8. אב הבית

טיפוס

"לאט לאט, החיפזון מהשטן." הניח חמי יד מרגיעה על ברכי, מונע ממני לזנק מיד החוצה, לנסוע להרצליה, לתפוס שם את רביב, הרמאי הנבזה הזה שהשתמש בתמונות שלי, ולעשות בו שפטים.

"אל תבלבל את המוח, אני חייב לדבר עם רביב ולשאול אותו... אני חייב לברר..."

"מאין לך שרביב פרסם את הפרופיל הזה? אולי מישהו גנב ממנו את הנייד עם התמונות שלך? מישהו שבכלל לא יודע מי אתה?"

"אין מצב, רק אנשים שמכירים אותי קוראים לי בוזי, זה בטח הוא."

"מה דעתך להתקשר לשם לפני שאתה נוסע?"

"יש לך את המספר? אבל מה אני אגיד? הוא מיד יכיר את הקול שלי, אולי אתה תתקשר?"

"אין בעיות." שלף חמי פתק והתחיל לחייג, "ואגב, לפי הרישומים של משרד הפנים הכתובת הזו שייכת למשפחת הרשקוביץ שכוללת את שלומי וטליה הרשקוביץ ואת איתי, הבן הקטן שלהם."

"טליה?" נדהמתי, "אתה בטוח? לא, זה בטח צירוף מקרים."

"מה צירוף מקרים?" הפסיק חמי לחייג, ונעץ בי מבט משתומם.

"לבחורה שרביב היה אתה, זו שבגללה נפרדנו, קראו טליה. גם אחרי שחזרנו להיות יזיזים היא תמיד הייתה בסביבה, ורביב טען תמיד שהיא בת הזוג שלו, ושיום אחד הם יתחתנו."

"וואלה? זה היה לפני הזיון אתך או אחריו?" לגלג חמי והמחשבה שאולי הוא קצת מקנא שמחה אותי.

"איך לפעמים, אבל עד כמה שאני זוכר לא קראו לה הרשקוביץ, ובטח שלא היה לה ילד. אולי היא התחתנה וילדה ילד בינתיים?"

"ואולי זו בכלל לא הטליה הזו אלא טליה אחרת?" הניח חמי את הטלפון מידו, "יצא לך לפגוש אותה? אתה יודע איך היא נראית?"

"כן, פגשתי אותה לא פעם. היא הייתה המלצרית בפאב ליד הדירה שלנו, ככה רביב הכיר אותה. בחורה נחמדה דווקא, קצת שמנמונת, אבל חמודה, ופאג האג מושבעת, מאלו שנורא אוהבות מסיבות של גייז ומתה על האירוויזיון. כמובן שאחרי שגיליתי שהיא ורביב... לא יכולתי להמשיך לגור שם אחרי שגיליתי שהם היו יחד במיטה שלנו, ובטח שלא נכנסתי יותר לפאב. נפרדתי ממנו ועברתי למקום אחר, אבל בכל זאת פגשתי אותה פה ושם במועדונים, בדרך כלל צמודה לרביב. הוא אמר שהם מנהלים יחסים פתוחים, וממש לא אכפת לה שאני נפגש איתו לפעמים, ואין לה התנגדות שניסע יחד לברלין אבל לפי איך שהיא הייתה מסתכלת עלי ולא אומרת לי שלום

כשכן יצא לנו להיפגש הייתה לי הרגשה שהיא שונאת אותי, והאמת, אני לא יכול להאשים אותה." 

"אם ככה כדאי שתתקשר ותברר קודם אם זו אותה טליה?"

"ונניח שזו באמת אותה אחת, מה אז?"

"אל תגיד כלום על הפרופיל של בוזי באטרף, רק תישאל אותה אם היא יודעת איפה רביב."

"ואם היא תגיד שאין לה מושג ומה אני מבלבל לה את המוח, מה אז?"

"לא יודע בועז, תנסה לא לגלות לה שאתה יודע איפה היא גרה בגלל הפרופיל באטרף, כי לעלות על הכתובת שלה לפי האי. פי. זה משהו שמותר רק לשוטרים לעשות, הבן דוד שלי עשה לי טובה ענקית בתנאי שאף אחד לא ידע, ואני ממש לא רוצה לסבך אותו בצרות."

"בסדר, אז אני אגיד לה שעליתי על הפרופיל של בוזי במקרה ופניתי לבלש פרטי, אבל חמי זה לא הגיוני, נניח שזו באמת טליה רגב שאני מכיר, למה שהיא תפרסם פרופיל של גבר באטרף עם התמונות שלי והכינוי שלי? מה יצא לה מזה שהיא תתחזה אלי?"

חמי קימט את מצחו ושקע במחשבה, "אולי גם היא מחפשת את רביב והפרופיל של בוזי הוא הפיתיון?"

הבטתי בו בהערכה, "זה נשמע הגיוני מאוד בתנאי שזו באמת אותה טליה."

"אם לא תתקשר לא תדע." הושיט לי חמי את הטלפון, "נו, תתקשר כבר." פקד עלי.

התקשרתי, ענה לי גבר רך דיבור שהפעיל מיד את הגיידאר שלי, "אפשר לדבר עם טליה?" שאלתי בנימוס.

"כן, היא פה, מי להגיד שרוצה אותה?" חקר אותי הגבר בעדינות מנומסת.

"בועז בן נתן... בוזי."

שנייה אחר כך טליה הייתה על הקו, "בוזי, זה אתה? אני לא מאמינה, איך מצאת אותי?"

"בעזרת חוקר פרטי."

"השתגעת? מה פתאום חוקר פרטי?" צעקה טליה, ודמותה, כמו שזכרתי אותה מאז, עלתה מיד מול עיני – קטנה, עגלגלה ומתולתלת, לבושה תמיד בבגדים צבעוניים והדוקים מידי, מאופרת בצורה יצירתית, המון עגילים על אוזן ימין, שפע טבעות על כל אצבע, כולל אצבעות הרגלים, מתנודדת על עקבים גבוהים, תמיד צוחקת ומשקשקת בתכשיטיה.

"אני השתגעתי? ומה איתך? מה פתאום פרסמת פרופיל שלי באטרף?"

שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו, ואז היא אמרה בקול מתוח, "אני מצטערת אם נפגעת אבל הייתה לי סיבה."

"מה, איזה סיבה יכולה להיות לך לפרסם תמונות ערום שלי במקום ציבורי?"

"אז זה באמת היית אתה שהגיב לי? לא הייתי בטוחה, ורק שתדע שמחקתי את הפרופיל, וגם אם לא הייתי מוחקת קיבלתי הודעה מאטרף שהם קיבלו עלי תלונה, אתה זה שהתלונן?"

"כן, בטח. בהתחלה חשבתי שרביב פרסם את הפרופיל הזה, אבל החוקר הפרטי ששכרתי עלה על הכתובת שלך לפי האי. פי. של הפרופיל."

"איך הוא הצליח לעשות את זה? חשבתי שרק המשטרה..."

"הוא לא פירט אבל אני יודע שיש לו קשרים. תגידי טליה, מה פתאום הלכת ועשית דבר פסיכי כזה, ומאיפה יש לך את התמונות שלי?"

"מהנייד של רביב, אני מצטערת אם נפגעת בועז, אבל הייתי חייבת לאתר אותו, ולא עלתה בדעתי דרך אחרת. אולי החוקר הפרטי שלך יוכל לעזור?"

"לא יודע, חוקר פרטי זה סיפור די יקר, יש לך כסף מיותר?"

"ממש לא."

"אפשר לדעת למה היה לך כל כך דחוף למצוא את רביב?"

"זה לא לטלפון."

"נו, בחייך טליה..."

"מצטערת, אם אתה רוצה לדבר על זה תיפגש איתי ונדבר, אני לא יכולה להסביר בטלפון כשהילד ובעלי מסתובבים לי פה בין הרגלים."

"טוב, בסדר, תגידי מקום ושעה ואני אבוא."

קבענו להיפגש מחר אחרי הצהרים בבית קפה בשדרת רוטשילד. לפני שסגרתי שאלתי אותה אם הילד הוא של רביב?

"כן, בטח, למה אתה חושב שאני מחפשת אותו?"

"ומה דעתו של בעלך על זה?"

"מי, שלומי? אל תצחיק אותי." ענתה בקול שופע בוז וסגרה.

סגרתי גם כן, ורק אז קלטתי שאני רועד ממתח. התיישבתי באנחה ומשכתי אלי את הברך הימנית, מנסה להקל על הכאב בירך ובישבן.

"היית ממש בסדר." שיבח אותי חמי, "נשמעת ממש כמו בלש פרטי מקצועי, אתה רוצה שאני אבוא אתך מחר לתל אביב?"

"כן, בבקשה, אני אודה לך מאוד, אבל מה תעשה עם נמרוד?"

"אני אבקש מאימא או מאחותי שישמרו עליו." הוא כרך יד חמה ומנחמת על כתפי, "היית נהדר, אני גאה בך חמוד."

אחרי ששקלנו את העניין החלטנו להשאיר את המכונית בחניון של לב המפרץ ולנסוע ברכבת שכמובן יצאה באיחור, אבל לא רציני, ובשעה שש אחרי הצהרים ישבנו מתוחים בבית הקפה בשדרות רוטשילד, נהנים מהשמש האביבית החמימה, שתינו קפוצ'ינו  - אני עם סוכרזית - ממתינים לטליה. היא הגיעה באיחור של רבע שעה, מתנשפת ומתנצלת, עמוסה בשקיות ובסלים, ונראתה שונה מאוד מהנערה הצחקקנית שזכרתי. היא שמנה, שערה המתולתל היה קצוץ קצר בתספורת מעשית, ולא היה שום איפור על פניה. במקום נעלי עקב היא נעלה סנדלי בריאות שטוחים ומכוערים ובגדיה היו רפויים ומרושלים. נעלמו העגילים והטבעות, ובמקומם הייתה על אצבעה רק טבעת נישואים פשוטה.

אחרי שהשיבה את נפשה בכוס מיץ תפוזים טבעי, וחיסלה חצי פרוסה ענקית של עוגת גבינה שהזמנו בשבילה, פרשה לפנינו טליה את סיפורה הקצר והעצוב. "תמיד אהבתי הומואים, ורביב הוא אהבת חיי, אני יודעת שהוא נמשך גם לגברים, אבל אתם זה רק סקס." היא הביטה בי בהתנצלות, "אל תיפגע בועז, הוא סיפר שהסקס אתך היה אדיר, ושהוא מאוד מחבב אותך, אבל רק אותי הוא אוהב באמת. הוא הבטיח לי שאחרי שאני אכנס להיריון נתחתן ונגדל יחד את הילד, ואחרי שנכנסתי להיריון הוא שמח מאוד ותכננו שאחרי שהוא יחזור מסוף השבוע בברלין נלך להירשם ברבנות ונחפש אולם, ובאמת, אחרי שהוא חזר..." היא נתנה עוד ביס גדול מהעוגה, ומחתה את פיה במפית, "התחלנו לעשות הכנות לחתונה, ואפילו נפגשנו עם הורי, ואז, אחרי כמה ימים, הוא פשוט נעלם. השאיר את הבגדים שלו ואת הנייד, כתב לי פתק קטן שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לעשות את זה, והוא מאחל לי כל טוב, לקח את האופנים שלי והסתלק. בימים הראשונים לא יכולתי להאמין שהוא עזב אותי ככה... הוא ידע שאני כבר בחודש החמישי, ושסיפרתי לכולם שאני מתחתנת, איך הוא היה יכול לעשות לי את זה? רק אחרי שבוע הבנתי שהוא כבר לא יחזור... לא ידעתי מה לעשות, אבל למזלי שלומי, שהוא חבר טוב מאוד שלי, ובגלל ההורים הפרימיטיביים שלו חייב להיות בארון, הציע לי שנתחתן, וככה גם יהיה לי בעל, וגם הוריו יעזבו אותו בשקט, אבל אף פעם לא שכחתי את רביב. ניסיתי, אבל לא הצלחתי, ואחרי שבר התחיל לקרוא לשלומי אבא חשבתי שאני פשוט משתגעת." היא מחתה דמעה וחיסלה את שארית העוגה בכמה ביסים בריאים, שטפה הכל בלגימת מיץ, אמרה שהיא חייבת לעשות דיאטה כי מאז הלידה היא נעשתה ממש פרה, והמשיכה וסיפרה איך לפני כחצי שנה היא נתקפה געגועים חזקים, בדקה את הנייד של רביב, מצאה שם את התמונות שלי, ורק אז הבינה למה הוא היה נוסע כל פעם לברלין דווקא. מחברים משותפים היא שמעה שאני גר עכשיו לבד בצפון, "אבל אני רואה שזה כבר לא נכון." שילחה חיוך מהוסס לעבר חמי שהשיב לה חיוך מעודד, ושיבח את כושר האבחנה שלה.

"אני תמיד יודעת מי ביחד, ומי גיי, נולדתי עם גיידאר מעולה." חייכה טליה, והודתה שיש לה חיבה גדולה להומואים, וממש לא אכפת לה להיות נשואה למישהו שמהצד יש לו גם גברים, אבל להיות נשואה להומו שלא נמשך בכלל לנשים... היא נאנחה ואמרה ששלומי ממש מותק, ואבא מצוין, נוח להם מאוד יחד, אבל היא מתגעגעת לרביב, והילד עוד מעט בן שנתיים, וכמה זמן אפשר לשקר לו? בסוף היא תצטרך לגלות לו מי אבא שלו...

"אתה בטוח שאתה לא יודע איפה הוא?" שאלה אותי בתחינה.

"לצערי לא, אבל איפה שהוא לא יהיה הוא כנראה לא גולש באטרף כי אחרת הוא בטח היה שם לב לפרופיל המזויף שלי."

"כן, כנראה שאתה צודק." היא נאנחה שוב, "אתה חושב שהוא מת?"

"אני מקווה שלא, אבל הכל יכול להיות. תגידי," הסתקרנתי, "היו פניות לפרופיל של בוזי_1982?"

"כן, די הרבה אפילו, אבל אף אחד מהן לא הייתה של רביב. תגיד בועז, מה בדיוק היה בביקור האחרון שלכם בברלין? קרה משהו מיוחד?"

"למה את שואלת?"

"סתם... אולי זה כלום, אבל היה לי רושם שמאז שהוא חזר רביב היה קצת מוטרד, לא רגוע כזה... מה היה שם?"

"אחרי בילוי בפאב הרגשתי מאוד לא טוב בגלל חומרים שלקחתי, ורביב די נבהל וקרא לאמבולנס, ובאמת אשפזו אותי לכמה ימים בבית חולים, אבל הוא לא נשאר איתי, הסתלק מיד אחרי שאמרו לו שאני מתאושש, ומאז לא ראיתי אותו יותר."

"ולי הוא לא סיפר כלום." אמרה טליה בעצב, "הביא לי שוקולד ובושם, ואמר שהכל בסדר, אבל ישר הרגשתי שקרה משהו רע." היא קמה והעמיסה על עצמה שוב את הסלים והשקיות שלה, "פעם בשבועיים שלושה אני משאירה את הקטן עם שלומי ומפרגנת לעצמי חצי יום בילוי בעיר הגדולה." סיפרה לנו, מחייכת חיוך נוגה, "ואחר כך אני חוזרת הביתה לילד וממשיכה להיות רעיה ואם משעממת. מצטערת אם הבכתי אותך עם התמונות האלה, ואם בכל זאת תשמע ממנו משהו תתקשר אלי, בסדר?" הבטחתי שאעשה את זה והיא הסתלקה בחיפזון לדרכה.

"מסכנה, איזה חיים יש לה, מאוהבת באחד ונשואה לאחר, ושניהם הומואים, לפחות נשאר לה הילד. תגיד, אתה הכרת את רביב טוב, הוא היה טיפוס שיעזוב אישה בהיריון וישכח ממנה ומהילד שלו?" שאל חמי.

"לא יודע, אולי." עניתי, אם כי בסתר ליבי ידעתי שהתשובה היא כן, רביב היה טיפוס כזה. 

 מוזיקה גברית

"אם אנחנו כבר בתל אביב, ואימא שלי מוכנה לארח את נמרוד עד מחר בבוקר, אז אולי ננצל את ההזדמנות לטייל קצת בתל אביב?" הציע חמי אחרי שטליה הסתלקה לדרכה.

"בסדר מבחינתי, לאן אתה רוצה ללכת?"

"שנים שלא הייתי בגן העצמאות, שמעתי ששיפצו אותו ושינו שם המון, בא לי לראות איך הוא נראה אחרי שחולדאי עיצב אותו מחדש."

"מה, עכשיו? אבל רק שמונה בערב, ובכלל, מה יש לך לחפש שם?"

"את יום אתמול כי עבר?" התבדח חמי בחיוך ולמרות שזו הייתה תשובה טיפשית לא יכולתי לא לחייך אליו חזרה בחיבה.

כן, יש לו תשובות קצת משונות לפעמים, אבל משום מה אני מחבב אותן ונהנה ממטבעות הלשון המיושנות שהוא תוקע פה ושם בשיחה. הוא כזאת תולעת ספרים לפעמים... אני בטוח שאם הוא היה הולך למבחן פסיכומטרי הוא היה עובר את הקטע של העברית בקלי קלות.

"טוב, אני לא יודע... אומרים שכיום אין שם יותר כמעט פעילות, בטח שלא בשעה כל כך מוקדמת."

"כן, שמעתי, וזה בסדר מבחינתי. אני כבר לא מחפש שום פעילות בגנים, כיום אני זקן מידי לזה, וגם כשהייתי צעיר העדפתי תמיד מיטה ומקלחת ליד."

"גם אני." הודיתי, למרות שתמיד מצאתי משהו מושך בקטע הזה של קרוזינג איטי לאורך השבילים. הציד כמו שקרא לזה רביב.

"אני גם די מבין למה עיריית תל אביב לא אוהבת שאנשים מזדיינים בחוץ, ומשאירים קונדומים משומשים בכל מקום." המשיך חמי באותו קו מחשבה, "אבל נחמד שיש מקום שכולם יודעים שבשעות מסוימות, אחרי שכל האזרחים ההגונים הולכים לישון עם אשתם, אפשר למצוא בחוץ גברים שמחפשים רק סקס."

"שמעתי שיש שם כיום פקחים של העירייה שנטפלים לכל מי שנראה להם חשוד."

"שיהיה, אני לא נראה חשוד." הכריז חמי בביטחון גמור של מי שרוב משפחתו משרתת במשטרה, ואף פעם לא נטפלו אליו שוטרים, או פקחים.

"ומה איתי, אני נראה חשוד לדעתך?"

הוא צחק, "כן, קצת, אבל זה בסדר, אתה איתי, יאללה, בוא נלך."

"מה, ברגל?" נבהלתי, "אבל זה נורא רחוק."

חמי קרא לי עצלן, ושאל למה אני מוכן להזיע בחדר כושר, אבל מתעצל לטייל ברחובות העיר העברית הראשונה? עד שהגענו לכיכר הבימה כבר נמאס לו מהתלונות שלי, עלינו על אוטובוס וירדנו מול מלון הילטון, עברנו את הכביש ונכנסנו לגן העצמאות ששיפוצו הסתיים בשנה שעברה. בגלל השיפוצים לא הייתי שם כבר למעלה משנתיים והופתעתי מהשינוי שחל בגן - הכל סביבנו היה גזום, מואר, מטופח ומצוחצח, לא נותרה פינה אחת מוזנחת לרפואה. "הכל נראה יפה מאוד." אמר חמי בעגמומיות, "סידרו פה ממש יופי, הנה פסל השלום, תראה כמה יפה האירו אותו, פעם ראשונה שאני רואה אותו כל כך טוב, ונהדר שסידרו שבילים מבטון, ויש דשא וצמחים, וכל כך הרבה אור, ממש יפה."

"אתה באמת חושב ככה?" נדהמתי.

חמי נאנח, "כן ולא. בתור אזרח משלם מיסים שהוא גם אבא וגם הומו שיצא מהארון וחי בזוגיות יציבה אני ממש שמח לראות כמה יפה שיפצו וסידרו פה הכל, אבל..." הוא שב ונאנח, "ברור שכיום אין לי כבר מה לחפש פה, בוא נחזור הביתה בועז."
התחלנו לרדת במדרגות לרחוב, ופתאום צפצף הנייד של חמי את הצפצוף המצחיק הזה שמעיד על קבלת מסרון. חמי מקבל מעט מאוד מסרונים, ואלה שהם לא ממני הם בדרך כלל רק פרסומות מרגיזות, ובכל זאת הוא הציץ במסך, ואז טרח ושלף את משקפיו, הרכיב אותן על חוטמו והציץ שוב, מצופף את גבותיו בריכוז.

"מה קרה?" תהיתי.

"קובי מבקש שאם אני עדיין בתל אביב שאתקשר אליו דחוף." השיב חמי בקול מודאג.

"קובי? מי זה קובי?"

"אחיו הגדול של רוני שממש לא דומה לו. הוא בחור ממש נחמד, ואם הוא לא היה סטרייט ונשוי... נו, סתם, מה אתה עושה פרצוף? אתה לא יודע מתי צוחקים אתך?"

"לא עשיתי פרצוף, רק נדמה לך." שיקרתי, כי כן עשיתי, וגם חמי שיקר קצת, כי אולי הוא התלוצץ, אבל לא לחינם אומרים שבכל צחוק יש משהו מהאמת.

חמי התקשר, אמר ערב טוב קובי, ושאל איך נודע לו שהוא בתל אביב?

"אה... התקשרת להורי..." חרדה נמסכה בקולו, "מה קרה? זה כושי? הוא בסדר?"

נצמדתי אל חמי, מצמיד את אוזני לכתפו כדי להטיב לשמוע את קולו המרוחק של קובי שבקע מהסלולרי, מספר איך אימא קיבלה התקף חריף מאוד, והיא מאושפזת בטיפול נמרץ ו...

"רוני יודע?"

"לא. הוא נסע לאיזה מועדון בתל אביב, ואנחנו לא מצליחים להשיג אותו, וחשבתי שאולי אתה..."

"רוני עדיין בארץ? חשבתי שהוא חזר לארצות הברית מיד אחרי החג."

"מה, אתה לא יודע שהוא החליט בסוף להישאר בארץ? המפקד שלו מרמת דוד, התימני הזה שעבר לעבוד בתע"ש, הציע לו עבודה נהדרת והוא החליט שהוא מעדיף להישאר בארץ."

"לא, לא ידעתי, ניסית להתקשר אליו?"

"הטלפון שלו כבוי, יש מצב שאתה..."

"קובי, אני מצטער, אבל תל אביב זו עיר גדולה, ויש בה המון מועדונים שהוא עלול להימצא בהם."

"במקרה אני יודע שזה מועדון של החבר'ה שלכם, ועד כמה שאני זוכר קוראים לו אדוניס, שמעתי את רוני מדבר עם מישהו על מסיבת דובים? לא, לא יכול להיות, כנראה שלא שמעתי טוב."

חמי גנח חרש, "כן קובי, בטח לא שמעת טוב."

"כן, חשבתי ככה, אבל אני די בטוח שאדוניס נמצא ברחוב הירקון, יש מצב שתגיע לשם ותגיד לו שאימא מאושפזת בטיפול נמרץ ברמב"ם, זה בקומה אחת, אבל בגלל השיפוצים אי אפשר להיכנס מהדלת הראשית, וצריך ללכת מסביב כאילו שהולכים למיון, יש שלטים."

"בסדר, אם אני אמצא אותו אני אגיד לו."

"מנחם, תשמע, אני מצטער להטריד אותך ככה, אבל המצב של אימא ממש לא טוב, כולנו איתה כמובן, אבל אתה יודע איך היא איתו... היא כל הזמן שואלת איפה אהרון."

"אני מבין, מה אתה רוצה שאני אעשה אחרי שאני אמצא אותו קובי?"

"אם הוא יהיה שיכור ולא יבין מה אתה אומר, אז אם אתה יכול, אם זה לא קשה מידי להביא אותו לרמב"ם... הייתי נוסע להביא אותו בעצמי, אבל אני לא יכול לעזוב את אבא והבנות לבד במצב הזה, אני יודע שהוא יקשיב לך גם אם הוא יהיה שפוך לגמרי, רק תוציא אותו משם ותביא אותו לחיפה, יש לך רכב?"

"לא, באנו ברכבת."

"אז קח מונית ספיישל, אני אשלם לך עליה אחר כך..." ואז הוא קלט שחמי לא נמצא לבד ושאל אם הוא מפריע למשהו.

"לא, סתם טיילנו קצת, זה בסדר, אל תדאג קובי, אני מבטיח לעשות הכל כדי להביא  אותו, ואה... רפואה שלמה לאימא שלך."

"תודה מנחם, תודה מכל הלב על הכל." אמר קובי ברגש וסגר.

"שמעת מה הוא אמר?" פנה אלי חמי.

הנהנתי.

"אתה לא חייב לבוא איתי, יש רכבת בעוד חצי שעה, ועם קצת מזל תספיק להגיע ללב המפרץ בעוד שעתיים, ועוד לפני חצות תהיה במיטה."

"מה, ללכת לישון כמו איזה חנון ולהפסיד מסיבת דובים באדוניס? אין מצב." חייכתי באומץ, פתחתי את האיפון החדש והמשוכלל שלי והתייעצתי עם דוד גוגל, ומצאתי שאכן יש דאנס באר חדש לקהילה הגאה בשם אדוניס ברחוב הירקון, לא רחוק מהמקום בו נמצאנו, ויש בו שני ברים פעילים, אולם ריקודים מרווח עם די. ג'. שירקיד אתכם לצלילי מוזיקה גברית סוערת, וחדר חושך פעיל בסגנון ברלין שהכניסה אליו מותרת רק לבני שמונה עשרה פלוס, ובדיוק היום מתקיימת בו מסיבת דובים שהכניסה אליה חינם עד שעה אחת בלילה.

"מה זה לדעתך מוזיקה גברית?" תהיתי.

"אין לי מושג." ענה חמי, פוסע במהירות, הבעת פניו נחושה ומרוכזת כל כך עד שהעדפתי לא לדבר אלא רק לנסות לא לפגר אחריו. 

אני מודה, לא אהבתי את האדוניס, הוא נועד להיות חיקוי למועדונים בברלין, אבל איפה ברלין הקרירה, עם האלגנטיות האירופאית הנעימה ואיפה תל אביב המיוזעת והמתקלפת? כל דמיון היה מקרי בהחלט.

חוץ מסלידתי מהעיצוב של המקום לא חיבבתי גם את המוזיקה הגברית הרועמת שהייתה אמורה להנעים את זמנם של הרוקדים והשותים, ועוד פחות מזה את הנוכחים במקום שנראו לי שתויים ברובם, ודגמנו פוזה גברית, מפזרים סביבם אווירת שחצנות נטולת הצדקה. השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה, והכניסה הייתה חינם בשעה זו, אבל המקום היה עדיין ריק למחצה. "מה באת כל כך מוקדם? האקשן מתחיל רק אחרי אחת." שמעתי חוצפן צעיר אחד, לבוש חולצה הדוקה מידי וג'ינס קרוע, שואל בזלזול את ידידו שהיה צעיר עוד יותר, מה שלא הפריע לו לסקור במבטים חמדניים את חמי שהתעלם משניהם, ושוטט בין שני הבארים שהיו שרויים באפלולית מרגיזה, ואפופים עשן סיגריות נתעב, בוחן את הנוכחים בקפידה.

"תסלח לי, אתה מחפש מישהו?" פנה לחמי בריון אחד מגודל עם שיער בלונדיני קצוץ קצר, מבטא רוסי מאיים, ומבחר קעקועים מחרידים.

"כן, אני מחפש חבר שקבע איתי פה, בחור רזה, מתולתל, תימני כזה." השיב חמי בנימוס.

"והוא?" נעץ בי הבריון עיני קרח כחולות, חודרות.

"הוא איתי." השיב חמי, ואחז בכתפי כנוטל אותי תחת חסותו.

"אולי הוא למטה, איפה שרוקדים." הציע הבריון שהיה כנראה סדרן, או שומר, או משהו דומה.

חמי הנהן, אמר תודה ושנינו ירדנו במדרגות צרות ואפלוליות לרחבת ריקודים חשוכה וצפופה שהאוויר בה היה סמיך מריח זיעה ועשן סיגריות.

"ומה אם הוא בחדר החושך?" צעקתי לתוך אוזנו של חמי שמשך בכתפיו כאומר - לא יודע, והחל נדחק בין הרוקדים, תר אחרי רוני, בעוד אני אוחז בשולי חולצתו כמו ילד שפוחד לאבד את אימא. לתדהמתי הצלחנו, למרות כל הדוחק, לאתר את רוני שרקד לבדו במרכז החדר. הוא רקד כשחצי גופו העליון החלק והשחום ערום, לבוש רק ג'ינס הדוק על עכוזו הקטן, והתנועע לצלילי המוזיקה בחן של רקדן מקצועי, מתעלם מהמעגל הקטן והמתפעל של מעריצים שהקיפו אותו בטבעת הדוקה, מביטים בו בהתפעלות. "אהרון!" צעק חמי, וניסה לגשת אליו, אבל נחסם על ידי חומת המתבוננים שרובם היו גברתנים מנופחי שרירים, עקשנים וכנראה גם חרמנים.

חמי לא ויתר, תקע ברך בבטנו של אחד, ודחף בכוח אחר עד שהצליח להבקיע לעצמו דרך למעגל הקטן והריק, במרכזו התמסר האקס שלו למוזיקה בעיניים עצומות למחצה, ולא הבחין בחמי עד שהוא אחז בכתפו וטלטל אותו. עיניו הכהות הענקיות של רוני נפקחו, וארשת תדהמה עלתה על פניו השחומים והנאים כשהבחין בחמי עומד מולו. בגלל הרעש לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל ראיתי את שפתיו של רוני מעצבות את השם מנחם, ואת חיוכו המאושר. הוא כרך את זרועותיו סביב חמי, נשא אליו את פניו הסמוקים והצמיד את פיו לשפתיו של חמי שהניח את כפות ידיו על כתפיו, הרחיק אותו ממנו מעט, רכן אליו ולחש משהו על אוזנו. לרגע הם עוד עמדו סמוכים זה לזה, רוני נשען מעט על חמי, ואז, אחרי שהמסר נקלט, רוני הזדקף והפסיק לחבק את חמי, הביט סביבו מבולבל וכבר לא חייך אלא נראה המום ועייף. הוא תלש את חולצתו מידיו של גבר אחד, גדל גוף ובעל פדחת מגולחת למשעי, ועגיל קטן באוזנו השמאלית שהביט בו במבט מעריץ. "מצטער בנצי, אני חייב ללכת." אמר רוני, השחיל את ידיו בשרוולי החולצה, ובלי לסגור את כפתוריה התחיל לחתור בתוך ההמון לעבר היציאה, וחמי פוסע בעקבותיו, בעוד אני סוגר במאסף.

רק כשיצאנו משם סוף סוף, ונשמתי אוויר צח יחסית, קלטתי עד כמה הטריד אותי עשן הסיגריות שהנוכחים עישנו ללא הרף, מתעלמים מהשלטים 'אסור לעשן' שהיו תלויים על הקירות. "לאן אתה הולך רוני? מה קרה?" התעקש בנצי גדל הגוף לרדוף אחרינו גם מחוץ למועדון.

"הביתה, אימא שלי חולה."

"אימא שלך?" נדהם בן שיחו, ופנה משום מה דווקא אלי, אולי כי עמדתי הכי קרוב אליו, "באמת?" חקר, מעביר את מבטו ממני אל חמי, ושוב אל רוני שניסה לכפתר את חולצתו בידיים רוטטות מעצבנות.

"פספסת כפתור." העיר חמי, מתעלם מבנצי, "תן לי לסדר את זה." חזר וכפתר שוב את חולצתו של רוני - חולצה כחולה עם פסים לבנים דקיקים. רוני עמד בשקט, מניח לחמי לטפל בתלבושתו.

"איפה אימא שלו נמצאת?" שב בנצי ופנה אלי.

"מאושפזת ברמב"ם, בטיפול נמרץ, זה בקומה ראשונה." השבתי בפיזור נפש, מביט מוקסם בחמי וברוני שעמדו סמוכים זה לזה והביטו אחד בעיני רעהו,  כאילו היו לבדם ברחוב.

"רמב"ם? זה לא בחיפה? איך תגיעו לשם?"

"אהה... במונית אני חושב, למה אתה שואל? מי אתה בכלל?" הפניתי את תשומת ליבי אליו, מנסה להתעלם מהדרך המטרידה בה הביט החבר שלי באקס שלו.

"אני בן ציון כהן, בנצי, באתי עם רוני." השיב בנצי, ולכסן מבט מוטרד לעבר השניים. "מה הבעיה עם אימא של רוני?"

"לא יודע, יש לה התקפה של משהו." חבטתי קצת יותר מידי בכוח בזרועו של חמי, "חמי, מה יש לאימא של אהרון?"

"אסטמה." השיב רוני, וסוף סוף הפסיק לבהות בחמי, והתחיל לדחוף את חולצתו לתוך מכנסיו, איך לעזאזל הוא נשאר רזה וחטוב כל כך?

"אולי, במקום להוציא הון על מונית, תרשו לי להסיע אתכם במכונית שלי?" הציע בנצי בענווה.

"באמת? זה ממש יפה מצידך להציע." השיב חמי באדיבות, "אבל אני לא רוצה להטריד אותך, ניקח מונית."

"מונית תקרע אתכם במחיר רוני, לא חבל?" הפציר בנצי, מתרכז ברוני, ומתעלם מחמי. למרות שהוא לא היה ממש צעיר - שיערתי שהוא קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים - וגם לא ממש חטוב, או יפה, היו לו עיניים כחולות נבונות, ופנים גבריים נעימים, ואחרי שהוא הוסיף והסביר בקול מתנצל שהוא זה שביקש מרוני ללכת איתו לאדוניס כי הוא אף פעם לא הלך למקום כזה, והוא התבייש ללכת לבד, רוני השתכנע והסכים להניח לבנצי להסיע אותנו לחיפה.