בארוחת ליל שישי סיפר ארי שהוא מתכוון לחזור בשבוע הבא לדירה שלו בתל אביב, וכשבוריס הזכיר לו שהוא אמר שאולי הוא יישאר לגור בצפון, הוא משך בכתפיו, ואמר שזה לא כל כך פשוט, יש לו עבודה, ויש לו חוזה על הדירה, הוא לא יכול פשוט לקום וללכת, אבל זה היה שקר. ידעתי שהוא יכול לסבלט את הדירה שלו בלי בעיות, ועוד לצאת מזה ברווח, ושאין לו בעיה למצוא עבודה בהייטק בחיפה, או ביוקנעם, מרחק יריקה מהקריה שלנו.
"אתה עוזב בגלל שחמי נשא, תודה." אמרתי לו באותו ערב.
הוא משך בכתפיו ושתק.
"אז מה, תחזור לדירה שלך בתל אביב? שוב תהיה שם לבד, איך תסתדר בלעדי?" שאלתי, מגלה להפתעתי שלמרות הכול עדיין אכפת לי ממנו.
"הרגל שלי כבר כמעט בסדר, אני אשכור עוזרת בית ואחזור לאכול בחוץ, יהיה בסדר." השיב ארי בשאננות.
"אז אתה לא רוצה שאני אחזור איתך לתל אביב?" שאלתי, למרות שאין לי מושג מה הייתי עושה אם הוא היה אומר כן.
ארי שתק שתיקה ממושכת כל כך עד שחשבתי שהוא נרדם, ואז הוא אמר פתאום, כמעט בלחש, "אני אתגעגע אליך מאוד סולי, היה לי טוב אתך, אתה בחור מקסים, לא מגיע לי מישהו טוב כמוך, אם לא הייתי אוהב אותך כל כך הייתי מבקש שתחזור איתי, אבל חבל עליך, עדיף שתישאר פה, בצפון, עם החברים שלך. אני מקווה שתמצא מישהו מקסים כמוך עם לב טוב שיאהב אותך כמו שמגיע לך, אני כבר מבוגר ושרוט מידי בשביל חמוד כמוך, לילה טוב סולי."
***
אחרי שארי הסתלק התחלתי לסבול מעייפת (ג'טלג) רגשית. דווקא אחרי שיכולתי לישון באלכסון לא הצלחתי להירדם יותר - לילותיי נעשו לבנים, ובימים הסתובבתי מעורפל ומבולבל.
אחרי כמה ימים מתישים כאלה החלטתי ללכת בערב לטיול רגלי ארוך, בתקווה שאולי העייפות הפיזית תעזור לי להירדם. כשחזרתי הביתה אחרי צעדה ממושכת ברחובות הריקים, מזיע ועייף, הבחנתי באור דולק בחלון דירתו של בוריס. במקום להיכנס לדירה שלי, לפשוט את בגדי הלחים מזיעה, ולהתקלח, נקשתי על דלתו של בוריס שפתח אותה מיד, לבוש בתחתונים בלבד, וסקר אותי במבט ביקורתי. "למה אתה מזיע ככה? איפה היית?"
"הלכתי קצת ברגל, זה בריא מאוד, לא יזיק גם לך."
"שטויות, לעשות ספורט בגילי זה עניין מאוד מסוכן, אני מעדיף לשבת בבית, לראות מונדיאל ולשתות בירה."
"כן, רואים." חייכתי, והחלקתי על בטנו העגולה והשעירה.
הוא אחז בפרק ידי ועצר אותי, "די, מספיק." פקד עלי בתקיפות.
"אבל בוריס..." הבטתי בו במבט העצוב ביותר שלי, וסיפרתי לו שאני בודד ועצוב, ונורא מתגעגע אליו.
הוא נאנח ולקח אותי למקלחת, ואחרי שהתקלחנו יחד הוא פקד עלי ללכת למיטה ולהמתין לו. עשיתי כדבריו והוא הצטרף אלי רק אחרי רבע שעה ממושכת, שבמהלכה כמעט נרדמתי, אבל ברגע שהזקפה שלו דקרה את בטני התעוררתי והסתערתי עליה במרץ.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז שהיינו יחד לאחרונה, והמפגש היה מרגש ונעים לשנינו. רק אחר כך הבחנתי בצלקת החדשה שהסתתרה מתחת לשערות שעל בטנו.
"מה קרה?" העברתי אצבע על הפס החיוור והדק, "ניתוח אפנדיציט?"
"הלוואי." אמר בוריס בעייפות, ונאנח, ורק אחרי ששבתי והפצרתי נעתר וסיפר לי בחוסר רצון שהתגלה אצלו סרטן, ולכן הוא עבר בשנה שעברה ניתוח לכריתת הערמונית, ומאז לא עומד לו סתם ככה, אלא רק בעזרת זריקה.
"בגלל זה נשארת במקלחת? איפה אתה מזריק, בזין?"
בוריס הנהן ונראה מבויש.
"זה לא כואב?"
"לא, ממש לא, זו מחט מאוד דקה, ואחר כך עומד לי יופי, אבל... טוב, מה אני מתלונן, אני כבר זקן, צריך להגיד תודה על מה שיש."
"אתה רק בן חמישים ושלוש, זה לא זקן."
הוא גיחך, "זה כן, תאמין לי שכן."
"לא נכון, זקן זה מישהו בן שמונים שבקושי זז, ואתה דווקא נראה מצוין."
"לא נכון, אני שמן ויש לי שערות שיבה בכל מקום, אפילו על החזה, הנה, תראה."
"בעיני זה סקסי." אמרתי והתחלתי לנשק אותו, וללטף את הפרווה המאפירה על חזהו הרחב. הוא צחק וקרא לי סוטה, וילד משוגע, ולהפתעתי שוב הייתה לו זקפה, ושוב היה סקס, ואחר כך נרדמנו חבוקים, והפעם ישנתי כמו שצריך וקמתי רענן ושמח.
בבוקר הלכתי למטבח להכין לי קפה ואולי איזה טוסט. אחרי כמה ימים של חוסר תיאבון התעוררתי רעב כזאב. בוריס עדיין ישן, ונהם בחוסר רצון כששאלתי אותו אם להכין לו משהו ולכן התיישבתי לבדי עם קפה, וטוסט מרוח בקוטג' טרי, מתענג על ההקלה בשרב הכבד, והנה הדלת נפתחת וחמי נכנס פנימה, עמוס מצרכי מזון.
הוא נעצר בפתח, והיה ברור שהוא מופתע לראות אותי, אבל לרווחתי הוא לא כעס ולא נפגע למרות שהיה ברור שאם ישבתי במטבח של בוריס בשעה כל כך מוקדמת, לבוש בתחתונים בלבד, ביליתי איתו את הלילה.
"בוקר טוב סולי." האיר לי פנים, מה שלומך? הכול טוב?"
"אהה..." הרגשתי נבוך מאוד למרות חיוכו הידידותי ונימת קולו החביבה של חמי, "כן, הכול מעולה. רוצה קפה?"
"ברצון, ואני לא אתנגד גם לטוסט."
הכנתי לו קפה, וקליתי למענו עוד טוסט בעוד הוא מסדר את המצרכים במקרר של בוריס.
"כל הכבוד, איזה השקעה." שיבח אותי חמי, וליטף בתודה את כתפי כשהגשתי לו קפה וטוסט, "איזה פינוק." הצטחק, "כבר סיפרתי לך שאתה חמוד אמיתי?" שאל והתיישב, נוגס בתיאבון בפרוסה החמימה שקישטתי בעגבניות ובזיתים.
הסמקתי מנחת, בשבילי אין תענוג גדול יותר מאשר לטרוח עבור גבר עם תיאבון בריא שיודע להעריך את מאמציי, וחמי תמיד ידע להחמיא לי ולשבח אותי בצורה נעימה שחיממה את ליבי. כמה חבל שרוני, החבר שלו, לא יודע לפנק אותו כמו שמגיע לו.
"הייתי מכין גם לבוריס, אבל הוא עדיין ישן." הסברתי.
"כבר לא. התעוררתי." בישר לנו בוריס, שהופיע פתאום במטבח, ובעוד אני קם להכין גם לו ארוחת בוקר הוא חיבק את חמי שהחזיר לו חיבוק והוסיף נשיקה.
לכסנתי מבט אל שני הגברים המגודלים האלה שהביעו את חיבתם זה לזה בלי בושה, וגל של געגועים לחיבוק האוהב של ארי עלה בתוכי, ושוב הרגשתי בודד מתמיד.
***
רוני הסתלק לאיזה קורס באי-שם מסתורי עוד לפני שבוע (לא שגם קודם הוא היה הרבה בבית), ובוריס נסע לברלין לבקר חבר טוב שלו, אחד בשם ולאדי. לא ראיתי אותו מעולם, אבל אם הוא הצליח להפחיד אפילו את חמי כנראה שלא הפסדתי כלום.
ביום חמישי הצעתי לחמי לבוא איתי להליכת ערב, והוא הסכים ברצון. לקחנו איתנו את הכלב המכוער והחכם של חמי, ועשינו צעדה ארוכה ומעייפת מקצה אחד של הקריה לקצה השני. בדרך חמי סיפר לי קצת על ולאדי ועל הקעקועים שיש לו על פרקי האצבעות, והסביר לי למה בדיוק הוא הפחיד אותו, ורמז שפעם כמעט...
"אתה חושב שבוריס מאוהב בו?" חקרתי בעניין.
"לא יודע, לא חושב שבוריס מסוגל באמת לאהוב מישהו, לא כמו שאני ואתה מבינים את העניין הזה של אהבה."
"כן, אני חושב שאתה צודק." אמרתי, מהורהר, והתחלתי לחקור את חמי על ההשקפות שלו לגבי המושג השנוי במחלוקת הזה שנקרא אהבה.
"אני מפריד בין אהבה והתאהבות." הסביר לי חמי בכובד ראש, "זה דומה אבל לא אותו דבר."
"התאהבות זה קראש?" התאמצתי לרדת לסוף דעתו.
"בערך, אבל לא בדיוק." ניסה חמי לדייק, ואז נאנח ואמר שההתאהבות שלו ברוני חלפה עברה, אבל עדיין הוא אוהב אותו מאוד, וגרוע מכך –עדיין יש לו קראש עליו.
"אבל אתם יחד כבר... כמה זמן בעצם?"
"מסוף שנת אלפיים וארבע." התעצב חמי אל ליבו, "ובכל זאת, כל פעם שאני רואה אותו ערום אני... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. לפעמים אני מצטער שפגשתי את הכושי המופרע הזה, אבל אני לא יכול בלעדיו."
"כן, אני מבין." אמרתי, "גם לי היה קראש עליו כשרק נפגשנו, אבל אחרי כמה זמן ירד לי לגמרי ממנו, אל תיעלב חמי, החבר שלך נורא סקסי וזה... אבל הוא בן אדם מאוד מתיש, אני מתעייף רק מלהסתכל עליו."
"אני יודע, גם אני." צחק חמי, "לא שאני רואה אותו יותר מידי." הוסיף נוגות.
"אני לא מבין איך אתה מוכן לקבל את זה שהוא כל כך מעט בבית. אותי זה היה מחרפן."
"זה באמת מחרפן אותי, בעיקר כי אני יודע שהוא משתרמט שם שחבל על הזמן, ועוד עם בחורות, אבל אין מה לעשות, הוא כזה ואני חייב לקבל אותו כמו שהוא או לריב איתו כל הזמן, ופשוט אין לי כוח לזה יותר." אמר חמי והתיישב על מעקה אבן נמוך, משעין את מרפקיו על ברכיו.
"אתה בסדר חמי?" התיישבתי לצידו, והנחתי יד על כתפו.
"קצת עייף." אמר חמי, וחייך אלי בעידוד, "וטיפה עצוב, איזה מזל יש לי שאתה פה סיסי." הוסיף (ככה הוא קורא לי לפעמים) והניח יד על ברכי.
בלי לחשוב מה אני עושה הנחתי את כפי על כף ידו הגדולה והחמה, ומיד הרגשתי יותר טוב, ופתאום, בלי שום אזהרה התחיל לרדת גשם חזק – טיפות מים שמנות ורעשניות נורו מהשמים וקפצו על המדרכה, נוקשות בכוח על ראשנו ועל גג הפח של תחנת האוטובוס הריקה שעמדה ממול.
קפצנו בבהלה ממקומותינו, וטסנו הביתה כשהכלב רץ לפנינו, זנבו מתנודד הלוך ושוב בשמחה גדולה.
הדירה של חמי הייתה קרובה יותר ולכן דהרנו אליה, חלצנו סנדלים עוד במדרגות, והתפרצנו פנימה, יחפים ונוטפי מים, וברגע שנכנסנו הגשם פסק, משאיר אחריו ריח רענן של אדמה רטובה.
חמי הוריד מעל קולב שתי מגבות, אחת אדומה ואחת כחולה, ונתן לי את המגבת הכחולה. "תנגב אותי." פקד עלי, צוחק, והחל מנגב את ראשי הרטוב במגבת האדומה בעוד אני מנגב את ראשו בחזרה, משפשף את שערו הקצוץ במגבת הכחולה. תוך כדי ניגוב התקרבנו אחד אל השני יותר ויותר עד שעמדנו צמודים זה לזה, ואז, ממש כמו בסרט אמריקאי מטופש, עזבנו את המגבות והתחלנו להתנשק, מקלפים תוך כדי כך את בגדינו הלחים.
"זה לא רעיון טוב סיסי." אמר חמי בין נשיקה לנשיקה, ומשך למטה את מכנסי הקצרים, "זה לא ייגמר טוב."
"אתה צודק, אנחנו צריכים להפסיק." הסכמתי איתו ובעטתי מעלי את תחתוני, ומיד אחר כך, לא יודע איך, היינו במיטה שלו ושל רוני, ערומים ולחים, וחרמנים נורא.
בלי שאמרנו מילה ידענו שזה לא בסדר להתנהג ככה, אבל היה ברור שאין מצב שנתאפק. חמי שלף קונדום ונתן לי אותו, מביט בי בהיסוס, זה היה הרגע האחרון שבו עוד יכולתי לעצור, אולי... לפני שהספקתי לחשוב מה אני עושה כבר קרעתי את עטיפת הקונדום וגלגלתי אותו על הזין של חמי, מתפלא איך שכחתי כמה הוא יפה, ודקה אחר כך הייתי על בטני, והוא מעלי, ברכיו מפסקות את ירכי, מבקש רשות לחדור לתוכי תוך כדי חדירה. גם אם הייתי אומר לא זה היה מאוחר מידי, לא שחלמתי לעצור בעדו, רציתי אותו בדיוק כמו שהוא רצה אותי.
מה שקרה אחר כך היה מהיר ועוצמתי, ותוך פחות מדקה גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.
"אני מצטער." הוא התנשף אחרי שגמר, התגלגל מעלי ונשכב לצידי על גבו.
"אני לא." אמרתי.
חמי גיחך. "טוב, גם אני לא. כבר שכחתי איזה כיף זה לזיין פסיבי אמיתי, אתה מתוק סיסי."
"תודה." אמרתי. התיישבתי והורדתי מעליו את הקונדום, הלכתי למקלחת וזרקתי אותו לאסלה, ניגבתי את הזרע מעל הזין שלי בנגבון לח וחזרתי לחדר השינה. נעמדתי ליד המיטה, מביט בחמי שנשאר שוכב על גבו בעיניים עצומות, תוהה מה עלי לעשות עכשיו.
חמי פתר את הבעיה, "בוא הנה." פקד עלי ומשך אותי בזרועי חזרה למיטה, "תישאר איתי הלילה." ביקש.
"אתה בטוח?" שאלתי, וגל חמימות לא מוסברת גאה בתוכי, עלה והתפשט מתחתית בטני עד לקודקודי.
"לגמרי." פקח חמי את עיניו והביט בי, מחייך בשביעות רצון של גבר שכרגע היה לו אחלה זיון. "תגיד, אתה לא צמא או משהו?"
"כן, ואתה?"
"מאוד, וגם רעב, נורא בא לי משהו מתוק, ולך?"
"כן, גם, חכה, אל תקום, אני אביא לנו משהו."
הלכתי ערום למטבח של חמי שיחסית למטבח גברי היה מסודר ונקי למדי. לא כמו שלי, אבל סביר לגמרי. הכנתי לימונדה מתרכיז קפוא, ושמתי ליד הקנקן צלוחית עוגיות גרנולה, הוספתי מפיות והבאתי את המגש לחדר השינה.
שתינו ואכלנו במיטה, צופים תוך כדי כך בסרט על המלחמה בין יון וספרטה. חמי נהנה מאוד למרות שזה היה סרט שנועד לתלמידים שמתכוננים לבגרות. להפתעתי גם אני נהניתי, זה היה מעניין ובלי פרסומות מעצבנות, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה - ערוץ ההיסטוריה.
אחר כך חמי נתן לי מברשת שיניים חדשה, וגיליתי שבמקום משחת שיניים יש לו ג'ל מנטולי, מרענן כזה. גם את ריח התפוח של השמפו והסבון שלו אהבתי מאוד. התקלחנו יחד וחפפנו זה לזה את הראש, ואחרי שהחלפתי את הסדין והציפות הלכנו לישון, מדיפים ריח תפוחים עדין.
רוח קרירה נשבה דרך החלון הפתוח, מלטפת ברוך את עורנו החשוף ואני נרדמתי מיד, והתעוררתי מוקדם בבוקר, צמוד לחמי שהמשיך לישון בשלווה, מחייך לעצמו חיוך קליל ונעים.
חמקתי בזהירות מהמיטה, ואחרי ששתיתי קפה הלכתי עם הכלב לסופר לקנות עיתון, חלב ולחמניות. חץ הלך אחרי בצייתנות, וחיכה לי בנימוס בכניסה לסופר. בדרך חזרה ראיתי פתאום מטוס קטן, צבוע אדום לבן, ששט בשקט גמור בשמים. אחרי הגשם הם היו כחולים, צחים ורעננים, מקושטים פה ושם בעננים אפרפרים. הסתכלתי במטוס הפעוט שנראה כמו צעצוע, מנסה להחליט אם זה מטוס אמיתי או רק דאון, ואולי הוא באמת צעצוע? לא הצלחתי להחליט אבל בכל מקרה הוא היה יפה מאוד. חזרתי לחמי, הכנתי לו ארוחת בוקר גדולה, וסיפרתי לו על המטוס האדום. גם הוא לא ידע אם זה מטוס אמיתי, או צעצוע, אבל הסיפור מצא חן בעיניו. אחרי שנפרדנו בנשיקה וקבענו להיפגש בערב חזרתי הביתה, מאושר לראשונה מזה זמן רב.
מתי הבנתי שאני מאוהב בחמי? או שאולי אהבתי אותו מאז שנפגשנו והעתקתי את רגשותיי לארי רק מחוסר ברירה, ובגלל שידעתי שחמי אף פעם לא יהיה שלי? לא כמו שהוא של רוני שבכלל לא מעריך את מזלו הטוב, וכמו טיפש מזלזל באהבה ובנאמנות של חמי?
כן, הוא בילה איתי את הלילה, אבל מה זה משנה אם הלב שלו היה של רוני? אני די בטוח שאי שם בירכתי מוחי ידעתי את זה תמיד, לכן עזבתי לתל אביב, כדי לא לראות אותם יחד, ולכן גם חזרתי, כי התגעגעתי והייתי עצוב ובודד בלעדיו - לקח לי ארבע שנים להבין את האמת.
ראיתי את האור ביום שבת אחרי הצהרים, כשהטלפון צלצל פתאום, ואני זינקתי אליו בשמחה, מקווה שחמי אולי בכל זאת חזר מוקדם מביקור שבת אצל הוריו ופינה לעצמו זמן לפגוש אותי, אבל טעיתי, זה לא היה חמי אלא ארי.
"ארי." אמרתי, מנסה להתעלם מטעם האכזבה החמוץ שמילא את פי לשמע קולו, לא שמעתי ממנו כמעט חודש, ובימים האחרונים חשבתי עליו מעט מאוד, "מה קורה? מה שלומך? איך הרגל?"
"הרגל בסדר, אבל הלב שלי לא כל כך."
"הלב שלך?" נבהלתי, הוא היה כבר מעל ארבעים וזה גיל מסוכן לגבר, אפילו אצל אחד כמו ארי שמקפיד מאוד על דיאטה בריאה ונמצא בכושר טוב. "מה קרה ארי, איפה בדיוק כואב לך? אולי תלך למיון לבדיקת א.ק.ג?"
ארי צחק, אמר לי להפסיק להיות לחוץ, והוסיף שאין בעולם כולו אפילו רופא אחד שיכול לעזור לו.
"למה?" שאלתי בטיפשות, לא מבין למה הוא משועשע כל כך.
"כי עדיין לא המציאו תרופה ללב שבור." הצטחק ארי.
"מה?" המשכתי להיות סתום, "על מה אתה מדבר ארי?" שאלתי בקוצר רוח. עלה בדעתי שאם חמי יתקשר והטלפון יהיה תפוס הוא עלול לחשוב ש... ואז הבנתי, ופלטתי מין - "אההה..." כזה, כמו אחד שקלט סוף סוף איזה מטומטם הוא היה כל חייו.
"יופי נחמה." גיחך ארי, מרוצה מאוד מעצמו, "אני רואה סולי שאם מסבירים לך לאט, אתה מבין די מהר."
"כן." כבשתי אנחה, "נכון, אבל בתנאי שמסבירים לי ממש לאט, אז מה שלומך באמת ארי?"
"מתגעגע אליך כמו משוגע סולי. ניסיתי הכול כדי לשכוח אותך, ואני מתכוון הכול, ושום דבר לא עזר. מתי אתה חוזר אלי?"
"חוזר אליך? אתה מתכוון... אתה רוצה שאני אחזור לגור אתך ארי?" שאלתי לאט, מנסה להתרכז בדבריו למרות שמחשבותיי היו נתונות לחמי, "אבל אמרת ש... אמרת שאני מציק לך, שאני נדבק ומנדנד, שנמאסתי עליך. מה קרה שאתה רוצה אותי שוב? העוזרת בית ביקשה העלאה?"
"אאוץ'! זו הייתה מכה מתחת לחגורה סולי." התאכזב ארי, "לא מתאים לך לדבר ככה, חשבתי שיש לך יותר קלאסה." הוכיח אותי, "אבל זה בסדר, אני לא מאשים אותך, אני מבין למה אתה כועס עלי."
"תודה רבה לך, אבל אני לא כועס, למה שאני אכעס?"
ארי צחק, מנסה להישמע בטוח בעצמו, אבל הכרתי אותו יותר מידי טוב מכדי לקנות את ההצגה שלו, ונשארתי קריר ושווה נפש בעוד הוא מנסה לשכנע אותי, בלי לאבד יותר מידי מכבודו, לחזור אליו.
"אתה בטוח שאתה לא יכול לחזור?" שאל שוב, נדהם מסירובי, "למה בעצם?"
"כי חתמתי על חוזה שכירות לשנה, וכבר התחלתי לעבוד פה במשרה חלקית בהוצאת ספרים קטנה וחמודה, והאמת, טוב לי ארי, טוב לי כאן הרבה יותר מאשר בתל אביב."
"אז אולי תבוא רק לביקור?" הפציר ארי, "אני ממש מתגעגע אליך חמוד, באמת, עשיתי שטות ש... אתה יודע, ש..."
"שזרקת אותי כמו טישו משומש." נכנסתי בקרירות לדבריו.
"אל תגזים, לא זרקתי אותך רק..."
"רק אמרת לי שזמני עבר."
"נניח, אבל טעיתי סולי, ואני מבקש סליחה ומקווה שתסלח לי."
"סלחתי." אמרתי בפיזור נפש, והסתכלתי בשעון, מנסה לחשב באיזה שעה עשוי חמי להגיע הביתה.
"אז מתי אתה חוזר, או לפחות קופץ לביקור?"
"אני לא. מצטער ארי."
"יש לך כבר מישהו חדש?" קפץ ארי למסקנות.
לא, יש לי מישהו ישן, חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול רק אמרתי שלא, אין לי אף אחד, אני לבד, אבל בוריס נסע לחופשה ארוכה בברלין, וחמי לבד כי רוני נמצא באיזה קורס ממושך, בבסיס סודי, ואני לא רוצה לעזוב אותו עד שאחד מהם יחזור.
"לבד? למה אתה מתכוון לבד?" הופתע ארי, "מה, הוא ילד קטן?"
"לא, אבל הבטחתי לו לארח לו חברה כל זמן שבוריס ורוני לא נמצאים, הוא בונה עלי ארי, אתה מבין?" הסברתי, יודע, בעוד אני מפריח שקרים חסרי שחר כדי לתרץ את התנהגותי, שהייתי המאושר באדם אם הם היו הופכים באורח פלא לאמת.
ארי חשב, ובצדק, שאני סתם ממציא תירוצים כדי להיפטר ממנו, ומאחר ולא היה רגיל להתמקח איתי, ובטח לא להפציר ולהתחנן, הוא נעלב וניתק את הטלפון בשלום חפוז.
דקה אחר כך התקשר חמי, הודיע לי בשמחה שהוא כבר בדרך הביתה, ומה דעתי שהוא יקפוץ אלי לביקור קצר.
"בטח." קראתי בשמחה, "אתה רעב? להכין לך משהו?"
"חס וחלילה, אימא פיטמה אותי עד אפס מקום, אבל הייתי שמח לאיזה מסג' טוב בכתפיים, אני תפוס לגמרי."
"ברצון, יאללה בוא, המסז'יסט הפרטי שלך עומד לשירותך." אמרתי, מחייך חיוך ענקי, והלכתי לבדוק את מלאי הקונדומים שלי.
***
חמי הגיע באיחור, והייתה לי הרגשה שהוא קצת מהסס לפני שהניח לי לחבק אותו, ומיד התחלתי לדאוג. "מה קרה? אתה כועס עלי?" חקרתי, מביט דאגה בפניו, מחפש אחרי אותות שיסגירו את מחשבותיו.
"אתה רגיש כמו בחורה סולי." הצטחק חמי, וליטף את לחיי בחיבה. למרות שהבטחתי לעצמי להפסיק להימרח על גברים, ולהיות קצת יותר מאופק לא הצלחתי לעצור את עצמי, והשתדלתי להאריך את המגע של כף ידו הגדולה, המחוספסת, בפני, והוא חייך בעצב, ואמר שאני מתפנק כמו חתול, ואני הבחור הכי חמוד שהוא מכיר.
"אבל..." התקרבתי אליו עוד קצת, מביט בעיניו החומות, היפות, מתאפק בקושי לא להניח את ראשי על כתפו. גופי שיווע להתרפק עליו והייתי צריך להילחם בעצמי כדי לעמוד זקוף ולא להישען עליו.
"מאין לך שיש אבל?" שאל חמי, והניח את ידיו על כתפי בעדינות, אך בתקיפות, כאילו ניחש שאני משתוקק להסתער עליו, ורצה לעצור בעדי לפני שאספיק לבצע בו את זממי.
"יש לי הרגשה כזו, מה קרה? אתה כבר לא רוצה עיסוי?"
"מה שאני רוצה זה..." הוא נאנח, כאילו ידע כמה הוא עומד להכאיב לי והצטער על כך מראש, " הלוואי והיה אפשר למחוק את מה שקרה אתמול בלילה."
"למה? מה כבר קרה?" שאלתי, ממצמץ בכוח כדי למנוע מהדמעות להציף את עיני - איזה בושה, בחור בן שלושים כמעט, ובוכה בקלות כמו ילדה קטנה. "זה כולה היה זיון, למה אתה עושה סיפור?"
"כי זה לא היה סתם זיון." השיב חמי ברוך, מתעלם מההתרסה שבקולי, "לא בשבילי בכל אופן, ואני חושב שגם לא בשבילך."
"מה שתגיד." אמרתי בקרירות, וברחתי לחדר השינה, הטלתי את עצמי על המיטה והתמכרתי להתקף רחמים עצמיים.
חמי בא אחרי, התיישב לידי וליטף את גבי בהיסוס, "אל תכעס." ביקש בקול רך, "אני יודע שזו אשמתי, נסחפתי, הייתי צריך להתאפק ולא הצלחתי."
"למה היית צריך להתאפק? אני בטוח שרוני לא מתאפק, אז למה אתה כן?"
"לפי איך שאתה מדבר אפשר לחשוב שיש לי ולרוני יחסים פתוחים." אמר חמי, וניסה לחייך בציניות, אבל העיניים שלו נשארו רציניות.
"אני מצטער, לא ניסיתי להעליב, אבל אל תשכח איך הכרתי את רוני, אני יודע איך הוא מתנהג כשאתה לא בסביבה, ואני לא רואה שום סיבה למה אתה צריך להביא ביד, להתאפק ולסבול כשהוא חוגג כל הזמן."
פניו של חמי נאטמו, הוא קם והסתכל בשתיקה דרך החלון, גבו המופנה אלי מקרין מורת רוח פגועה. ידעתי עד כמה הוא לא אוהב לשמוע ביקורת על הזוגיות המוזרה שלו עם רוני, למרות שקשה היה מאוד לא להתפלא מה בדיוק קורה שם, בין שני הבחורים האלה, שהיו מדהימים ומיוחדים כל אחד בדרכו.
"סליחה, לא התכוונתי למתוח עליך ביקורת, אני יודע שאין לי זכות להגיד שום דבר בנושא הזה. תשכח מה שאמרתי." התנצלתי, מלא חרטה שפגעתי בו.
חמי הסתובב והביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח, ופתאום משך אותי אליו, נישק אותי על הלחי וגילה לי שמיד אחרי שהוא דיבר איתי התקשר אליו ארי, וסיפר לו שהוא רוצה לחזור אלי.
"הוא אמר שהוא ביקש ממך שתחזרו ואתה היית גועלי אליו." הוכיח אותי.
"הוא התחיל." התגוננתי, מסמיק, "ומה פתאום הוא מתקשר אליך? ומה פתאום אתם מדברים עלי מאחורי הגב שלי?" התקוממתי.
"אל תתרגז סולי, זה יעשה לך קמטים." התבדח חמי, שהכעס שלי הצחיק אותו, "אני מבין שאתה רוצה ללמד את ארי לקח, ואתה צודק, אבל אל תגזים או שתאבד אותו."
"הלוואי. אמרתי לו שאני לא מעוניין, והתכוונתי לזה. אני לא אחד שמשחק משחקים."
"ובכל זאת, הרי היית מאוהב בו מאוד, ואני חושב שהוא באמת מתחרט ורוצה אותך, אולי תיתן לו עוד סיכוי?"
"לא, לא רוצה, ירד לי ממנו לגמרי, אני בעניין של מישהו אחר עכשיו."
"וואלה?" הרים חמי את גבותיו בפליאה, וסקר אותי במבט בוחן, "אפשר לדעת מי?"
"לא." החמצתי פנים, "אי אפשר."
חמי הטיל את עצמו על המיטה לצידי, ושאל מה עם המסג' הזה שהבטחתי לו, ואם גם אני, כמו כל הגברים, יודע רק להבטיח ולא לקיים.
"די כבר, פולנייה אחת." נזפתי בו, "תפסיק להתלונן כל הזמן, ותוריד חולצה."
הוא פשט את חולצתו ונשכב על בטנו, ואני התיישבתי עליו, והתחלתי לעבוד על כתפיו הרחבות ועל עורפו שהיה באמת תפוס.
"תגיד לי סולי, יש לך מושג מה באמת אתה מחפש בגבר?" שאל חמי במפתיע.
"כן, יש לי." אמרתי בהדרת כבוד, וקיוויתי שהוא לא מרגיש כמה עומד לי בגלל המגע בו.
"אתה יכול לספר לי?"
"כן, אבל אני אצטרך להרוג אותך אחר כך."
חמי צחק, וסיפר לי שהוא תמיד שאל את עצמו מה אוחצ'ה נחמדה כמוני עושה עם גברים כמו רוני ובוריס, ואחר כך ארי.
"ואל תשכח את הסטלן."
"כן, הוא גם. עמד לו או שהוא היה מסטול מידי?"
"זה לא עסקך." אמרתי בחומרה, ובמקום להיעלב הוא צחק שוב. "נכון שבוריס ורוני הם מניאקים, אבל מה יש לך נגד ארי?"
"כלום, למרות שתמיד חשבתי שהוא דג קר ומשעמם, אבל מה אני יודע, לא אני זה שהיה צריך לחיות איתו."
"לא הייתי צריך, רציתי, הוא די נחמד אחרי שמכירים אותו."
"כן... האמת שאחרי השיחה איתו היום התחלתי לחבב אותו, למרות שנקיפות המצפון שחטפתי הפריעו לי להקשיב לו, אני לא אוהב את כל הסיבוכים הביצתיים האלה סולי, לתת לבן אדם עצות איך להחזיר לעצמו את החבר שלו למרות שישנתי איתו לילה קודם... זה לא עשה לי טוב."
"אבל ארי זרק אותי, הוא... הוא בגד בי כל הזמן, והוא... למה אתה חייב להיות טיפוס מצפוני כזה חמי?" התמרמרתי, ירדתי מעליו ונשכבתי לצידו, פני טמונות בעיקול מרפקי כדי שהוא לא יוכל לראות כמה רע אני מרגיש.
"לא יודע, מצטער." אמר חמי, וליטף את גבי ועורפי, "אתה כזה בחור מתוק סולי, איך זה שאתה לא מוצא לך מישהו מתוק כמוך?"
"לא יודע." אמרתי, והתחלתי להתייפח. הוא חיבק אותי בעדינות, והגוף שלו היה כל כך חמים ומנחם, שעיר ושרירי במידה, הוא היה כל מה שרציתי אי פעם, והרגשתי כל כך מוגן, בטוח ונוח בזרועותיו עד שסוף סוף הצלחתי להפסיק לשקר, וסיפרתי לו את האמת, את כולה, תיארתי בפניו את התשוקות הסודיות שלי, ופרטתי לפניו את הסטיות המתוקות שמענות אותי, סיפרתי הכול חוץ מאשר שאני אוהב אותו, ומשתוקק להיות שלו, אבל אין מצב שהוא לא הבין לבד כי עד שסיימתי לדבר כבר הייתי ערום לגמרי, והוא גם...
בסופו של דבר כן השתמשנו במלאי הקונדומים ששמרתי במגרה, ליד המיטה, וטוב מכך - ישנו יחד שינה מתוקה.
***
יצאתי מהארון וחמי לא נגעל ממני, הוא המשיך לחשוב שאני מתוק, הרגשתי מאושר מאוד עד שלמחרת בבוקר, בעוד חמי ישן בשלווה ואני עומד בתחתוני במטבח ומכין לנו קפה נשמע צלצול בדלת. כשפתחתי עמד שם בחור זר שרוב פניו היו מוסתרים בקסדת אופנוע, הגיש לי זר פרחים מגוחך בגודלו, ביקש שאחתום על משהו, והסתלק עוד לפני שהספקתי להתאושש, משאיר אותי עם הזר הענקי שמעטפה אדומה הייתה מחוברת אליו. תקעתי את הזר בקנקן מיץ ריק, ופתחתי את המעטפה, בתוכה הייתה ברכה צבעונית בצורת לב ועליה היה כתוב – אוהב אותך בכל ליבי - ארי.
אף פעם לא קיבלתי מאף אחד זר פרחים, לא מגבר, לא מאישה ולא בכלל. חשבתי שהמחווה הזו היא משהו שעושים רק בסרטים אמריקאים דביקים. הזר הענקי והיקר בעליל שנשלח אלי במפתיע בהחלט עשה לי משהו, לא שהבנתי פתאום שאני עדיין מאוהב בארי, אבל אני מודה – התרשמתי מאוד.
חמי שהנקישה בדלת העירה אותו חייך בשמחה למראה הזר. "אמרתי לארי שזה יעבוד." אמר בשביעות רצון, שמיד מחקה לי את החיוך מהפנים, אבל חמי לא הבחין בכך כי הנייד שלו צרצר פתאום, מפריע לי לחקור מה פשר ההערה התמוהה שלו.
השיחה הייתה קצרה מאוד, וחמי בעיקר הקשיב, אבל על פי ההבעה על פניו חשדתי שהוא מדבר עם רוני, והתברר שצדקתי, "טוב, אז להתראות אהרון." אמר לפני שניתק, ואז שב ופנה אלי, סוקר אותי בחיבה, פניו עדיין רכות ומאירות משמחת השיחה עם אהרון צוברי, הידוע גם ככושי המשוגע, או העיראקית המופרעת, או פשוט רוני.
הוא אוהב אותו, הבנתי פתאום, ועצב גדול עטף אותי. אוהב אותו בלי שום קשר למה שרוני, החרמן חסר המעצורים הזה, מעולל, וגם רוני - נזכרתי במה שהיה לי נוח לשכוח - אוהב אך ורק אותו, את חמי. למרות שרוני נהג להתלונן על הפולניות של חמי, והתרגז עליו כי הוא לא שותה, ולא רוקד, ומעדיף לשבת בבית ולקרוא במקום לחיות, הוא בכל זאת נשאר נאמן, בדרכו המופרעת, רק לחמי, שהיה שונה ממנו כל כך, ובכל זאת השלים אותו בצורה שאף אחד אחר לא היה יכול.
רק עכשיו נזכרתי למה לא המשכתי לגור איתם - כשהם היו יחד אף אחד לא הצליח לחדור לבועה שלהם. גם כשעשיתי אתם שלישיה הרגשתי כאילו אני עומד בחוץ, בקור אפי צמוד לשמשה, מקנא בחמימות ובאהבה שאפפה אותם.
הם יכלו להזדיין עם אחרים, כל אחד לחוד או יחד, יכלו לריב, לצעוק זה על זה, לא להיפגש המון זמן, לכעוס ולהשמיץ אחד את השני, אבל ברגע שהם היו מביטים אחד בעיני השני כל העולם סביבם היה נשכח, האהבה שלהם הייתה שוב פורחת, והם היו חוזרים להיות זוג מאוהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה