9. אב הבית

שמור     בטלחפירות

מאחר שבנצי השאיר את מכוניתו במגרש חניה סמוך הוא הציע לנו להמתין מול האדוניס עד שיביא את המכונית. הסכמנו והוא יצא לדרכו בהליכה מהירה בעוד אנחנו ממתינים לו בישיבה על שפת המדרכה - אני יושב מימינו של חמי, ורוני משמאלו. "מי זה הבנצי הזה?" שאל חמי את רוני וכרך כבדרך אגב את זרועו סביב כתפי. אסיר תודה על המחווה נדחקתי אליו והנחתי את ראשי על כתפו.

"אחד מהעבודה החדשה שלי, קובי סיפר לך שהחלטתי לעזוב את העבודה בארצות הברית כי הקוץ סידר לי עבודה בתע"ש? בינתיים אני גר בנתניה אצל קובי, וגם בנצי גר בנתניה, אצל הוריו. נפגשנו בהסעה של העבודה והתיידדנו. הוא גרוש, יצא לא מזמן מהארון, בחור ממש נחמד, אולי אפילו נשכור דירה יחד."

"אחלה, אבל כדאי שתיזהר, כי אני לא יודע אם שמת לב כושי, הבנצי הזה אוכל אותך בעיניים, ואם גם תגורו יחד... כדאי שתחשוב על זה טוב."

"למה, אתה מקנא?" חייך רוני בקנטרנות.

"לא, ממש לא." הידק חמי את אחיזתו בכתפי, "מה יש לי לקנא? יש לי חבר וטוב לנו יחד, ולדעתי אם רק תרצה גם אתה ובנצי..." רוני העווה את פניו בסלידה, וחמי משך בכתפיו, "אבל זה לא העסק שלי, ואתה כבר ילד גדול שלא צריך עצות ממני." סיים את נאומו.

"נכון, אני כבר ילד גדול מנחם, ולכן..." אחז רוני בברכו של חמי, אבל לא המשיך כי בנצי עצר את מכוניתו - ניסן אלמרה כסופה - מולנו וחמי נחפז לקום ולהדוף אותי למושב האחורי והתיישב לידי, ולרוני לא נותרה ברירה אלא להתיישב לצידו של בנצי.

הנחתי את ראשי על שכמו של חמי ונמנמתי, ידי נתונה בכפו החמה, בעוד רוני משוחח עם אחיו ואחיותיו בטלפון, מבטיח להם שהוא כבר מגיע.

אחרי ויכוח קצר ונימוסי אם לעבור דרך מנהרת הכרמל או לא, החלטנו שאין בכך צורך כי בשעה מאוחרת כל כך אין פקקים. עדיף שקודם נוריד את רוני ברמב"ם, ומשם יסיע אותנו בנצי ללב המפרץ, ואז יחזור לנתניה.

"אתם לא רוצים לבוא עם רוני לרמב"ם?" תהה בנצי.

"לא." אמר חמי בקצרה, כמעט בגסות, ורוני, נבוך מעט, הסביר שחמי והוריו לא מסתדרים, ובכלל, נורא מאוחר ועדיף שכל אחד יחזור למיטתו.

"כן, האמת שאני קצת עייף." הודה בנצי ופיהק.

הורדנו את רוני מול בית חולים רמב"ם ולפני שהוא הסתלק הוא עוד הספיק להתפלא לאן נעלמה הבודקה של מוכר הפרחים שתמיד עמדה בכניסה, ולהזכיר כבדרך אגב לחמי שהם נפגשו בדיוק באותו מקום בוולנטיין של שנת 2005.

"כן, רק שאז זה אבא שלך שהיה מאושפז." נזכר חמי, "רבת איתם והסתלקת מהמיון בלי מעיל בגלל הפה הגדול של הגיס שלך... היו זמנים." נאנח חמי, ושאל את רוני אם יש לו די כסף, ואם לא קר לו.

"נשארת אותה פולניה דאגנית." חייך רוני, "ואני בסדר גמור, תודה מנחם." אמר ויצא מהמכונית וחמי אחריו. הם התחבקו, אמנם חיבוק חברי קצר, אבל בכל זאת... ואז רוני הפנה אלינו את גבו והלך לדרכו, ממהר לעבר בית החולים בצעדים גמישים וחינניים של רקדן. בנצי הביט בגבו המתרחק בערגה נוגעת ללב ולא הניע את רכבו עד שרוני נעלם מעיניו בעיקול הדרך.

חמי הדריך את בנצי איך להגיע לצ'ק פוסט, וכשהגענו ביקש ממנו לפנות לקניון התת קרקעי של לב המפרץ שם השארנו את מכוניתו.

"לב המפרץ?" התפלא בנצי, "איפה זה?" הביט סביבו.

"הנה, פה, הקניון הזה עם הציפוי הכתום והפוסטרים הגדולים של הסרטים."

"אבל כתוב עליו סינמול." השתומם בנצי.

"כן, אבל כשבנו אותו בעשור האחרון של המאה הקודמת קראו לו לב המפרץ. בהתחלה הוא היה קטן יותר, ועל החזית שלו היה ציפוי דקורטיבי של ריבועים ירוקים. נכון שמאז הוסיפו לו עוד אגף עם בתי קולנוע, ושינו לו את הצבע ואת השם, אבל  אנחנו הצפוניים שמרניים ולא מחליפים שמות כל כך מהר, עובדה שכולם קוראים לו עדיין לב המפרץ." הסביר חמי.

"נכון, הם שמרנים פה בצפון." הסכמתי עם חמי, ואחר כך כנראה בגלל התשישות שנפלה עלי בגלל השעה המאוחרת והיום הארוך, אווררתי בגלוי את הכעסים והתסכול שכבשתי מזה מספר שעות, "הנה, קח לדוגמא את צומת הצריף שנקראת ככה כי פעם, בתקופת המנדט, עמד שם צריף. כיום לא נשאר ממנו אפילו קרש אחד לרפואה, אבל עדיין קוראים לצומת על שמו, ואם הצפוניים האלה שומרים על שם יותר משישים שנה אז בטח שהם לא ממהרים להחליף בן זוג כל כך מהר. תראה את חמי ורוני. הם נפרדו לפני יותר משנה, אבל כמו שאתה רואה הם עדיין..."

"זה מספיק בועז." נכנס חמי לדברי בקול קר ופסקני, "אתה עייף מהיום הארוך שעבר עליך ולכן אתה מדבר שטויות, די עם זה."

"גם אתה די עם זה." החזרתי לו תשובה ילדותית, והשענתי את מצחי על שמשת החלון הקרירה בתקווה לצנן את מצחי הלוהט.

בינתיים הגענו לכניסה לחניון ובמכונית השתררה שתיקה מביכה שבמהלכה בדק השומר המנומנם את תא המטען של המכונית, ואז הרים את המחסום ומכוניתו של בנצי גלשה לאיטה פנימה, והתנהלה באיטיות זהירה בין טורי מכוניות חונות. עדיין שותקים עברנו מאזור החניה מס' אחד שסומן בציורים של פיטר פן בצבע חום לאזור מספר שתיים של פיטר פן הירוק, ומשם למספר שלוש שבו לבש פיטר פן צבע כחול.

"הנה, פה המכונית שלי." הפר חמי את השתיקה המביכה, "אחרי שתוריד אותנו תמשיך הלאה, תצא מהחניון, תפנה ימינה במעגל התנועה, תצא לכביש הראשי ותיסע למנהרות הכרמל ותוך כמה דקות ושישה וחצי שקלים תהיה על כביש החוף בכיוון תל אביב.

"נהדר." אמר בנצי והחניק פיהוק, "אבל אני נורא עייף, אני חושב שאני אתפוס כמה דקות שינה לפני שאני חוזר הביתה."

"אתה עובד מחר?" שאלתי, "מחר זה ערב יום הזיכרון אם שכחת."

"לא, עשיתי גשר ולקחתי חופש עד השבוע הבא. חשבתי לבלות את יום העצמאות עם רוני, אבל אני מתאר לעצמי שבגלל המצב של אימא שלו זה כבר לא יקרה." אמר בנצי בצער.

"תתפלא, אבל אימא של רוני מסוגלת לגלות כושר התאוששות מפליא ברגע שמתחשק לה." העיר חמי בחמצמצות, "ובדרך כלל הנס הרפואי הזה קורה כשרוני נמצא בסביבה."

"אתה חושב שהיא מעמידה פנים שהיא חולה כדי שהוא יבוא לבקר אותה?" תהה בנצי בתמימות.

"אין לי מושג מה בדיוק המצב הבריאותי של העיראקית המשוגעת הזו ומה גורם לה לקבל התקף קוצר נשימה. יש לי חשדות משלי, אבל אני לא יכול להוכיח כלום, ומאחר שכיום, למרות ההערות הנבזיות של בועז, אנחנו כבר לא יחד, זה לא מעניין אותי במיוחד." אמר חמי בקרירות מרושעת שגרמה לי להתכווץ מבושה.

"אני מבין." אמר בנצי, נבוך מאוד. לא יכולתי להאשים אותו - אין דבר פחות נעים מאשר להיקלע למריבה בין בני זוג שאתה לא מכיר היטב, חוץ אולי מאשר להיות עד למריבה בין בני זוג שאתה כן מכיר טוב.

"לא, אתה לא מבין." פסק חמי, שגם הוא בטח היה עייף ועצבני אחרי היום הזה וכנראה שגם לו התחשק לאוורר קצת כעסים ותסכולים, "אבל אם תמשיך להסתובב עם אהרון עוד תבין. לטובתך אני מקווה שאתה לא לוקח אותו יותר מידי ברצינות."

"אהה... האמת שאני כן." הודה בנצי.

"משתתף בצערך." הפטיר חמי בציניות, יצא ממכוניתו והתמתח באנחה, "הגב שלי הרוס, ישבתי יותר מידי זמן." אמר ורכן קדימה, נוגע בקצות אצבעותיו ברצפה.

בנצי יצא גם הוא, נעמד לצידו של חמי השעין את כפות ידיו על המכונית וקימר את גבו בגניחה, "מזמן לא נהגתי כל כך הרבה, כולי מכווץ." התלונן, "אני זקן מידי להתרוצץ בשעות כאלה בחוץ." הוסיף והצטחק בהתנצלות.

למראה השנים גם לי כאב פתאום הגב, יצאתי מרכבו של בנצי, רכנתי קדימה, הנחתי ידי על הקיר וכמו שלימדה אותי פעם המורה לפילאטיס התחלתי למתוח את שרירי גבי ואת שרירי הרגלים. הייתי נוקשה לגמרי וזה כאב מאוד, התגעגעתי למקלחת חמה, למיטה רכה ולכפות ידיו המפנקות של חמי על גופי. "בן כמה אתה בנצי?" פניתי אליו, מתעלם מחמי שהמשיך בכפיפות שלו, מתעלם ממני. 

"בן ארבעים ושבע וחצי." חייך בנצי את חיוכו הנבוך והמתנצל.

"רוני אמר שאתה גרוש."

"כן, אני... אה... התחתנתי כי למרות שתמיד ידעתי שאני נמשך גם לגברים התאהבתי לגמרי באשתי, וחוץ מזה רציתי מאוד ילדים, ובאמת יש לי ילדים נהדרים, אבל אחרי שהם גדלו קצת התחלתי לבגוד בה עם גברים למרות שאהבתי אותה מאוד, אני עדיין אוהב... גברים היו רק בשביל הסקס, הצלחתי לחיות חיים כפולים כמעט עשר שנים, אבל בסוף היא עלתה עלי והנישואים שלנו נגמרו בפיצוץ גועלי, ומאז שהתגרשתי לפני שנתיים אני מנסה... אני רוצה... אני חופר לכם נכון?"

"כן, קצת אבל זה בסדר, למי תחפור אם לא לנו?" חייך אליו חמי בחביבות והחיוך שלו החם והמבין הקיף לא רק את בנצי אלא גם אותי, וכל הטינה שחשתי כלפיו נעלמה. החזרתי לו חיוך ונשענתי עליו בהכרת תודה כשהוא החל לעסות את כתפי בעוד בנצי ממשיך לשפוך לפנינו את ליבו.

"לא טוב לי לבד, אני רגיל לחיות בזוגיות, ובגילי לחיות אצל ההורים זה פשוט פתטי, ורוני... אני יודע שהוא הרבה יותר צעיר ממני אבל ברגע שראיתי אותו אני... הוא פשוט מוצא חן בעיני." סיכם.

"אני מקווה בשבילך," אמר חמי, "שתמצא מישהו שמתאים לך יותר, וזה לא רק בגלל הבדל הגילים ביניכם, כבר ראיתי זוגות שיש ביניהם הבדל של יותר מעשרים שנה שחיים יפה יחד, אבל הבעיה עם אהרון היא לא הגיל... חוץ מזה שקשה לו להשלים עם זה שהוא הומו בגלל המשפחה הדתית שלו, יש לאהרון גם הפרעת קשב וריכוז... אני בטוח ששמת לב שיש לו סיכות בתחת."

"כן, אבל אני דווקא אוהב את זה שהוא תזזיתי כזה, אין אצלו רגע דל."

חמי חייך, "בהחלט, רוני בחור מדהים, אבל יש לו המון מרץ וזה לא מתאים לכל אחד. צריך המון סבלנות כדי להסתדר איתו, ואני מודה, אני לא הצלחתי. ניסיתי שבע שנים ובסוף נשברתי, אבל אולי בן אדם כמוך שכבר היה נשוי וגידל ילדים כן יצליח?"

בנצי שתק ורק משך בכתפיו וחייך, ואחר כך שוב פיהק, ואמר שהוא צריך לצאת לדרך כי כבר נורא מאוחר, ואולי כדאי שישיג כוס קפה? קצת קפאין היה עוזר לו להתעורר.

"אולי, במקום לנסוע כשאתה כל כך עייף תבוא לישון אצלנו הלילה? יש לנו מספיק מקום." הצעתי לבנצי, בעיקר מתוך נימוס, אבל להפתעתי, אחרי עוד כמה פיהוקים, הוא החליט שאולי באמת עדיף לא לנהוג חזרה למרכז כשהוא כל כך עייף, ואולי, אם הוא יישאר בצפון, יהיה לו סיכוי לפגוש את רוני מחר ואפילו להחזיר אותו לנתניה? בתנאי שמצבה של אימא שלו ישתפר כמובן.

 

למחרת בבוקר היינו חייבים ללכת לעבודה, ולמרות העייפות קמנו בשש בבוקר, בעצם חמי קם, וגרר אותי מהמיטה, וכבר בשבע בבוקר יצאנו, משאירים את האורח שלנו כשהוא נוחר רכות על הספה.

השארנו לו פתק על שולחן האוכל עם הוראות לנעול ולהשאיר את המפתח בארון החשמל כשהוא עוזב, ואחרי שאספנו את נמרוד מבית סבתא והורדנו אותו בגן נסענו לעבודה.

"אתה רוצה לרדת ברחוב כדי שלא יראו שהגענו יחד?" שאל חמי לפני שהפנה את מכוניתו למגרש החנייה.

"שיראו, למי אכפת?" פיהקתי. ישנתי מעט מידי וראשי היה כבד מעייפות וממחשבות מטרידות שהציקו לי.

"לי בטח לא, אבל חשבתי שאתה מעדיף שלא ידעו עלינו בעבודה."

"מה שאני מעדיף זה לא להיות ברירת המחדל שלך." העזתי לבטא את מה שהעיק עלי מהרגע שרוני שב וצץ בחיינו.

"בועז די, אתה לא ברירת מחדל." אמר חמי בטון הסבלני בו פנה לבנו הקטן כשהיה עצבני, והחנה את מכוניתו בסוף מגרש החנייה, מתחת לעץ אלון עבות אחד שהסתיר אותה מעיני מי שאולי מסתכל עלינו מהספרייה.

"לפחות אל תשקר, ראיתי איך חיבקת אותו." התרגזתי, הוא באמת חושב שאני תינוק שלא מבין כלום?

"זה היה חיבוק עידוד ידידותי לחבר טוב שהלך לבקר את אימא שלו בטיפול נמרץ." הסביר חמי, ממשיך להיות סבלני בצורה מרגיזה.

"אז אתה כבר לא אוהב אותו?" חקרתי, מתבייש, אבל עם זאת חש כפוי להמשיך לחטט ולהציק.

חמי הניח את כפו על ברכי וסוף סוף התחיל לדבר איתי כמו אל בן אדם מבוגר. "בועז, תקשיב, אני מבין שאתה מעדיף שלא נהיה בקשר בכלל, גם אני מעדיף שהוא יחיה ביבשת אחרת, אבל יש לנו המון היסטוריה משותפת, ולמרות הכל עדיין אכפת לי ממנו. אני לא מבין למה אני צריך להתנצל על זה כל פעם מחדש." הוא נשמע עצוב ועייף וליבי התמלא חרטה. גם לו קשה וגם הוא בטח עייף, למה אני חופר לו ומציק לו ככה?

"אתה צודק." הנחתי את ידי על ידו ולחצתי עליה בעדינות, "מצטער."

"זה בסדר, אקסים זה עניין מעצבן, אני יודע."

"והאקס שלך מעצבן במיוחד, איך זה שהוא שוב בארץ?"

"אני באמת לא יודע, חשבתי שטוב לו שם, אבל יכול להיות שהוא סתם שיקר, ואולי פיטרו אותו? הכל יכול להיות עם הבחור הזה." הוא נאנח ושינה נושא, "תגיד, מה אנחנו עושים ביום העצמאות?"

"רואים זיקוקים ולמחרת עושים על האש, כמו כולם?"

חמי העווה את פניו, "אני לא אוהב זיקוקים, הרעש שלהם מעצבן אותי ומזכיר לי את מלחמת לבנון, ואני גם לא משתגע על מנגל. אני לא אוהב לאכול כל כך הרבה בשר ועוד בחוץ..." הוא העווה את פניו, "האמת שאני מעדיף לאכול ליד שולחן עם סכין ומזלג."

"כן, האמת שגם אני." הודיתי, "בחיי, אנחנו כאלה הומואים."

"לגמרי." הסכים חמי, ושנינו הבטנו זה בזה וצחקנו, ואחר כך הלכנו לעבודה בלב קל, מצפצפים על כל מי שעלול היה להסיק מסקנות מכך שהגענו יחד לספרייה.

שלום שלום, ואל תבוא לי בחלום

מקום העבודה שלי ושל חמי הוא יותר מסתם ספרייה ציבורית. הוא היכל תרבות העומד במרכז גן ציבורי גדול שכולל שתי קומות ומרתף. חוץ מספרייה גדולה המתפרשת על שתי קומות יש לנו אולם הרצאות, ואולם קולנוע קטן ומשוכלל מאוד, גלריה לאמנות, ובקומת המרתף יש חנות לספרים משומשים. ממש בפינת המרתף, בקצה המסדרון, מאחורי השירותים, מצטנע מחסן כלים שבפינתו יש לחמי שולחן כתיבה עם מחשב וטלפון, ולצידו ארון מגרות חבוט ממתכת. חמי מכנה את הפינה העלובה הזו המשרד שלי, וממנה הוא מנהל את כל תחזוקת היכל התרבות והגן המקיף אותו, ועושה זאת בהצלחה כנראה, עובדה שכולם מרוצים ממנו וקוראים לו לפתור כל בעיה, קטנה כגדולה.

אני לעומתו עובד בספריית העיון היפה והחדישה השוכנת בקומה השנייה החדשה והמרווחת. יש לי שולחן עץ נאה שממנו אני יכול להשקיף על כל הספרייה שמתהדרת בשטיח מקיר לקיר, בפינת מחשבים משוכללת, ובשורת חלונות ענקיים מהם נשקף נוף נפלא של כל הקריה. ממקום מושבי אפשר להבחין בבית הספר התיכון ולצידו מזדקר המבנה הענקי של הברכה המקורה, שבגלל בריחת הקבלן באמצע העבודה נשאר בנוי למחצה. סביבם רואים עצי אלון עבותים, וביניהם מבצבצים גגות רעפים אדומים. מצד אחד משתפל עמק יזרעאל, ומהצד השני מכחיל רכס הרי הכרמל. מי שטורח לקום ולהביט דרך החלון הענקי יכול לראות בימים בהירים אפילו את מגדל הפיקוח של בסיס רמת דוד. גם הקיר החיצוני של המבואה הענקית של ספריית העיון, המשמשת לפעמים כגלריה ולפעמים כאולם הרצאות, בנוי כולו מזכוכית ודרכו אפשר לראות את הגן הגדול והירוק המקיף את היכל התרבות, ואת האנדרטה הניצבת בקצה רחבת גרנוליט ענקית שמתחתיה נמתח הכביש המוביל לחיפה. ביום טוב אפשר לראות את הלבניות של חברת חשמל מזדקרות על רקע מפרץ חיפה.

לחמי לא אכפת שהמשרד שלו קטן ומכוער, ונטול חלונות, הוא שוהה בו מעט מאוד ורוב הזמן הוא מתרוצץ בכל רחבי הבניין. תפקידו כולל גם פיקוח על הגננים שמטפחים את המדשאה והגן, כך שהוא זוכה לראות נוף בשפע ולנשום הרבה אוויר צח, בתנאי שנושבת רוח מערבית שמרחיקה מאיתנו את ריחות אזור התעשייה, ואת ניחוחות הזבל מהרפת וממגדלי התחמיץ של קיבוץ שער העמקים. למרות שאנחנו עובדים באותו מקום אני רואה אותו לעיתים רחוקות מאוד בשעות העבודה. בדרך כלל אנחנו נפגשים בהפסקת הצהרים במטבחון הקטן שנמצא בירכתי ספריית ההשאלה, שותים משהו, אוכלים כריך, מקשקשים קצת, וחוזרים איש לעבודתו.

בערב יום הזיכרון, היום שאחרי הטיול לתל אביב, לא ראיתי את חמי במשך כל שעות הבוקר, והוא גם לא הגיע לאכול צהרים. נורית אמרה שהוא היה פה לפני רגע, אבל מישהו התקשר אליו והוא יצא החוצה לדבר. הנהנתי, שווה נפש לכאורה, בלעתי את הכריך בשני ביסים, שתיתי את הנס קפה שלי במהירות, מלמלתי משהו על המון עבודת קטלוג דחופה שמחכה לי, והלכתי לחפש את חמי. מצאתי אותו בקצה המעבר שמוביל מהכניסה הראשית אל מגרש החנייה. המעבר האפלולי שקוע למחצה באדמה ובקצהו, בדיוק במקום בו הוא מתעקל קלות לעבר מגרש החנייה מתפרקד פילדנדרום מונסטרה קשיש שבגלל האור הקלוש וההגנה מהרוח שמספק לו שיפוע הגבעה, גדל לממדי ענק.

העלים הענקיים - הם תמיד הזכירו לי כפות ידיים ענקיות וירוקות - הסתירו אותי מעיניו של חמי שהיה שקוע בשיחה שממנה שמעתי רק את הצד שלו. "יכולת להזהיר אותי קודם כושי..."

"הייתי בטוח שטוב לך שם, שאתה מרוצה ומרוויח כסף טוב..."

"כן, כסף זה לא הכל בחיים, אבל..."

"אתה יודע מה הבעיה שלך אהרון? הבעיה שלך היא שאתה ילד מפונק, גם בגיל עשרים ושבע אתה עדיין קשור לסנור של אימא."

"מה אתה משווה את נתניה לטקסס? ואם כבר מדברים על נתניה, אז מה זה הקטע הדפוק שלך עם הבנצי הזה?"

"אל תגיד לי סתם, נכון, הבן אדם מבוגר ממך בעשרים שנה, אבל הוא יצא רק עכשיו מתחת לחצאית של אשתו...תודה, אתה מטריף אותו בכוונה ונהנה מכל רגע!"

"אני מאמין לך שלא עשית כלום כושי, אבל הרי אני מכיר אותך, מספיק שאתה נושם וכבר יש צרות ובלגנים."

"אל תגיד לי מה זו אשמתי, זו אשמתך כי אתה אף פעם לא חושב שני צעדים קדימה." רעם חמי, והתשובה שענה לו רוני העלתה את חמתו כל כך עד שהתחיל לצעוק מרוב כעס, "אני מקנא? היית מת!"

"שתוק כבר, חוצפן אחד! ואל תגיד לי מה להגיד, אני כן אגיד אף פעם כי אני צודק, וחוץ מזה אנחנו כבר לא זוג ולכן..."

"לא, אנחנו לא זוג יותר כושי, מתי תכניס את זה לראש הדפוק שלך?"

"כן, עכשיו הוא הבן זוג שלי, ותשמור על הפה שלך כשאתה מדבר עליו..."

"לא עסקך אם אני אוהב אותו או לא, ואני לא מתכוון לדבר איתך על מה אנחנו עושים או לא עושים במיטה."

"או. קי. אז נניח שאתה צודק והוא סתם אחד, והוא משעמם אותי, אז מה? אני מעדיף להשתעמם איתו מאשר להיטרף בגללך."

"כן, בדיוק, אני בהחלט נטרף בגללך, אפילו עכשיו, כשאנחנו כבר לא יחד, אתה מביא לי את הקריזה."

"כן, בדיוק, ושתדע שנמאס לי, נמאס לי לדהור ברכבת השדים הזו שעשית מהחיים שלי... תכניס את זה לראש הדפוק שלך, זה לא מתאים לי יותר, אני זקן מידי ועייף מידי, בטח עכשיו, כשיש לי ילד לגדל."

"לא, די! לא מוכן לשמוע יותר, שיהיו לך חיים טובים ומאושרים אהרון, ורפואה שלמה לאימא שלך."

"כן, אני מקבל את ההתנצלות שלך, אבל מצטער אהרון, זה מעט מידי ומאוחר מידי. אני כבר לא שם יותר, ביי אהרון, שלום שלום ואל תבוא לי בחלום." סיים חמי את השיחה בתקיפות, הסתובב, ראה אותי עומד ומביט בו ונבהל. "כמה זמן אתה עומד פה?"

"מספיק ודי." השבתי ביובש, מבפנים רעדתי כולי מעלבון ומצער, אבל שמרתי על פאסון, לא בכיתי לא צעקתי... הייתי לגמרי קול.

"בועז, תקשיב..." ניסה חמי לגעת בכתפי, "אני מקווה שלא שמעת משהו שהעליב אותך, אבל גם אם כן אז אני מבקש שתזכור שלא שופטים אדם בשעת כעסו." באור האפלולי הירקרק של המעבר המחופה עלווה ירוקה נראו פניו מותשים ועצובים. "הוא עצבן אותי נורא, דיברתי מתוך כעס ולא בדיוק שקלתי מילים, ואני מקווה ש..."

"אז זה לא נכון? אני לא משעמם אותך?" ניסיתי להישמע אירוני ומלגלג, ולהפגין אדישות, אבל יש לי הרגשה שלא ממש הצלחתי.

"כמובן שלא, אני נראה לך משועמם?" מחה חמי, והתיישב בלאות על החומה שנמתחה לאורך שולי המעבר.

"לא, מאז שרוני חזר לארץ אתה כבר בהחלט לא משועמם." התזתי ברשעות, נדהם כמה אני נשמע דומה לאימא שלי בשעת כעסה. היה משהו טרופי מרגיע במעבר השקוע שהתפתל בין שרכים ועצי בננה ענקיים, קשה היה להמשיך לכעוס ולהיעלב ברצינות באפלולית הרכה הירקרקת הזו, וחמי נראה מותש ומרוט כל כך, יש גברים שזיפים הולמים אותם ויש כאלה שפשוט אסור להם להתרשל בגילוח, הם נראים כמו פושעים נמלטים, וחמי על עורו הלבן ושערו הכהה היה אחד מהם. התיישבתי לצידו על החומה ועברתי לדבר בנימה רכה יותר. "אולי באמת כדאי שתחזור אליו מנחם? כי אנחנו, אני ואתה, כנראה שכבר לא." הודעתי לו, וברחתי משם לבכות בשקט בשירותים. אחרי שהשתלטתי על עצמי חזרתי לעבודה, וניסיתי להירגע ולהתרכז בקטלוג ספרים, אבל כל פעם שמישהו נכנס לספריית העיון הלב שלי ביצע סלטה לאחור, רומס את קיבתי שהתכווצה ולחצה בתגובה על עמוד השדרה שלי, שכדרכו הכאיב לי בעיקר בצד ימין, שולח חיצי כאב מהצד הימני של עכוזי עד לקרסול.

אחרי כשעה חמי עלה במדרגות לקומה שלי והציץ אלי מהפתח, אבל בדיוק אז הייתי עסוק עם קשיש טרחן אחד שחיפש מילון רוסי-עברי. חמי נופף אלי וחייך בתקווה. במקום לחייך חזרה הקשיתי את ליבי, השתמטתי ממבטו והחמצתי פנים. ראיתי את כתפיו נשמטות באכזבה לפני שהוא הסתלק, והתאפקתי לא לרוץ בעקבותיו. אל תהיה הומואית עלובה כזאת נזפתי בעצמי, שמעת איך הוא קרא לך משעמם? תהיה פעם אחת בחייך גבר, לא השפילו אותך מספיק בחיים? הזכרתי לעצמי, והמשכתי לענות לשאלות המציקות של הטרחן הקשיש שלדעתי לא היה זקוק למילון, אלא למישהו לדבר איתו. קצת לפני ארבע אחרי הצהרים חמי שרבב שוב את ראשו לספרייה שלי, הפעם מהמעלית, ושאל עד מתי אני עובד היום.

"עד שש, ואחר כך אני הולך הביתה." השבתי בקרירות, ואז נכנסו למעלית שתי תלמידות תיכון שמנמנות וצחקקניות שעדיף אם היו משתמשות במדרגות, ושאלו מה קורה ומתי יורדים? וחמי נאנח ונסוג פנימה. הבנות נכנסו אחריו והמעלית ירדה למטה. העפתי מבט בשעון וידעתי שהיום כבר לא אראה אותו יותר. הוא היה חייב לרוץ לקחת את נמרוד מהגן, ורוב הסיכויים שהוא יהיה עסוק עם הילד עד שמונה בערב לפחות. החלטתי שאתקשר אליו בתשע בערב, וגמרתי אומר שאם הוא יצליח להתנצל בצורה משכנעת אולי אפילו אקפוץ אליו לביקור, אבל מיד כשנכנסתי לדירתי המאובקת והמוזנחת הטלפון שלי צלצל, ולתדהמתי ולאכזבתי זה לא היה חמי אלא יגאל, בעלה של דפנה אחותי.

"מה קורה יגאל, מה נשמע אצלכם?"

"הכל בסדר, עוד מעט אנחנו הולכים עם אימא לטקס יום הזיכרון." השיב יגאל שהיה אח שכול, ורק אז נזכרתי שהיום ערב יום הזיכרון, ומחר יום הזיכרון, ואחר כך יהיה יום העצמאות, וזו הסיבה שבכל פינה של הקריה רואים דגלי ישראל מתנפנפים, ולכן חמי טרח מאז יום השואה והקים יחד עם עוד כמה פועלים במה מקרשים ברחבת הגרנוליט שמול האנדרטה, "ומה אצלך?"

"הכל בסדר, הדירה שלי ממש ליד האנדרטה הראשית של הקריה, אני אוכל לראות את הטקס בלי לצאת מהבית." השבתי, תוהה אם חמי יהיה בטקס, ואם כן, אצל מי הוא ישאיר את הילד?

"אז מה, לא תלך?" שאל יגאל בתמימות.

"כן, בטח שאני אלך." שיקרתי, "מה שלום דפנה?"

"בסדר, כבר לא כל כך כועסת עליך, אבל לא בגלל זה התקשרתי, התקשרתי כי רציתי לספר לך שנדמה לי שרביב חיפש אותך."

כאילו לא כאב לי מספיק... "רביב, אתה בטוח?" שאלתי וצנחתי על כיסא.

"האמת, לא. בגלל זה אמרתי שנדמה לי, התקשר מישהו שלא הזדהה ושאל איפה אתה ולמה אתה לא עונה לטלפון."

"ו... מה ענית?"

"שעברת דירה ואתה גר עכשיו במקום אחר, ושהחלפת את מספר הנייד שלך, ואם הוא רוצה יותר פרטים שיגיד לי מי הוא, ואני אשאל אותך אם אתה מסכים לתת את הפרטים שלך, או שפשוט ישאיר לי את המספר שלו ואני אעביר אותו אליך."

"נו ו... מה הוא ענה?"

"לא ענה. סגר, ולפני שתשאל הוא התקשר ממספר חסוי."

"אז למה אתה חושב שזה היה רביב, יצא לך בכלל לדבר איתו אי פעם?"

"כן, בטח. דיברנו פעם פעמים כשעזרתי לך לעבור מהדירה שלו לחור ההוא ביפו, זוכר?"

"אל תזכיר לי, יש דברים שעדיף לשכוח. במחיר ששילמתי עבור החור ההוא אני יכול לשכור פה וילה שלמה."

"בחייך, מה תעשה עם וילה?" גיחך יגאל, ואז שמעתי את אחותי צורחת עליו שיפסיק לקשקש ויתלבש כבר, והוא נאנח, אמר שלום ולהתראות, וסגר.

דקה אחר כך נקש חמי על דלת דירתי ונכנס, נושא את נמרוד המנומנם בזרועותיו.

"תשמע בועז, אני יודע שאתה כועס והכל, אבל תעשה לי טובה, אין לי סידור לילד ובגלל התאונה שקרתה בהר הרצל לחיילת המסכנה הזו נורית נכנסה להיסטריה ועושה לי את המוות, אני חייב ללכת לבדוק כל מיני דברים כדי להרגיע אותה. אימא שלי נסעה לטקס בקריות, ובעלת הבית שלי חלתה בשפעת, ואורה חוזרת רק מחרתיים, ואין לי אף אחת שתשמור על נמרוד כי כל הבנות של כתה י"ב הולכות לטקס ו..." הוא נעצר כדי לנשום והושיט לי את נמרוד. לקחתי אותו בזרועותיי, מתענג על משאו החמים של הראש שהילד הניח על כתפי. "הוא נורא חם, יכול להיות שהוא חולה?"

"יש מצב, אבל אל תתרגש, ילדים מקבלים חום מכל שטות." חמי הניח על השולחן תיק בד כחול ותפוח, מקושט באפליקציות של כדורים ופטריות צבעוניות, אמר שיש שם כל מה שצריך, ושהוא מקווה שאסתדר עד אחרי הטקס, והוא מודה לי תודה ענקית מקרב לב, והוא יהיה אסיר תודה לי לנצח, והסתלק.