12. אב הבית

עס פסט נישט

"אני לא כועס עליו, מה הטעם לכעוס על מת? וחוץ מזה, זו לא הייתה אשמתו, הרי הוא היה חולה. נכון, היה נחמד אם הוא היה מרים אלי טלפון בתקופות שהוא היה יותר שפוי, אבל מילא, לא צלצל אז לא, אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה ששיקרו לי כל כך הרבה שנים, למה הם לא סיפרו לי את האמת?"

חמי משך בכתפיו ואמר שככה זה לפעמים, בדרך כלל משקרים לילדים מתוך רצון לא לפגוע בהם, ולא יודעים מתי הרגע המתאים לספר את האמת, ואגב, אולי זה מה שאחותי ניסתה להגיד לי בזמנו, ואני לא הנחתי לה להסביר כי העדפתי לכעוס ולהיעלב?

"יכול להיות." הסכמתי עם חמי באנחה, ושאלתי אם יש לו טיפות אוזניים.

"לא יודע, אני צריך לבדוק, מה קרה, כואבות לך האוזניים?"

"רק השמאלית, יש לי מין דקירות כאלה וזה ממש כואב, וגם הגרון כואב לי, והיו לי חלומות איומים כל הלילה."

"אולי בגללם חרקת שיניים?"

"מי, אני?"

"כן, הייתה לך שינה מאוד לא רגועה הלילה."

הנייד שלי צלצל, וזו הייתה הבוסית שלי שרצתה לנחם אותי על מות אבי, ושאלה איפה אני יושב שבעה, ומתי יהיה לי נוח שיבואו לבקר אותי? לטשתי מבט נזעם בחמי המלשין, וגמגמתי שאני אצל אחותי שגרה במרכז, ואני מודה לה מאוד, אבל לאחותי יש דירה די קטנה (שקר וכזב) ועדיף ש... אה... המצב המשפחתי שלי קצת מסובך וזה אה... "אני מבינה." נחפזה הבוסית להשיב - האם שמעתי נימת רווחה בקולה? – "כולם בספרייה מוסרים לך את רגשי השתתפותם, תהיה חזק, וניפגש כבר כשתחזור מהשבעה."

"כן, אני... אה... תודה רבה על ההתחשבות, ניפגש ביום שישי הבא."

"אין בעיות, תחזור לעבודה מתי שיהיה לך נוח, אתה ממש לא צריך להילחץ, אני יודעת שלא קל לך, תגיע רק אחרי שתרגיש מוכן. להתראות."

"להתראות." סגרתי את הנייד, ונזפתי בחמי שהלך וסיפר לכולם שאבי נפטר.

"סיפרתי רק לנורית, היא התקשרה להזכיר לי שאין לנו גשר ואנחנו פותחים את הספרייה ביום שישי, וביקשה שאני אמסור גם לך אם ניפגש, אז אמרתי לה שאביך נפטר, מה עוד יכולתי להגיד?"

תקוף פרנויה פתאומית התנפלתי על חמי בשאלות, "מה פתאום היא ביקשה ממך להזכיר לי? היא יודעת שאנחנו בקשר? מאיפה היא יודעת?"

"לאט לאט בועז, תרגיע, די, מה עובר עליך?"

"לא יודע." הנחתי יד על אוזני השמאלית, הכואבת. משהו בתוכה דקר אותי דקירות אכזריות, מציקות, "כואב לי נורא, אני יכול לקבל תה או משהו?"  

בסופו של דבר, למרות חוסר רצוני לשבת שבעה, נשארתי בביתו של חמי כמעט שבוע, מתענה בגלל דלקת גרון שעברה גם לאוזני. סבלתי מחום גבוה ומסיוטים בהם חלמתי שאני זקן נוטה למות, גופי כואב וגרוני ניחר, ואין אף אחד שמטפל בי כי אני בודד, בלי משפחה ובלי איש שיאהב אותי ויהיה אכפת לו מה שלומי. המציאות, למזלי, הייתה שונה. חמי טיפל בי במסירות - הסיע אותי לרופא, קנה לי אנטיביוטיקה, השגיח שאקח אותה בזמן, השקה אותי תה בשפע, האכיל אותי יוגורט כדי שהתרופות לא יהרסו את קיבתי, וחיבק אותי בלילה כשהתעוררתי מייבב ורועד, ואיך הודיתי לו על כל הטוב שהשפיע עלי? על הנדיבות והסבלנות שלו? רבתי איתו והעלבתי אותו. זה קרה ביום האחרון של השבעה, כבר הרגשתי הרבה יותר טוב ונמאס לי לשבת בבית. קמתי מהמיטה, התגלחתי סוף סוף, התלבשתי וביקשתי מחמי שנלך יחד לסרט.

"מה? פה, בקריה?" קימט חמי את מצחו במורת רוח.

"כן, בא לי לצאת כבר. אורה הרי מגיעה אחרי הצהרים ותוכל להשגיח על נמרוד ולונה, ואני כבר מרגיש לגמרי בריא, נמאס לי להיות כלוא בבית, מזל שהקולנוע לא רחוק, בוא נלך ברגל, נראה סרט, נאכל פופקורן, אולי יש כבר גלידה?"

"תראה בועז," אמר חמי בטון דיפלומטי זהיר, מביט בי בחשש קל, "זה ממש נהדר שאתה כבר בריא, אני אשמח מאוד לצאת אתך הערב להליכה, אבל לקולנוע, ועוד פה, בקריה? אני לא חושב שזה רעיון טוב."

"למה לא?" שאלתי בזעף.

"כי בטח נפגוש מישהו שמכיר אותך ו... אה... אתה בטח מבין למה עדיף שלא."

"לא, למה?" התעקשתי.

"כי... כי זה פשוט לא מתאים... עס פאסט נישט, אתה מבין מה זה אומר?"

"כן, זה אומר לא מתאים ביידיש, אבל למה, בגלל שאבא שלי נפטר? אז מה?"

חמי נאנח. "כי ככה זה בועז, אל תשכח שזה לא תל אביב פה, אנחנו גרים במקום קטן, וכולם פה מכירים את כולם, ולא מקובל שבן אדם ילך לקולנוע שבוע אחרי שאבא שלו נקבר."

"לא אכפת לי." התרסתי, נרגז כמו ילד מתבגר, "זין על מה שמקובל! אני לא מתכוון לחיות לפי מה אומרים, לא אכפת לי מה אנשים חושבים, זה לא עסקם."

חמי שתק והביט בי בעצב שהרגיז אותי עוד יותר. התנפלתי עליו בצעקות, האשמתי אותו בצביעות ובכניעה לדעת הקהל, והכרזתי בגאון שאני אעשה מה שבא לי, ולא אכפת לי מהחטטנות והרכלנות של אנשים, אף אחד לא יגיד לי איך לנהל את החיים שלי, צעקתי.

"באמת בועז, לפעמים אתה מדבר כמו ילד." אמר חמי ברוך, וחייך אלי בסלחנות.

"עדיף להיות ילד שלא עושה חשבון לאף אחד, ולא פולניה צבועה שכל הזמן דואגת מה יגידו השכנים." עניתי בנבזות, הדפתי מעלי את הגורה שניסתה לכרסם את שרוכי נעלי, והסתלקתי לדירתי. נעדרתי מדירתי במשך כמעט שבוע, והמקום היה מאובק ומוזנח. פתחתי את כל החלונות, שטפתי את הרצפה, ניגבתי אבק, החלפתי את כלי המיטה ונכנסתי להתקלח. נרגעתי מתחת לזרם המים החמים, והתחלתי להתחרט על המריבה עם חמי. נכון, עדיין התעצבנתי בגלל ההתחשבות הקטנונית שלו במה יגידו השכנים, חשבתי שזו התנהגות פחדנית ועלובה, והביטוי הדוסי הזה - עס פאסט נישט - הרגיז אותי מאוד, אבל אחרי שנרגעתי מעט היה עלי להודות שיש בטענותיו שמץ של היגיון. פני היו מוכרות לתושבים רבים עקב עבודתי בספרייה, ובמקום כל כך קטן רובם בטח שמעו שאבי נפטר, ואם הם יראו אותי הולך לסרט בזמן שאני אמור להיות באבל... זה פשוט היה עס פאסט נישט כמו שחמי אמר. מרגיז וחטטני, אבל ככה זה בני אדם, בעיקר בקריה הקטנה בה גרנו, ופתאום התגעגעתי לתל אביב בה יכולת לעשות ככל העולה על רוחך בלי שאיש ידחוף את אפו לעסקך. עטוף בחלוק המגבת שלי התחלתי לטלפן לחמי במטרה להתנצל בפניו על התפרצותי, ולהתפייס איתו, אבל לא הספקתי כי הדלת נפתחה פתאום ורביב הופיע בפתח, לבוש בחליפה השחורה שלו, חבוש מגבעת דוסים שחורה וארשת רצינית נסוכה על פניו עטורי הזקן שנותרו נאים למרות שהשמינו. בהיתי בו, מופתע, "מה אתה עושה פה רביב?"

"באתי לניחום אבלים." ענה רביב בנחת, "מה, אתה יושב שבעה לבד?"

"אני לא יושב פה שבעה, הייתי אצל... לא הייתי פה, נכנסתי הביתה רק עכשיו. איך אתה יודע איפה אני גר?"

"בדקתי בספר טלפונים." השיב רביב בפשטות, התקרב אלי ונגע בעדינות בלחיי, "כבר התגלחת, אבל השבעה נגמרת רק מחר?"

"אז מה? בכלל לא ישבתי שבעה, אני סתם... מה נעשית לי פתאום דוס?"

הוא משך בכתפיו, "ככה יצא." ענה ואחז בכתפי, מביט הישר בעיני, "נורא התגעגעתי אליך בוזי." אמר ברגש, ונישק אותי על פי. עצמתי את עיני והתמסרתי לנשיקתו, ולרגע הצלחתי לשכוח את כל הזמן שעבר מאז התנשקנו לאחרונה, והייתי שוב צעיר ותמים, מאוהב בכל ליבי ברביב השרירי והיפה, אבל הנשיקה נגמרה ושנינו חזרנו להווה שבו כבר לא הייתי מאוהב ברביב שהפך מצעיר חטוב ונאה לדוס שמן ומזוקן, נשוי לאישה ואב לילדים, בעוד שאני נעשיתי הרבה פחות צעיר, ובטח לא תמים.

"מה אתה עושה, תפסיק." הדפתי אותו מעלי, "השתגעת?"

"כן, קצת." השפיל רביב את מבטו, מבויש, "סליחה בועז, אבל אני... נורא התגעגעתי אליך."

"אז למה עזבת אותי והתחתנת עם אישה?"

הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים, "עשיתי שטות, חשבתי שאם אני אתאמץ מאוד ואחזור בתשובה שלמה אני אצליח להפסיק להיות הומו, אבל זה לא עובד ככה, היו לי כמה שנים לא רעות, אבל בזמן האחרון אני מתחיל להשתגע מרוב געגועים, ואני מת לגעת שוב בגוף של גבר." הוא פרס אלי את ידיו, מביט בי בתחנונים.

נרתעתי לאחור, אחוז תיעוב, "תפסיק עם זה רביב, אתה בן אדם נשוי, איך אתה מתנהג?"

עס פסט נישט נזכרתי בדבריו של חמי. לפני שרביב הספיק לענות נכנסה פנימה, בלי לדפוק, בעלת הבית שלי, נושאת בידה תבנית עוגה ריחנית, שאלה מה שלומי ומה נשמע, ואיך אני מחזיק מעמד, איחלה לי שלא אדע עוד צער, והלכה לדרכה.

"מה קרה לה שהיא נכנסת בלי לדפוק?" התרעמתי ופרסתי לי מהעוגה.

"לא דופקים בדלת בבית שיושבים בו שבעה." הסביר לי רביב, ולקח גם הוא פרוסה, אבל בירך לפני שנגס בה.

"רוצה לשתות?" שאלתי, "נדמה לי שיש לי בירה." ואז נפתחה הדלת שוב, וזה היה חמי שלא דפק כי נשא בידיו סלסלה שבתוכה נמנמה לה הגורה. "לקחתי אותה לעשות חיסונים, ידעת שמחסנים גורים בחיסון משושה כמו שעושים לתינוקות?" סיפר, והוסיף שבדרך מהווטרינר הוא פגש את רוני שבא אלי לניחום אבלים, ואכן, האקס שלו השתרך בעקבותיו, נושא בידיו קערה גדולה גדושה סלט תפוחי אדמה טעים וריחני. "אימא שלי שמעה שאתה יושב שבעה והתעקשה שאני אביא לך." אמר, נבוך מעט, והניח את הקערה על השיש, "אז מה שלומך בועז?"

"תודה, אני ממש בסדר, רוצים בירה? הסלט הזה ממש טעים רוני, תודה בבקשה בשמי לאימא שלך, מה שלומה? היא כבר בריאה? אגב, זה רביב, האקס שלי שחזר בתשובה." כיבדתי את אורחי בבירה והאצתי בהם לאכול עוגה וסלט, ובעוד הם טועמים בכל פה משכתי את חמי לחדר השינה, אמרתי שאני מצטער שצעקתי עליו, ושאלתי אם הוא עוד כועס עלי.

"לא כעסתי גם קודם." השיב חמי, "אבל תגיד בועז, איך זה שהאקס שלך צץ פה פתאום?"

"לא שמעת? הוא בא לניחום אבלים."

"באמת? זה הכל? ואיך הוא ידע איפה אתה גר?"

"הוא חיפש בספר טלפונים ומצא את הכתובת שלי."

"וואלה?"

"כן, וואלה. מה, אתה מקנא?"

"לא יודע, יש לי סיבה לקנא?"

"לא, ולי יש סיבה לקנא שאתה מופיע פה עם האקס שלך?"

"ממש לא."

"טוב, אז אפשר חיבוק?"

"בכיף." חיבק אותי חמי קצרות, והאיץ בי לצאת לשבת עם האורחים כי בכל זאת, אני עדיין באבל ו...

"אני יודע, עס פסט נישט." רטנתי, ויצאתי לשבת עם המנחמים שלי שמצאו עניין רב זה בזה ובכיבוד, וכלל לא חשו בחסרוני. 

לימונדה מורעלת

"בואנ'ה, לגדל גור זה כמעט כמו לגדל תינוק, רק חבל שאין חיתולים לגורים." שח חמי בעודו מנגב בפעם העשירית היום עוד שלולית שתן שהותירה לונה, ומילא השתן, אבל חוץ ממנו היא נהגה להשאיר עוגות חומות ריחניות פה ושם, בדרך כלל במקומות קבועים, אבל מידי פעם היא נהנתה להפתיע אותנו. חמי היה סבלני להפליא, ניגב את כל תוצרי העיכול של הגורה בלי להתלונן, קנה לה קולר כחול קטן ונחמד, ליטף ופינק, שיחק איתה כל פעם שרצתה, ולא כעס אפילו כשהיא הפכה את כלי המים שלה ושפכה אותם על הרצפה, או גרוע מכך, דרכה בתוכו והשאירה טביעות רגלים רטובות בכל מקום.

"תראה כמה היא חמודה." התמוגג כשהגורה השובבה תקפה את המטאטא שלו והפריעה לו לטאטא את השערות שהתעופפו בחלל הבית. הסכמתי שהיא חמודה להפליא, אבל הוספתי שהיא גם מטרד רציני, ושאלתי מה נעשה אחרי שהיא תהיה גדולה מספיק לקפוץ על המיטות שלנו.

"נאלף אותה לא לקפוץ עליהן, ובכלל, היא תגור בחוץ ותיכנס הביתה רק לפעמים."

"אולי היא יכולה להתחיל לגור בחוץ כבר עכשיו?"

"לא, היא עוד קטנה מידי, לפי מה שקראתי באינטרנט היא עדיין זקוקה לפינה מוגנת ולנוכחות שלנו בלילה, אנחנו הלהקה שלה והיא עוד גורה תינוקת." הסביר לי, "נכון לונה, נכון שאת גורית תינוקית מתוקה?" דגדג חמי את בטנה, ובתמורה זכה לנשיכה שהצחיקה אותו.

"אוף איתך, מספיק עם זה, די לפנק אותה." גערתי בו, אבל הוא שוב צחק, מרוצה מעצמו, והודה שהוא נהנה לפנק את כולנו, את כל הלהקה, "אפילו אותך, מיזנתרופ כעסן שכמוך." חייך אלי ברוח טובה.

לונה כבשה את לב כולם, אפילו בעלת הבית של חמי שטענה בהתחלה שהיא בעצם מעדיפה חתולים, ופוחדת מכלבים, שמרה לה שאריות בשר נטולות עצמות, וניצלה כל הזדמנות לשחק אתה בכדור וללטף אותה. נמרוד הקטן למד בעזרתה איך ללטף בעדינות ולהתחשב באחרים, הבין מה זה אחריות כלפי יצורים חסרי ישע וקטנים ממנו, והכי חשוב – למד לא לפחד מכלבים. לונה העסיקה אותנו ושימחה אותנו וכולנו – כל בני הלהקה שלה - אהבנו אותה מאוד למרות כל הטרדות של גידולה, ואז באה נעמה לבלות אצלנו את ל"ג בעומר וכדרכה שפכה מים צוננים על התלהבותנו. קודם כל היא הכריזה בעיקום חוטם שלונה היא לא רוטוויילר גזעי, עובדה שאין לה גרביים חומים על הרגלים כמו שאמורים להיות לרוטוויילר טהור גזע אלא רק כתמים, וגם צורת הראש שלה...

"אנחנו יודעים שהיא לא גזעית וזה בסדר גמור, אנחנו אוהבים אותה בדיוק כמו שהיא." אמר חמי בתקיפות, "ולדעתי הראש שלה פשוט מקסים." הוסיף בהתרסה.

"טוב, זה לא משנה, גזעית או מעורבת היא לא יכולה להישאר פה, תצטרכו להיפטר ממנה כי אני אלרגית לכלבים." הודיעה נעמה, והתחילה להתעטש בצרורות. חמי רתח מזעם, גרר את אורה למטבח, ואמר לה שבין החברה האנטיפתית שלה ובין לונה הוא בהחלט מעדיף את לונה, ואין מצב שהוא נפטר מהכלבה.

"היא לא התכוונה שתזרוק אותה." גוננה אורה על חברתה, "רק שתוציא את לונה מהבית, היא לא יכולה ללון בחוץ בזמן שנעמה כאן?"

"לא, היא קטנה מידי, והיא רגילה לישון בחדר השינה שלנו."

"מה, במיטה?" התחלחלה אורה.

"לא, בחדר הארונות. יש לה אפילו כרית משלה, כשהיא תהיה מספיק גדולה היא תעבור למלונה, אבל זה ייקח עוד כמה חודשים."

"כל הבית מלא שערות של כלבים." רטנה נעמה מהסלון, ושוב התעטשה ברצף.

"אולי תיקחי כדורים נגד אלרגיה?" הצעתי, "יש כיום כדורים שלא גורמים לנמנום."

"אני לא מתכוונת להרעיל את עצמי עם כימיקלים רק בשביל כלבה אחת שהיא אפילו לא גזעית." השיבה נעמה בסלידה, ומחטה בעוז את חוטמה. בסופו של דבר הגענו לפשרה והחלטנו שאני וחמי נלך לישון בדירה שלי יחד עם לונה, שתישאר אצלי עד שנעמה תחזור לירושלים. לפני שהסתלקנו לדירתי היה עלינו לנקות היטב את חדר השינה, ולא רק להחליף את המצעים אלא גם לשאוב היטב את הכריות והשמיכה, ולכבס את הוילונות.

"במקום לחגוג ל"ג בעומר אני עושה ניקיון לפסח." רטנתי באוזני חמי, אבל בכל זאת עזרתי לו כמיטב יכולתי ועשיתי הכל כדי למחות את עקבותיה של לונה מכל פינות הבית. נעמה הצליחה להרוס לי את מצב הרוח למדורת ל"ג בעומר, וכשהגיעו האורחים שהזמנו היה עלי להתאמץ לחייך ולקבל אותם בחמימות. חמי הזמין למדורת ל"ג בעומר שלנו את ליאור שבא עם שני חברים שלו - זוג צעירים מגונדרים ובהירי שיער שהתלחשו ביניהם ברוסית, ואת סולי וגבי והתאומים. הילדים שיחקו עם הכלבה בהשגחתו של חמי, אורה ונעמה ניסו להיזכר בשירי ל"ג בעומר וזייפו נוראות, גבי השתלט מיד על המנגל והחל לצלות בשר, ואילו ליאור התגנב אחרי למטבח בתירוץ שהוא בא לעזור לי לארגן את הפיתות, השתייה והסלטים, אבל במקום לעבוד התיישב והתחיל לקשקש ודבר ראשון גילה לי בסוד שהאקס של חמי פחות או יותר גר אצלו.

"מה זאת אומרת פחות או יותר? הוא גר אצלך או לא? מה, הוא כבר לא עובד יותר בתע"ש?"

"בטח, הוא כן, אבל חלק מהתפקיד שלו הוא להסתובב בכל הבסיסים של חיל אוויר, וכל פעם שהוא צריך להיות ברמת דוד הוא ישן אצלי."

"לא אצל הוריו?"

"טוב... הוא קופץ אליהם לביקור מידי פעם אבל..." ליאור התלבט איך להסביר לי, הזר שזה מקרוב בא, מה טיבו של האקס של חמי, "בוא נגיד ככה, רוני הוא אחד מאלה שקשה לו לשבת במקום אחד יותר מידי זמן, הוא אוהב לגוון."

"כן, שמעתי." הערתי בחמיצות בעודי נאבק להוציא גוש מיץ מרוכז קפוא בטעם לימונענע מתוך קופסת הפלסטיק בה היה נתון, ולערבב אותו עם מים עד שיהפוך ללימונדה.

"איך יודעים כמה מים צריך להוסיף לדבר הזה?" תהיתי.

"אני חושב שיש הוראות על הקופסה, תבדוק." בדקתי וגיליתי שיש מצב שהמיץ בכלל פג תוקף, אבל החלטתי להתעלם, ולערבב אותו בכל זאת עם מים בתקווה שאם אני ארעיל מישהו עם הלימונדה שלי זו תהיה נעמה.

"רוני הוא טיפוס של בחורה בכל נמל, או במקרה שלו, בחור, למרות שפה ושם יש גם בחורות..." ליאור נד בראשו בפליאה, "הוא כמעט בגילי, אבל יש לו מרץ של בחור בן שש עשרה, אין לי מושג איך הוא עושה את זה."

"שמעתי שככה זה תימנים, אולי הוא לועס גת?"

ליאור גיחך, "סביר יותר שחגיגת, ובטח גם סחוג." הוא טפח על ישבני בחביבות פטרונית מעצבנת. "אחרי כל הקש שחמי אכל מהכושי הזה מגיע לו בחור ביתי כמוך." הודיע לי, ובלי שידע נכנס לרשימת האנשים שאני רוצה להשקות לימונדה מורעלת.

"תודה ליאור." ניסיתי לחייך אליו במאור פנים, אבל את ליאור לא עשו באצבע.

"מה קרה, למה אתה עושה פרצופים, צרות בגן עדן?" התעניין במתיקות.

"לא, הכל דבש. זאת רק הנעמה, הכלבה הזאת, אני לא מבין איך בחורה מתוקה כמו אורה סובלת אותה."

ליאור משך בכתפיו ואמר בנימה פילוסופית שאהבה זה עניין מסתורי ביותר שאיש עוד לא הצליח להבין עד הסוף. הנהנתי בפיזור נפש בעודי חותך פיתות לרבעים, ואז ירה בי ליאור את החץ האחרון ששמר במיוחד בשבילי, "אני לא יודע את מי כושי עושה כשהוא בתל אביב, אבל מאז שהוא אצלי מבקר אצלו מישהו מסתורי שמתגנב אליו מאוחר בלילה, טיפוס אחד שנראה כמו פינגווין עם כובע וזקן, אם אתה מבין למה אני מתכוון..." לכסן אלי ליאור מבט כחול, פיקחי, "יש לך מושג מי זה יכול להיות?" 

"נו, ומה ענית לו?" שאל חמי כמה שעות אחר כך, כשכבר שכבנו במיטתי, לונה, מותשת מרוב התרוצצות עם הילדים, ישנה למרגלותינו על הכרית שלה.

"אמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה לא עזר לי, היה לו דחוף לספר לי שהוא שמע ממישהו שיש לי אקס שחזר בתשובה, וגר פה בסביבה, והוא מבין שהאקס שלי והאקס שלך נפגשו לא מזמן כי איכשהו יצא ששניהם הגיעו אלי לניחום אבלים בדיוק באותו יום, ובאותה שעה... ואחר כך הוא הסתכל עלי במבט ערמומי כזה, כאילו שהוא יודע משהו שאני לא יודע, יש לי הרגשה שהוא ציפה שאני אספר לו משהו, אבל אין לי מושג מה."

"איזה אידיוט הליאור הזה." סינן חמי, "תמיד חשבתי שהוא מגזים עם סיפורי האימים שהוא סיפר על המשפחה שלו, אבל מסתבר שהכל היה אמת, אחרת אני לא יכול להסביר איך הוא יצא דפוק ושרוט כזה." אחר כך הוא סיפר לי סיפור ארוך ומסובך על ליאור שאימו התאבדה כשהוא היה נער מתבגר, כנראה בגלל שאביו בגד בה על ימין ועל שמאל, ואיך ליאור התאמץ שנים לעשות הכל, כולל להתאהב בבחור ערבי נוצרי, רק כדי לבייש את אביו ואת אחיו הגדול, ולנקום בהם על שהם מעמידים פנים שאימא שלו לא התאבדה מרוב אומללות, אלא מתה בתאונת דרכים. "זה לא שהוא מנסה לעשות רע למישהו, האמת שסך הכל הוא בחור טוב, ומעצב מוכשר, והוא מכיר אותי ואת רוני שנים, אבל לפעמים הוא כזה דפוק... אתה יודע שפעם, עוד בחורף הראשון שלי ושל רוני יחד, הוא ניסה להכניס אותי למיטה שלו? וכשזה לא הצליח הוא ניצל את זה שרוני שתה במסיבה ונישק אותו מול הפרצוף שלי, כל כך כעסתי עד שכמעט נפרדנו בגללו, אבל... אתה מקשיב לי בועז?"

"כן, אני מקשיב לכל מילה, תגיד, אתה חושב שרוני ורביב... זה נראה לך סביר?"

"כל דבר שקשור לרוני נראה לי סביר." השיב חמי בשוויון נפש, אחז בכתפי וסובב אותי אליו, "נניח שזה נכון ורביב שלך מתאוורר קצת מרוח הקודש הדוסית אצל האקס שלי, למה זה מטריד אותך?"

"מי אמר שזה מטריד אותי? ואגב, רביב כבר מזמן לא שלי, הוא של אשתו והילדים שלו."

"או.קיי. אם זה מה שאתה אומר." השיב חמי וחייך חיוך סבלני שעורר את חמתי.

"זה לא מצחיק." התנפלתי עליו, ושנינו התגוששנו על המיטה עד שהוא לכד אותי תחת גופו הכבד, נישק אותי, כך ליטף והתנצל, קצת בצחוק וקצת ברצינות, ולבסוף אהב אותי לאט לאט, ואחר כך נרדם, ידו כרוכה סביבי. 

כמה ימים אחר כך, בעודי יושב בספרית העיון מול המחשב, שקוע בעבודת הקטלוג האינסופית, נגשה לדלפק שלי אישה אחת ושאלה אם אני בועז בן נתן. "כן, זה אני." הודיתי, ושאלתי מה אפשר לעשות למענה.

"אני הודיה, אשתו של אברהם קופרמן." אמרה האישה, ונעצה בי במבט רב משמעות שרמז שאני אמור לזהות אותה. החזרתי לה מבט משתומם. היא הייתה צעירה למדי, בערך בת שלושים, אולי אפילו קצת פחות, דקה מאוד, כמעט צנומה, לבושה בגדים של דוסית - סביב ראשה הייתה כרוכה בקפידה מין מטפחת צהובה שאפילו קווצת שער אחת לא בצבצה ממנה, חצאית הג'ינס שלה ירדה עד למטה מברכיה, ושרוולי חולצתה הרחבה הגיעו עד למרפקים, מפתח הצוואר הצנוע שלה חשף רק משולש קטן של עור לבנבן.

"שלום גברת קופרמן." עניתי בנימוס, תוהה בליבי מה הבעיה שלה, "במה אפשר לעזור לך גברתי?"

היא רכנה לעברי והניחה שתי כפות ידיים דקות, מקושטות רק בטבעת נישואים דקיקה אחת, "בזה שתגיד לי איפה בעלי." הכריזה, קפצה את כפותיה לאגרופים קטנים והטיחה אותם ליתר הדגשה בטבלת הפורמייקה של הדלפק. ציפורניה, כך הבחנתי, היו נקיות מלק ומכורסמות כמעט עד זוב דם, ועל פרק ידה העדין היה שעון זהב קטן, מיושן, כמו שענדו נשים פעם, בעידן הטרום סלולארי.

"אני באמת מצטער, זו בטח איזה אי הבנה, אין לי מושג מי בעלך."

"אל תשקר." דרשה הגברת בתקיפות, והתכופפה עוד קצת קדימה, מציצה מעבר לדלפק כאילו חשבה שאני מסתיר שם את בעלה. למותר לציין שלא הסתרתי שם איש.

"אני לא משקר, אני אומר לך את האמת, אני לא מכיר אף אברהם קופרמן."

"ומה עם רביב נחושתן, אותו אתה מכיר?"

"אהה... רביב... את אשתו של רביב, אבל... למה הוא שינה את השם?"

"כי רביב זה לא שם של יהודי טוב, הוא נקרא רביב על שם סבא שלו, אברהם קופרמן ז"ל, וחזר לשם המקורי שלו אחרי שהוא עשה תשובה שלמה."

"אני מבין." גמגמתי, מבולבל, "ומה איתך הודיה? מה היה השם הקודם שלך?"

"זה לא עסקך." נזפה אשתו של רביב, "וזה גם לא חשוב, מה שחשוב זה שבעלי יחזור הביתה, אלי ואל הילדים."

"אני מסכים אתך בהחלט, אבל אני ממש מצטער, אין לי מושג איפה הוא."

הודיה קופרמן נסוגה לאחור, הניחה את ידיה על מותניה וסקרה אותי במבט מאשים, "מתי ראית אותו לאחרונה?" חקרה.

"לפני כמעט חודש... ישבתי שבעה על אבא שלי והוא בא אלי לביקור ניחומים, אבל הוא לא סיפר לי שהוא החליף את השם."

"מה הוא כן אמר לך?" קדחה הודיה בעיני בעיניה הכהות.

"אה..." נזכרתי איך התנשקתי עם בעלה, והסמקתי, "אה... לא זוכר בדיוק... הוא אמר שהוא חזר בתשובה, ושהוא עובד בחברה קדישא, וחוץ מזה שום דבר מיוחד, רק מה שמקובל להגיד במקרים כאלה." הודיה הקשיבה לדברי בשתיקה, נועצת בי מבט מאובן, ולא הגיבה, מה שגרם לי להמשיך לדבר בעצבנות, "אני לא יודע מה הוא סיפר לך על החיים שלו לפני שהוא חזר בתשובה, אבל עד שהוא בא לבקר אותי לא ידעתי שהוא נעשה דתי פתאום, ומאוד הופתעתי לראות אותו, בחיים לא תיארתי לעצמי שיהיו לרביב ילדים."

"אתה משקר." פצתה סוף סוף הודיה את פיה, "כמו כל הגברים גם אתה משקר." הודיעה לי, הסתובבה והסתלקה לחדר המדרגות, מתעלמת בבוז מהמעלית הקטנה והאיטית שחיברה בין שתי הקומות. דקה אחרי שדמותה הדקיקה והמתוחה נעלמה מעיני צלצל הטלפון הסלולארי שלי ובעלת הבית שלי שאלה אם אני מכיר איזה רביב אחד.

"כן, אני מכיר אותו." הודיתי, "למה?"

"הוא אומר שהוא חבר שלך, זה בסדר אם אני אתן לו להיכנס ולחכות לך? רגע, הנה הוא פה, רוצה לדבר איתו?"

"רביב, מה קורה, אתה יודע שאשתך מחפשת אותך?"

"אשתי? הודיה אשתי?" התפלא רביב.

"כן, הודיה. למה? יש לך עוד אישה?"

"אחת זה מספיק. תגיד, זה בסדר שאני אתארח אצלך לכמה ימים?"

"כן, בטח." עניתי אינסטינקטיבית, ורק אז התחלתי לחשוב על ההשלכות, והוספתי, "אולי כדאי שתגיד לאשתך איפה אתה? היא נורא מודאגת."

"כן, אני יודע." השיב רביב בקוצר רוח, נשמע בדיוק כמו רביב של פעם, "מתי אתה חוזר מהעבודה?"

"עוד כמה דקות, אבל..."

"נדבר כשתגיע, ותעשה את זה זריז, אני חייב לספר לך משהו." אמר רביב וסגר.