2. כמה עצב יש באהבה

מאז שנחת בארץ, כמה ימים לפני שהחל פסטיבל התקשורת לציון שנתיים למלחמת לבנון השנייה, סבל מיצי מכאבי ראש בלתי פוסקים. לרוב הם היו עמומים, בקושי מורגשים, יותר אזהרה מאשר כאב ממשי, אך לפעמים, בעיקר כשהיה עייף או נרגש במיוחד, הם התגברו לכמעט מגרנה. למרות זאת לא ויתר משה מצקין - המכונה בפי כל מיצי - לעצמו וביצע אחת לאחת את כל התכניות שתכנן בקפידה עוד בהיותו באנגליה.

נחוש והחלטי התמיד לבצע את כל ההחלטות שהחליט לקראת יום הולדתו העשרים וחמש - שכר דירה לא יקרה מידי במקום שקט עם נוף יפה, רחוקה מכל מה שהוא סימן לעצמו כאזורי הסכנה שלו, נרשם ללימודים בסמינר אורנים, והקשה מכל - עמד בגבורה במתקפת ההערות המזלזלות של בני משפחתו - בעיקר אימו, אבל גם אביו ואחיו הצטרפו - שראו בתכניתו לוותר על אזרחות בריטית ועל עבודה משתלמת בבנק כדי להפוך למורה במדינת ישראל עוד אחד מהשיגעונות של מיצי שנודע לשמצה בחוסר היציבות שלו ובהחלטותיו הפרועות וחסרות ההיגיון.

"ומזל שהם לא יודעים עלי את כל האמת." סח מיצי לאקס שלו כשהתקשר אליו להתלונן על חוסר ההבנה של הוריו, ובעיקר אימו, שטחו עיניה מלראות שהוא אדם חדש עכשיו, איש בוגר ונבון שזנח מאחוריו את משובות נעוריו.

עומר (שכונה בפי חבריו דוק מרגע שהחליט להפוך לרופא, ואף עמד בהחלטתו בנחישות ראויה לציון) נחשב רשמית לאקס המיתולוגי של מיצי, אם כי מי שבאמת היה בסוד העניינים ידע שהוא רק ריבאונד שלו אחרי אהבתו הנכזבת לחמי, כפי שמיצי היה רק ריבאונד של חמי שהיה הופך מן הסתם לאקס המיתולוגי של רוני לולא התעקשו רוני וחמי להמשיך בזוגיות הבלתי אפשרית בעליל שלהם למרות שכל מי שעיניו בראשו היה מבין מיד עד כמה הם לא מתאימים ועד כמה...

"אתה יודע שחמי לא בארץ." התפרץ דוק בחוסר רגישות אופייני - שתמיד הרגיז את מיצי - לתיאור המפורט של חוסר הצדק וההבנה שהפגינה משפחת מצקין כלפי ההומו המשפחתי.

שתיקה קצרה ורבת משמעות השתררה משני עברי קו הטלפון ואז אמר מיצי בקול נרגז שמקום הימצאו של מנחם ברנוביץ כלל לא נוגע לו, ושמאז עזב את הארץ בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה לא היה שום קשר ביניהם.

"אני יודע, בגלל זה אתה לא יודע שרוני נהרג."

כאב הראש העמום שריחף בשולי תודעתו של מיצי הפך במחי משפט אחד לטרום מגרנה מציקה במיוחד שפעמה סביב רקתו הימנית, משלחת ברקי כאב מעוורים לשולי הראיה של עינו הימנית. הוא השעין את גבו אל הקיר, גלש והתיישב בזהירות על הרצפה הקרירה ולחץ את אגרופו לארובת עינו שרטטה מכאב.

"אהרון מת? איך?"

"תאונת דרכים. נהג שיכור ומסטול על האופנוע שלו והתרסק לתוך עץ."

"מתי... מתי זה קרה?"

"בסוף ינואר. בסילווסטר הוא עוד חגג עם חמי ושבועיים אחר כך הוא נהרג כשיצא מהבית שלהם לבסיס והמשפחה שלו, הבני זונות האלה, הם לא הודיעו לחמי כלום עד שהיה מאוחר מידי. הם מיהרו לקבור אותו ולחמי נודע שהוא מת רק אחרי הלוויה."

"איך... מה... מה חמי עשה אחר כך?"

"לא הרבה. בהתחלה הוא המשיך לחיות כרגיל, ואז הוא החליט משום מה לנסוע לחו"ל, לקרובי משפחה של קוקו. יש להם מאפיה בצרפת."

"צרפת? אבל... אבל חמי לא מדבר צרפתית."

"אתה מכיר אותו, הוא קולט שפות בלי בעיות. אני בטוח שכיום הוא כבר מקשקש צרפתית שוטפת."

איפה... איפה בצרפת? איפה בדיוק הוא נמצא?"

"בניס. עובד שם במאפיה או פיצרייה, וכנראה ששכח מאיתנו לגמרי. אף אחד לא שמע ממנו מילה מאז שהוא נסע."

"אבל... אבל בטח בוריס... אולי האחים שלו... בטח אימא שלו?" מיצי, גונח מעצמת הכאב, נואש מהניסיון להגות משפט אחד שלם והשתתק.

"אתה יודע מיצי," העיר דוק בגסות, "שמרגע שנודע לך שחמי פנוי אתה לא מפסיק לגמגם?"

"אין לזה שום קשר לחמי. יש לי מגרנה נוראית, פלא שאני בכלל מצליח להגיד מילה." אמר מיצי בעלבון, ולפתע חש שדמעות עולות בעיניו.

"אהה..." פלט דוק, מצליח לדחוס להברה קצרה אחת חוסר אמון, קנאה וטינה שנצברו מזה זמן רב.

"מה אתה רוצה ממני עומר?" התפרץ מיצי בקול יבבני משהו, "רק הרגע נודע לי שרוני נהרג וחמי נעלם. הראש שלי מתפוצץ, אני סוגר, חייב ללכת להקיא."

הוא סגר ורץ לשירותים, ניסה להקיא לאסלה, אבל זה כאב מידי והוא ויתר, צנח על מיטתו ופרץ בבכי תמרורים, אומר לעצמו שהוא בוכה על מותו של אהרון בשארי הפרוע והיפה.

רוני כפי שהם קראו לו היה הצעיר שבחבורה, היו לו עיניים שחורות ולוהטות, צחוק כובש, עור קטיפה חלק ושחום, תלתלים קטנים ורכים וזין ענק ש...

לא! על זה הוא לא מוכן לחשוב בשום פנים ואופן.

עיוור למחצה מהכאב הוא כשל חזרה למקלחת, גישש בארון התרופות והלעיט את עצמו בכדורי אדוויל, ליתר בטחון הוסיף גם כדור ואליום ונירדם סוף סוף, חולם שוב על שלושתם - הוא, חמי ורוני. הוא ייבב מתוך שינה כשראה על מסך דמיונו את פניו של חמי המאמץ לגופו את רוני והתכווץ מעלבון כששחזר בחלומו את הלילה ההוא ואיך הם נרדמו יחד אחרי שכל העסק הלוהט והמבולבל ההוא נגמר, משאירים אותו לבד למרות שרק רגע לפני כן...

הוא התעורר בוכה, רץ להקיא, ואחרי דקות מייסרות מעל האסלה נפטר מכל תוכן קיבתו וסוף סוף הצליח לישון שינה ארוכה ונטולת חלומות. 

למחרת הוא חש הרבה יותר טוב ומיד אחרי העבודה - מיצי עבד במשרה חלקית כמתכנת בחברת היי טק קטנה ומתפתחת – שם פעמיו למתחם 'ביג' ונכנס לחנות סטימצקי כדי לחפש מתנה נאה לאימו שעמדה לחגוג את יום הולדתה החמישים וחמש בסוף השבוע.

הוא התלבט קשות בין אלבום תמונות מעוטר קישוטים בסגנון מיכל נגרין לבין רומן בלשי רומנטי ששמע עליו המלצות חמות כשחש שמישהו מביט בו. הסב את ראשו והנה חמי עומד ליד מדף הספרים במבצע ומביט בו. "מה, אתה לא בחו"ל?" שאלו שניהם בבת אחת ופרצו בצחוק. מיצי חשב שחמי כמעט לא השתנה מאז ראה אותו לאחרונה בקיץ של מלחמת לבנון השנייה. הוא עדיין היה רחב כתפיים ושרירי, עדיין לבש את הג'ינס והטריקו הנצחיים שלו וידיו עדיין היו גדולות, קשות וחמות, וגם החיוך שלו היה אותו חיוך ילדותי ביישני, חיוך שרימז שחמי אף פעם לא היה בטוח לגמרי שנוכחותו רצויה, ובכל זאת משהו בו נראה מעט שונה - הוא היה חיוור מאוד ונראה קצת עייף. שערו, הבחין מיצי בזעזוע, החל להלבין מעט ברקות ועיניו נראו שקועות מידי בחוריהן.

"מה אתה עושה כאן מיצי?"

"בוחר מתנה לאימא. היא חוגגת חמישים וחמש, כל המשפחה מוזמנת, ההשתתפות חובה. מה מתאים יותר לדעתך לאירוע?"

"קשה לדעת מיצינקה, אני לא ממש מכיר אותה. אולי תיקח את שני הדברים ודי, זאת אומרת, אם יש לך די כסף. אתה עובד?"

"כן, עד שיתחילו הלימודים באוקטובר חזרתי זמנית להיי טק ואני מרוויח לא רע, ומה אתך?"

חמי חייך בעייפות. "חזרתי לעבוד כמדביק תוויות אצל דיאמנט, זה פה, ממול. בעצם הלכתי לקנות לי נעליים, אבל בדרך קפצתי לחפש מציאות בסטימצקי."

"תשמע חמי, שמעתי על רוני... דוק סיפר לי... אני ממש..."

"עזוב." חתך אותו חמי, "אני לא רוצה לדבר על זה."

למיצי הוקל, לא שהוא לא הצטער בכנות על מותו הטראגי של רוני, אבל מעולם לא ידע מה להגיד בנסיבות כאלו והגישה הקשוחה של חמי שדחתה כל אפשרות להבעות צער הקלה על מבוכתו.

"או. קי. חמי, אני מבין. תשמע, אפשר להזמין אותך לאכול צהרים?"

"אהה..." חמי היסס קצת, אבל מיצי עשה את הפרצוף המתחנן הזה שידע שחמי לא עומד בפניו והוא הסכים.

אחרי שהם שילמו על קניותיהם - חמי קנה רומן ישן בהנחה ומיצי קיבל את עצתו וקנה לאימו את שתי המתנות והוסיף כרטיס ברכה עליז - הם ישבו על שיפודי פרגיות וסלטים באולם הגדול של מסעדת 'שיפודי התקווה' ועדכנו זה את זה בחדשות. חמי בירך את מיצי על שעזב את בית הוריו, אמר שלדעתו שילוב של לימודים ועבודה זה רעיון מעולה, והוסיף שגם הוא צריך להשכיר לעצמו דירה משלו כי הוא חש שלבוריס מתחיל להימאס מנוכחותו, ולבית שחלק עם רוני אין באפשרותו לשוב.

"מי גר שם עכשיו?" שאל מיצי בסקרנות.

"ליאור חזר מתל אביב ושכר את הבית. הוא עשה מהדירה למטה סטודיו. אתה בטח מתאר לעצמך איזה מסיבות הולכות שם כל סוף שבוע."

"כן, אני מתאר לעצמי." דחס מיצי מזלג עמוס בסלט לתוך פיו, מציץ לעבר חמי. הם החליפו מבט מהיר ומיד השפילו עיניים איש לצלחתו, מנסים לגרש ממוחם את הזיכרונות מהמסיבות המפורסמות של ליאור.

"למה אתה לא משכיר דירה בשכונה של בוריס? תמיד יש שם דירות פנויות." שינה מיצי נושא.

"כן, כנראה שזה מה שאני אעשה." אמר חמי בחוסר רצון.

"נמאס לך מקרית אתא?" 

"לגמרי."

"זה בגלל רוני, בגלל שהכול מזכיר לך אותו?"

"כן, משהו כזה." אמר חמי בחוסר רצון, ואחר כך העיר שהדירה הישנה שהוא ורוני גרו בה בזמנו בשכונת עיר גנים, זו שהייתה בבלוק שעמד ממש מול הרמזורים של צומת דשנים נהרסה סוף סוף, וגם הבלוק לידה הרוס, ועכשיו יחידות החילוץ של המשטרה, או הצבא, הוא לא בטוח, עושות שם אימונים בחילוץ נפגעים מהריסות. הוא עובר שם כל יום בדרכו לעבודה והמראה מעיק עליו.

"אם היית גר בקרית עמל כמוני לא היית צריך לעבור משם." אמר מיצי ותוכנית נפלאה החלה מתרקמת במוחו.

"הייתי מת לגור בקרית עמל." אמר חמי, "אבל יקר לי שם מידי."

"לא אם תגור עם שותף."

"אני קצת קשיש מידי להתרגל לשותף. אפילו עם בוריס קשה לי להסתדר לאחרונה."

מיצי תהה בינו לבין עצמו אם חמי ובוריס... אחרי הכול בזמנו הם היו מעין זוג ו... עדיף לא לחשוב על זה.

"יש לי דירה נהדרת עם שלושה חדרים ונוף נהדר של עמק יזרעאל. מהחלון של חדר השינה אפשר לראות את הפסל של אלכסנדר זייד." סיפר לחמי, "הבעיה היא שהבלוק שאני גר בו נמצא בסוף הרחוב, ממש בקצה היער, ודי מפחיד שם בלילה." הוסיף, כמדבר לפי לתומו, וניסה לפגוש במבטו את עיניו של חמי שנאבק בשיפוד הלוהט שבצלחתו.

"ממה אתה פוחד? מדובים וזאבים?" חייך חמי וסוף סוף הרים את עיניו מהצלחת והביט בפניו של מיצי.

"בעיקר מהיללות של התנים, ואומרים שיש גם חזירי בר שמסתובבים שם בלילה שלא לדבר על נרקומנים שבאים לפרוץ לבתים ו... נו, די כבר חמי, בוא תגור איתי, כמה בוריס לוקח ממך? בטח איזה מאה דולר, אני אקח ממך פחות."

"בוריס מסרב לקחת ממני שכר דירה וזו אחת הסיבות שלא נוח לי לגור שם." אמר חמי ונאנח, "וגם... לא חשוב."

"מה, מה גם? תספר."

"מאז שחזרתי לקרית אתא אני חולם המון על אהרון ולא רק בלילה... גם כשאני ער אני מרגיש לפעמים שהוא עדיין איתי, אתה מבין?"

מיצי חש צמרמורת חורשת לאורך עמוד השדרה שלו. חמי היה האדם האחרון שאפשר היה לצפות ממנו שיראה רוחות רפאים, או יחלום בהקיץ. תמיד היה נמרץ ומעשי כל כך ואופטימי ללא תקנה ואילו כעת הוא נראה נואש מעט וכל כך עייף ועצוב.

"חמי אתה נראה מותש, אתה צריך מישהו שיטפל בך. בוא לגור איתי, בבקשה?"

חמי שלף מפית ניר ומחה בקפידה את פיו לפני שדיבר. "אחרי כל מה שהיה איתנו אתה עדיין רוצה אותי אצלך?" שאל וקימט את המפית לכדור קטן והדוק.

"כן." אמר מיצי וחש איך רקותיו הולמות בכאב, גרונו מתכווץ וצורב ולחייו מתלהטות.

"אני לא יודע מיצי," החל חמי לנסח חרש סירוב, נוגע תוך כדי כך בעדינות מתנצלת בברכו של מיצי שהבין שוב, בפעם המי יודע כמה, שעדיין לא נפטר מהקראש שלו לחמי, קראש עקשן שהתחיל אצלו מהרגע שנפגשו והיה צריך להעלם זה מכבר אבל...

"לפחות בוא לבקר אצלי, בבקשה חמי?"

"אבל..." זע חמי באי נוחות בכיסאו לנוכח הלהיטות שראה בפניו של מיצי, להיטות נואשת שהרתיעה אותו כל פעם מחדש. "אני לא בטוח שזה רעיון טוב מיצי, בהתחשב בהיסטוריה שלנו אולי עדיף ש..."

"אז בוא רק לביקור קצר, אני צריך עצה בקשר לצביעת הדירה ואתה מבין בזה יותר ממני." אלתר מיצי בבהילות, יודע שהוא שוב עושה את אותן טעויות ולא מסוגל לעצור בעצמו, "וחוץ מזה קניתי כוננית מדפים מאיקאה ואני חושב שהרכבתי אותה לא טוב. היא לא ממש יציבה, כשנוגעים בה היא מתנדנדת."

חמי הצטחק ונכנע. "בסדר מיצי, אני מודה לך על ההזמנה ואני אשמח לבוא, אבל זה רק ביקור ידידותי. תזכור את זה."

"אין בעיות." חייך מיצי ומתח את רגליו כך שנגעו קלות באלו של חמי. רקותיו חדלו לפעום בכאב, אבל פניו עדיין להטו בהתרגשות וליבו פעם בחזקה. "קדימה, בוא נלך." קרא וקם עוד בטרם סיים את הקפה שלו.

"מה? עכשיו?" הופתע חמי.

"כן, בטח. למה לא? הלכנו?"

חמי סיים את הקפה וקם. "הלכנו."

"איפה המכונית שלך חמי?" שאל מיצי והסתכל סביבו, מחפש את הניסן הישנה שחמי נהג בה מאז שהכיר אותו.

"מכרתי אותה כשנסעתי לצרפת. אני נטול מכונית."

"אז איך אתה מגיע לעבודה?"

"תלוי, בדרך כלל באופניים או באוטובוס, ולפעמים בוריס נותן לי את האופנוע שלו. היום באתי עם אופניים, השארתי אותם נעולים בעבודה. יש לך רכב?"

"כן, בטח. קניתי את המאזדה של אחי."

"יופי, ממש לא בא לי לרכב על אופניים בחום הזה." נאנח חמי בהקלה וצנח על המושב לצד הנהג.

"אתה מרגיש טוב חמי? אתה נראה קצת... לא יודע, קצת חיוור."

"אני בסדר, אל תדאג."

"אתה לוקח את התרופות שלך בזמן וכל זה?"

"כן, בטח. רוני דואג להז..." הוא תפס את עצמו באמצע המשפט והשתתק, ואחר כך ניסה לתקן ואמר שהוא התכוון להגיד שבגלל שרוני היה מזכיר לו כל יום אז... ושוב נואש והשתתק.

ברכב השתררה שתיקה מעיקה שלא התפוגגה עד שמיצי לקח יוזמה ושאל את חמי מה בדיוק הוא עשה בצרפת.

"קרואסונים." אמר חמי.

"עשית קרואסונים?"

"כן, בדרך כלל, ולפעמים גם פיצות, אבל רוב הזמן הייתי במשמרת הבוקר של הקרואסונים."

"דוק אמר שהיית בניס, יפה שם?"

"כן, מאוד. יש טיילת מדהימה וחוף מקסים. מקום ממש יפה."

"אז נהנית?"

"לא."

מיצי נאנח, חמי קיצר בתשובותיו בצורה מתסכלת ובכל זאת הוא המשיך לנסות לפתח שיחה. "התגעגעת לארץ?"

"לא ממש. למה יש להתגעגע כאן? התגעגעתי בעיקר לחברים ולמשפחה. המשפחה של קוקו ממש נחמדה וכולם היו בסדר איתי, אבל לא הצלחתי להתיידד שם באמת עם אף אחד."

"לא פגשת מישהו חמוד?"

"פגשתי המון חמודים, בעיקר על הטיילת, הם נוהגים להחליק על רולר לאורך הטיילת וכשחם הם ישר מורידים חולצות. זה מחזה ממש יפה, אבל לא ידעתי על מה לדבר אתם."

"לא הצלחת ללמוד צרפתית?"

"דווקא כן. הצרפתית שלי נעשתה די סבירה, אבל..." הוא גנח בתסכול, "לא היה לי כוח להתחיל להסביר למה באתי לשם. אני לא מסוגל לדבר על רוני בצרפתית."

"ובעברית אתה כן יכול?"

"לא כל כך. כל מה שאני אומר נשמע לא מדויק ומזויף כזה. אם אני לא מספר עליו אני מרגיש בוגד, ואם אני כן מספר זה נשמע כמו שקרים. אני חושב שרק מי שהכיר אותו וידע איך היינו יכול להבין."

"בגלל זה הלכת לגור אצל בוריס?"

"כן. בהתחלה זה היה בסדר, אבל אז דניס חזר מאילת, זוכר אותו? הג'ינג'י הקטן הזה? ועכשיו אני מרגיש שאני תקוע להם באמצע, וזה מזכיר לי." הוא שלף את הנייד שלו, "כדאי שאני אתקשר לבוריס שלא ידאג לאן נעלמתי."

הוא שוחח קצרות עם בוריס ברוסית ואחר כך פיהק פיהוק גדול, השעין את ראשו על משענת המושב, עצם את עיניו ונרדם.

מיצי נהג בשתיקה, מניח לו לישון עד שהגיעו לפניה לכיוון קרית עמל ואז הניח בעדינות יד על ברכו. חמי התעורר מיד, התנער קלות וחייך חיוך נבוך. "שכחתי כבר כמה יפה כאן." העיר, מביט סביבו בשביעות רצון.

"הדירה קצת מוזנחת, אבל אני אוהב את הרחוב הזה." הסביר מיצי, "כולו כמה בלוקים קטנים ואף פעם אין לי בעיית חנייה. ומה שאני הכי אוהב זה שתוך כמה דקות אני מגיע ברגל לגן הלאומי של בית שערים."

"בתנאי שאף חזיר בר רעב לא מנסה לנשנש אותך קצת בדרך." התבדח חמי וצחק כשמיצי ציין בשיא הרצינות שחזירי בר פוחדים מבני אדם ומסתובבים רק בלילות, וחוץ מזה הוא די בטוח שהם צמחונים.

מיצי לקח על עצמו את תפקיד המדריך והסביר לחמי שלכל בלוק ברחוב גורדון יש שתי כניסות, ובכל כניסה ארבעה דירות. "בכניסה ממול יש זוג מאוד נחמד שחיבר שתי דירות ויצאה להם דירה מהממת," ריכל, "השכנה שלהם מלמטה רוסיה, אימא חד הורית שגרה שם עם אימא שלה והילד."

"ומי גר בכניסה שלך?" שאל חמי בסקרנות שהזכירה למיצי את חמי הישן שהכול עניין אותו ושרצה לדעת הכול על כולם.

"למטה גרים כמה סטודנטים מהטכניון, רציניים כאלו, כל הזמן לומדים ולומדים. רק בימי שישי הם מרשים לעצמם להביא בנות ולהשמיע קצת מוזיקה אבל ממש לא רעשנית ולמחרת הם תמיד מבקשים סליחה אם הפריעו. לפלפים כאלו." הצטחק מיצי, "ובדירה מולי גר קשיש רוסי אחד שנמצא כל הזמן בבית הכנסת ובקושי אומר לי בוקר טוב. רק במוצאי שבת כשהנכדים קופצים לבקר יש אצלו טיפה רעש, אבל לא רציני."

"אחרי שגרת בלונדון ובחיפה לא שקט לך מידי כאן?"

"כן, לפעמים קצת שקט, אבל האמת שאני דווקא די נהנה מזה. אם אני רוצה לדבר עם אנשים אני קופץ להורים והם מוציאים לי מהר מאוד את החשק להיות עם עוד בני אדם." 

הם נכנסו לדירה של מיצי שהייתה נקייה למדי, אבל מרוהטת רק למחצה וקירותיה באמת היו טעונים צביעה. חמי בדק את הכוננית ומיד הבחין שמיצי הרכיב את הסרגלים שלה הפוך. "איזה סרגלים?" שאל מיצי בתום לב ובלי להיעלב מצחוקו של חמי הביא את סט המברגים שהיה לו בבית. הם בילו שעה נעימה בפירוק והרכבה מחדש של הכוננית שסוף סוף הפסיקה להתנדנד ועמדה יציבה, ואחר כך מיצי הראה לחמי את הספה שהוא מתכנן להזמין מהקטלוג של איקאה והם התווכחו קצת אם אפשר להזמין ספה רק לפי תמונה או כדאי להתאמץ ולנסוע עד איקאה כדי לבדוק אותה קודם? ואולי בכלל עדיף לקנות ספה מנגר רהיטים מקומי ולא להרחיק עד איקאה שלוקחת את כל הפרנסה מיצרני רהיטים מקומיים?

"אתה לא רעב חמי? אני מת מרעב. בוא נכין חביתה." הציע מיצי אחרי שגמרו להיזכר בספה הישנה של חמי שאבו ראמי ריפד מחדש, ושאלו את עצמם איפה נמצא כעת ג'ורג'י היפה, בנו הצעיר של אבו ראמי שהתאהב בליאור ונשלח לגלות בחו"ל.

הם הכינו יחד ארוחת ערב עם טוסטים וחביתת ירקות, ומיצי שוב התלונן שהוא שמן ומגעיל, וכרגיל חמי אמר לו להפסיק לדבר שטויות כי הוא ממש בסדר כמו שהוא.

"אתה זוכר איך ננעלתי בשירותים ולא נתתי לך לראות אותי כי הרגשתי מכוער נורא?"

חמי צחק ואמר שאת החוויה הזו הוא לא ישכח לעולם ושהכמה הימים בהם הם היו יחד אחרי שרוני החליט שהוא סטרייט ועזב אותו חקוקים על לוח ליבו.

"הייתי כזה טיפש." אמר מיצי וניסה לחייך למרות שהזיכרונות שהיו לו מהשבוע הנפלא והנורא ההוא כשהיה הריבאונד של חמי ולא הבין את זה עד שרוני חזר צרבו את ליבו עד היום.

"לא היית טיפש מיצי, היית מתוק ורציני, לא אשמתך שלא הבנת מה קורה. הכול היה באשמתי, הייתי כל כך עצבני על רוני... אף פעם לא ביקשתי ממך סליחה שניצלתי אותך כדי להרגיז אותו." חמי נאנח, "זו הייתה תקופה זוועתית לכולנו. אני די מתבייש כשאני חושב על ההתנהגות שלי אז."

"מי שבאמת צריך להתבייש זה רוני." אמר מיצי בחריפות, ומיד נמלא חרטה על שדיבר סרה במתים והתנצל.

"כן, רוני היה צריך להתבייש, אבל אתה יודע איך הוא היה... אני אשם שויתרתי לו וסלחתי לו כל פעם מחדש במקום לזרוק אותו. אולי, אם הייתי פחות ותרן, הוא היה חי עדיין."

"אין טעם לחשוב מחשבות כאלו חמי, זה לא מביא שום תועלת. תפסיק עם זה!" הטיח מיצי את הצלחות המלוכלכות בכיור.

"אתה חושב שאני לא יודע שאין בזה טעם?" הביא חמי את הכוסות לכיור, "אני מנסה להפסיק לחשוב ככה ולא מצליח."

"אולי זה יעזור לך?" התרומם מיצי על קצות אצבעותיו כשהוא מניח את כפות ידיו על כתפיו של חמי ונישק את פיו.

"מיצי?" לחש חמי בייאוש ומסגר בעדינות את פניו של מיצי בכפות ידיו, "מה אתה חושב שאתה עושה מיצי?"

"מנשק אותך." השיב מיצי בתוקפנות ונישק אותו שוב, והפעם החזיר לו חמי נשיקה, אימץ אותו בכוח לגופו ושאל אם הוא בטוח.

"כן." אמר מיצי, "אני בטוח." ומשך אותו לחדר השינה.

"אבל אין לי קונדומים." נזכר חמי אחרי ששכבו והתלטפו והתנשקו על המזרון שהניח מיצי על רצפת חדר השינה שלו כי עדיין לא החליט איזה מיטה הוא רוצה לקנות.

"לי יש." שלף מיצי משידת מגרות חורקת שהשאיר הדייר הקודם חבילת קונדומים בתולית שיד גבר טרם נגעה בה.

"מיצי..." נאנח חמי, "אני באמת לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב."

למרות שהבטיח לעצמו שהפעם הוא לא מחמיץ את ההזדמנות, שהפעם הוא ישחק אותה קול ויכבוש את ליבו של חמי בהתנהגותו הבוגרת והנבונה לא הצליח מיצי להתגבר על אכזבתו ופרץ בבכי וחמי המבוהל מיהר לחבק אותו ולהתנצל, וגמגם שזה לא בגלל מיצי אלא בגללו, הכול באשמתו, מה שרק הגביר את בכיו של מיצי.

"לפחות אתה יכול לבכות." אמר חמי בזעם כבוש אחרי שנואש מלהרגיע את בכיו של מיצי.

"למה אתה מתכוון?" ניגב מיצי את פניו הלחות בסדין.

"אני מתכוון למה שאני אומר, תמיד התכוונתי לזה. יש לך מזל שאתה יכול לבכות כל פעם שרע לך ואתה עצוב. אני, מאז שרוני מת, לא הצלחתי לבכות אפילו פעם אחת, ואם כבר מדברים על זה, גם להעמיד את הזין לא הצלחתי. בגלל זה אמרתי שזה רעיון לא טוב, ואל תתחיל להגיד עכשיו שאתה מכוער ושמן ושעיר וכל השטויות האלו. אתה בסדר גמור מיצי, אתה מותק ואחלה בן אדם, אבל אני דפוק ושרוט, הכול בגללי. יותר טוב שאני אלך מכאן." אמר חמי וקם.

"אל תהיה טמבל." קם גם מיצי, "לא מתאים לך להיות דרמה קווין." נזף בחמי, "אם אתה לא יכול אז לא, אבל אין טעם שתיסע עכשיו לבוריס. לך תתקלח ואחר כך נראה יחד טלוויזיה ונלך לישון, ומחר בבוקר אני אוריד אותך בצומת קרית אתא. זה לא נראה לך יותר הגיוני?"

חמי ניסה לחייך. "הרבה יותר הגיוני." הסכים, "יש לך איזה טריקו נקי לתת לי מיצי?" 

מקולחים, ריחניים ולבושים שארוולים מרופטים וחולצות טריקו דהויות מרוב כביסה הם נשענו על הכריות של מיצי וצפו בטלוויזיה שנחה על שידת המגרות החורקת מול המזרן שלו, זיפזפו לפה ולשם עד שהגיעו למה שנראה כמו סרט קאובויים, ופתאום גילו שהם צופים בהר ברוקבק המיתולוגי.

"אני לא מאמין, שוב פעם הקאובויים המיופייפים האלו עם כל החפירות והכבשים שלהם." נאנח חמי, "אתה זוכר איך כעסת על דוק שהלך אתך לסרט הזה בפעם הראשונה ואמר את כל הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, ובגלל זה התעקשת לראות אותו שוב איתי?"

"ואתה הלכת איתי כי רוני לא רצה לראות סרט של הומואים אפילו שזה היה בקולנוע נידח בנווה שאנן? הייתי כל כך רזה וחלק אז."

"לדעתי היית רזה מידי, אני מעדיף אותך ככה." אמר חמי וליטף בעדינות את כף ידו של מיצי ששמח שהחדר חשוך ואי אפשר לראות שהוא מסמיק. הם צפו בדממה בסרט שלדעת חמי היה עיבוד לא מוצלח של הנובלה לפיו הוא נעשה, ולדעת מיצי הוא הכיל יותר מידי כבשים, נשים ונופים של מונטאנה, ומעט מידי בני אדם ממין זכר בלי בגדים.

לקראת סופו של הסרט מיצי, שהתחיל לנקר עוד קודם, גלש למטה, הסמיך את מצחו אל ירכו החמימה של חמי ונרדם. הוא התעורר כשהסרט נגמר וגילה שחמי בוהה בכותרות הרצות על רקע הנופים מרהיבי העין של מונטאנה ודמעות זולגות חרש על לחייו.

"חמי?" לחש, מבוהל מעט, "הכול בסדר?"

"אתה יודע שרוני לא ראה אף פעם את הסרט הזה? הוא הבטיח שנראה אותו יחד כשיקרינו אותו בטלוויזיה, אבל לא הספקנו." רטטו כתפיו החסונות של חמי בבכי, "זה עוד דבר שהוא לא הספיק. אני לא מצליח לקלוט שהוא מת מיצי... כל הספרים שהוא עוד לא קרא, והסרטים שהוא לא ראה, והמקומות שהוא לא ביקר בהם..."

הוא התייפח בזרועותיו של מיצי, מתאבל על רוני שמת בגיל צעיר מידי ובסופו של דבר נרדם ובשנתו חלם על רוני דוהר על אופנועו בלי קסדה, צוחק צחוק פרוע, מאושר וחופשי.

מיצי שכב שעה ארוכה לצידו של חמי החולם, מביט בשמורותיו הרוטטות מתוך שינה, מנסה לנחש מה חולף במוחו ולמה הוא מחייך עד שהעייפות גברה עליו וגם הוא נרדם. 

כמו תמיד חמי התעורר מוקדם מאוד, אבל הבוקר, לשם שינוי, פעמה זקפת בוקר עקשנית בין רגליו, משכיחה ממנו את העובדה שהדהימה אותו כל בוקר מחדש - רוני איננו עוד בין החיים.

מנומנם מכדי להתפלא שהזין שלו שוב מתפקד הוא שלח את ידו, גישש ומצא גוף רך ושעיר מפורקד לצידו ומשך אותו אליו, מיקם את אברו בין שתי עגבות רכות ומתמסרות, השעין את לחיו על כתף בשרנית ומנומשת, אחז ביד בוטחת בזקפה חלקלקה שהתאימה בדיוק למימדי כף ידו, וכמעט מבלי משים חזר על אותן תנועות שנהג לבצע פעם עם רוני.

אפילו במצבו המנומנם העכשווי היה לו ברור שהוא לא במיטה עם רוני דק הגזרה והחלקלק. הגוף שנצמד אליו היה עבה יותר, שעיר יותר ורך הרבה יותר. חמי נזהר מאוד לא לחדור לתוך הגוף הצייתן שהתנשם ורעד תחתיו באורח מענג ביותר ורק אחרי שגמר, במהירות שהפתיעה אותו, קלט שהוא במיטתו של מיצי, הריבאונד הנצחי שלו.

הוא המשיך ללטף בתנועות בטוחות ומנוסות את אברו של מיצי שגמר דקה אחריו ואחר כך הסתובב וכבש את פניו בחזהו, מצמיד אל בטנו את חלציו הדביקים. "אין לי מושג איך עשית את זה מיצי," אמר, מלטף בעדינות את גבו וישבנו של הצעיר השמנמן שהתרפק עליו, "אבל אחרי כמה שעות אתך גם בכיתי וגם... נו, אתה יודע."

"לא, אני לא יודע." כבש מיצי חיוך ניצחון, "תסביר לי."

חמי נישק את מצחו וניסה להסביר. "אחרי שרוני מת אני כאילו... כאילו גם הפסקתי קצת לחיות. בקושי ישנתי, בקושי אכלתי, לא הצלחתי לחשוב על סקס וגם לבכות כמו שצריך לא הצלחתי. הרגשתי קפוא."

"ואני הצלחתי להפשיר אותך?"

"כנראה שכן, תודה מיצי."

"אולי נישאר היום בבית ונתפנק לנו במיטה?" הציע מיצי בזמן ארוחת בוקר.

"רעיון נחמד, אבל לצערי אני חייב ללכת לעבוד." אמר חמי והתחיל להכין לעצמו סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה ומלפפון חמוץ שמצא במקרר.

"יש לך משהו דחוף בעבודה?" הגיש לו מיצי פרוסות של גבינה צהובה.

"כן, כוונות."

"מה? כוונות למה?"

"כוונות לאם 16 מיצי, אנחנו קבלני משנה של מפעל שמספק אותם לצה"ל. הם מייבאים אותם מטייוואן ואנחנו מסמנים אותם, עשרים אלף כוונות ממתכת צבועות בשחור, ארוזות בקופסאות של מאה עשרים חתיכות לארגז."

"זו עבודה קשה?"

"לא ממש, אבל כל כוונת ארוזה בתוך שקית וצריך להוציא, לסמן, להכניס חזרה, לכתוב על כל קופסא את המספרים הסידוריים של הכוונות שבתוכה. לוודא שאין בלגן ושלא סמנו מספרים לא סדירים חס וחלילה, ועד עכשיו אני שובר את הראש איך נשארנו פתאום עם עשר כוונות מיותרות. אני חושב שאורה שמה אותם הפוך."

"הפוך?"

"כן, יש ארבע שכבות ובכל שכבה שלוש שורות של עשר חתיכות וכל שתי שכבות צריכות להשתלב אחת בשנייה ובאמצע שמים חוצץ ו... אני מבלבל לך את המוח ולכן אני לא אספר לך שאחרי שעשינו תשע עשרה ארגזים התברר פתאום שיש טעות במק"ט והיום נקבל אותם חזרה עם מק"ט צבוע ונסמן מחדש... מזל שהבוס הביא איזה ילד שנמצא בחופשת קיץ שיעזור לנו."

"מה זה מק"ט?"

"מס' קטלוגי, כתבו שלוש במקום ארבע ודפקו הכול."

"הן כבדות, הכוונות הללו."

"כן, די. ארגז אחד עוד אפשר לסחוב בידיים, אבל בשביל שניים אני צריך עגלה, ומהמפעל ההוא מתקשרים כל הזמן לנדנד שנעבוד יותר מהר, וכמה שאני מסביר להם שכל סימון אורך דקה וחמש עשרה שניות ולכן אי אפשר לסמן יותר ממאה בשעה, וגם זה רק בתנאי ששני הלייזרים עובדים... וכמובן שיש לנו עוד קליינטים שגם להם יש דרישות."

"והכל נופל עליך?"

"הסגן עוזר לי כמה שהוא יכול, אבל אשתו התחילה לעבוד במשמרות לילה בבית חולים, והבן שלו בוכה בלילות ולא נותן לו לישון. הוא עייף ומפהק כל הזמן ומדביק אותי בפיהוקים שלו, וחוץ מזה הם קנו דירה שצריך לשפץ... יש לו בלגן שלם בחיים. הבנות מהגרפיקה עוזרות לי כמה שאפשר, אבל גם להן יש את העבודה שלהן... רוב הזמן אני מתוזז בין שני הלייזרים ובקושי יש לי זמן להשתין."

"אני מתחיל להבין למה הם הסכימו לקבל אותך בחזרה לעבודה."

"הסכימו? אתה צוחק? קפצתי בוקר אחד להגיד שלום ויצאתי משם רק בערב. אפילו לא שאלו אם אני מעוניין לחזור, הסגן פשוט חטף אותי, תקע אותי מול הלייזר וזהו."

"הם יודעים על רוני?"

"אמרתי להם שהוא איננו ודי, לא נכנסתי לפרטים והם לא שאלו. יותר טוב ככה."

"אז הם לא יודעים שהוא מת?"

"אין לי מושג מה הם יודעים ומה לא וזה לא מעניין אותי. החיים הפרטיים שלי הם עסקי, אין להם קשר לעבודה שלי."

"טוב, הבנתי, אתה חייב ללכת. לפחות תן חיבוק." דרש מיצי וקיבל את החיבוק שלו בתוספת נשיקה.

"חמי, מה יהיה אתנו?" שאל וכבש את פניו בחזהו של חמי, מנסה להעמיד פנים שזו לא שאלה חשובה ורצינית שכל עתידו תלוי בה.

"מה אתה רוצה שיהיה?"

"אני רוצה שתבוא לגור איתי ושנצבע יחד את הדירה."

"טוב." הסכים חמי מיד, "אבל רק בתנאי שאני אשלם לך שכר דירה."

"אל תדאג, אני אקרע אותך בשכר דירה." הבטיח מיצי, מנסה להיראות קשוח, ומיד אמר שעל החודש הראשון הוא מוותר לחמי בתמורה לצביעת הדירה.

"איזה בעל בית קשוח אתה." צחק חמי, "נורא ואיום, תבוא לאסוף אותי בארבע מהעבודה ונלך לקנות צבע, וביום שישי בבוקר נתחיל לצבוע. אם נהיה חרוצים ויעילים נסיים עד מוצאי שבת. יש לך חצי יום לחשוב איזה צבע אתה רוצה בחדר שלך. אני רוצה לצבוע את החדר שלי בכחול ירקרק."

"החדר שלך? אתה לא רוצה..." פניו של מיצי החווירו ואחר כך האדימו. "לא חשוב." עצר את עצמו באמצע השאלה ותקע את פניו הלוהטות בתוך המקרר, מעמיד פנים שהוא מחפש יוגורט.

"מיצי, נו, די. תסגור את המקרר, תסתכל עלי." ביקש חמי ותקע תפוח לשקית האוכל שלו.

"לא רוצה." סגר מיצי את המקרר, אבל התעקש לעמוד בגבו לחמי.

"אני אישן אתך כשתרצה, אבל אני זקוק לקצת פרטיות מיצינקה, אני מקווה שאולי אני אוכל לחזור לכתוב בעתיד ואני צריך חדר משלי." 

"מה? הפסקת לכתוב? מה עם הסיפורים שלך והבלוג?"

"את הבלוג מחקתי עוד בחורף והסיפורים... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. אנחנו חייבים לזוז מיצי, כבר מאוחר ואני צריך להחתים כרטיס בשמונה."

"אנחנו יכולים לדבר בנסיעה." הציע מיצי.

"לדבר על מה?"

"עלינו, אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים."

"אין לי מושג חמוד, בוא נתחיל בתור שותפים לדירה וחברים ותיקים עם היסטוריה משותפת ונראה לאן זה ילך משם, בסדר?"

"יש לי ברירה?" נאנח מיצי.

"כן, אתה יכול להגיד שלא נראה לך ולהעיף אותי."

"ואז מי יצבע לי את החדר בלוונדר חיוור ויתלה לי סוף סוף את הוילון שקניתי באיקאה?"

"לוונדר חיוור ווילונות מאיקאה? איזה הומו אתה! באיזה צבע הוילונות?"

"ורוד פוקסיה מפוספס בירוק בקבוק."

"ורוד פוקסיה מפוספס... שאלוהים יעזור לי." גנח חמי בדרמטיות, וכאילו חתמו הסכם חשאי הם שמו בצד את השאלה - עתיד יחסינו לאן - וכל הדרך לצומת דשנים סיפרו זה לזה בדיחות גסות, צחקו ושרו עם הרדיו, מניחים לשאלת מהות הקשר שלהם לפתור את עצמה לבד.