10. אב הבית

קדיש

השכבתי את נמרוד הישנוני במיטתי ונשכבתי לצידו. בטלוויזיה הראו סיפורים קורעי לב על צעירים שמתו במלחמות ישראל – אימהות, אחיות, חברות וחברים סיפרו על הנופלים שכולם היו יפים, צעירים, חכמים, והיה להם עתיד מזהיר שנקטע בגלל המלחמה. איך זה יכול להיות שכל הנופלים היו כל כך מוצלחים ונהדרים? איפה כל הזבלים, האפסים, הבטלנים והחולירות שהצבא מלא בהם? למה אלוהים לא סגר אתם חשבון ושלח אותם למות בשדה הקרב? כנראה שלטיפוסים האלה היה מספיק שכל לא להתנדב, לא ללכת לקרבי, להתחמק ממילואים ולהסתדר להם במשרות קל"ב נוחות, רחוקות מסכנה. ובכל זאת, איך זה שכל הנופלים היו בנים אוהבים, בעלים למופת, אבות מצטיינים, תלמידים טובים ואנשים מקסימים? זה הגיוני? לדעתי לא. בטח יש הרבה שפשוט משקרים, אני מחכה שיום אחד מישהי תקום ותגיד - בעלי היה חרא של בן אדם, עשה לי ולילדים את המוות, בגד ושיקר וזלזל, ואם לא הייתי מתאלמנת בטח הייתי גרושה עכשיו. אני תוהה כמה נשים חושבות בשקט, בלב - מזל שסבלתי את האידיוט כל כך הרבה שנים, לפחות עכשיו יש לי קצבה שמנמנה של אלמנת צה"ל ואני מסודרת בחיים, ואם מדברים על אבות מצטיינים? איזה אבא משאיר ילד חולה עם בן אדם שלא כל כך סובל ילדים ומסתלק?

זה בדיוק מה ששאלתי את חמי שקפץ לרגע לבדוק מה נשמע. למזלו הוא הגיע שעה אחרי הצפירה שהעירה את נמרוד. הילד שישן עד אותו רגע בשלווה התעורר בבכי קורע לב, ולא הניח לי למדוד לו חום עם הפס המטופש הזה שהייתי אמור להצמיד למצחו. פחדתי לתת לו אקמולי כי לא ידעתי אם ומתי הוא קיבל קודם תרופה, ופתאום נזכרתי, אחוז פאניקה, שצריך לחכות ארבע שעות בין מנה אחת לשנייה של אקמול, ובזיכרוני עלתה איזה ידיעה שקראתי או שמעתי שילדים שמקבלים יותר מידי אקמולי עלולים לחלות ב... לא זוכר... משהו עם הכבד? ואולי הכליות?

כובד האחריות על חיים של ילד כל כך קטן ופגיע נחת עלי וכמעט הכריע אותי ארצה, אבל זכרתי שחמי אמר לי פעם שכשאתה מטפל בילדים הכי חשוב זה לשמור על קור רוח ולא להפגין אף פעם שאתה מאבד את העשתונות כי הילד שואב ממך את הביטחון ואם אתה פוחד כל עולמו מתמוטט. אמרתי לעצמי שאני חייב להחזיק מעמד, אם אימהות צעירות מצליחות לגדל חבורה שלמה של פעוטות אין סיבה שאני אקבל התמוטטות עצבים בגלל ילד אחד קטן, הרמתי את הפעוט הצורח ולקחתי אותו למקלחת, מקלל בלב את חמי חסר האחריות, אבל מפגין כלפי חוץ רוגע ושלווה, אומר לעצמי שאם שנינו נבכה המצב יהיה גרוע יותר. מחוסר ברירה חיקיתי את חמי ודיברתי אליו כל הזמן מסביר לו שאנחנו נעשה עכשיו אמבטיה נחמדה, וזה יהיה נורא כיף, רק תפסיק לבכות נמרודי ותראה איזה כיף חיים יהיה לנו הבטחתי, והעמדתי אותו בתוך האמבטיה שלי - אמבטיית ישיבה קטנה וצהובה מיושן. הפשטתי אותו בזהירות וגיליתי שהחיתול שלו רטוב ומסריח משתן.

מה עושים עם חיתול רטוב? למה לא רשומות עליו הוראות הפעלה? איך הסתבכתי עם העסק הזה? לחוץ ומבולבל קיפלתי את הגוש הרטוב והמצחין, הנחתי אותו בכיור, והתחלתי לקלח בזהירות את הילד שנרגע לאט לאט, התיישב על המדרגה של האמבטיה ודרש קצף. בזבזתי עליו את כל המים החמים בבוילר הקטן שלי, ושפכתי פנימה חצי בקבוק שמפו, וכל אותו זמן השגחתי עליו בשבע עיניים ומתי מפחד שהוא יחליק, או חס ושלום יטבע. כדי לשמור על מצב רוחו הטוב שרתי לנמרוד ודגדגתי אותו, וניסיתי לשעשע אותו עם פרצופים, בעוד כל סיפורי הזוועה ששמעתי אי פעם על מוות של ילדים בטביעה, בהתחשמלות, או מכל מיני מחלות איומות חולפים במוחי.

מי ידע שילדים זה כל כך הרבה עבודה, וצריך להשקיע בהם כל כך הרבה זמן ומאמץ ודאגה מתמדת. מדהים איך אנשים הולכים ורוצחים בני אדם אחרים סתם ככה, כאילו כלום, ורק תחשוב כמה אנשים נהרגים במלחמות ובתאונות, אנשים שהיו פעם ילדים קטנים שישבו באמבטיה והתיזו קצף, וצחקו, ושמעו שוב ושוב שירים על פילים ודובים, ואחר כך שכבו מכורבלים במגבת, והקשיבו לסיפור על שמוליק קיפוד? מזל שזכרתי את הסיפור בעל פה. עד שילד הופך למבוגר חולפות שנים ארוכות של עבודה ודאגה, ומאמץ, ומחשבה על כל פרט. צריך לצלוח את הפעוטון והגן, ואחר כך בית הספר והתיכון, וסוף סוף הוא כבר כמעט מבוגר, ולובש מדים, ופתאום, סתם ככה, בגלל שלאיזה אידיוט קפץ הפיוז או בגלל שאיזה פוליטיקאי ניסה לעשות רושם על הבוחרים הכל הולך לטמיון, הוא מת בלי שהספיק לעשות שום דבר, וכל מה שנשאר לך זה קבר וזיכרונות על שעות ארוכות של עמל ויזע ודאגה ועצבים וחוסר שינה, וגם קצת צחוק והנאה פה ושם...

חמי התפרץ פנימה ומצא אותנו במיטה, נמרוד כבר ישן ואני בוהה בטלוויזיה בעיניים דומעות. "הכל בסדר?" רכן מעל הילד, "נתת לו אקמול? למה לא שמת לו חיתול? איפה המוצץ שלו?" הפציץ אותי בשאלות ונגע במצחו של הילד, "אין לו חום." קבע. המגע העיר את נמרוד שהתיישב ואמר בקול ערני להפליא, "נמרוד גדול, לא מוצץ, לא חיתול, לילה טוב שמוליק, לילה טוב גדי." נשכב חזרה, עצם את עיניו ונרדם מיד.

"מי זה שמוליק ומי זה גדי?" נדהם חמי, ונעץ בי מבט מאשים.

"מהסיפור שמוליק קיפוד." הסברתי, כובש את צחוקי, וגל סוחף של חמימות רכה וחיבה כלפי השניים, גם נמרוד וגם אביו, הציף אותי במפתיע.

"תראה, אני באמת מצטער שאני מפיל עליך את העול הזה בועז, אבל אני ממש חייב לחזור כדי לבדוק שהם גמרו לפרק את הבמה כמו שצריך." אמר חמי בהבעה מתנצלת.

"זה בסדר, אני מבין." אמרתי, ובאמת הבנתי. משרת אב הבית כללה פה ושם עבודה בשעות לא מקובלות, בעיקר בימים הנוראים החילוניים שבין יום השואה ליום הזיכרון. המעסיק שלו וגם שלי הייתה עמותת 'יד לבנים' שהפעילה את מרכז התרבות בו עבדנו, וכמובן שיום הזיכרון לחללי צה"ל היה בשבילם היום הכי משמעותי ועסוק בשנה. כולם, מהגלריה ועד הספרייה, התגייסו לעבוד שעות נוספות בימים האלה, וחלק גדול מהעול הוטל על אב הבית האחראי להקמת הבמה, ולארגון הצד המעשי של הטקס.

"אם הייתי יודע שאני אצרך לטפל לבד בנמרוד לא הייתי לוקח את העבודה הזו." התוודה חמי כשחזר לבסוף, מותש ומזיע, קיבל בתודה את הצעתי להישאר אצלו הלילה, ומיד פשט את בגדיו המלוכלכים ונכנס להתקלח.

"אתה לא צריך לטפל בו לבד, יש לו אימא, וחוץ מזה מה איתי, מה אני, עז?"

חמי שרבב את ראשו מהמקלחון ובחן אותי בחיוך, "לא, אתה חמוד מידי, אבל בועז, מה נגמר אתך? חשבתי שאתה כועס בגלל מה שהיה בבוקר. כל כך נעלבת עד שהייתי בטוח שאנחנו כבר לא."

"עד הצהרים גם אני חשבתי ככה, אבל עבר לי בסוף, ובכל זאת, למה אמרת שאני משעמם אותך?"

חמי יצא מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב מותניו, והתיישב מולי, ריחני, מהביל ומעורר תאבון. "אני לא יודע למה אתה חושב שזה מה שאמרתי כי זה פשוט לא נכון. רבתי עם אהרון ששוב עצבן אותי, ואמרתי לו שגם אם נניח שאתה משעמם אותי, אפילו במקרה הזה, שהוא רק הנחה והוא לגמרי לא נכון, גם אז הייתי מעדיף אותך כי יותר טוב שעמום ושגרה, מאשר בלגנים ומריבות והפתעות לא נעימות."

"אתה באמת חושב ככה?"

"כן, בהחלט. אני אוהב חיי שגרה נטולי הפתעות. האמת, אני שונא הפתעות, אם יבוא לך לארגן לי פעם מסיבת הפתעה אז אל, פשוט אל. אני ממש שונא את זה."

"בסדר, רשמתי לפני."

הוא קם, רכן והרים בזהירות את נמרוד הישן, התעלם מהמגבת שנשרה תוך כדי כך ממותניו, ונשא את הילד לחדר השני, השכיב אותו על המיטה, עטף בשמיכה והצמיד אליה ליתר ביטחון שני כסאות כדי למנוע ממנו ליפול ממנה, ואז חזר אלי, תלה את המגבת על כסא, ונשכב לצידי באנחה. "איזה מזל שמחר חג ולא צריך לקום מוקדם." אמר, ומשך אותי אליו, מצמיד אותי לגופו הערום, החם והשעיר, "ועכשיו ישנים, לילה טוב." פסק.

"לילה טוב." הסכמתי, מתרווח לצידו בהנאה, "אני מצטער שאני חופר לך כל הזמן ועושה לך את המוות, אני אוהב אותך חמי."

חמי נישק את עורפי, "זה בסדר, אין בעיות, גם אני..." ואז צלצל הטלפון הארור הזה וקטע את דבריו.

"מי זה יכול להיות עכשיו?" התרגזתי והעפתי מבט בשעון, השעה הייתה כמעט חצות, "אם זו טעות במספר אני..." הרמתי את השפופרת, בטוח שזה סתם בלבול מוח מיותר, אבל לא, זו הייתה אימא שבישרה לי בקול דומע שקרה משהו נורא.

"מה? מה קרה?" צעקתי בבהלה, "זו דפנה? הילדים? יגאל? מה קרה להם?"

"כלום, תירגע, הם בסדר, וגם אני ויורם בסדר, אבל..." היא נאנחה אנחה עמוקה, "זה אבא שלך בוזי, כרגע הודיעו לי מבית חולים שהוא הלך לעולמו, הלוויה תהיה מחר."

"מה? מי? אבא? אבל... הוא מת? אבל... מה קרה לו?"

"מסתבר שהוא היה חולה כבר כמעט שנתיים, אשתו לא ידעה איך ליצור איתנו קשר, ואולי לא רצתה, אבל אחרי שהמצב החמיר העובדת הסוציאלית של הבית חולים הצליחה לאתר אותנו, והבן שלה, של אשתו, לא של העובדת הסוציאלית, ניסה להשיג אותך בצהרים אצל דפנה, אבל יגאל ענה ו... טוב, מה זה משנה? הוא מת, ההלוויה תהיה מחר בתל רגב, יש לך כיפה שחורה?"

"לא, למה אני צריך כיפה? למה אני צריך בכלל לבוא ללוויה הזו?"

"כי אתה צריך להגיד קדיש."

"אני חייב? לא בא לי."

"אל תדבר שטויות בועז, אתה הבן הבכור שלו, מי יגיד קדיש אם לא אתה? תבוא עם חולצה ישנה שלא אכפת לך לזרוק כי הרב יקרע אותה, ואל תתגלח, אנחנו נפגוש אותך בכניסה לבית הקברות בשעה אחת עשרה."

יתום כועס

"ברור שאתה חייב, אין בכלל על מה לדבר." פסק חמי, "גם אם הוא לא היה אבא למופת בכל זאת, הוא היה אבא שלך, ואתה צריך ללכת ללוויה שלו ולהגיד עליו קדיש."

"לא אבא למופת? בחייך, הבן אדם נטש אותנו והסתלק, לא ראיתי אותו שנים, הוא מחק אותנו מהחיים שלו, למה אני צריך לקלקל לי את התוכניות שלי לחג בגלל שהוא מת? לא מגיע לו."

"אולי, אבל אתה לא יודע מה היו הסיבות שלו, והאמת, זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה שבן אדם חייב ללכת ללוויה של הוריו."

"למה? יש חוק כזה?"

חמי העווה את פניו במורת רוח, וביקש ממני לא לדבר שטויות, "אתה לא הולך ללוויה של אבא שלך ז"ל בשבילו, הוא כבר מת ולא אכפת לו יותר מה אתה עושה, אבל..."

"גם כשהוא היה חי לא היה לו אכפת." קטעתי אותו.

חמי נד בראשו במורת רוח, וכשהוא מתעלם בשיווין נפש מדברי המשיך להטיף לי, "אתה צריך ללכת ללוויה שלו בשבילך, ובשביל המשפחה שלך, לא בשבילו, ולדעתי אתה צריך גם לשבת עליו שבעה כדי לתת לעצמך זמן להסתגל לזה שאתה יתום מאב, ואולי, על הדרך, גם יצא לך לשמוע עוד פרטים על האיש שהוליד אותך ולהכיר אותו יותר טוב?"

"למה לי? הוא לא מעניין אותי." התרסתי.

"בועז, אתה מדבר שטויות, כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת הדורות, וכדי לדעת מי אתה אתה צריך לדעת מאיפה הגעת," המשיך חמי לסבר את אוזני בסובלנות, מדבר אלי כאילו אני ילד קטן וחוצפן שצריך ללמד אותו איך להתנהג.

"אוף! איזה כבד אתה." התלוננתי, "חוליה בשרשרת הדורות, באמת, עוד מעט תגיד שאני צריך להתחיל לבקר בבית כנסת בגלל שהוא מת."

"רק אם אתה מרגיש צורך בסיעתה דשמיא." ענה חמי בשלווה, "בכל מקרה אני ממליץ על קריאת תהילים, וגם בספר קהלת יש כמה קטעים לא רעים בכלל."

"חשבתי שאתה אתיאיסט, לא יכול להיות שאתה מאמין בכל השטויות האלה."

"אני לא מאמין באלוהים, זה נכון, אבל לבני אדם יש צורך בריטואלים כדי להתמודד עם מוות, ומאחר ואנחנו יהודים כל מה שיש לנו זה את מנהגי האבלות היהודיים..." הוא אחז בכתפי וניער אותי קצת, "נו, די לקשקש, ברור שאתה הולך ללוויה, אתה רוצה שאני אבוא אתך?"

"השתגעת? זה מה שאתה רוצה לעשות ביום העצמאות? וחוץ מזה, מה תעשה עם נמרוד?"

"אני יכול למצוא לו סידור למרות שאני מעדיף להיות איתו, אבל חשבתי שתרצה תמיכה." אמר חמי בקול חרישי, ורק אז הבנתי שפגעתי ברגשותיו, ולמרות העייפות ידעתי שאני לא אוכל להירדם עד שלא נדבר על זה.

"תראה חמי." הסתובבתי אליו ואחזתי בכף ידו, משלב את אצבעותיי באצבעותיו, "יפה מאוד מצידך להציע, אבל המצב ביני לבין אחותי קצת רגיש, וגם אני ואימא... אני מאוד מעריך את ההצעה שלך, אבל עדיף שאני אגיע לבד."

"זה בסדר, אני מבין, אבל אם כבר מדברים על זה בועז, אימא שלך ואחותך יודעות עליך?"

"כן, אבל... בעצם כן, בטח, יצאתי מהארון בפניהן, אבל איכשהו הן לא ממש מתייחסות לזה, לפי ההתנהגות של אימא אפשר לחשוב שאחרי שנפרדתי מרביב חזרתי להיות סטרייט, ודפנה בכלל מתחמקת משיחה על הנושא. דווקא יגאל, בעלה, הרבה יותר פתוח לדבר על זה."

"אני מבין." אמר חמי ופיהק, "טוב, אז קבענו, מחר אני מוריד אותך בתל רגב וממשיך עם נמרוד לליאור כדי לאכול אצלו על האש, ולבחור לנו גור."

"גור? איזה גור?"

"גור של כלב, שכחת שהכלבה של ליאור המליטה? באמת חבל שלא תוכל לבוא, אבל יהיו עוד הזדמנויות."

"כן." הסכמתי ופיהקתי גם כן, "לילה טוב."

"לילה טוב, ואל תשכח לא להתגלח מחר בבוקר." 

בבוקר חמי הוריד אותי בכניסה לבית הקברות תל רגב, נפרד ממני לשלום ונסע לדרכו. נפגשנו שוב בערב, אחרי היום הנורא שעבר עלי לא הייתי מסוגל לחזור לדירה שלי ולישון לבד. הייתי זקוק לנוכחות המנחמת שלו ושל נמרוד, השתוקקתי לספר לו מה קרה היום, להביט בפניו כשהוא שומע את החדשות שלי, לגעת בו, לישון בזרועותיו... נכון, לא מאוד מיזנתרופי מצידי, אבל מיזנתרופיה היא עניין מעייף, ועבר עלי יום מזעזע במיוחד שבו לא רק שקברתי את אבא, אלא גם גיליתי כמה גילויים שהפכו את עולמי, הייתי זקוק לחופשה מהמיזנתרופיה. רציתי הביתה, לא לדירה הקטנה והריקה שלי אלא הביתה, חמי ונמרוד היו בשבילי הבית.

"מה אתה עושה פה?" נדהם חמי כשנכנסתי בלי לדפוק לביתו, נושא בידי את התרמיל הקטן בו ארזתי הבוקר כלי רחצה, ומעט בגדים למקרה שיהיה עלי לישון אצל אחותי. "זאת אומרת," הוא חיבק אותי והושיב אותי על הספה, "לא שאני לא שמח לראות אותך, אבל אתה לא נשאר לשבת שבעה אצל אחותך?"

"לא, היא דווקא הזמינה אותי לבוא אליהם, אבל העדפתי לחזור אליך, נורא בא לי לראות את הגור החדש."

"זו גורה." חייך חמי, "החלטנו לקרוא לה לונה, הנה היא, פה." הוביל אותי לחדרו של נמרוד שישן בשלווה בלי מוצץ. למרגלות מיטתו, מכורבלת על כרית, ישנה גורה פעוטה ומתוקה להפליא.

"הוא בלי מוצץ." לחשתי, מתפלא.

חמי הנהן, גאה מאוד בבנו, "בלי מוצץ ובלי חיתול. הוא החליט שהוא כבר גדול ולא צריך." סיפר לי, מחייך, ואחר כך הוציא אותי מהחדר והתיישב איתי על הספה, "רעב?"

"ממש לא, כל היום לא הפסיקו להאכיל אותי, דחפו לי אוכל כאילו שזה תרופה."

"כן, יש אנשים שאוכל הוא באמת תרופה בשבילם." הוא הניח יד על ברכי, "בועז, לפני שתתחרפן לי ותיכנס שוב לסרטים אני רוצה שתדע שפגשתי היום את האקס שלי, לא ידעתי שהוא יהיה שם, ליאור הזמין אותו בלי לספר לי. אגב, הוא בא עם בנצי והם נראו די קרובים."

האם שמעתי שמץ של עצבות בקולו? אולי, אבל לא היה לי כוח לחשוב על זה. השענתי את ראשי הכבד על כתפו, "גם אני פגשתי את האקס שלי."

"מה, בלוויה?" נדהם חמי, "איך הוא ידע שאבא שלך נפטר?"

"הוא עובד בתל רגב, בחברה קדישא."

"מי, רביב? אבל רק דוסים עובדים בחברה קדישא."

"כן, אני יודע. מסתבר שהוא נעשה בעל תשובה, הוא נשוי, כבר אבא לארבע ילדים, חי באיזה ישוב דתי, ממש ליד הבית קברות, וברגע שהוא ראה את השם של אבא ברשימה הוא עשה מה שאמור לעשות כל יהודי הגון וירא שמים, והגיע ללוות את המת לבית עולמו, ואני מצטט אותו מילה במילה."

"וואלה? איך הוא נעשה פתאום יהודי הגון וירא שמים?"

משכתי בכתפי, "עובדה, הוא מספר שמה שקרה לי בברלין זעזע אותו מאוד, והוא החליט שזו ההזדמנות בשבילו לתקן את דרכיו, עזב הכל והלך לישיבה, אחרי שלמד שם שנה הוא התחתן עם חוזרת בתשובה, וסוף סוף הוא רגוע ומאושר ושמח בחלקו."

"איך הוא נראה עכשיו? הוא השתנה מאוד?"

"לגמרי, עד שהוא לא ניגש אלי והציע לי עזרה בקריאת הקדיש לא זיהיתי אותו, וגם אחר כך היה לי קשה להאמין שזה רביב, חוץ מהקול שלו, שנשאר אותו קול, ואולי העיניים, הכל אצלו נראה אחרת. הוא השמין מאוד, יש לו זקן ופאות, והוא לבוש בגדים שחורים גועליים... פשוט סיוט, הוא גם מדבר משונה, כל מילה שנייה זה ברוך השם, ובעזרת השם, והכי נורא, הוא כל הזמן מחייך חיוך אידיוטי. הוא נראה כאילו עבר שטיפת מוח."

"למה כאילו? בישיבה עשו לו שטיפת מוח, אבל עזוב, העיקר שהוא מאושר, ומה שלום אחותך, איפה היא יושבת שבעה?"

"היא לא, אימא ודפנה התייעצו עם הרב והוא אמר שבמקרה כזה לא צריך שהיא תשב שבעה."

"איזה מקרה?" נבהל חמי ואחז בידי, מביט בי, מודאג. "תספר לי."

נאנחתי, עדיין הרגשתי חולה מכל העסק המאוס הזה ולא התחשק לי לדבר עליו אבל חמי מעך את כף ידי, נועץ בי מבט חודר ולא הייתה לי ברירה, "מסתבר שדפנה היא לא הבת הביולוגית של אבא. אימא נכנסה להיריון מאיזה רומן שהיה לה עם מישהו, גבר נשוי שהיא עבדה אצלו... היא לא רצתה לעשות הפלה, ובזמנו לא היה מקובל לעשות ילד בלי להתחתן קודם... היא גם חששה מהכעס של הוריה... בסוף היא התחתנה כשהיא הייתה בחודש הרביעי עם אבא שחיזר אחריה עוד כשהם היו בצבא, ומיד אחרי החתונה הם נסעו לחוץ לארץ, הוא היה אז באמצע הלימודים, באוקספורד אני חושב, ועד שהם חזרו, אחרי שלוש שנים, היא כבר הייתה בהיריון איתי. לצערי, הפעם כנראה ממנו."

"אל תדבר ככה." התרעם חמי, "והוא ידע שדפנה לא ממנו?"

"אימא טוענת שכן, שהיא סיפרה לו הכל לפני החתונה והוא בכל זאת רצה להתחתן איתה, והבטיח לה לגדל את הילדה כאילו היא שלו ולא לספר לה את האמת עד שהיא תהיה מבוגרת מספיק להבין, אבל קצת אחרי שגם אני נולדתי הוא התחיל להתחרפן... הוא סיפר לדפנה את האמת לפני שהתגרש מאימא ואז היא בהחלט לא הייתה מספיק מבוגרת. אתה יודע למה הוא נעלם לנו אחרי שהם התגרשו? כי רוב הזמן הוא היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, מידי פעם, כשהמצב שלו היה משתפר, הוא היה יוצא, מנסה לחיות חיים נורמאליים, ואחרי כמה חודשים שוב היה יורד מהפסים, ואגב, מי שחשבנו תמיד שהיא אשתו היא לא, היא סתם אישה טובה שנתנה לו לגור אצלה כשהוא היה יוצא מאשפוז."

"זה באמת מסביר הרבה דברים." אמר חמי בעדינות, "ואם הוא היה חולה אז..."

"אז מה? אז בגלל זה אני צריך להתחיל לרחם עליו? ואגב, אם אני אתחיל להתחרפן פתאום, לשמוע קולות ולהזות הזיות תדע שזו לא אשמתי, זו הירושה שהוא הוריש לי, חבל רק שלאימא לא היה שכל להשתרמט גם אחרי שהיא התחתנה, ולעשות אותי עם גבר אחר כי מסתבר שסכיזופרניה זו מחלה גנטית, וכנראה שגם לי יש סיכוי טוב לגמור בבית משוגעים."

חמי נאנח, "אתה לא נסחף קצת? לא כל מי שיש לו קרבה גנטית לחולה סכיזופרניה חולה גם כן, ועד כמה שאני זוכר סכיזופרניה מתפרצת בדרך כלל בתחילת שנות העשרים, ואתה כמעט בן שלושים, אם לא גילית עד היום סימני מחלה כנראה שכבר לא תחלה."

"אני מקווה שלא, מספיק שאני הומו, לא צריך עוד צרות."

"הומוסקסואליות זו לא מחלה." התרעם חמי.

"זה גם לא בריאות." קמתי ופשטתי את החולצה שהרב קרע באזור הצווארון.

"אז איפה תשב שבעה?" חזר חמי לנדנד.

"אני לא אשב, למה שאני אבזבז שבוע מהחיים שלי על הפסיכי הזה?" רטנתי באנטיפתיות, הוצאתי את נרתיק כלי הרחצה שלי והלכתי להתגלח.

חמי עצר בעדי, "חכה רגע, אבא שלך מת ואתה מתכוון להמשיך כרגיל? להתגלח כמו תמיד?"

"כן, בהחלט." הכרזתי.

"תקשיב בועז, אני מבין שאתה כועס, אבל אל תאשים אותו, הוא לא אשם שהוא היה חולה."

"אני לא כועס!" צעקתי, ורק אז קלטתי שכן, אני כועס, מאוד מאוד כועס.