי בזעף. "אז מה, משה, לא נמאס לך להיות ריבאונד נצחי? שוב חזרת אליו?"
"אנחנו רק גרים יחד עומר."
"כן, בטח. רק גרים יחד..."
"הוא צריך מקום לגור ואני צריך שותף... למה אתה כועס כל כך?"
"כי אני חבר שלך, כי אכפת לי ממך ונמאס לי לראות איך אתה נמרח על המנחם הדפוק הזה! ראית איך הוא נראה? פעם הוא עוד היה בחור יפה אבל עכשיו... הוא נראה כמו הצרות שלי."
"ממתי לך יש צרות עומר?" ניסה מיצי להתבדח.
"שתוק משה. אתה בטח משרת אותו מכף רגל ועד ראש, מסבן לו את הגב במקלחת, נכנס אליו למיטה לעשות לו מסג' בגב ובכפות הרגלים ועוד אומר תודה כשהוא מרשה לך לעבור משם לזין שלו. אתה כזה פתטי מצקין! לפחות אל תשכח לשים קונדום, שהוא לא ידביק גם אותך."
"למה אתה מתכוון גם אותי?" הופתע מיצי, "חמי מאוד זהיר, הוא בחיים לא הדביק מישהו."
"זה מה שאתה חושב, עובדה שהחבר המופרע שלו, זה שנמרח עם האופנוע שלו על עץ, היה נשא איידס."
"רוני גם היה נשא?"
"כן, רוני, הסקס מניאק שלא הפסיק לזיין בחורות מהצד למרות שהוא חי עם חמי."
"איך אתה יודע שהוא היה נשא?"
"בדקתי את הדו"ח של הנתיחה שאחרי המוות שלו והצצתי לתיק הרפואי שלו. הוא קיבל תשובה חיובית כמה ימים לפני הכאילו תאונה שלו."
"כאילו תאונה?"
"הוא לא היה שיכור ולא מסטול, הייתה ראות טובה והכביש היה ריק. זו לא הייתה תאונה."
"לא היית שם, איך אתה יכול לדעת את זה?"
"בסדר, אני לא יודע מה באמת קרה שם, אבל לא סביר שזו הייתה תאונה, זה נראה יותר כמו התאבדות."
"המשפחה שלו יודעת?"
"ביררתי אצל הרופא התורן ששחרר את הגופה, מי שטיפל בכל הסידורים היה אחיו הגדול. הוא יודע הכול, אבל כנראה שהוא לא סיפר להוריו שום דבר. הם אנשים דתיים, מבוגרים וחולים. הם מספיק שבורים גם ככה."
"אני בטוח שגם חמי לא יודע. הוא משוכנע שרוני מת בתאונת דרכים."
"ותספר לו?"
"לא יודע. לא חושב. גם הוא די שבור עדיין וגם הוא לא ממש בריא."
"ואתה כמובן מתנדב לטפל בו." התמרמר עומר, "הזדיינתם כבר?"
"לא עסקך." נבח מיצי שאיבד את סבלנותו ומיד התעשת והוסיף בקול שקט יותר, "ראינו יחד את ברוקבק בטלוויזיה."
"כן, שמתי לב שהתחילו להקרין את השעממון הרכרוכי הזה גם בטמבליזיה. בטח שוב הזלת דמעות לקראת הסוף."
פתאום נתקף מיצי קוצר רוח כלפי עוקצנותו של האקס המריר שלו. "מה אתה רוצה מחיי עומר?"
"אני דואג לך, אידיוט!"
"לא צריך, אני בסדר."
"לא, אתה לא. אתה שוב עם המנחם המגעיל הזה ששוב ינצל אותך ויזרוק אותך. למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בטיפוס הזה?"
"לא יודע עומר, למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בי?"
"לך תזדיין." הטיח עומר וסגר.
הלוואי חשב מיצי והלך הביתה.
חמי עדיין ישן והוא התפשט מהר, התקלח בזריזות ונשכב לצידו. חמי התהפך, הניח יד על מותניו ומשך אותו אליו. מיצי נדחק אליו מלא תקווה, אבל חמי פיהק ושאל מה בנוגע לקפה ואולי משהו לאכול כי הוא מת מרעב.
"גם אני רעב." העז מיצי להגיד וליטף את קדמת תחתוניו של חמי שהתיישב במהירות, נראה מבויש ואומלל.
היו כמה דקות של מבוכה כששניהם התנצלו זה בפני זה, מביכים זה את זה עוד יותר. אחר כך הם התייאשו מכל העסק והלכו להכין אוכל.
בוריס צדק, אנחנו באמת שתי פולניות, חשב לעצמו מיצי בתסכול אחרי שהסעודה נגמרה והוא נשאר עם כיור מלא כלים מלוכלכים. הוא שטף את הכלים בזריזות והחליט שהוא לא יזום יותר כלום ויניח לנושא עד שחמי יעלה אותו.
בערב הם הלכו לטיול קטן להכרת הסביבה ובדרך חזרה קפצו לבקר את השכנים ממול שהיו מאוד נחמדים וברכו את חמי בחמימות, ואחר כך הלכו לישון.
רק למחרת בבוקר, כששניהם היו עדיין מנומנמים למחצה זה קרה שוב, זקפת הבוקר של חמי נדחקה אל ישבנו של מיצי שהפקיר את אברו לידו המנוסה של חמי ושניהם התחככו ונעו זה כנגד זה עד שגמרו.
"זה לא שלא נהניתי." אמר מיצי אחר כך, "אבל חמי... אתה יודע..."
"כן, אני מצטער. אני לא מסוגל לתת לך יותר מיצי, אתה רוצה שאני אעבור לישון בחדר השני?"
"לא, אני רוצה שתנשק אותי ושנעשה סקס אמיתי, לא... לא הדבר הזה."
חמי קפא לרגע ואז קם והלך למקלחת.
מיצי לא ויתר והלך אחריו. הוא התכוון להמשיך לדבר, להגיד שמה שהם עושים זה אוננות משותפת, לא סקס, ולמה חמי לא נישק אותו אפילו פעם אחת מאז שהם התחילו לגור יחד, ולמה...
אבל אז הוא ראה את מבטו הבוהה, אלוהים יודע לאן, של חמי ואת פניו הסחופים והאבודים וכל מה שהוא אמר היה, "אני מצטער שאני כזה דביל חמי. בוא, אני אסבן לך את הגב."
"אז מה, אתם שוב יחד?" שאל פזי את מיצי שקפץ לבקר אותו ואת גולן בדרכו חזרה ממכון הכושר.
"כן, בערך."
"מה בערך? אתם גרים יחד, לא?"
"רשמית אני רק משכיר לו חדר בדירה שלי."
"ולא רשמית? בחייך, אל תגיד שאתם לא ישנים יחד."
"כן, נו, אז מה?"
פזי גיחך. "אני מכיר את חמי לא מאתמול, הרי אתם לא רק ישנים יחד?"
"תפסיקי להציק לו, דודה חטטנית שכמותך." נזף גולן בבן זוגו חסר המעצורים, "אתה מביך את האורח שלנו."
"לא ביקשתי תיאורים מפורטים, רק להבין מה קורה אצלם."
"אין לי מושג מה קורה אצלנו." הודה מיצי, "אנחנו ישנים יחד וכולם חושבים שאנחנו בני זוג, אבל... אבל..."
"אבל מה?"
"אני לא מרגיש שהוא ממש איתי, לא כמו שהוא היה עם רוני."
גולן ופזי החליפו מבטים נבוכים ושתקו.
"תראו, אני יודע שהוא עדיין מתאבל וכואב לו שרוני מת ככה, צעיר כל כך, ובצורה כל כך טיפשית." שפך לפניהם מיצי את ליבו. "אתם חושבים שלי זה לא כואב? גם אני אהבתי את רוני. כל מי שהכיר אותו אהב אותו. הוא היה... טוב, הוא היה משהו מיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון."
השנים הנהנו. הם ידעו.
"אני יודע שאי אפשר להשוות אותי לאהרון, אבל גם אני בן אדם, גם יש לי רגשות." התלונן מיצי, "אני כל כך אוהב את חמי, תמיד אהבתי, נדלקתי עליו מהרגע הראשון שראיתי אותו, אבל די מהר הבנתי שכל זמן שרוני נמצא בסביבה אין לי סיכוי. פעמיים הייתי ריבאונד שלו וזה שבר לי את הלב. חזרתי מלונדון כי חשבתי שהתגברתי עליו ופתאום נודע לי שרוני מת..." הוא נאנח, "חמי נעשה כל כך עצוב ומסוגר, אני רוצה לעזור לו, אבל הוא לא נותן לי. אני לא יודע מה לעשות."
"איך הסקס שלכם?" שאל פזי חסר הבושה וחטף מרפק בצלעות מגולן.
מיצי כבש את עיניו ברצפה. "אני לא רוצה לדבר על זה."
"כל כך גרוע?"
"לא יודע אם זה נחשב גרוע, יכול להיות שיש כאלו שהיו מרוצים לגמרי ממה שקורה אצלנו במיטה, אבל הייתי עם חמי קודם והייתי גם עם שניהם ואז זה היה אחרת לגמרי. כיום זה יותר אוננות משותפת מאשר סקס. אולי הוא פוחד להדביק אותי? אני לא יודע, אבל נורא חסר לי... אתם יודעים..."
"מה? הוא לא מזיין אותך יותר בתחת?"
"פזי!" צעק גולן והסמיק, "תפסיק לדבר בצורה כזו."
"גולן, אתה המרוקאי הכי פולני שאני מכיר. ממתי אתה ביישן כזה?"
"אני לא ביישן, אבל בחייך... יש גבול לכל דבר."
"שטויות. כולנו חברים פה. נו, מיצי, יש חדירה או לא?"
"לא." אמר מיצי בעצב, "הוא רק... אתה יודע... רק..."
"וגם אתה גומר?"
"בטח, אבל... אבל..."
"חסר לך זין בתחת." השלים פזי את המשפט.
פניו של מיצי קיבלו גוון של עגבנייה בשלה. "כן, זה חסר לי." הודה, "ומה שיותר גרוע זה שזה תמיד קורה מוקדם בבוקר, כשהוא עדיין חצי ישן ורק הזין שלו ער, אבל אף פעם לא בלילה, או אחרי הצהרים, כמו שאני אוהב, ואף פעם אין נשיקות ואין... אין בעצם חמי. זה סתם מפגש חרמנות בין הזקפת בוקר שלו לשלי."
"אללה יסטור." נאנח גולן, "וחוץ מהסקס? איך הוא בכללי?"
"בכללי הוא השותף המושלם. צבענו יחד את הדירה והוא עשה את רוב העבודה הקשה, ואפילו ניקה אחר כך. הוא שקט, מתחשב, מתוק, מנומס, משתתף בכל ההוצאות, רושם הודעות, מדבר יפה עם החברים והמשפחה שלי, אוכל כל מה שאני מבשל ותמיד אומר תודה, ואחרי שהוא עושה כלים הוא שוטף את הרצפה ואת השיש. נוח מאוד לגור איתו, אבל אני מתגעגע לחמי הישן שהיה בן אדם אמיתי ולא רוח רפאים שמידי פעם יש לה זקפת בוקר."
"מה עם הכתיבה? הוא עדיין כותב בבלוג שלו?"
"לא יודע. לפעמים בלילה אני מתעורר ורואה אותו יושב קצת ליד המחשב. הוא אומר שיש לו סיוטים והמחשב מרגיע אותו. לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם, אני לא בודק."
"אחרי שרוני מת הוא מחק את הבלוג הישן שלו, בדקתי." אמר פזי, "אבל יש אפשרות לשחזר בלוג מחוק. אולי הוא שחזר אותו כשחזר לארץ?"
"לא, בדקתי רק אתמול." אמר גולן, "הבלוג הישן שלו עדיין מחוק, אבל אולי הוא העביר אותו לכתובת אחרת. יש אחד שאני קורא אצלו בבלוג שעשה את זה בגלל שמישהו שהוא מכיר גילה את הבלוג שלו. הוא העביר אותו לכתובת אחרת ושלח למנויים שלו את הכתובת החדשה."
"ומאין הוא ידע שהמכר ההוא שלו לא היה מנוי גם כן?" הקשה מיצי.
"כי הוא הכיר את המייל שלו והוא כנראה הקפיא אותו כדי שההוא לא יקבל את ההודעה שהבלוג עבר."
"הקפיא אותו?"
"כן, יש מין סידור כזה בישראבלוג שאתה יכול לשלוח מסר למנויים שלך ואתה יכול להקפיא מייל של מנוי שאתה לא רוצה שיקבל ממך מסרים."
"נשמע די מסובך."
"לא, זה די פשוט לביצוע. אם פקאצות אנלפבתיות בנות שתים עשרה יכולות אז גם חמי יכול."
"ואולי הוא פשוט פתח בלוג חדש?"
"לא חושב. בבלוג הישן היה תיעוד של כל ההיסטוריה שלו עם רוני. אני לא מאמין שהוא היה מוחק אותו. אולי הוא שינה לו את השם, אבל בטח לא מחק אותו. אם היינו יודעים מה שם הבלוג שלו היינו יכולים לגלות אותו בעזרת תוכנת החיפוש שיש באתר."
"אני חושב שאני יודע." אמר מיצי לאיטו, "לפני כמה ימים התעוררתי והוא ישב ליד המחשב וכתב משהו, ולא שם לב שקמתי והלכתי להשתין. בדרך חזרה חטפתי הצצה קטנה במסך, הייתי די מנומנם ואני לא בטוח באיזה אתר הוא גלש, אבל אני זוכר ברור את השם 'לא מסביר לא מתנצל' מתנוסס מעל ציור של חד קרן עם רעמה וזנב בצבעי הקשת.
פזי וגולן הביטו שוב זה בזה ואחר כך במיצי שפתאום חש חרטה על שגילה את סודותיו של חמי.
"חמי אוהב עם תמונות של חיות עם קריצה לכיוון הקהילה." נזכר פזי בנוסטלגיה. "אתה זוכר שבבלוג הראשון שהיה לו בתפוז הייתה תמונה של חתול עם צעיף בצבעי דגל הגאווה?"
"כן." הסכים גולן, "ובבלוג הקודם הייתה תמונה של זברה צבעונית באמצע עדר של זברות שחור לבן, זוכר מיצי?"
"נדמה לי שראיתי את התמונה הזו באיזה מקום." אמר מיצי בפיזור נפש, משהו אחר הדאיג אותו. "תשמע פזי, אם חמי לא רוצה שאני אדע על הבלוג שלו אז... אז בטח יש לו סיבה טובה להסתיר אותו. אני לא רוצה למעול באימון שלו."
"אבל הוא לא ביקש ממך במפורש שלא תסתכל לו בבלוג, נכון?" הדליק פזי את הלפ טופ המשוכלל שלו, "הוא אפילו לא הודה שיש לו בלוג."
"כן, אבל..."
"ונניח שסתם היית משוטט לך בישראבלוג ונתקל לא בכוונה בבלוג שלו, מה אז? הרי דברים כאלו קורים כל הזמן."
"אבל אני בכלל לא נוהג לקרוא בלוגים." מחה מיצי, "חמי יודע שאני מעדיף משחקי מחשב."
"ואני כן נוהג לקרוא בלוגים ומאוד אהבתי את הבלוג של חמי, בעיקר את הסיפורים שלו על רוני, ועל העבודה שלו, ועל הסגן והבוס שלו, ועל איך הוא רב עם רוני שכל הזמן מפריע לו לכתוב ו... הנה, מצאתי! 'לא מסביר לא מתנצל' עם תמונה של חד קרן בצבעי הגאווה, איזה יופי."
"לא, זה לא יופי בכלל." מחה מיצי, קם ממקומו והפך את גבו אל פזי. "אל תראה לי, אני לא רוצה לדעת מה הוא כותב שם."
"ואני כן רוצה, זה בלוג פתוח שמופיע באתר בלוגים פומבי וזכותו של כל אחד לקרוא בו." התעקש פזי והחל לקרוא את הפוסט האחרון של חמי שפורסם לפני שלושה ימים. בהתחלה הוא חייך בהנאה כי באמת התגעגע לכתיבתו המרירה, מתוקה, מבודחת של חמי, אבל לאט לאט הרצינו פניו, החיוך נמחק מעליהן והן לבשו הבעה חרדה ומוטרדת.
גולן הציץ במסך המחשב מעל כתפו, קרא כמה משפטים והחוויר.
"מה קרה?" חקר מיצי שלא יכול היה יותר לעמוד במתח. "מה הוא כותב שם?"
פזי נאנח. "יכול להיות שצדקת מיצי, אולי עדיף היה שלא היינו נכנסים לבלוג שלו."
"למה? מה הוא כותב? הוא כתב משהו עלי?" נחרד מיצי התיישב וסובב את הלפ טופ לכיוונו. הוא החל לקרוא ונחרד, גוש קר ומעיק החל ללחוץ על ליבו והאותיות היטשטשו והתערבלו מול עיניו.
"הוא השתגע לגמרי." לחש, "הוא ירד מהפסים."
"תראה מיצי," ניסה פזי להתעשת, "זה בלוג, לא עדות בבית משפט. זכותו לספר מה שמתחשק לו."
"כן, אבל... אבל..." מיצי גלל את הכתוב עד למטה ואחר כך החל קופץ מפוסט לפוסט, ידיו רועדות מבהלה. "אני לא מאמין, הוא כותב על החיים שלו עם רוני כאילו כלום לא קרה! אין אף מילה אחת על המוות שלו."
"מה בקשר לתקופה שהוא היה בחו"ל, על זה הוא מספר?"
"כן. יש פוסט פרידה קצר שבו הוא מסביר שתהיה הפסקה בבלוג כי הוא נוסע לחו"ל ובפוסט אחר כך הוא מודיע שהחליט להעביר אותו לכתובת אחרת מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. מצחיק מאוד! לא כאן המקום לפרט שהבן אדם שעליו הוא מספר הכי הרבה בבלוג מריח את הפרחים מהשורש." התמרמר פזי, "והנה, הוא ממשיך לתאר את החיים שלו עם רוני כאילו הכול כרגיל, הוא ורוני צובעים את הדירה, הולכים ליום ההולדת של אימא שלי... זין! הוא באמת היה ביום ההולדת של אימא שלי, אבל הוא היה איתי, לא עם רוני! ואת הדירה הוא צבע איתי, לא עם רוני! אני בא לאסוף אותו עם האוטו כל יום מהעבודה, לא רוני! לי הוא סיפר על ההזמנה של הכוונות של האם שש עשרה ועל זה שהוא מרגיש לא נוח שפתאום הוא חלק מתעשיית הנשק, ועל עידן שעוזר לו, ועל הסגן שמאז שנולד לו תינוק הוא עייף כל הזמן, ועל החתונה של הבן של הבוס שלו, ואיך כל העובדים ניסו לנחש מה מחזיק את השמלה של הכלה שלא תיפול ותחשוף את השדיים שלה, לי ולא לרוני!"
"זו הייתה שמלה בלי כתפיות?" שאל גולן בסקרנות.
"כן ועם מחשוף ענקי, ובכל זאת היא לא נפלה למטה."
"הם שמים מן ברזלים כאלו של מחוך בחלק העליון, זה מה שמחזיק את השמלה." הסביר גולן.
"גולן, שתוק כבר!" צעק פזי וחבט בראשו של בן זוגו עם עיתון מגולגל, "חמי יצא מדעתו ומה שמעניין אותך זה שמלות חתונה עם מחשוף?"
"תרגיעו שניכם." אמר גולן בנחת וליתר בטחון לקח מפזי את העיתון המגולגל, "חמי לא יצא מדעתו, הוא פשוט... הוא פשוט מנסה לא להישבר. מותר לו לפנטז בבלוג שלו על כל מה שמתחשק לו ואם להעמיד פנים שרוני חי זו הדרך שלו להתאבל מי אנחנו שנגיד לו לא?"
"אז לדעתך אני צריך לשתוק ולא להגיד כלום." שאל מיצי.
"בהחלט, לדעתי אתה צריך לשתוק כמו קבר." פסק גולן.
"אתה כזה דביל לפעמים." התעצבן פזי, חטף מגולן את העיתון המגולגל וחבט שוב בראשו.
"אתה צודק." פרש גולן את ידיו במחוות התנצלות, "אני מבקש סליחה מיצי, לפעמים אני מדבר בלי לחשוב."
"זה בסדר." הרגיע אותו מיצי, "אני מבין, ומה אתה חושב פזי?"
"לא יודע." נאנח פזי, "אני פשוט לא יודע מה להגיד לך. אולי נתייעץ עם בוריס?"
"טוב, בסדר, אני אחטוף מחר שיחה עם בוריס." הסכים מיצי וקם ממקומו, "ועכשיו אני צריך ללכת הביתה. היום תורי להכין ארוחת ערב."
"או. קי." קם פזי ללוות אותו לדלת, "שיהיה לכם בתיאבון, ומיצי, עוד דבר אחד קטן, בבקשה?"
"מה?"
"אל תספר לחמי שמצאתי את הבלוג שלו, בסדר? תגיד לו שנתקלת בו במקרה."
"למה? מה זה משנה?"
פזי התפתל בחוסר נוחות, גמגם שלא נעים לו וכיוצא בזה, אבל לא נתן הסבר מפורט ומיצי שריחם עליו, וגם מיהר קצת הביתה, הבטיח לא לספר לחמי מי גילה את הבלוג המחודש שלו, והלך הביתה להכין ארוחת ערב.
בסופו של דבר לא הכין מיצי ארוחת ערב וגם לבוריס לא התקשר כי כשהגיע הביתה מצא את חמי רכון מעל האסלה ומקיא.
חמי גירש אותו מהשירותים וסירב להניח לו לעזור ולא יצא מהשירותים עד שניקה היטב את האסלה ואת הרצפה סביבה ורק אז כשל החוצה והתמוטט על המיטה, פניו אפורות, עורו לח מזיעה ועיגולים שחורים של עייפות מתחת לעיניו.
הצעתו של מיצי לנסוע למיון התקבלה בסירוב יגע. "זה רק איזה וירוס או משהו מיצי, אל תלחץ, בוא תשכב לידי, אני צריך חיבוק."
מיצי שהיה מבוהל עד עמקי נשמתו נשכב לצידו של חמי וכרך סביבו את זרועותיו, מתאפק לא לבכות.
"אם המצב שלך לא ישתפר עד מחר אנחנו הולכים למיון." אמר, "בסדר חמי? חמי?" אבל חמי כבר ישן ומיצי שכב לצידו ער שעה ארוכה, משגיח על נשימתו, ממשש את מצחו מידי פעם עד שהרעב גבר עליו והוא התגנב למטבח, אכל כריך, צפה מעט בטלוויזיה בסלון ואחר כך חזר למיטה, התכרבל לצידו של חמי וישן בשלווה עד הבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה