ברלין
אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבן כרעתי על ברכי והתמתחתי על הרצפה, מנסה לקמר את גבי הכואב ולמתוח אותו ככל הניתן בתקווה שהכאב המענה הזה יפסיק סוף סוף.
"תעלה למיטה, אני אמרח לך וולטרן." תמך בי חמי בעדינות, ועזר לי לשכב על המיטה שהייתה המסודרת בקפידה עד שנשכבתי עליה ופרעתי אותה.
"מצטער על הבלגן." גנחתי.
"ששש... אל תהיה טמבל." נזף בי חמי בחביבות, פושט מעלי בזריזות את בגדי, "הנה, תשכב ככה, תקפל את הרגלים כמו קודם ותנסה להירגע." הוא מרח את הג'ל הקריר על עורי החשוף, והחל מעסה אותו בתנועות עדינות ובטוחות.
"חמי... תשמע... בקשר למה שנעמה אמרה אז..."
"עזוב, זה לא משנה, מה שלא עשית בעבר אני בטוח שאתה מעולם לא תפגע בילד, מבחינתי זה מספיק."
"אבל אני רוצה לספר לך, זה מעיק עלי, אף פעם לא דיברתי על מה שקרה, התביישתי, העדפתי לשתוק ולברוח מתל אביב, איזה דביל הייתי."
"כל אחד עושה דברים דביליים מידי פעם, בעיקר כשהוא צעיר, חבל שתאכל את הלב בגלל דברים שקרו בעבר."
"כל אחד? באמת? אני בטוח שאתה בחיים לא היית עושה שטויות כאלה."
"אתה טועה." אמר חמי, ואצבעותיו התחפרו בבשרי בכוח.
גנחתי והוא התנצל, הלך להביא לי כרית חשמלית קטנה והניח אותה על עכוזי, "אני מדליק על שניים, תגיד לי אם זה חם מידי."
"לא, זה בסדר, אז איזה שטויות עשית?"
"שטויות מסוכנות, למה אתה חושב שנדבקתי."
"איך זה קרה באמת? היית מסטול, שיכור, מה?"
"אני לא שותה, לא מסוגל להשתכר, ולא נוגע בסמים, אז עוד לא ידעתי שאפשר להתמסטל מעוגיות חשיש ככה שאין לי שום תירוץ כימי, סתם, הייתי צעיר ומיואש, ובגלל זה התנהגתי כמו טיפש חסר אחריות."
"ממה היית מיואש?"
"מעצמי, מהחיים, וחוץ מזה כיום אני מבין שהייתי בודד ומבוהל, נורא התגעגעתי הביתה וכעסתי על עצמי ו... נו, טוב, זה סיפור ישן, מה הטעם לדבר על זה עכשיו?"
נשענתי על מרפקי והצצתי בו, "אז הסיפור של 'במדינת תל אביב' הוא בעצם עליך?"
"סוג של..." הפטיר חמי באי רצון.
"יש לך סבלנות לשמוע את הסיפור שלי? אבל אני מבקש שהוא יישאר רק ביני לבינך חמי, אני לא רוצה להפוך לסיפור בבלוג שלך."
חמי נאנח. "קשה לי להבטיח את זה כי אני לא ממש שולט על מה שיוצא לי מהמקלדת."
"אתה לא? איך זה יכול להיות?"
"ככה זה, בהתחלה, כשהסיפור מתחיל, עוד יש לי קצת שליטה עליו, אבל ברגע שהדמויות נוצרות ומתחילות לפעול הלך עלי, אני נעשה רק קלדן שמסתכל מה קורה בסיפור ומתאר את מה שאני רואה, אם אני מנסה לכוון אותו לכיוון שלא מתאים לדמויות הסיפור נתקע ולא זז עד שאני נכנע."
"אתה צוחק עלי?" הופתעתי מהווידוי שלו.
"ממש לא. זו האמת, אין שום קשר בין מי שאני כשאני כותב, ובין הבן אדם שאני ביום יום." ענה חמי ברצינות גמורה, אפילו בשמץ התנצלות.
למרות שהוא לא גילה שום סקרנות ולא לחץ לשמוע את הסיפור שלי, ואולי דווקא בגלל שוויון הנפש שלו, התחשק לי לשפוך בפניו את ליבי. "טוב, אז למרות שאתה לא יכול להבטיח שאני לא אכנס לאיזה סיפור שלך אני בכל זאת אקח את הסיכון ואספר לך, אבל אם יום אחד יתקשר איזה מפיק חשוב מהוליווד וירצה לקנות את הסיפור ולהפוך אותו לסדרת טלוויזיה, אני רוצה שתבטיח לי אחוזים."
חמי צחק, "כמה אחוזים אתה חושב שמגיע לך?"
"תלוי כמה ממני יכנס לסיפור, נתחיל מחצי חצי, ואחר כך נראה."
"אין בעיות, העורך דין שלי ייצור אתך קשר מיד אחרי שאני אחתום את החוזה עם המפיק מהוליווד, רק שתדע שסדרות טלוויזיה לא עושים בהוליווד אלא בניו יורק."
"אתה בטוח?"
"האמת, לא. אין לי מושג איך עושים סדרות טלוויזיה באמריקה, וגם לא כל כך אכפת לי, אבל תקבל אחוזים גם אם הטלוויזיה הישראלית תחליט להפיק סדרה לפי הסיפורים שלי."
"בחייך, הטלוויזיה הישראלית? אל תצחיק אותי, התפרנים האלה בטח יבקשו שתשלם להם כדי שהם ישתמשו בסיפורים שלך."
"קרוב לוודאי." גיחך חמי, הבריג את מכסה שפופרת הוולטרן ונשכב לצידי. "נו, ספר, כולי אוזן."
פתאום נתקפתי ביישנות, "האמת שאין הרבה מה לספר, הכל התחיל אחרי שפגשתי את רביב..."
"איך נפגשתם?"
"באטרף, זה התחיל כסתם סטוץ, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלו נדלקתי עליו, וגם הוא עלי, או לפחות זה מה שחשבתי אז... הוא בדיוק התחיל לעבוד באיזה משרד פרסום, ואני הייתי עדיין סטודנט תפרן שאחותו הגדולה עשתה לו טובה ונתנה לו לגור בממ"ד של הבית היפה שבנתה עם בעלה. הם היו נחמדים אלי, אבל הם גרו ברמת השרון, והיא כבר הייתה בהיריון עם הילד השני, וחוץ מזה נמאס לי לנסוע כל הזמן לתל אביב. עברתי לגור אצלו, ולאט לאט נסחפתי לחיים של הומו תל אביבי מצוי, למדתי לשתות ולקחת סמים... עשיתי שטויות... נתתי לרביב להשפיע עלי ולדרדר אותי... לא, זה סתם תירוץ, הוא הרי לא הכריח אותי... הייתי פשוט טיפש... כנראה ששעממתי אותו כי די מהר הוא הכניס עוד שותפים למיטה שלנו, ולפני שהבנתי מה קורה האהבה שלנו הפכה לזוגיות תל אביבית מצויה עם המון פוזה ומעט מאוד תוכן, היו מסיבות והתמסטלויות, נסיעות לאילת ולכרתים, ביקורים בפאבים ובחדרי חושך, וכמובן יחסים פתוחים שעד היום אני לא מבין מה הפואנטה שלהם... מזל שהייתי כבר בסוף התואר השני, אין מצב שבתנאים האלה הייתי מצליח ללמוד ברצינות לתואר ראשון."
"עד עכשיו לא שמעתי שום דבר שלא שמעתי קודם." השיב חמי בשלווה.
"חכה, זו רק ההתחלה. אחרי שנה כזו נמאס לי פתאום, זה קרה אחרי שרביב החליט שהוא צריך לחקור גם את ה... איך הוא קרא לזה? היכולת שלו לתפקד גם בצד השני של הסקאלה."
"הצד השני? איזה צד שני של איזה סקאלה?"
"הסקאלה של קינסי, או בקיצור, להזדיין עם נשים. זה התחיל עם טרנסג'נדריות והתדרדר משם לנשים טבעיות, כאלה שיש להן רחם ושדיים אמיתיים. יום אחד מצאתי טמפון משומש צף באסלה, וכשניסיתי להוריד את המים האסלה עלתה על גדותיה, ומה שיצא משם..." בלעתי בכוח כדי להתגבר על הבחילה שאפילו כיום, ממרחק של שנים, עדיין הייתה תוקפת אותי כל פעם שנזכרתי באותו אירוע מכונן.
"אחרי שהאינסטלאטור הלך והבית היה פחות או יותר יבש אמרתי לרביב שנמאס לי וזה, או אני, או הן. רבנו נורא, שפכתי את כל מה שכאב לי, הוא האשים אותי שאני חונק אותו, ואני קנאי ופרובינציאלי, והכי גרוע, אחרי שאמרתי לו שאני לא מבין איך הוא יכול לגעת ביצור שמדמם פעם בחודש הוא קרא לי מיזוגן." סיפרתי, והעלבון שהוא הטיח בי שב וצרב אותי שנית.
חמי פרץ בצחוק, ואמר שיש בזה משהו, והוסיף בבדיחות דעת שאם נעמה ואורה היו יודעות שאני מכנה נשים, יצורים שמדממים פעם בחודש, הן בטח היו מוציאות אותי להורג.
"אבל לא התכוונתי באמת... אני ממש לא מיזוגן, רק שפשוט הייתי נורא נורא עצבני עליו ו... אתה לא תספר להן מה אמרתי, נכון?"
"נשבע לך שלא, אתה לא צריך לדאוג, ואגב, אני מקווה שלא שכחת להגן על עצמך גם כשהיית מסטול ושיכור?"
"אהה... האמת שלפעמים שכחתי, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שעזבתי את הדירה של רביב היה בדיקת דם. אני באמת לא מבין איך יצאתי שלילי, יותר מזל משכל כנראה."
"כנראה." הסכים חמי, "ועדיין לא שמעתי ממך שום דבר שלא שמעתי עוד קודם."
"חכה, זו הייתה רק ההקדמה, עברתי לדירה אחרת, אבל כבר הייתי עמוק בסצנה, ופגשתי את רביב שוב ושוב במועדונים ובפאבים, ובסוף אפילו חזרנו להיות יזיזים, וכשהוא היה מספיק שיכור הוא היה מודה שאני היחיד שהוא אהב באמת אי פעם, ושהוא יודע שמכל המכרים והיזיזים שלו אני היחיד שאהב אותו באמת."
"באמת אהבת אותו?"
"כן, שאלוהים יעזור לי, אהבתי אותו מאוד, אני עדיין... יש לי עדיין רגש אליו. למה, לך אין רגשות אל האקס שלך?"
"יש." הודה חמי, "אבל אני נשבע לך שאין מצב שאני אחזור להיות יזיז שלו."
"אף פעם אל תגיד אף פעם." התחכמתי, "בכל אופן, נחזור לסיפור שלי עם רביב, כיום אני חושב שהבעיה איתו הייתה שהוא גדל במשפחה דתית לאומית שזרקה אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון. הוא אמר שהם עשו לו טובה, ותמיד זלזל בהם ובחיים שהיו לו כילד דתי, אבל אני תמיד הרגשתי שבכל זאת חסר לו משהו... הוא כל הזמן חיפש איזה תחליף, משהו שייתן לו משמעות לחיים, כל פעם היה לו שיגעון אחר, כל מיני סדנאות רוחניות מחופפות פעם במדבר ופעם בגליל... מידי פעם הוא היה מנסה לצאת מתל אביב ולפתוח דף חדש, ותמיד נשבר וחוזר אל סיר הבשר בעיר ללא הפסקה, ואז שלחו אותו מטעם העבודה לברלין. אחרי שהוא הגיע לשם הוא כבר לא חזר להיות אותו בן אדם, הוא ישר נכנס עמוק לסצנה של סאדו מאזו וזו הייתה התחלת הסוף."
"כן, שמעתי שזה קטע מפותח מאוד בברלין." הנהן חמי.
"על שוק הסוסים שמעת?"
"לא, מה זה?"
"עזוב, עדיף שלא תדע, זה מגעיל, אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי."
"מה, גם אתה היית בברלין?"
"כן, הוא הזמין אותי לבוא, ובפעם הראשונה אפילו שילם על הטיסה... משוק הסוסים ברחתי כל עוד רוחי בי, אבל היו כמה מועדונים שאהבתי מאוד, אני מודה שכמה פעמים שתיתי יותר מידי והרשיתי לעצמי להשתחרר... אני חושב שיחסית לברלין הייתי די שמרני, אבל אנשים בארץ נורא מרובעים ורכלנים, ותל אביב כל כך קטנה... אני מניח שככה זה נודע גם לנעמה."
"אז אתה בקטע של עור וסאדו וזה?" שאל חמי במורת רוח ופניו לבשו הבעה ביקורתית שהדאיגה אותי מאוד – זהירות בועז, הוא עוד עלול להעיף אותך בגלל דבר כזה.
"הייתי, בלשון עבר." נחפזתי להרגיע וכדי לרצות אותו המשכתי לפרט למרות שבהתחלה תכננתי לדלג על החלק הזה בסיפורי. "בפעם האחרונה הגזמתי, נסחפתי כל כך עד שזה נגמר בבית חולים, נעדרתי יותר מידי זמן מהארץ ובגלל שעוד הייתי בתקופת ניסיון איבדתי את העבודה, ופתאום קלטתי שאם אני אמשיך ככה אני לא אזכה להזדקן. זה כל כך הפחיד אותי עד שהחלטתי לעזוב הכל ולברוח. האמת היא שהייתי כל כך מבוהל עד שבהתחלה החלטתי לחזור לארון ולהתנזר מגברים לנצח, אבל אז פגשתי אותך..."
חמי צחק, וליטף אותי, מעביר את ידו מעורפי עד ישבני. "זה מה שתכננת? להתנזר מגברים לתמיד?" שאל, משועשע מהרעיון המופרך שלי.
חייכתי אליו חזרה, "טוב, יכול להיות שלהתנזר מסקס לתמיד זה צעד קצת יותר מידי קיצוני, אבל אני נשבע לך שלשם אני לא חוזר יותר."
"לשם זה לברלין?"
"גם וגם לכל הקטע המופרע הזה של אלכוהול וסמים, ואה... משחקים מסוכנים."
"משחקים מסוכנים? לאיזה סוג של משחקים מסוכנים אתה מתכוון בדיוק?" הצטמצמו עיניו של חמי בחשדנות.
"אני חייב להסביר?" ניסיתי להתחמק בתשובה מתפנקת שלא עשתה עליו רושם.
"לא, אבל אני אודה לך מאוד אם תפרט קצת על מה בדיוק אנחנו מדברים פה, על סמי מסיבות ושתיית אלכוהול, או על דברים אחרים?" שאל בקול קפדני.
הפסקתי להתחמק והישרתי אליו מבט. "דברים אחרים."
"איזה מין דברים, תפרט?"
"דברים כמו עור ומגפיים, וחניקות ארוטיות ופיסט פאק ואה... נו, די חמי, אני לא רוצה לדבר על זה יותר, בסדר?"
"בסדר, לא נדבר על זה יותר, אבל יש רק עוד דבר אחד שאני רוצה לדעת," הוא רכן מעלי, אחז בסנטרי והביט ישירות לתוך עיני, "הקטע שיש לך עם שליטה... זה עבר לך לגמרי?"
"אהה... כן, בערך, נשאר משהו, אבל רק בקטנה."
"אז זו הסיבה שנדלקת עלי?" שאל חמי, מביט בי במבט אפל שהעביר בגבי צמרמורת של פחד מענג.
"אני לא יודע חמי, אולי... יכול להיות ש... ראיתי אותך עומד גבוה על הסולם, מסתכל עלי מלמעלה ו... אני לא יודע."
"לא יודע או לא רוצה לדעת?"
דמעות תסכול עלו בעיני, "לא... פשוט לא, די! תעזוב אותי." הפניתי אליו את גבי וכבשתי את פני בכרית.
"בסדר, אני אפסיק להציק לך, אבל אני רוצה שתדע שאני לא רוצה יחסים שמבוססים על איזה פטיש שלך לשולטים, או השד יודע מה, היה לי מספיק מזה עם האקס, לא מתאים לי."
"בסדר חמי, מה שתגיד." עניתי, כובש את העלבון, והתיישבתי, "אני מודה לך מאוד על האירוח והמסג' וזה, אבל אני חושב שעדיף שאני אלך עכשיו." הורדתי את רגלי על הרצפה, וניסיתי לקום מהמיטה.
הוא אחז בכתפי ושתל אותי במקום. אחיזת ידו הייתה תקיפה, אבל קולו היה רך כשאמר, "לא התכוונתי להעליב אותך בוזי, אל תלך, בבקשה."
מרוצה מאוד חזרתי ונשכבתי לצידו, "חמי, אמרו לך כבר שיש לך כישרון להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון?"
"באמת? תודה. אני חושב שלמדתי את זה מסבא שלי." חייך חמי, דחף את זרועו מתחת לעורפי ומשך אותי אליו, "אני מצטער אם נפגעת בועז, תגיד, למה הגעת לבית חולים, מה קרה לך?"
"לא יודע בדיוק, אבל זה היה באשמת רביב שחשב שאני חייב לחוות פיסט פאק. ניסיתי, אבל לא משנה כמה פופרס נשמתי זה לא הלך, ופתאום התחלתי להרגיש נורא, חשבתי שאני הולך למות מהתקף לב... כנראה שהגזמתי עם הכימיקלים, יש אנשים שאסור להם לשלב פופרס עם אלכוהול... הוא דאג לאשפז אותי ולסדר את כל הסידורים הכספיים, אבל למחרת עזב אותי בבית החולים והסתלק, ומאז לא ראיתי אותו יותר ולא שמעתי ממנו כלום. מכרים משותפים שלנו סיפרו לי שהוא התפטר מהעבודה ונעלם, אף אחד לא יודע לאן, יש כאלה שחושבים שהוא בכלל מת, מי יודע, אולי זה אפילו נכון."
בוזי_1982
וידויים הם עסק מעייף מאוד, אחרי שדיברתי והתרגשתי כל כך הרבה זמן התעייפתי מאוד. לקחתי שני אופטלגינים נגד הכאב שירד מגבי לעבר הפלח הימני של עכוזי, ומשם התווה קו דק ועוקצני של כאב עד לקרסולי, שטפתי אותם בכוס תה לואיזה בדבש, והתחלתי לפהק.
"תראה מה השעה?" נבהל חמי, "עוד חמש שעות נמרוד יעשה לנו השכמה, יאללה, לישון." לא הייתי זקוק להזמנה נוספת, צחצחתי שיניים, הנחתי את ראשי על הכר והחלתי לגלוש מעדנות לארץ החלומות, כשפתאום נשמע צלצול הנייד של חמי שענה מיד בלחש, ואחר כך יצא מהחדר.
מעניין מי מתקשר כל כך מאוחר בלילה? הרהרתי לעצמי ונרדמתי.
נמרוד באמת העיר אותנו בחמש וחצי לפנות בוקר, פלש למיטה שלנו, נשכב ביני לבין אביו ודרש שוקו.
"עוד מעט חמוד." השיב חמי בקול מטושטש מעייפות.
"אבא, שוקו!" צרח הקטן, כולו מרץ ועזוז.
חמי גנח בתסכול, "עוד נורא מוקדם, תן לישון גמד." התחנן על נפשו.
לא יודע מה קרה לי, אולי בגלל שהתעוררתי רענן וחף מכל כאב צלחה עלי רוח התנדבות מופלאה, והחלטתי לעשות מעשה ולהניח לחמי לישון עוד קצת. "בוא נמרוד, אני אתן לך שוקו." קמתי מהמיטה ונשאתי את הזאטוט למטבח.
"איזה שוקו אתה רוצה?" שאלתי ופתחתי את המקרר, מצפה למצוא שם בקבוק שוקו. להפתעתי מצאתי רק חלב.
"אני שותה בכוס." הפתיע אותי הקטן, "תשים אבקה ותערבב." הדריך אותי.
הייתה קופסת אבקת שוקו על השיש, והיו הוראות מדויקות, ובתוך אבקת השוקו הריחנית הייתה אפילו כפית פלסטיק מיוחדת למדידת האבקה. הריח השוקולדי פיתה אותי, השלכתי את הדיאטה לכל הרוחות והכנתי שוקו לשנינו, מחמם אותו במיקרוגל.
נמרוד שתה בכוס הפלסטיק שלו שהייתה מעוטרת בציורים של ילדה עם שער שחור ועיניים כהות יפות בתספורת קארה מוקפדת, חולצה ורודה ומכנסים כתומים.
"דורה." הסביר לי נמרוד, והרשה לי ברוב טובו לשתות את השוקו שלי מהכוס של בובספוג, מין יצור מוזר שנראה כמו ספוג צהוב עם ידיים רגלים, עניבה אדומה קשורה לצווארו – פלא שהדור שלנו נראה ככה אם הדמויות המשונות הללו הן דמויות המופת לאורן הוא מתחנך? איפה מיקי מאוס החמוד ודונלד דאק החביב? מי יגלה עפר מעיניהם?
אחרי השוקו ביקש נמרוד שאוריד לו את החיתול ואעזור לו לצחצח שיניים.
החיתול היה להפתעתי יבש, ואחרי צחצוח השיניים במברשת פצפונת עם ציור של דורה, הפעם לבושה שמלה סגולה, נמרוד שלף תחתונים זעירים עם ציור של אותה דורה מחבקת חתלתול, לבש אותם לבד, חיטט בארון והוציא משהו שנראה כמו תלבושת של ספיידרמן.
"אבל עכשיו לא פורים, הילדים יצחקו עליך אם תלך ככה לגן."
"לא גן, חופש." צעק הקטן ורקע ברגלו כמו פרימדונה מפונקת.
עמדתי מולו נבוך וחסר אונים, ומזל שחמי בא להציל אותי. שכנע את נמרוד להניח לתחפושת הספיידרמן וללבוש מכנסים וחולצה חדשים שאימא השאירה לו הפתעה, הבטיח שאימא תבוא ביום שישי הבא ושנדבר איתה הערב בטלפון, ולתוספת שכנוע הבטיח הפתעה, בתנאי שנמרוד יאכל יפה ארוחת בוקר.
אכלנו כולנו יחד ארוחת בוקר שופעת בריאות עם ירקות ולחם מלא, וגבינה בטעם זיתים, ואחרי שחמי הכין לילד כריך ועטף אותו במפית ניר לבנה הוא הכניס אותו לתיק אוכל שנראה כמו מזוודונת קטנה עם ציור של דורה הנצחית, הפעם מחבקת כלבלב חמוד, הוסיף מנדרינה והראה לנמרוד את ההפתעה שלו – סנדלים נחמדים עם סקוצ'ים וציורים קטנים של... איזה הפתעה, דורה!
נמרוד נעל את סנדליו החדשים לגמרי לבד, והזכיר לחמי בפעם השלישית שהוא קם עם חיתול יבש והוא כבר גדול ואין לו מוצץ, ומתי הוא יקבל במתנה כלב כמו שהובטח לו?
"אחרי שהכלבה של ליאור תמליט גורים, ואחרי שהם יהיו מספיק גדולים ניקח אחד מהם." הפתיע אותי חמי.
"אוף! אין לי סבלנות, מתי זה יקרה כבר?" יבב נמרוד בחוסר סבלנות.
"בקרוב." השיב חמי בשלווה, "ועכשיו קדימה, הולכים לגן."
"לא בא לי." התמרד הקטן, אבל חמי נשאר רגוע, ואמר שאין לו בא לי, אבא הולך לעבודה ונמרוד הולך לגן כמו ילד טוב.
"אני רוצה להישאר כאן עם בועז ולשתות איתו שוקו." התבכיין נמרוד, ונאחז בי כאילו הייתי קרנות המזבח.
"באמת?" התבדחה דעתו של חמי, "זה רעיון, מה דעתך בועז, תישאר היום בבית עם נמרוד ותשתה שוקו במקום ללכת איתנו לגן לפגוש את כל החברים, ולהראות להם ולזיוה הגננת את הסנדלים החדשות, ולראות את הגורים החמודים של שלג הארנבת?"
"אהה..." התחלתי לנסח תשובה חינוכית הולמת, אבל למזלי נמרוד התפרץ לדברי ואמר שהוא שינה את דעתו, הוא כן רוצה ללכת לגן.
נסענו במכונית של חמי לגן הילדים, אני המתנתי במכונית בזמן שהוא ליווה את הילד לגן, נשאר עוד כמה דקות כדי להתפעל מפרחי כובע הנזיר שפרחו, ומהארנבונים החדשים שגדלו, ואז חזר אלי והודה לי שטיפלתי בנמרוד בבוקר.
"בכיף, נהניתי מאוד." אמרתי בנימוס, ולהפתעתי נוכחתי לגלות שאני כמעט לא משקר.
"אתה בטוח?" גיחך חמי.
"אה... כמעט, צריך המון סבלנות לגדל ילד, וזה גם המון עבודה."
"נכון, ואימא שלי אמרה שזה נעשה עניין מסובך יותר ויקר יותר כמה שהילד גדל יותר." הסכים חמי.
"ומה הקטע הזה עם דורה ובובספוג, מה קרה למיקי מאוס ולדונלד דאק?"
"יצאו מהאופנה המסכנים, תגיד בועז, יש לך פרופיל באטרף?"
"אטרף?" הופתעתי מהשינוי המהיר של בנושא השיחה, "לא, כבר לא, מחקתי אותו לפני שעזבתי את תל אביב."
"אז היה לך פרופיל?"
"היה, בטח, למי לא, אבל אחרי שהחלטתי להתנזר מגברים הוא נעשה מיותר. למה אתה שואל?"
"תיכף אני אסביר לך, תגיד, אתה זוכר מה היה הניק שלך בפרופיל הזה?"
"לא היה לי ממש ניק. לא עלה לי שום דבר נורמאלי בראש אז סתם כתבתי את השם שלי באנגלית, והוספתי את שנת הלידה שלי."
"אני מבין." אמר חמי, מהורהר, "אתה בטוח שמחקת אותו ולא רק הקפאת?"
"מחקתי, בטוח לגמרי, ואל תשאל אותי מה הסיסמא שלי כי שכחתי אותה. פעם היא הייתה שם המשפחה שלי, אבל אחר כך עלה בדעתי שזה צפוי מידי ושמתי את הקוד של כרטיס האשראי, אבל מאז החלפתי כרטיס אשראי ואני כבר לא זוכר את המספר הישן, למה כל השאלות האלה?"
"אתמול בלילה, אחרי שנרדמת, דיברתי עם נעמה. היא עלתה על פרופיל באטרף שהניק שלו הוא בוזי_1982 ויש בו תמונות שלך בתנוחות מאוד לא... מאוד... איך היא אמרה את זה? תמונות של מישהו שלא הייתי רוצה שיסתובב ליד ילדים של אף אחד, בעיקר לא ילדים של מישהי שאני אוהבת."
"תמונות שלי? היא בטוחה? ומה פתאום היא מסתובבת באטרף?"
"היא לא, אבל חבר משותף שלנו, בחור נחמד דווקא בשם ליאור כן מסתובב, וכשהיא הזכירה שיש לי חבר בשם בועז שהכינוי שלו בוזי הוא שלח לה לינק לפרופיל שאתה מופיע בו."
"ליאור? זה שיש לו כלבה שאמורה להמליט גורים שאחד מהם תיקח בשביל נמרוד?"
"כן, הוא גר בשכירות בבית שאני ורוני קנינו פעם, כשעוד היינו יחד."
"קניתם יחד בית?" השתנקתי.
"כן." הנהן חמי, "בית דו משפחתי נחמד בקצה קרית אתא, בין קרית בנימין לבית הקברות הישן, בזמנו היו שם בתים ישנים של עמידר ממש בזול. כדי לא לקלקל את הזכאות של רוני למשכנתא של זוגות צעירים הבית רשום על שמי, אבל הוא של שנינו. ליאור גר שם כבר שנתיים, וסידר לו סטודיו בדירה התחתונה. מקום קצת נידח אבל נחמד מאוד." חייך חמי בנוסטלגיה, וליבי נצבט בקנאה לא צפויה.
הוא הבחין בכך ונגע בברכי במעין ליטוף קל, "אני מצטער." אמר ברוך.
"על מה? ברור שיש לך היסטוריה, גם לי לא חסר, ואם לא הייתי גר בתל אביב ושופך כל כך הרבה כסף על שכר דירה ותשלום קנסות חנייה, אולי גם לי היה היום בית על שמי."
"האמת שבכלל לא רציתי לקנות את הבית הזה, או בכלל, אבל רוני נורא התלהב ממנו, ופתאום אבא גילה לי שיש לי חסכון על שמי שהם פתחו לי עוד כשהייתי ילד, הם קיוו שאני אלך ללמוד באוניברסיטה, אבל זה לא יצא, ובמקום קניתי את הבית. אחרי מלחמת לבנון השנייה נפרדנו לכמה חודשים והחלטתי להסתלק משם, בדיוק אז ליאור חזר מתל אביב ושכר ממני את הבית, וככה אני משלם את המשכנתא. למזלי זו משכנתא בתנאים די טובים, ובעוד עשר שנים הבית יהיה לגמרי שלנו."
"ומה תעשה אז?"
"אין לי מושג, אם אני עדיין אהיה בחיים בטח אמכור אותו ואתן חצי מהכסף לרוני."
"מה זאת אומרת אם תהיה בחיים? בטח שתהיה, ומה אם הוא ירצה למכור אותו כבר עכשיו?"
"אז נמכור, אין לי בעיה, ובמקרה שאמות קודם בצוואה שלי כתבתי שחצי מהבית שלו, ויש אצלו הצהרה שלי, חתומה בפני נוטריון, שהבית שייך לשנינו, שווה בשווה." ביאר לי חמי, ועצר את מכוניתו מול דירתי, "אני צריך להיות בעבודה בעוד..." הוא הציץ בשעונו, "רבע שעה, ואתה?"
"בעוד שעה וחצי בערך."
"יהיה לך מספיק זמן לפתוח פרופיל חדש באטרף, ולבדוק את הפרופיל הזה שנעמה סיפרה לי עליו." אמר חמי, והפנה את ראשו ממני, מביט דרך חלון מכוניתו כאילו ראה משהו מעניין מתרחש בחוץ.
"אתה לא מאמין לי, נכון? אתה מעדיף להאמין לליאור הזה, ולנעמה האנטיפתית הזו ולא לי?" התפרצתי, ושפשפתי בכוח את שוקי הימנית שכאבה כאילו מישהו תקע בי מסמר חד וארוך.
חמי הפנה אלי את מבטו ונראה אומלל ומבויש, "אני כבר לא יודע למי להאמין." אמר חרש, "אני נורא רוצה להאמין לך, אבל..."
"ונגיד שיש לי פרופיל מגעיל וסוטה עם צילומים שמוציאים אותי שרמוטה מזדיינת, זה כזה אסון?"
"לא, אבל..." הוא התלבט איך להמשיך, מביט בי במבט עצוב שהרגיז אותי נורא.
"אבל מה?" התפרצתי, "לא מתאים לך להיות עם שרמוטות? אתה יפה נפש מידי בשביל להזדיין עם מישהו שמוצץ זין להומואים גרמנים?"
"ממש לא." מחה חמי, ופניו לבשו גוון אפרורי מכוער, "הרי גם אני... אני רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת, אבל מה שלא מתאים לי זה להיות עם מישהו שמשקר לי בפרצוף."
"לך תזדיין! אני לא משקר." צעקתי וברחתי ממכוניתו, משאיר מאחורי את התרמיל שלי, מזל שמפתחות הדירה היו בכיסי. כמו שחמי ניבא התנפלתי על המחשב ופתחתי לעצמי פרופיל פיקטיבי עם מינימום פרטים, שגם הם היו לא מדויקים. על פי הפרופיל החדש שבו כיניתי את עצמי בועז_1950 הייתי בן שישים וחמש, וגובהי היה מטר וחצי. הייתי בעל מראה צעיר, אבל קרח, נערי ושעיר, רגיש ומופנם, והתעניינתי במוזיקה. אחרי שקיבלתי אישור לפרופיל נטול התמונות התחלתי לחפש את בוזי_1982 ומצאתי אותו מיד ובדיוק כמו שנעמה סיפרה, תמונותיי כיכבו בפרופיל הנתעב הזה שהגדיר אותי כפסיבי נטחן, כנוע חובב דובים שעירים שאוהב לבקר במועדוני עור, ובחדרי חושך בברלין. התמונות לא היו טובות כל כך, ברור שצולמו בטלפון נייד ובגלל התאורה האפלולית של מועדון העור הברלינאי בו הייתי בזמנו הם נראו מאוד לא מקצועיות, אבל זה הייתי ללא כל ספק אני, שיכור ומסטול, לבוש תלבושת מביכה שכללה בעיקר טבעות מתכת ורצועות עור שחשפו יותר מידי עור חשוף - תמונות שניסיתי למחוק בכל מאודי מזיכרוני, תמונות שרק רביב היה יכול לצלם.
אחרי רגע של בהלה ומבוכה נתקפתי חמת זעם, ובלי לברור מילים השארתי הודעה זועמת לרביב - הייתי בטוח שהוא זה שהשתמש בתמונות שצילם אותי בסתר, עובר לא רק על חוקי המועדון אלא גם על כל כללי ההגינות והחברות הבסיסיים – ובה איימתי עליו ברצח אם לא יסיר מיד את תמונותיי מהפרופיל המגעיל שפתח, ועוד הוספתי והודעתי לו שהוא בן זונה, אפס מאופס, וטינופת מתועבת, ואיחלתי לו שימות לאט בייסורים נוראיים, במהרה בימינו אמן.
תוך כדי כתיבה הרגשתי שדמעות זעם מציפות את עיני, וכשחמי שהתגנב לחדרי הניח יד על כתפי הסתובבתי בבהלה, וראיתי את פניו צפות מעלי, מטושטשות מדמעותיי.
"מה אתה עושה פה?" קפצתי ממקומי, ונחפזתי לכבות את המסך כדי שלא ייראה את התמונות האיומות ההן.
"באתי לראות מה אתך."
"אני בסדר, אתה מוכן ללכת מפה?" הסתובבתי בגבי אליו כדי שלא יראה את דמעותיי, "עוף ממני, אני לא צריך אותך." הכרזתי.
"אבל אני כן צריך אותך בועז." אמר חמי רכות, ונגע נגיעה מהוססת בכתפי, "אם נפגעת אני מתנצל, לא הייתה לי זכות להתנפל עליך."
"זה בסדר, לא התנפלת." עניתי בקרירות, מתאמץ להישאר שווה נפש ורגוע, אבל כל כך כאב לי הגב... וגם הלב. צנחתי על הכיסא בגניחת כאב, וחמי ניצל את ההזדמנות וסובב את הכסא ואותי, כרע על ברכיו לפני, הניח את ידיו על ברכי והביט בי בדאגה, "אתה בסדר בועז?"
"לא, ממש לא, הבן זונה הזה, הוא צילם אותי ופרסם את התמונות שלי ו... הלוואי שימות, הבן אלף הזה, הלוואי שיירקב לו הזין וייפול לפני שהוא מתפגר כמו כלב."
"מי, רביב? מאין לך שזה הוא שצילם אותך?"
"מי אם לא הוא? מי עוד הכיר אותי שם?"
"אבל אולי צילם אותך סתם מישהו שלא מכיר אותך? הרי היו שם המון אנשים, וחלק בטח היו מישראל, מאין לך שזה היה דווקא האקס שלך?"
"כי הוא היחיד חוץ מאבא שקרא לי בוזי." הסברתי, ואז נשברתי והתחלתי לבכות כמו ילד על אבא שנעלם, ועל האהבה שנהרסה, ועל האימון שהופר, ועל הבדידות האיומה שנזרקתי אליה כל פעם מחדש.
חמי חיבק אותי, ליטף את גבי, אימץ אותי אליו בכוח, והבטיח לי שהוא מבין, שאני לא לבד, שהוא אוהב אותי, ושהכל יהיה בסדר.
אחרי שנרגעתי הוא עזר לי לנסח מכתב מאיים ונבזי להנהלת אטרף שדרש מהם להסיר מיד את התמונות שלי, תמונות פרטיות שצולמו בלי רשותי ופורסמו בפרופיל המכונה בוזי_1982 שהוא בהחלט לא הפרופיל שלי. איימתי בפניה למשטרה ובתביעה משפטית אם הם לא ימחקו מיד את הפרופיל הזה, ויזהירו את בעליו לא לפרסם יותר את תמונותיי. "אם היו לי קשרים במשטרה הייתי יכול לעלות על הכתובת של בעל הפרופיל הזה ואז הייתי... ואולי אפשר לעשות את זה דרך חוקר פרטי?"
"כן, אפשר, אבל אין צורך כי לי דווקא כן יש קשרים במשטרה." הפתיע אותי חמי, והבטיח לטפל בעניין, אבל סירב לפרט בטענה שזה עניין לא כל כך חוקי, ועדיף שאדע על כך מעט ככל האפשר.
"אמרתי לבוסית שאני צריך ללכת ולקנות איזה ברגים שחסרים לי, ואני מיד חוזר." הסביר והציץ בדאגה בשעון, "אתה רוצה שאני אמסור שאתה מרגיש לא טוב ושאתה לא יכול לבוא היום לעבודה?"
"לא, יפה מצידך חמי, אבל כבר גרמתי לך לשקר יותר מידי פעמים היום, ובכלל, עדיף שאני אהיה עסוק אחרת אני אתחרפן לגמרי." שטפתי את פני, לקחתי עוד שני אופטלגינים והלכתי לעבודה.
לא העזתי לגלוש לאטרף מהמחשב של הספרייה, אבל ברגע שהגעתי הביתה להפסקת צהרים הסתערתי עליו שוב, וגיליתי לשמחתי שהפרופיל של בוזי_1982 נמחק. בפרופיל הפיקטיבי שפתחתי לי המתינה לי הודעה מתרפסת מהנהלת אטרף - הם מתנצלים אם נפגעתי בגלל שמישהו השתמש בתמונות שלי בלי רשותי, אבל הפרופיל שנתתי להם נמחק עוד לפני שהם הגיעו אליו, והם לא יכולים לעשות שום דבר בנדון, והם מאחלים לי המשך גלישה נעימה ובטוחה.
"הלוואי ותמותו, חולירות!" סיננתי, ומחקתי בחמת זעם את הפרופיל שפתחתי רק הבוקר. "בוזי_1982 נמחק." הודעתי בסלולרי לחמי שנסע להוציא את נמרוד מהגן.
"אני יודע, אבל אל תדאג, הספקתי לתת את הלינק למישהו שאני מכיר במשטרה, הוא עלה על האי. פי. שלו לפני שהוא הספיק למחוק את הפרופיל, ונתן לי את הכתובת שלו, בעל הפרופיל בוזי_1982 גר בהרצליה, ברחוב הדקל אחד."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה