13. אב הבית

 אבק של גילוי עריות

סידורי המגורים שלי ושל חמי עשויים להיראות מוזרים לצופה מהצד, אבל לנו הם התאימו. בלי שדיברנו על זה בצורה מסודרת החלטנו, כמעט בלי מילים, שלמרות שאנחנו ישנים רוב הלילות יחד עדיף שבינתיים תהיה לכל אחד מאיתנו דירה משלו. היה לנו ברור שאם עדיין נהיה יחד אחרי שאורה תגמור ללמוד, תחזור להתגורר ליד חמי ותטפל יותר שעות בנמרוד יש מצב שנחלוק דירה, אבל עד שהיום הזה יגיע חילקנו את זמננו בין שני הדירות. היינו ישנים אצל חמי במשך ימות השבוע, ובסופי שבוע כשנעמה ואורה היו מגיעות היינו מסתלקים מדרכן ועוברים לגור בדירה שלי. למרות שעבדנו באותו מקום היו לנו שעות שונות – חמי התחיל לעבוד מוקדם ויצא מהעבודה בסביבות שלוש אחרי הצהרים. הוא היה עושה קניות, מוציא את הילד מהגן ומקדיש לו את כל זמנו הפנוי בעוד שאני התחלתי לעבוד רק בצהריים ונשארתי בעבודה עד שבע בערב.

אחרי העבודה הייתי הולך לדירתי, מתקלח, מתארגן, ומשקה את העציצים שלי, מה שלקח לי בערך שעה, ואחר כך הולך ברגל, או רוכב על אופני לדירתו של חמי שעד אז היה מספיק לקלח את נמרוד, ולהשכיב אותו לישון. אם הייתי זריז מספיק הייתי מספיק להשתתף בטקס ההשכבה של נמרוד, ולפעמים אפילו זוכה לראות אותו משתכשך באמבטיה. בשבועות האחרונים, בעיקר מאז שגם לונה הצטרפה למשק הבית של חמי, נטיתי למהר ולהגיע אליו מיד אחרי העבודה, ולפעמים אפילו דילגתי על הביקור בדירתי. בין כה וכה רוב בגדי כבר היו אצל חמי, ומה כבר היה לי לעשות בדירה הריקה?

אני מניח שהעובדה שהעדפתי לראות איך נמרוד עושה אמבטיה, ולהקשיב לחמי שר לו שירי ערש ומספר לו סיפורים מאשר ליהנות מהלבד שלי, או להתעסק עם העציצים שנזקקו להשקיה פעם בשבוע, הייתה צריך להיות רמז מספיק עבה בשבילי כדי שאבין שאני כבר לא המיזנתרופ הבודד והעגמומי שהייתי פעם, אבל את זה הבנתי רק בדיעבד. מרגע שרביב פקד עלי להגיע אליו מיד הדחתי את חמי ונמרוד לירכתי זיכרוני, הודעתי לנורית שבגלל איזה משבר משפחתי לא צפוי אני חייב לצאת מוקדם יותר מהעבודה, ועוד לפני שהיא הספיקה להגיד שבסדר, אין היום לחץ גדול והיא מרשה לי לצאת לפני הזמן, כבר כיביתי את המחשב ודהרתי הביתה. דחפתי את שער המתכת החורק ונכנסתי לחצר, ובגלל החריקה נזכרתי פתאום בחמי שהבטיח לשמן את הצירים... אולי כדאי שאתקשר אליו? אבל מה אני אגיד לו? שאני עומד להיפגש עם האקס? ומה אם הוא יגיד שלא נראה לו והוא לא מסכים? לא, עדיף שאני לא אתקשר... אני לא חייב לספר לו כל דבר שאני עושה, וחוץ מזה הוא בטח עסוק עכשיו עם נמרוד, מקלח אותו או משהו... אני אדבר איתו אחר כך, החלטתי, ונכנסתי הביתה. מצאתי את רביב יושב במטבח הפעוט שלי, שותה נס קפה ואוכל פריכית אורז, ולקח לי כמה שניות לקלוט שהוא שוב נראה כמו רביב שלי, ולא כמו אברהם קופרמן הדתי.

"הנה אתה סוף סוף." הוא אמר, וחיבק אותי.

"זהו, גמרת להיות דוס, אתה שוב רביב?" שאלתי והחזרתי לו חיבוק.

"כמעט, אני צריך להוריד עוד כמה ק"ג ולעבוד עוד קצת על שרירי הבטן שלי." הוא הרחיק אותי מעט ממנו, מביט במבט בוחן בפני. "רזית, ואתה נראה ממש מצוין בוזי." הוא טפח על בטני בכף יד פתוחה וחייך אלי, "רואים שאתה ממש בכושר."

"כן, אני רוכב קצת על אופניים, הולך ברגל, אוכל נכון... אז מה קורה אתך רביב? אגב, אתה יודע שאשתך מחפשת אותך?"

"כן, איזה קרצייה, כשהתחתנו היא הבטיחה לי שאם אני אתחרט באיזה שלב וארצה לחזור לגברים היא ישר תיתן לי גט, אבל לך תסמוך על נשים."

"מה גט? אבל יש לכם ילדים."

"לה יש." השיב רביב בתיעוב, וחזר לכרסם את הפריכית.

"מה, היא לא עשתה אותם אתך?"

"רק את הקטן, את הגדולים היא עשתה עם בעלה הראשון."

"אז אתה כבר בעלה השני, מה קרה לראשון?"

רביב העווה את פניו במורת רוח, "התאבד, הדפוק הזה."

"למה?"

הוא משך בכתפיו בקוצר רוח, "מי יודע, התחרפן ותקע לעצמו כדור בראש, השאיר אותה עם שלושה ילדים, הגדול היה רק בן שלוש והתאומות בנות כמה חודשים, והדפוקה הזאת, במקום להגיד תודה לאל שנפטרה מהפסיכי, התחילה ישר לחפש בעל חדש."

"ונפלה דווקא עליך."

"כן, נפלה דווקא עלי, היא תפסה אותי בתקופה לא טובה... האמת, שנינו היינו בתקופה גרועה, בהתחלה דווקא עזרנו אחד לשני לצאת מהבוץ, אבל כמה אפשר להיות ככה, בלי גברים? בסוף נמאס לי."

"ובכל זאת עשית לה ילד."

"כן." פניו הוארו בחיוך, "דודי החמוד שלי, הוא כמעט בן שנתיים, איזה ילד מתוק, חבל שאני לא יכול לקחת אותו איתי."

"אז מה, פשוט קמת בוקר אחד והסתלקת מהבית?" תהיתי והתיישבתי מולו, בוחן בקפידה את פניו. חציים העליון היה שזוף, ואילו החלק התחתון, זה שהיה מכוסה זקן, נשאר בהיר. השיזוף המוזר שלו גרם לו להראות כאילו עטה מסכה.

"לא בדיוק, לקח לי זמן להתבשל עם עצמי ולהחליט שאני לא יכול יותר ככה, ורק אחרי שהחלטתי שאני לא רוצה יותר להיות דוס ישבתי איתה והסברתי לה מה קורה איתי, וכמובן שהיה בכי גדול, ויכוחים וצעקות... אתה יודע איך זה נשים."

"לא, האמת שלא, אבל עד כמה שאני יודע גם גברים לא ממש קופצים מרוב שמחה כשהאישה עוזבת אותם."

"כן, זה נכון." הסכים רביב בענווה, והשפיל את מבטו, "מצטער שאני נשמע רשע כזה, אבל היא ידעה עוד קודם שאני לא בטוח שאני אצליח לעמוד בחיים של אדם חרדי, ולא שלא ניסיתי, אבל זה פשוט קשה מידי."

"אולי היית יכול, לפחות כל זמן שהילדים קטנים, להתפשר, לחיות אתה ולעזור לה לגדל אותם, ומידי פעם לעשות גברים מהצד?"

"אתה חושב שלא ניסיתי? הצלחתי לחיות חיים כפולים כמעט שנתיים, אבל כמה אפשר? מילא סטוצים, אבל אחרי שהתאהבתי זה נעשה בלתי אפשרי."

"התאהבת? במי? באקס של חמי?"

הוא הנהן ופניו נדלקו מהתלהבות, פעם אני גרמתי לו להידלק ככה... "הוא פשוט מדהים, והוא כל כך מבין אותי, גם הוא גדל בבית מסורתי, וגם הוא ניסה..."

הנייד שלי צלצל וחמי היה על הקו, שואל אם אני יכול להביא חלב כי הוא שכח לקנות. "אה... כן, אני... יכול להיות שאני אגיע טיפה מאוחר יותר חמי, יש לי איזה עניין... אני אסביר לך הכל בבית."

"אחלה, ביי חמוד." השיב חמי בשאננות, וסגר, סמוך ובטוח שאין לו שום סיבה לחשוד בי.

"מי זה היה? חמי? טוב, אני לא רוצה לעכב אותך בועז, אבל הבנתי שאתה כמעט לא גר בדירה הזו, וחשבתי שאולי אני אוכל להיות פה כמה ימים, רק עד שרוני ואני נשכור יחד דירה."

"אתה ורוני... כמה זמן אתה מכיר אותו, חודש בקושי, ואתה כבר הולך לגור איתו?"

רביב הנהן וחייך, "כן, רוני ואני." אישר, זורח מאושר, "ככה זה, כשזה מתאים אז הכל רץ מהר, אין טעם לחכות, וכבר בזבזתי מספיק זמן על ניסיון להיות מישהו אחר."

"תראה רביב, אני מאחל לך בהצלחה כמובן, אבל עד כמה אתה באמת מכיר את רוני?"

"מכיר אותו מספיק." השיב רביב, ופניו הזדעפו, "אז מה, לא מתאים לך שאני אגור פה כמה ימים?"

"מתאים, בטח שמתאים, תגור פה בכיף, ואתה מוזמן גם לקחת ממני בגדים והכל, אבל ממה ששמעתי על רוני הוא לא הבחור הכי יציב בעולם, ויכול להיות ש..."

"ממי שמעת, מהאקס שלו? תראה, אני יודע שהוא ואתה, שאתם יחד, והוא בטח בחור טוב והכל, אבל נראה לך שהוא יכול להיות אובייקטיבי כשזה נוגע לבחור שזרק אותו?"

"זה מה שרוני סיפר לך, שהוא זרק את חמי?"

"כן." הוא הביט בי מבולבל, "מה, לא? טוב, למה אנחנו מתווכחים על מה שקרה פעם, מה שחשוב זה העתיד, נכון?"

"אהה... כן, אני מניח שכן." השבתי, נבוך מעט, "טוב, אני חייב לטוס, תרגיש כמו בבית, לצערי המקרר כמעט ריק, יש לך מספיק כסף?"

"אני מסודר, אל תדאג. יאללה, לך לשלום, ותודה חמוד, אני חייב לך."

עליתי על אופני ונסעתי לחמי, ולמרות שעצרתי לקנות חלב וקורנפלקס כריות בטעם שוקולד עוד הספקתי להגיע לפני שנמרוד נרדם, ולשמוע את חמי שר לו את 'שתמיד תהיה שמש' שיר חמוד שהיה חביב עליו, וגם עלי, עד מאוד. "אז מה קורה?" שאל חמי, צנח על המיטה והדליק את הטלוויזיה, "לעזאזל, שוב הפסדנו את התחלת החדשות." רטן.

"עזוב את הטלוויזיה, לי יש חדשות חשובות יותר. רביב עזב את הבית."

"וואלה, איך אתה יודע?"

"אז ראשית כל אשתו באה לחפש אותו אצלי..." התחלתי לספר.

"מה, בספרייה?" נדהם חמי.

"כן, פתאום היא צצה אצלי ושאלה איפה אברהם קופרמן."

"מי זה?"

"זה השם הדוסי של רביב, וחכה, זה עוד לא הכל, מיד אחרי שהיא הלכה, מאוכזבת כי לא הסתרתי את רביב בין המדפים בספרייה, הוא מתקשר אלי פתאום, ותנחש איפה הוא עכשיו?"

"בדירה שלך?" ניחש חמי, "בגלל זה הגעת מאוחר?"

"כן, קצת, אבל גם בגלל שקניתי חלב, ובכל זאת הספקתי להגיד לנמרוד לילה טוב."

"כן, זה נכון." נד חמי בראשו, מהורהר, "אז למה הוא גר עכשיו אצלך?"

"כי אין לו איפה להיות." הסברתי, ופירטתי את כל הסיפור כפי ששמעתי מרביב.

"אז הוא ורוני יחד עכשיו... מוזר..."

"למה, כי הם האקסים שלנו?"

"כן, וזה עוד החלק הכי פחות משונה בסיפור."

"חכה, זה עוד לא הכל, משום מה רביב משוכנע שרוני זרק אותך."

חמי נשאר שווה נפש, "אני מניח שטכנית זה נכון, אחרי הכל הוא זה שעזב, ואני נשארתי."

"כן, אבל אחר כך הוא חזר והתחנן שתחזרו, אם תשאל אותי הוא עם רביב עכשיו רק כדי לגרום לך לקנא."

"זה מה שאתה חושב?" הצטחק חמי, "טוב, אולי... למרות שאני בספק אם זה נכון."

"אז מה אתה חושב, שהם סתם התאהבו זה בזה?"

"מאין לי לדעת?" משך חמי בכתפיו באדישות, והתחיל לזפזפ בין הערוצים, "אצל הומואים הכל יכול להיות."

"וזה לא מפריע לך, זה לא נראה לך קצת מטריד? האקס שלי והאקס שלך... כי לי זה ממש לא נראה, לא יודע למה בדיוק, אבל איכשהו זה... יש פה סוג של... של לא יודע מה, אבל זה מפריע לי."

"אולי כי אתה מרגיש שיש פה אבק של גילוי עריות?" הציע חמי בשמץ לגלוג.

"משהו כזה." הסכמתי בהנהון, "לך זה לא מפריע?"

"לא ממש, מה שבאמת מפריע לי זה שהאקס הלא יציב שלך עזב אישה וילדים קטנים בגלל שיש לו קראש על גבר."

"זה מה שמפריע לך, באמת? לא שהגבר שהוא נדלק עליו הוא רוני שלך, אלא זה שהוא עזב את אשתו והילדים?"

"קודם כל רוני כבר מזמן לא שלי, ושנית, פירוק משפחה עם ילדים קטנים נראה לי עניין חמור הרבה יותר משני הומואים חרמנים שדחוף להם להגיד שהשתרללות שלהם היא אהבה."

"טוב, יכול להיות שאתה צודק, אבל כבר הסברתי לך שרק ילד אחד הוא שלו, ואני בטוח שהוא ישלם לה עליו מזונות ובטח ימשיך להיות איתו בקשר."

"אני מקווה מאוד שכן." ענה חמי בפנים חמורות, מצא סוף סוף תחנה שהשביעה את רצונו - שוב ערוץ ההיסטוריה עם עוד סקירה משעממת של אירועי מלחמת העולם השנייה - וצפה בתוכנית בדבקות כל הערב, מניח לי להירדם בלי שאמר לי אפילו לילה טוב.

עכשיו תורי

באותו לילה חלמתי חלומות איומים, מסוג החלומות המתישים שגורמים לך להתעורר מהשינה עייף יותר מכפי שהיית כשנרדמת. כל הזמן ניסיתי למצוא משהו שידעתי בדיוק איפה הוא נמצא, אבל לא הצלחתי להגיע אליו כי כל פעם שכמעט הגעתי צץ איזה מכשול אחר והסיט אותי מהדרך. "מה ניסית למצוא?" תהה חמי כשהתעוררתי סוף סוף, מוקדם מידי, וגיליתי אותו יושב מול המחשב, מקליד במרץ.

"לא זוכר, משהו חשוב מאוד שבלעדיו... לא זוכר. איך זה שאני שוכח כל כך מהר את החלומות שלי?"

"לא יודע, ככה זה אצל כולם, אתה זוכר מה הפריע לך להשיג מה שרצית?"

"כל מיני דברים, היו פקקי תנועה מעצבנים, ואחרי שנמאס לי מהם וירדתי מהאוטובוס צצו כל מיני אנשים איטיים שהפריעו לי לרוץ מהר, ואה... פתאום הייתה גדר, ואני זוכר גם גשר שהתפרק... חלום מטופש נורא."

"רוב החלומות כאלה." הסכים חמי וחזר להקליד.

"חמי, די כבר עם המחשב הזה, בוא לפה, תדבר איתי."

חמי לחץ על שמור, וחזר למיטה, "על מה אתה רוצה לדבר?"

"עלינו, מה נעשה אם הוא לא יסתלק עד סוף השבוע?"

"הוא זה האקס הדביל שלך?" בירר חמי בקול עוקצני.

"למה דביל?"

"לא סתם דביל, אלא דביל בריבוע. קודם כי הוא חזר בתשובה והתחתן שזה, תודה, שטות מאין כמוה, ושנית, כי הוא עזב אישה וילדים בגלל אחד כמו אהרון בשרי ה... לא חשוב."

"המה? תגיד."

"רציתי להגיד השרליל, אבל נזכרתי שגם אני נפלתי בפח הזה, אז עדיף שאני אשתוק."

"באמת עדיף." הסכמתי, "ורק שתדע לך שרביב בכלל לא דביל, הוא בחור מאוד אינטליגנטי, עובדה שיש לו תואר שני בהנדסת מחשבים."

"ובכל זאת הוא חופר קברים כדי להתפרנס, לא שהעבודה שלי טובה יותר, אבל לי יש בקושי בגרות, כל מה שאני יודע לעשות זה לפתוח כיורים סתומים ולתלות מדפים, אבל למה בחור שיש לו תואר שני משעה את השכל שלו ונעשה דוס, ועוד עובד בעבודה עלובה כזאת?"

מאחר ולא הייתה לי תשובה הסתפקתי בכך שאמרתי לחמי שגם בלי תעודת בגרות הוא מצליח לכתוב סיפורים נהדרים, ולדעתי גם הוא יוכל להיות אקדמאי, אם רק ירצה בזה. "תודה על המחמאה." ענה חמי בחמיצות, והוסיף שאורה ונעמה יגיעו לביקור רק בעוד שבוע וחצי, בשבועות.

"יופי, אני מקווה שהוא יסתלק עד אז. תגיד, לדעתך כדאי שאני קפוץ לבקר אותו לפעמים או עדיף שאני אעזוב אותו לנפשו?"

"אין לי מושג, אבל אם כבר מדברים על ענייני מגורים אז הגיע הזמן לספר לך שבשנת הלימודים הבאה אורה תחזור כנראה לצפון, ובהנחה שיהיו לה ציונים טובים בסוף השנה, ורוב הסיכויים שיהיו לה, היא תוכל להמשיך ללמוד באורנים."

"מה, פה, לידינו?"

"כן, מסתבר שמכללת אורנים היא סניף של אוניברסיטת חיפה, והיא החליטה שעדיף לה ללמוד קרוב יותר לבית."

"ומה עם נעמה הכלבה?"

"אני מבקש ממך בועז, לונה שומעת כל מילה, ולא יפה להעליב כלבות לידה." חייך אלי חמי.

זו הייתה בדיחה טיפשית, אבל היא הוכיחה שמצב רוחו השתפר, ופתאום הוקל לי והמועקה שנפלה עלי בגלל החלום המטופש הזה התפוגגה. "בסדר, אני מבקש סליחה מכל הכלבות שעלולות להיעלב, ואתה צודק, אף אחת מהן לא נבזית כמו הנעמה הזאת, מאיפה אורה הגרילה אותה?"

חמי משך בכתפיו ואמר שהוא לא יתפלא כלל אם בקרוב נעמה תהפוך להיסטוריה. "טוב מאוד, היא עשויה בדיוק מהחומר של אקסיות מיתולוגיות."

"כן, מבטיחה ולא מקיימת, בדיוק כמו אהרון." העיר חמי, ושאריות החיוך שרפרפו סביב פיו ועיניו נמוגו.

"וכמו רביב?" העזתי להוסיף בהיסוס, אם כי לא הייתי בטוח שהוא מתאים להגדרה.

"אני לא יודע, לא יצא לי לפגוש אותו, למה שלא נזמין אותו אלינו לארוחה וסוף סוף יהיה לי הכבוד לדעת מי הוא?"

"באמת, אתה רציני?"

"לגמרי, ועכשיו מספיק כבר לקשקש, יש לנו עוד חצי שעה עד שהגמד יתעורר, אז מה דעתך..." הוא גישש מתחת לשמיכה, לפת את אשכי ונשכב עלי.

"היי..." מחיתי, והתחלתי להיאבק בו, מגניב תוך כדי כך נשיקות על כתפיו וחזהו החשופים.

"ככה אתה נלחם בי? אתה ממש ילדונת." קנטר אותי חמי ברוח טובה. התגוששנו מעט במיטה, וכדרכו הוא הניח לי להחליט אם אני רוצה לשכב על הבטן או על הגב, ותמיד ידע במין חוש מופלא מתי היה לי די מהמשחק המקדים, ואני רוצה להגיע לעיקר. יכול להיות שיהיו כאלה שיטענו שמה שקורה בבקרים במיטה שלנו לא נחשב כלל לסקס כי רק לעיתים נדירות ובהזדמנויות חגיגיות היו חדירות, אבל מה אכפת לי מה חושבים אחרים? מבחינתי הייתי מסופק לגמרי מהמגע שלו בי, וגמרתי תמיד, בדרך כלל בכף ידו או בפיו, היה לי ברור שגם הוא מרוצה – גברים, בניגוד לנשים, לא יכולים לזייף בקטעים הללו, עוד אחד מהיתרונות של הומואים על פני סטרייטים. אחר כך הלכנו להתקלח יחד, וחמי שאל אם לדעתי רביב עוד שומר על כשרות, ואם הוא אוהב דגים - חמי אהב מאוד דגים - ומה דעתו על פשטידות גבינה, כי הוא מתכנן לאפות אחת כזו הערב.

"עד כמה שאני זוכר אין לו שום דבר נגד דגים, או פשטידות גבינה, אבל מה פתאום אתה אופה פשטידות? ובכלל, מאכלי גבינה זה לא לשבועות?"

"כן, אבל אני מעדיף להתאמן קודם עליכם, אני מתכנן להפתיע את סולי בערב החג עם פשטידה מושלמת."

"וואלה, איזה כוסית נעשית בזמן האחרון, אני רק מקווה שלא תבכה אם הפשטידה תיפול או משהו." קנטרתי אותו.

"פשטידות לא נופלות, זה סופלה שנופל. באמת בועז, מי לימד אותך לאפות?"

"אף אחד, למה אני צריך ללמוד לאפות? בשביל מה המציאו קונדיטוריות?"

"מה זה קוניטרוריות... המילה הזאת שאמרתם?" צפצף נמרוד שהתגנב יחף למקלחת.

"זו חנות שמוכרת עוגות." הסביר חמי שלא היה נבוך כלל להופיע בפני הילד בעירום - אני תמיד התכווצתי קצת ממבוכה כשהוא הפתיע אותי בלי תחתונים - שלח אותי להכין קפה, והתחיל את טקס צחצוח השיניים של נמרוד.

רביב קיבל את הזמנתי לארוחת ערב בתודה מנומסת, אבל הסביר שהוא עסוק מאוד בראיונות עבודה, ולכן הוא מודה לי, אבל אולי מחר. גם למחרת הוא היה עסוק, הפעם עם מתווך דירות, ובסופו של דבר נפגשנו רק ביום שישי בערב. הוא הגיע אלינו אחרי שחזר מראיון עבודה שני, מאוד מוצלח, ביוקנעם, והיה מוקסם מאזור התעשייה המפותח והנאה של העיר הצפונית הקטנה. "זה ממש עמק סיליקון, ומה שהכי יפה זה שהוא נמצא בתוך שמורת טבע נהדרת." סיפר, והוסיף וגילה לנו שהוא גם הספיק לראות כמה יחידות דיור מאוד נחמדות בסביבה, ויש מצב שכבר מחר הוא חותם זיכרון דברים עם מישהו שמשכיר דירת שני חדרים מקסימה לא רחוק מפה.

"לא רחוק מאיפה? מהדירה שלי?" הופתע חמי, "באיזה רחוב היא?"

"רחוב גורדון, מכיר? זה רחוב ממש חמוד, רק שלושה בלוקים, אבל קטנים ונחמדים כאלה, ממש מעל הוואדי, ורואים משם את..."

"אני יודע." קטע אותו חמי ביובש, "בוריס גר שם."

"באמת? מי זה בוריס?"

"אחד, מכר שלי. אהרון יודע על זה, אתם עדיין יחד?"

"בטח." האירו פניו של רביב בחיוך זחוח, "רק אתמול נפגשנו, ישנו בדירה של בנצי."

"חשבתי שבנצי גר אצל אימא שלו."

"לא, הוא שכר דירה לבד, וכשרוני עובד במרכז הוא לן אצלו."

"תגיד." רכן חמי לעבר רביב, פניו דרוכות במין מתיחות מוזרה, "רוני יודע שאתה רוצה לשכור דירה ברחוב גורדון?"

"כן, בטח. אין לו זמן לראות איתי דירות, אבל תיארתי לו איזה דירות הציעו לי, וברגע שהוא שמע שיש דירה ברחוב גורדון הוא מיד אמר שהוא מכיר את הרחוב הזה, והוא ישמח מאוד אם נשכור בו דירה."

"כן, אני בטוח שהוא ישמח." סינן חמי מבעד לשיניים חשוקות, אבל רביב השקוע בתכניותיו לעתיד לא הבחין במורת רוחו. הוא זלל בכל פה מהפשטידה שיצאה מוצלחת מאוד, הילל את הדגים הטעימים ואת החמוצים הנהדרים שחמי הביא מאימו, שתה כמעט לבד את כל היין הלבן המצוין שחמי קנה, וסיפר לנו איך הוא יסדר חדר אחד בשביל בנו שיגיע לבקר פעם בשבוע, ילמד לבשל, ויחיה חיים נהדרים עם אהוב ליבו.

"אתה מודע לזה שרוני הוא לא ממש יושב בית, רוב הסיכויים שהוא ישן אתך רק פעמיים בשבוע, שלוש אם יהיה לך מזל." לא התאפק חמי להעיר.

"אולי בהתחלה, עד שהוא יתארגן, אבל עם הזמן..."

"אל תבנה על זה." אמר חמי בנבזות, והתחיל לאסוף את הצלחות והכוסות למרות שרשמית הארוחה עוד לא הסתיימה.

"אני לא בונה עליו, ברור לי שהוא עסוק מאוד, גם אני כזה, ובכלל, אני בן אדם שאוהב לתת ספייס לבן זוג, בגלל זה אני ורוני מסתדרים כל כך טוב יחד." התפאר רביב כטוב ליבו ביין, בלי לחוש איך הוא פוגע במארח שלו. ליבי יצא אל חמי, ככל שרביב סיפר יותר על תכניותיו לעתיד עם רוני חמי נעשה מתוח ומסוגר יותר. אחרי שפינה בזריזות את השולחן, דוחה את הצעות העזרה שלנו, הוא הגיש לנו צלחת פירות, וסוף סוף התיישב, וקילף לעצמו בננה בידיים רועדות מזעם בעודו מקשיב לרביב שקשקש בלי סוף על עצמו, ועל התוכניות שלו. רביב תמיד היה אטום כזה? הוא לא רואה מה הוא מעולל? איך יכולתי לאהוב פעם בן אדם כל כך חסר רגישות?

"אני נורא עייף, אני הולך לישון." אמר חמי אחרי שסיים לאכול את הבננה, "לילה טוב." הפטיר לחלל החדר, ובלי להביט באף אחד מאיתנו הסתלק לחדר השינה.

"מה, אבל רק שבע בערב?" השתומם רביב, וחייך חיוך אווילי מעט, "מה עובר על החבר שלך? הוא תמיד כבד כזה?" פנה אלי.

"לא, רק כשמישהו דורך לו על היבלות."

"מי, אני?" הצביע רביב על עצמו בתנועה תיאטרלית, מגוחכת, שגרמה לו, אולי בגלל כל היין ששתה, לאבד את שיווי משקלו, "אופס." אמר, ונאחז בי, נשען עלי בכבדות.

"תפסיק." הדפתי אותו מעלי בחוסר סבלנות.

"מצטער." אמר רביב, נסמך כנגד משקוף הדלת, והפסיק לחייך. "אני באמת מצטער שלחמי יש עדיין רגשות אל רוני, אבל הייתה לו הזדמנות איתו והוא פספס אותה, עכשיו תורי."

"עכשיו תורך לעשות מעצמך אידיוט." אמר חמי מחדר השינה, "ואגב, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם..." הוא חזר לסלון, לבוש רק במכנסי התעמלות ישנים ששמשו לו פיז'מה, "מי שפספס את ההזדמנות זה אהרון, לא אני, אבל אם זה מה שאתה רוצה אז בבקשה, אני לא אפריע לך, אבל אם רק תרשה לי, אני רוצה לייעץ לך קודם עצה  קטנה אחת."  

"איזה עצה?" נהם רביב באנטיפטיות.

"אל תשכור כאן דירה, הקריה הזו לא גדולה מספיק בשביל שנינו." השיב חמי בטון דומה, ובמשך רגע מביך אחד הם לטשו זה בזה מבטים פראיים, ואז נשמע במפתיע צלצול הסלולרי של רביב. הוא שלף אותו מכיסו, רטן במורת רוח כשראה מי המטלפן, הצמיד אותו לאוזנו, ופלט 'הלו' חסר סבלנות, אחרי מספר שניות של הקשבה קמלו פניו הסמוקות, ולנגד עינינו הנדהמות הן האפירו, הצטמקו והפכו לפנים של קשיש כבוי. "אני כבר בא." גנח, והפיל את הטלפון מידו בלי שיטרח לסגור אותו.

"מה קרה?" שאל חמי, התכופף והרים את המכשיר.

"אשתי... היא... אני צריך..." רביב צנח ארצה כאילו מישהו גדע אותו, וכשהוא כורע על ארבע החל להתנדנד הלוך ושוב, מיילל כמו חיה פצועה.

"רביב." כרעתי לצידו וניסיתי להרים אותו, "די, מה קרה? תספר לנו."

"היא התאבדה עם הילד." לחש רביב, "שמה את הגדולים אצל אחותה, לקחה כדורים והרגה את עצמה ואת הילד, הרגה את דודי שלי."  

אפקט מדיאה 

פעם אהבתי לקרוא עיתונים. כל סוף שבוע בלעתי בלהיטות את המוספים, נהנה מעלעול בדפים הצבעוניים, מעיין במאמרים מרתקים שכתבו עיתונאים שנונים, ומאמין כמו טמבל לכל מילה, אבל לא עוד - אחרי מה שקרה עם רביב אני בחיים לא אוכל יותר לקרוא עיתון סתם ככה, בשביל הכיף. הטרגדיה של רביב ואשתו, האסון המשפחתי הזה שאיזה עיתונאי זריז כינה 'אפקט מדיאה' כינוי שנדבק אליה מאז כמו ספחת, שינתה את חיי כל מי שנגע בה, אפילו של צופים צנועים מהצד כמונו.

"זה נורא מה שהיא עשתה, חולני ומופרע וטראגי, אבל מצד שני היא באמת הצליחה לנקום ברביב בגדול. מהבחינה הזו המעשה הנורא שלה הוא סיפור הצלחה ענקי." סיכם חמי את הנושא אחרי שסוף סוף התקשורת איבדה עניין בטרגדיה של משפחת קופרמן, ועברה לרדוף אחרי הקורבן הבא.

"כן, אבל מה זה שווה אם היא מתה? איזה מין נקמה אידיוטית זו אם היא צריכה להרוג את עצמה בשבילה?" מחיתי.

חמי הנהן, עיניו עצומות למחצה, "נכון." הסכים, "זה החיסרון היחיד בתוכנית שלה, וגם זה שהילדים שלה, אלה שנשארו בחיים, יישארו יתומים מאם."

"לקרוא לזה חסרון זה לשון ההמעטה של השנה." חיוויתי את דעתי, "האישה הייתה מופרעת על כל הראש, והאמת, מיד כשראיתי אותה ישר הרגשתי שיש בה משהו מוזר, אבל מי ידע שהיא מטורפת עד כדי כך? מילא התאבדה, קורה, אבל למה היא רצחה גם את הילד?"

"כדי לפגוע באבא שלו כמובן, מה שנקרא אפקט מדיאה, וזה אומר שיותר משהיא אהבה את הילד שלה היא שנאה את בעלה." הסביר לי חמי את המובן מאליו. מאז המקרה ניהלנו את השיחה הזאת כמה וכמה פעמים, כל פעם בשינויי נוסח קלים, מנסים לשווא להסביר זה לזה את מה שאין לו הסבר.

"חתיכת פסיכית, אישה מטורפת." סיננתי במרירות שלא שכחה עם הזמן. הידיעה שפגשתי אותה, ושוחחתי איתה בלי שאקלוט עד כמה היא מסוכנת כרסמה בי כמו חומצה. "חבל שלא... לא יודע, אולי, אם הייתי אומר את הדבר הנכון... מרגיע אותה איכשהו... אולי אז היא לא הייתה עושה את זה?"

"אין טעם שתאכל את הלב בגלל הסיפור הזה." נאנח חמי ומשך אותי אליו לכפיות, "אף אחד לא יכול להבין מטורפים שמתעקשים למות, אפילו פסיכיאטרים שלמדו שנים לא יודעים איך לעזור להם, נו, די, מספיק לדבר על העניין הזה, בוא נישן קצת, אני פשוט הרוס." גנח.

"בסדר, מספיק." הסכמתי, אבל למרות עייפותי לא הצלחתי להירדם. מרגע שאחותה של הודיה - אישה צעירה והיסטרית, שמנה בצורה מטרידה בניגוד לאחותה הרזה מידי - צלצלה לרביב לבשר לו את הבשורה המרה, כל העולם השקט והרגוע שלנו נכנס לסחרחורת איומה. חמי ואני היינו רק שחקנים צדדיים בכל הסיפור, אבל על כורחנו נשאבנו לעניין, ויצאנו ממנו חבולים וחשדנים, והרבה פחות תמימים. הכל היה באשמת הודיה כמובן, היא הייתה פסיכית, אבל לא טיפשה. לפני התאבדותה המתוכננת בקפידה היא כתבה מכתבים שנועדו להסביר את צעדיה לקרובי משפחתה, ואף הגדילה לעשות ושלחה לרב הישוב תיאור מפורט של חיי הנישואים שלה. היא עשתה הכל כדי שכל העולם ידע ויבין מי באמת אשם במותה ובמות הילד, לא שכחה לדרוש שלא יניחו לאלמן שלה להגיע ללוויה של בנו ולא שקטה עד שציוותה בפירוש, ובתוספת הסברים מעליבים, שלא יהיה לסוטה הזה שום מגע עם הילדים שנולדו לה מבעלה הראשון מחשש שהוא ירעיל חלילה גם אותם.

רב היישוב נהג בתבונה, לא אמר כלום לעיתונאים, וסיפר את הידוע לו רק למשטרה, אבל האחות, צעירה טיפשה, היסטרית וקשקשנית, התמסרה בחדווה לתקשורת שהתנפלה בלהיטות על הסיפור של אחותה המתה, ועשתה מהם מטעמים. עוד לפני שגופתה של הודיה המסכנה התקררה בקבר כולם כבר ידעו הכל על הבעל הראשון שהתאבד בגלל מחלת נפש, ועל הבעל השני - שטן שהתחפש למלאך תיארה אותו האחות, הדס. "אחותי המסכנה." קוננה, "אחרי שהדר התאלמנה היא התחזקה בדת, שינתה את השם שלה להודיה וחשבה שמצאה סוף סוף זיווג מושלם עם תלמיד חכם, צנוע וצדיק. איך היא יכלה לדעת שהמתחזה הזה, הסוטה הזה, ישנה פתאום את דעתו?" וכן הלאה, וכן הלאה.

במשך כמעט שבוע העיתונות הכתובה והוירטואלית לא הפסיקה לדוש בסיפור העצוב הזה. סיפור חייה המפותל של הדר שהפכה להודיה, תואר ופורט עד לעייפה. העיתונאים התנפלו ברעבתנות על כל פרט - הסבל שחוותה מאז שבעלה השני החליט לעזוב אותה ואת הדת ולהיות שוב חילוני והומו נפרש בכל העיתונים, וכולם הסיקו כמובן מאליו שהיא לא ידעה על הנטייה המינית שלו, ולכן נפגעה כל כך וחשה שנבגדה פעמיים. כמובן שבגלל הסיפור כל מיני שרלטנים, חכמים בעיני עצמם, פיתחו תיאוריות שלמות על בסיס השקרים שסיפקה להם הדס הקשקשנית - אסור להניח להומואים בארון להתחתן עם נשים, אסור להם להיות הורים, אסור להומואים לשקר, אסור להם לבגוד וכו' וכו'...

"אתם חושבים שאני צריך עורך דין?" שאל אותנו רביב בשפתיים רוטטות יום אחרי שנחקר חקירה קצרה ועדינה להפתיע, בידי חוקר משטרתי רך דיבור וסבלני.

"אני לא חושב ככה, הרי לא האשימו אותך בכלום." השיב חמי.

"כן, אבל..." רביב דפדף בפראות בעיתון, מתעכב בזעזוע על תמונה שלו ושל הודיה מתחת לחופה, "אבל תראה מה כתוב פה? כולם חושבים שזה קרה באשמתי, שבגללי..." הוא שוב פרץ בבכי, "והם צודקים, הוא מת בגלל שלא חשבתי עליו, לא שמרתי עליו... הם צודקים, הייתי אגואיסט, הייתי חרא של אבא, דודי מת באשמתי..."

"שטויות, זה פשוט לא נכון! הרי לא יכולת לדעת מה היא תעשה." חיבק אותו ליאור בעדינות, ושכנע אותו לקחת עוד כדור נומבון. נמלטנו אל ליאור באדיבות השוטרים שלהפתעתי רובם הכירו את חמי, והתייחסו אליו כאילו היה קרוב משפחה אהוב וחביב. בעזרתם הצלחנו להבריח את רביב הנסער וההמום מתחנת המשטרה, שם נחקר, לרכב משטרתי מוסווה שהסיע אותנו, על פי בקשתו של חמי, לפאתי קרית אתא. ליאור שכבר התבשר על האסון קיבל אותנו בחיבוק חם, סיפק כדורי הרגעה לכל דורש, הכביר דברי ניחומים והבטיח להלין אצלו את רביב עד תום השבעה.

עוד באותו ערב הגיע גם רוני לביתו של ליאור, ולהפתעתי גיליתי שאהרון הצעיר והקופצני מסוגל להפגין בגרות מרשימה, ובעת הצורך להיות גם עדין ואמפתי, והוא מוצלח מאוד כשצריך לגייס כוחות נפש ולהיות תומך, מנחם ומרגיע. אני מניח שהעיתונאים היו שמחים לנסות לראיין גם את רביב ולשמוע את הצד שלו בטרגדיה המשפחתית, אבל למזלנו הם לא ידעו איפה רביב נמצא, ואפילו לא ידעו שהוא כבר נקרא בשם אחר. המשטרה הוכיחה שאם היא מעוניינת היא יודעת לשמור על סודיות. אף אחד מהשוטרים לא הדליף מילה בנוגע לזהות העכשווית של רביב, העיתונים לא ידעו מה שמו כיום, וכל המידע שהיה להם על אברהם קופרמן הייתה תמונה מטושטשת שלו מתחת לחופתו, לבוש בגדים של דוס, חבוש מגבעת ופניו עטורי זקן. למזלו הוא נראה לגמרי אחרת כיום, ואיש מהאנשים שפגשו אותו מאז שעזב את אשתו לא קישר אותו למקרה הטראגי של משפחת קופרמן. אחרי שבוע הכל נרגע, העיתונאים עברו לדוש ברצח ובאונס, ובבעיית העובדים הזרים, ולמזלו של רביב הטרגדיה של משפחת קופרמן נשכחה מלב.

בדיוק בתום השבעה קיבל רביב טלפון מיוקנעם והתבשר שהוא התקבל לעבודה בה חשק. ליאור שסיפר לנו את הסיפור אמר שהוא היה בטוח שרביב יגיד להם שאין לו מושג מה הם רוצים מחייו, או לפחות שזה כבר לא רלוונטי, אבל רביב הפתיע, אמר תודה רבה, ואפילו הביע שמחה מאופקת, ואישר שהוא יגיע למלא כרטיס עובד כבר מחר בבוקר. בגלל כל המהומה שכחתי לגמרי מעניין חתימת חוזה השכירות על הדירה ברחוב גורדון, אבל חמי זכר ולמחרת הרצח התקשר לבוריס שגר לא רחוק מהדירה שרביב רצה לשכור, ביקש ממנו להגיע במקומו לפגישה עם בעלי הבית ולחתום בשמו של רביב על זיכרון הדברים.

"חשבתי שאתה לא רוצה שהוא יגור לידנו." הופתעתי כשהוא לקח אותי, ביום בו התחיל רביב לעבוד בעבודתו החדשה, לראות את הדירה.

חמי משך בכתפיו, "כן, אבל מאז השתנו דברים." הוא בדק את הקירות במרפסת הקטנה שנפתחה מהסלון, "לא יזיק לצבוע פה." מלמל בינו לבין עצמו.

הדלת נפתחה בתנופה, ורוני התפרץ פנימה, נסער ונלהב כדרכו, "אחלה דירה!" הכריז, "פה אני אשים את הספה, ופה את המיטה הזוגית, ובחדר הקטן..." הוא הטה את ראשו הצידה, מהורהר, "מה דעתך מנחם, אתה חושב שאני אצליח להעביר בדלת הזו את המפלצת האדומה."

"רק אם נפרק לה את המשענת." השיב חמי בסמכותיות של בעל מקצוע מנוסה.

"איזה מפלצת, על מה אתם מדברים?" התערבתי.

"על הספה של אהרון, הוא גורר אותה אחריו לכל מקום, יש לך מי שיוביל אותה מהבית של הוריך?"

"יהיה בסדר, הכל תחת שליטה." הבטיח רוני בחיוך, "אני יכול לסמוך עליך שתעזור לי מנחם?" הניח יד שחומה על כתפו של חמי.

"אתה יודע שכן אהרון." השיב חמי, והחזיר לו חיוך, "השאלה היא אם אני יכול לסמוך עליך?" הוסיף בעוקצנות חביבה. אולי הייתי אמור לחוש קנאה, אבל להפתעתי נשארתי רגוע. אולי כי לא חשתי יותר בשום מתח בין חמי לאקס שלו. השניים עשו עלי רושם של שני יריבים ותיקים שהתישו את עצמם בקרבות רבים מידי והחליטו, אחרי שנים של הקזת דם מיותרת, שאיש לא ניצח, ועדיף לוותר, לחתום על שביתת נשק מכובדת ולנוח קצת.

"איך זה שהשלמתם?" שאלתי את חמי כמה ימים אחר כך, כשעמדנו במרפסת ביתו של רביב, לבושים במיטב בגדי העבודה שלנו, טורחים על צביעת הקירות.

"מי, אני ואהרון? טוב, תראה," הוא טבל את המברשת בדלי הצבע, ובחש בעדינות, "אנחנו מכירים כבר כל כך הרבה שנים, ועברנו יחד כל כך הרבה דברים..." חמי לחץ בזהירות את שולי המברשת אל דופן הדלי עד שנפטר מעודפי צבע, והחל לצבוע את הקיר בתנועות בטוחות ומדויקות. "נכון שכעסתי עליו מאוד, אבל אחרי שקרה מה שקרה עם הילד של רביב..." הוא נאנח, "קשה להיות קטנוני אחרי טרגדיה כזו, אין כמו מוות של ילד קטן כדי להכניס בן אדם לפרופורציות." "זה נכון." הסכמתי, כרעתי על ברכי והתחלתי לנגב את טיפות הצבע הטריות מהפנלים. בינתיים הגיעו אהרון עם דני שחזר לסוף שבוע מהצבא, וגויס על כורחו לעבודות סבלות, והם נשאו פנימה בכוחות משותפים ספה ענקית מצופה בד אדמוני מחוספס. חמי התחיל לפרק במיומנות של בעל ניסיון את המשענת, ובינתיים הביאו השניים גם מיטה זוגית מפורקת, ושולחן מחשב נאה ממתכת. ליאור שהגיע בטנדר קטן ולבן תרם שולחן אוכל נאה עם ארבע כסאות ותמונה ענקית במסגרת מגולפות, וכתחליף לרהיטי סלון הציע בוריס שהגיע עם סולק, החתול שלו – "זה לא חתול, זה כלבתול." צחק דני – לסדר את המזרונים שהותיר הדייר הקודם סביב הקירות, ולהניח באמצע החדר מגש נחושת גדול ועגול על שרפרף קטן שיתפקד כשולחן קפה.

בעלת הבית הנחמדה של חמי שהביאה עוגה ומיץ, ואת לונה שבכתה מרוב געגועים לחברי הלהקה שלה, התלהבה מהרעיון מאוד, ואמרה שיש לה גם כמה שמיכות צבעוניות שיתאימו מאוד, וחזרה אחרי חצי שעה עם השמיכות ועם נמרוד שהתלהב מאוד מסולק, ובלי חשש ניסה ללטף אותו. סולק, חתול זהיר, ברח מנמרוד שרדף אחריו, בעוד לונה רצה אחריהם, מנסה לנבוח, אבל מצליחה להשמיע רק קול שיעול דקיק.

"די כבר להציק לחתול, בנדיט קטן שכמוך." נזף בוריס בחביבות בנמרוד, והניף אותו באוויר. נמרוד צחק ורצה עוד, ואחר כך דרש מיץ ועוגה, וכיבד גם את לונה שבתגובה השתינה מיד על הרצפה, ובמקום לרדוף אחרי סולק, כמו שראוי לכלבה הגונה לעשות, ברחה ממנו לחיקו של דני שליטף אותה, ושר לה שיר אהבה מסתלסל של אייל גולן - הזמר החביב עליו.

"מספיק לשיר דני, זוז כבר, עוד שעה רביב חוזר מהעבודה ועוד לא סיימנו." נזף בו חמי שמינה את עצמו למנהל העבודה, וחילק הוראות לכולם, הוראות שכל הנוכחים מילאו לבסוף, אבל רק אחרי ויכוחים סוערים. הדירה הקטנה, הגדושה אנשים, נמלאה קולות צחוק ופטפוט, ויכוחים התנגשו עם בדיחות, נביחות התמזגו בשירים, ואט אט, מתוך המהומה והבלגן התגבש סדר חדש. תוך מספר שעות הפכה הדירה המוזנחת והריקה למחצה לבית חמים, מסביר פנים ונקי. הרהיטים הורכבו והונחו במקום, הסלון שרוהט בסגנון מזרחי צבעוני נראה מזמין התפרקדות נעימה, המטבח, שרוני החל לבשל בו מרק, הדיף ריחות בישול מעוררי תיאבון, וסידור חדר השינה הושלם אחרי שליאור החליט לתלות מעל המיטה את התמונה המופשטת למחצה של זוג מתחבק שהביא מתנה.

"איזה יופי." אמר רביב שחזר מיום העבודה הראשון שלו, ונכנס לביתו החדש, "סידרתם הכל פשוט נהדר, אתם נפלאים." שיבח אותנו, ולראשונה מאז האסון פרח חיוך קל על שפתיו וקומתו השחוחה הזדקפה מעט.