נזכרתי בסיפורים ששמעתי על משה מצקין שכולם קראו לו מיצי. חברים משותפים של רוני וחמי סיפרו שהוא נדלק על חמי וניסה שוב ושוב להידחף בין השניים, להפריד ביניהם ולהשתלט על ליבו של חמי שמאוד חיבב אותו, ופנה להתנחם בו כל פעם שרוני הסתלק, אבל מעולם לא הצליח להתאהב בו.
אחרי מלחמת לבנון השנייה רוני היה כמה חודשים באנגליה, וחמי ומיצי אפילו גרו כמה זמן יחד, אבל אז רוני חזר, ומיצי חטף התמוטטות עצבים או משהו כזה, ומאז הוא פחות או יותר נעלם. הבנתי פתאום שאם לא אזהר גם גורלי יהיה כגורלו, וגם אני אהפוך להיות הריבאונד הנצחי של חמי.
"תגיד חמי, איפה משה מצקין, למה לא רואים אותו יותר בסביבה?"
חמי חייך, מופתע מעט, "עד כמה שידוע לי מיצי גר עכשיו בבאר שבע עם דוק, סוף סוף הם חזרו זה אל זה, ואני מקווה שהם מאושרים יחד."
"הם נפרדו בגללך, נכון?"
"לא." נעלם חיוכו של חמי, "מה פתאום בגללי?"
"אז למה?"
"כי..." חמי התחיל להכין לעצמו קפה, ולשם שינוי עמדתי והבטתי בו ולא התנדבתי כדרכי לשרת אותו, "אני לא יודע למה הם נפרדו ואחר כך חזרו, אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה בין בני זוג, לפעמים אפילו הם לא יודעים."
"לפי מה שסיפרו לי מיצי התאהב בך אחרי שנפרדת מרוני, ואתה הלכת ושברת לו את הלב." אמרתי בתוכחה, וליבי נצבט כשנוכחתי לראות איך חמי מתכווץ ממבוכה לשמע דברי.
"כן, זה נכון." אמר והשפיל מבט לתוך הקפה שלו, "הייתי חרא אל מיצי, לא התכוונתי, אבל זה מה שיצא... בזמן המלחמה מיצי התארח פה ואני ורוני... טוב, לא משנה, העיקר שהוא בסדר עכשיו."
"אתה ורוני, רוני ואתה, אוף אתכם! נמאס לי כבר מכם! מישהו צריך לכתוב סיפור על אהרון ומנחם והטלנובלה הלא נגמרת שלהם." התפרצתי בתסכול, וחמי צחק, חוזר לעצמו הרגוע והחביב.
"לפעמים אתה מזכיר לי קצת את מיצי." אמר בחיבה.
"לא נכון! אני לא שמן." נעלבתי, גורם לו לפרוץ שוב בצחוק.
"אתה כזה כוסית סיסי." גיחך, רכן מעל השולחן, נישק את לחיי, ושאל מתי אני מתכוון להתקשר לארי ולהגיד לו תודה על הפרחים.
"רק רגע, קודם תגיד לי אם אתה אוהב את רוני?"
"בטח." הופתע מנחם, "הרי הוא החבר שלי."
"אבל אתה מזדיין גם עם אחרים."
"נו, טוב, כן, לפעמים, רק כשרוני לא פה והם ממש חמודים ורוצים את זה."
"כמוני." החמצתי פנים, "ולא עולה על דעתך מנחם שזה לא בסדר, להתנהג ככה?"
"כן." הסכים איתי חמי ברוח טובה, "אתה צודק, אבל מה לעשות, אני לא קדוש, ואתה ממש חמוד, ורוני לא היה בבית כבר שבועיים. הוא בטח מזיין יותר ממני."
"ומה תעשה אם הוא יתאהב יום אחד במישהו אחר, מישהו צעיר ויפה יותר ממך, ולא נשא כמוך?" שאלתי בנבזות, "מה תעשה אז?" חקרתי ומיד התביישתי בעצמי.
פניו של חמי קדרו, אבל הוא המשיך להביט בי במבט יציב, "אני אחכה עד שזה יעבור לו." אמר בלי להתבלבל.
"ומה אם זה לא יעבור לו? מה אם... מה אם הוא ימות?"
"לא משנה מה יקרה, אני תמיד אוהב אותו." אמר חמי ביובש, "יכול להיות שיום אחד אני אוהב גם מישהו אחר, אבל אני לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהב את הפסיכי הקטן הזה, אני יודע שאף אחד לא מבין למה אנחנו יחד, כולם חושבים שאנחנו לא מתאימים וזה, אבל הוא ואני... אנחנו כמו מפתח ומנעול, כמו שקע ותקע, הוא חם במקום שאני קר, הוא גבוה במקום שאני נמוך, הוא משוגע במקום שאני שפוי, רק הוא מתאים לי בדיוק, השקעים שלו נכנסים בדיוק לקמרים שלי, ורק איתו אני מרגיש לגמרי בבית. יכול להיות שאני טועה ואני אצטער על זה יום אחד, אבל אני מרגיש ככה כבר הרבה שנים, ואני לא חושב שזה ישתנה בעתיד. אולי יום אחד, כשאני אהיה בגיל של בוריס, או מבוגר יותר, אני אגיד שטעיתי ובזבזתי את כל החיים שלי על מישהו שהרס אותי, ודפק לי את החיים, מצד שני אני לא בונה על זה שאני אצליח לעבור את גיל חמישים, ככה שבאמת, אין טעם לדאוג בגלל זה, החיים הם משהו לא צפוי ולא מובן, הם הרפתקה מלאה הפתעות ולכן..." הוא נעצר באמצע הנאום כי
הדלת נפתחה פתאום בתנופה, ורוני התפרץ פנימה, לבוש מדי ב' מקומטים שנראו כאילו הוא ישן בהם, זרק לי שלום אגבי והתנפל על חמי שחיבק אותו חזק, ונזף בו שהוא מתפרץ בלי לדפוק בדלת, "מתי תפסיק להיות עיראקית מופרעת כזאת, איך בכלל ידעת שאני כאן?" שאל.
"ובמופלא ממך אל תדרוש." התחכם רוני, "יאללה, בוא הביתה." דרש, מתעלם ממני.
"רק רגע, תן לי דקה להתארגן." ביקש חמי, והסתלק לחדר השינה להתלבש, ולא יכולתי לא להבחין, מבעד לתחתונים השמרניים שלו, שעומד לו כהוגן. גם לרוני עמד, הרגשתי את זה למרות מדי הב' הרפויים שתלו על גופו הצנום כי הוא נעמד ממש קרוב אלי, והידק את האגן שלו לישבני, צובט בכוח את מותני. "פרחים יפים." העיר בקול חרישי, ישר לתוך אוזני, "אני במקומך הייתי מתקשר לבחור ששלח לי אותם, מתפייס איתו ושוכח מחמי."
"ומה אם לא?" התגריתי בו, וניסיתי להתנתק מאחיזתו, אך לשווא.
רוני בחור צנום וכהה, גופו דק, אבל שרירי וחזק להפתיע, והזין שלו היה סוחט קריאות התפעלות גם מצופי פורנו ותיקים. חוץ מזה הוא גם קצת פסיכי, בעיקר כשזה נוגע לחבר שלו, חבל שלא ידעתי את זה כשרק נפגשנו בקיץ 2006. אז הייתי מוקסם מהחיוך היפה שלו, מהעיניים הכהות הממוסגרות בריסים צפופים וארוכים, מהפה המלא שידע לנשק כל כך טוב... חמי צדק, החיים באמת מלאי הפתעות לא צפויות.
רוני לחץ אותי בכוח בין הזקפה הנוקשה שלו לשולחן, מכאיב לי בכוונה, ואני ספגתי בשתיקה את הכאב וההשפלה, ולא מחיתי כי ידעתי שזה מגיע לי. הוא הרפה ממני רק אחרי שחמי חזר לבוש.
השניים נפרדו ממני בחיפזון והסתלקו יד ביד למטה, למכונית שלהם. חיכיתי עד שקול מנועה נדם והרמתי טלפון לארי, להודות לו על הפרחים, ואחרי היסוס קל הסכמתי להניח לו לבוא לבקר אותי.
***
ארי השקיע בהופעה שלו, זה היה ברור - הוא היה מגולח ולבש את הג'ינס הלוחץ שארז בצורה מחמיאה את ישבנו, ומעליו טרח ללבוש חולצה חדשה מבד עם כפתורים, לא סתם טריקו.
מעניין מי גיהץ אותה? תהיתי, חש נקיפת קנאה קטנה כשנזכרתי במגהץ החדש שקניתי לא מזמן, ובלוח הגיהוץ שציפיתי במו ידי בבד מרופד פרחוני. מי שזה לא היה הוא בטח לא השקיע כמוני ולא הרתיח קודם את המים של המגהץ כדי שלא ייסתם מאבנית.
"לא מגיע לי חיבוק?" התחנף ארי וחיבק אותי, מצמיד אותי לגופו כך שיכולתי להריח את ריח הבושם העדין שנדף ממנו. החזרתי לו חיבוק גברי קצר, והוספתי טפיחה קלה על שכמו. מגעיל עד כמה סטרייטים נראינו.
"אתה נראה טוב, תתחדש על החולצה." הערתי.
"קניתי אותה לכבודך." השתלט ארי על כף ידי, ממשיך להביט בעיני במבט עורג, "אתה נראה מצוין, שזוף ובכושר."
"כן? תודה." ניסיתי למשוך את כף ידי חזרה, אבל הוא התעקש ולא ויתר, ועוד הגדיל לעשות וניסה להשתלט גם על השנייה.
"מה הקטע עם הפרחים? ממתי אתה מקשיב לעצות של חמי?"
"אני לא צריך לקבל רעיונות מאחרים, יש לי מספיק משלי." נעלב ארי.
"אז למה התקשרת לחמי?"
"כי ידעתי שאתה מחזיק ממנו, ותיארתי לעצמי שהוא בטח ידע מה קורה אצלך ולא יתבייש לספר לי."
"בקיצור, ריגלת אחרי."
ארי נע בחוסר נוחות, "סוג של... זה לא היה בכוונה רעה, לא רציתי לעשות שטויות ולפגוע בך שוב." הוא הדף אותי לעבר הספה והתיישב לצידי, נכרך סביבי, מקרב את פניו לפני וניסה לנשק אותי.
"מה אתה עושה?" הדפתי אותו מעלי.
"מנסה לנשק אותך סולי. למה אתה דוחף אותי? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך, למה נדמה לך שאהבתי אותך אי פעם?"
ארי נפגע, "חשבתי שכן, התנהגת כאילו אתה אוהב אותי."
"אחרי שהתחלת להיות מגעיל זה עבר לי."
ארי הרפה ממני, אבל המשיך לשבת צמוד אלי והסביר לי שוב שהוא מצטער, שעברה עליו תקופה קשה, ושהוא עשה טעות איומה והוא מבין את זה עכשיו, ורוצה לתקן אותה.
"היה לנו כל כך טוב יחד, אתה לא זוכר כמה היה לנו טוב?" הביט בי בתחינה.
"כן, אני זוכר, ואתה צודק אהבתי אותך מאוד, אבל הכול נהרס, אי אפשר לחזור אחורה."
"אבל אפשר ללכת קדימה."
"ארי, אני לא חוזר יותר לתל אביב, יקר שם נורא, וחם, ולח ומעיק ו... אה..." מה שרציתי להגיד זה שאין מצב שאני אלך לגור רחוק כל כך מחמי, אבל מובן שלא אמרתי את זה, אמרתי רק שפה, בקריה הקטנה הזו, יש לי חברים טובים, ועבודה נחמדה, ואני לא מוכן לחזור לריקנות המהבילה של תל אביב.
"בסדר." הסכים ארי להפתעתי, "יש משהו במה שאתה אומר, תל אביב באמת נעשתה בלתי נסבלת לאחרונה, המשכורות יורדות, ושכר הדירה עולה, זה פשוט מטורף."
"מה, שוב העלו לך את שכר הדירה?" השתוממתי.
הוא הנהן בעצב, והוסיף, כמעט בלחש, ששוב קיצצו לו מהמשכורת ומשעות העבודה, ועכשיו, כשאני לא חי איתו יותר, המצב נעשה בלתי נסבל.
"אתה יכול לעבוד לדירה זולה יותר, ללמוד לבשל, ולנקות לבד, ככה תחסוך הרבה כסף." הערתי, קצת בנבזות.
"זה נכון." הסכים ארי, "אבל לא בא לי להתאמץ, בשביל מה? מה הטעם לסחוב עוד יום, ועוד אחד? מה שבאמת חשוב לי נמצא כאן." אמר, ומעך את כף ידי בידו, מביט בי בעיניים רחבות ולחות מעט.
"אתה בסדר?" תהיתי, "אם תמשיך להיות רגשי כזה אני עוד אחשוב שהתאהבת בי." התלוצצתי.
"זה לא מצחיק." נעלב ארי, "אני מנסה לדבר אתך בכנות, ואתה צוחק."
"סליחה, לא התכוונתי להעליב, אבל בכל זאת... אני שואל את עצמי איך יכול להיות שנזכרת שאתה רוצה אותי רק אחרי שהעלו לך את שכר הדירה?" תהיתי בשמץ נבזות.
זה באמת פגע בו, ראיתי איך ההערה הקנטרנית שלי גורמת לו להתכווץ והתמלאתי חרטה, "אני מצטער, זה היה נבזי מצידי, סליחה ארי."
"זה בסדר, הרווחתי את זה ביושר." אמר ארי בקול קודר, ורגע ישבנו בשתיקה וחשבנו על העבר המשותף שלנו, בכל אופן זה מה שאני עשיתי, ואז ארי התעשת, נשם עמוק ועבר לתוכנית ב' – להגיד את כל האמת.
מהניסיון שלי מיד אחרי שמישהו מכריז שעכשיו הוא מתכוון לספר לך את כל האמת הוא מנחית עליך ערמת שקרים, אבל ארי, יש להגיד לזכותו, לא היה כזה. האמנתי לו כשהוא סיפר לי בקול עצוב שבת דודתו הדס - שהוא היה קשור אליה מאוד – חלתה בסרטן. הדס ואימא שלה, אחות אימו של ארי, היו כל המשפחה שהייתה לארי בארץ וכשהדס הצליחה, בגיל ארבעים, להפוך לאם חד הורית לתאומים מתוקים לא היה מאושר ממנו.
לרוע המזל התברר שהדס גילתה לא מזמן גוש ממאיר בשד, היא נותחה לפני כחודש ועכשיו היא עוברת טיפול כימי מתיש, ואימא שלה, שגם היא לא אישה בריאה, היא היחידה שתומכת בה ועוזרת לה עם התאומים.
הן גרו בקריות וארי הסביר שהוא חייב לעבור לגור קרוב אליהן כי השתיים כורעות תחת הנטל, וזקוקות לעזרה, ומאחר והוא קרוב המשפחה היחיד שלהן... "זו הסיבה שבלי שום קשר לרגשות שלי כלפיך אני חייב לעזוב את תל אביב."
"באמת? מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" השתוממתי.
"בעוד שבועיים אני אמור לפנות את הדירה בתל אביב, התפטרתי כבר בשבוע שעבר, ואני מחפש עכשיו עבודה בחיפה, למעשה הייתי הבוקר בשני ראיונות עבודה די מוצלחים, אבל..." הוא הרים את ידו כמו שוטר תנועה, "אין לזה שום קשר אלינו."
"וואלה?" אמרתי בלגלוג, "באמת? אין?"
"באמת." אמר ארי בלהט שנועד כנראה לשכנע לא רק אותי, אלא גם אותו. "אתה יכול לא להאמין לי אם אתה לא רוצה, אבל ברגע שהיא סיפרה לי שהיא צריכה לעבור ניתוח בגלל הגוש שגילו לה בשד הבנתי פתאום..." הוא שב ואחז את ידי בידו, מביט בי בתחינה, "הייתי צריך להבין כבר אחרי שהייתה לי התאונה עם הקיפוד, אבל אני מודה, אני אטום, אני פוחד להתחייב, פוחד מאהבה, בגלל זה התנהגתי ככה, זו הייתה טעות איומה, רק עכשיו אני מבין כמה החיים קצרים, כמה חבל לבזבז אותם על פחד מדברים שעוד לא קרו, לדעתי יש לנו סיכוי להיות מאושרים יחד, למה שלא ניתן צ'אנס לאהבה סולי?"
באמת, למה לא? חשבתי לעצמי, הרי עם חמי אין לי סיכוי, וברור שאני עדיין לא אדיש לארי, אז למה לא לתת לו צ'אנס?
אמרי שלקחתי לעצמי כמה שניות מכובדות לשיקול דעת אמרתי שבסדר, אני מסכים, ארי מוזמן לבוא לגור אצלי, ואני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי לסייע לו בעזרה להדס המסכנה, ואחרי שמצב החירום יסתיים נראה מה עושים הלאה, הרי תמיד אפשר להתחרט.
"אני רוצה שתדע שגם אם לא היה הסיפור עם הדס הייתי עוזב את תל אביב ובא לצפון." אמר ארי בקול רציני, נשמע כאילו הוא מתכוון לדבריו בכל ליבו, "לקח לי יותר מידי זמן להבין למה אני ממשיך להרגיש רע גם אחרי שהבראתי מכל העסק הקיפודי הזה. אני יודע, אני ממש דביל לפעמים, אבל אף פעם לא התאהבתי בגבר, בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולה, עד שתפסתי שאני פשוט מתגעגע אליך... מדהים איזה סתום הייתי."
אולי הייתי צריך להתמוגג מוידוי האהבה שלו אבל משום מה התרכזתי בחלק המפתיע יותר של דבריו, "למה אתה מתכוון שאף פעם לא התאהבת בגבר? באישה כן התאהבת?"
"כן." אמר ארי קצרות, "אבל זה קרה מזמן, כשהייתי רק ילד." סתם ולא פירש.
אולי הייתי ממשיך לחקור למה הוא מתכוון, אבל השאלה החטטנית שלי קטעה את שטף דיבורו המתלהב של ארי ופתום הוא נזכר שהוא לא רק מאוהב אלא גם חרמן, מאוד חרמן, והצורך הדוחק שלו בי, או יותר נכון בגוף שלי, התובענות שבה הוא הסתער עלי, נוהג בי כאילו אני שייך לו, רכושו הפרטי, הדליקה גם אותי.
פתאום נעשיתי חרמן גם כן וחיש קל עברנו מהספה לחדר השינה, ונתנו צ'אנס לאהבה לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.
אחר כך הוא נרדם, מותש, ואני שכבתי ער, צמוד מכף רגל עד כתף לגופו הלבן שכחש לאחרונה, ושאלתי את עצמי מה אני עושה לעזאזל? איך יכול להיות שהיה לי כל כך טוב גם איתו וגם עם חמי? ומה בכלל עובר עלי? איך יכול להיות שאני מזדיין יום אחד עם חמי, ויום אחר כך עם ארי, למה אני מתנהג כמו שרמוטה, מה הולך לקרות איתי בעתיד, ולאן אני נותן לחיים שלי להוביל אותי?
די מהר התברר שהפשרה שעשיתי (ואין טעם לעטוף את זה במילים יפות, זו הייתה פשרה - הייתי עם בן אדם שלא רציתי באמת, כי מי שרציתי באמת לא רצה להיות איתי) הובילה אותי לשום מקום.
ארי, כדרכו של ארי, חזר מהר מאוד להיות האיש המופנם והקר שהוא היה תמיד, ועכשיו, כשלא הייתי מאוהב בו יותר, יכולתי לראות אותו כמו שהוא באמת, ואפילו ריחמתי עליו מעט.
אני לא חושב שהוא שיקר לי במודע, בדרכו שלו עד כמה שהוא היה מסוגל לאהוב, הוא באמת אהב אותי, אבל יש אנשים שהיכולת שלהם לאהוב היא מצומצמת מאוד, וארי היה כנראה אחד מהם.
למה נדלקתי דווקא עליו זו שאלה מעניינת שאולי, אם הייתי עובר טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר, הייתי יכול לענות עליה, אבל למי יש כסף או זמן לזה?
"איזה יופי שאתה וארי חזרתם." שמח חמי כשבישרתי לו שארי עומד לעבור לגור איתי, "יופי, אני ממש שמח." חייך אלי, "נו, אז איפה הוא?" הביט כה וכה, כאילו ציפה שארי יגיח מאי שם ויתייצב בפניו.
ניסיתי לחייך, אבל יצאה לי מין עווית אומללה ולא משכנעת, "הוא אצל הבת דודה שלו, היום נגמר הגן של הילדים שלה ויש מסיבת סיום. היא ביקשה שארי יבוא לצלם את הילדים ואותה, גם אני הוזמנתי, אבל התחמקתי, ממש לא בא לי להשתתף במסיבת סיום גן של בני שלוש, יהיה לי אותם מספיק על הראש אחרי שהם יתחילו את הקייטנה."
"איזה קייטנה?" השתומם חמי, ובחן אותי במבט מודאג.
"רשמתי אותם לקייטנה של המתנ"ס פה, בקריה. הקייטנה מתחילה בעוד שבוע, כשאימא שלהם תעבור טיפול כימותרפי הילדים ילכו לקייטנה, ובימים שהיא תרגיש לא טוב הם יישארו לישון אצלי כדי שהם לא יצטרכו לראות אותה מקיאה וסובלת."
חמי נאנח שאל בני כמה הם, שמע שמדובר בילדים שטרם מלאו להם ארבע שנים ונאנח שוב, "מסכנים קטנים." אמר בקול מלא השתתפות בצער, "אני מקווה שהיא תצא מזה, ילדים בגיל הזה צריכים את אימא שלהם."
"כן, אני מסכים, והיא תשתדל כמובן להיות אתם כמה שיותר, אבל אי אפשר לדחות עוד את הטיפול הכימותרפי, ואימא שלה פשוט לא מסוגלת להשגיח בעצמה על שני ילדים כל כך קטנים."
"איזה מזל שאתם עוזרים לה, אתה וארי עושים מצווה גדולה."
"כן, אני יודע, אנחנו פשוט נהדרים." אמרתי בפרצוף עגום.
חמי התיישב מולי, לקח את ידי בכפו הגדולה והחמה ושאל מה קרה, ולמה אני עצוב כל כך. "חשבתי שתשמח שאתה וארי שוב יחד ואתה יכול לעזור לו, למה אתה לא שמח?"
"אני שמח, מה, לא רואים שאני כולי אושר ושמחה?"
"הוא באמת אוהב אותך סולי, גם אם הוא לא מראה את זה הוא צריך אותך בחיים שלו."
"כן, זה בטוח." אמרתי בקול גועלי, "צריך שאני אעזור לו עם הבת דודה המסורטנת שלו, ועם הדודה הקשישה ועם הילדים הקטנים, וצריך את הדירה שלי כי אין לו זמן לחפש דירה להשכרה, וצריך אותי לסקס כי הוא עסוק מידי לדוג לו זיון באטרף. מאז שהדס חלתה ארי גילה פתאום שאני בן אדם מועיל מאוד."
חמי קפץ את פיו במורת רוח וחשב כמה דקות לפני שפצה את פיו ואמר לי ברוך, "מתוך שלא לשמה בא לשמה."
"סליחה? מה אמרת?"
"אמרתי שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
"תמיד הייתי חלש בתנ"ך, ותושב"ע זה ממש לא הקטע שלי, אפשר פירוש רש"י?"
"בבקשה." אמר חמי בחביבות, "הפירוש הוא שלפעמים אתה עושה משהו בגלל סיבה אחת, ובסוף יוצא מזה משהו אחר לגמרי."
"אתה מספר לי, זה קורה לי כל הזמן." הערתי בקול מריר.
"השתנית לי סולי." העיר חמי בתוכחה, "מתי נעשיתי הומואית מרירה כזו?"
"מאז שנעשיתי שרמוטה שנותנת למצעד של גברים לעבור במיטה שלה."
חמי נרתע ממילותיי הקשות ושאל, פגוע מעט, למה אני מתכוון.
"אני מתכוון לזה שרק לפני כמה ימים הייתי אתך במיטה, ויום אחר כך עם ארי. אני שונא את עצמי כשאני מתנהג ככה."
"איך ככה?" תהה חמי, סוקר אותי בפליאה.
"נו, ככה, יום אחד אתה, יום אחר כך הוא, ולפני שבועיים הייתי עם בוריס. זה מגעיל, אני לא אוהב את עצמי ככה."
חמי שפשף בהבעת תימהון את סנטרו, העיר שהוא חייב להתגלח, ושאל מה מגעיל בזה שאני אוהב סקס ונהנה לגוון.
"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." התפרצתי, והוא התחיל לצחוק חרש, צחוק שהלך והתגבר, ולא הפסיק עד שלא התנפלתי עליו והתחלתי לחבוט בו.
"נו, די, די כבר סיסי." אחז בפרקי ידי, עדיין צוחק, "תרגיע, סליחה, לא רציתי להרגיז אותך. פשוט, רק עכשיו קלטתי, הייתי צריך להבין עוד קודם, אבל אני פשוט קשה תפיסה, וגם זה שאתה מתגלח ויש לך זין קצת בלבל אותי."
"להבין מה? בטח שאני מתגלח ויש לי זין, לכל הגברים יש."
"נכון, אבל הבעיה שלך, סולי מתוק שלי, זה שאתה חושב כמו אישה, רק עכשיו קלטתי שאתה לא מפריד בין סקס לרגש. זה מה שמכניס אותך לבלבלות מיותרות."
"אני מעדיף את הבלבלות שלי על הגועל נפש הביצתי שלכם!" צעקתי ומחשש שעוד רגע אפרוץ בבכי ברחתי מהחדר, מקווה למחצה שחמי יבוא אחרי לנחם אותי, והוא אמנם עשה את זה, אבל מרחוק, נזהר מאוד לא להתקרב אלי יותר מידי.
אולי הוא פחד שצורת המחשבה הנשית שלי מדבקת, וגם הוא עוד עלול להפסיק להפריד בין סקס לרגש, ואז הוא לא יוכל יותר לסבול את הבגידות של רוני?
***
מיד אחרי שהיה בטוח שאני שוב שלו ארי סימן וי על המשימה של החזרתי לחייו, הפסיק לחזר אחרי ולהתייחס אלי והתחיל להפעיל אותי. את כל הלהט והמסירות שהיה מסוגל לגייס מתוכו הוא הפנה לטיפול בבת הדודה החולה שלו, ובאימא שלה, ועלי הוא הפיל את הילדים שלה.
העובדת הסוציאלית המליצה שהילדים לא יראו את אימא שלהם מקיאה וסובלת, ואחרי שהתברר שהדס חייבת כמה ימי התאוששות אחרי כל טיפול כימי החלטנו להעביר אותם אלי, ולהפוך את חדר האורחים הקטן שלי לחדר ילדים.
בעוד ארי מתמרן בין העבודה שלו, לטיפול בקרובות משפחתו הפכתי בעל כורחי למטפלת של שני ילדים קטנים ועצובים, וביליתי את רוב זמני איתם, ולא איתו, ורק אז הבנתי למה חמי התכוון כשאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
הצלחתי להגיע עד גיל שלושים בלי שיהיה לי שום קשר משמעותי עם ילדים. הילד היחיד שהכרתי היטב עד שפגשתי את אביב ושקד הייתי אני עצמי. מאימא ומאחיותיי הגדולות למדתי שילדים הם יצורים מעצבנים וטרדניים שנזקם רב מתועלתם. הם מלכלכים, הם מרעישים, הם מבלגנים, הם עולים המון כסף, ותמיד צריך לדאוג להם לסידור הולם, לשבור את הראש מה לעשות אתם ואיפה לאפסן אותם כדי שלא יפריעו למהלך התקין של החיים.
אחרי שבוע מתיש למדי עם הצמד חמד שהופקד בידי הבנתי לגמרי למה אימא חשבה ככה והסכמתי אתה לחלוטין, ויחד עם זאת גם חשבתי שהיא טעתה לגמרי, ואפילו ריחמתי עליה קצת שהצליחה להחמיץ את כל העונג וההנאה שבגידול ילדים שהם אמנם מטרד ועול, אבל הם גם הרבה הרבה יותר מזה.
נפגשתי אתם בבוקר קיציי אחד כשהגעתי עם ארי לדירה של אימא שלהם שניסתה להסוות את כאב הפרידה מהם בחיוכים צוהלים ובהבטחות שהם יעשו כיף חיים עם דוד סולי הנחמד שבא לקחת אותם לקייטנה נהדרת.
מיד ראיתי שהם לא קנו את הבלוף הזה. "ומתי את תבואי?" שאל שקד.
"ומי ייתן לנו ארוחת ערב?" חקרה אביב, מקמטת את מצחה בהבעה מודאגת שגרמה לליבי להתכווץ באהדה.
"אימא תבוא כשהיא תוכל לבוא." נזפה סבתא אמה - דודה של ארי - גברת קטנה וזקופה שנראתה אלגנטית ומטופחת למרות השעה המוקדמת. שמעתי שרידים של מבטא זר בקולה, משהו קצוץ וקפדני כזה שמרט את עצבי ולא הלם את זיכרונותיי מסבתא שלי ז"ל, אישה עדינה, רכה ומפנקת, שונה לגמרי מהסבתא החיה שלי שגם בגיל שמונים פלוס נשארה קשוחה וקפדנית, גרועה יותר מאימא שלי שגם לה לא חסר שום דבר בתחום הזה.
רק כמה ימים אחרי שארי הצליח להגיע הביתה, מותש מאוד ועם ריח מגעיל של בית חולים שנדף משערו, שאלתי אותו עליה, והוא סיפר לי שהדודה שלו הגיעה לארץ מהולנד, ולמרות שאת רוב שנותיה בילתה בישראל היא לא נפטרה מעולם מהמבטא ההולנדי שלה, ושפת האם שלה נשארה הולנדית כי הוריה חינכו אותה חינוך אירופי קפדני ודברו איתה רק הולנדית.
"היא לא הזדעזעה מזה שהבת שלה הביאה ילדים בלי בעל?" תהיתי.
"כן, היה לה קשה מאוד לקבל את זה, אבל הדס הייתה כבר מעל ארבעים כשהיא ילדה אז מה היא כבר יכלה לעשות? והילדים באמת חמודים מאוד, נכון?" שאל, והביט בי מודאג.
"הם נהדרים!" אמרתי בהתלהבות, "אני מאוד שמח לארח אותם אצלנו." הוספתי, למרות שבעצם הם התארחו רק אצלי, כי ארי בקושי היה בבית, וגם כשהגיע זה היה בלילה, כשהם כבר ישנו.
הוא הסתכל עלי, מופתע קצת מהטון הנלהב שלי, ואמר שבעוד כמה ימים הקייטנה נגמרת, ואני אוכל לצאת לחופשי.
"אבל הדס עדיין חולה, בעצמך סיפרת לי שדחו לה את המחזור הנוסף של הכימותרפיה כי היא לא התאוששה עדיין מהקודם, איך היא תצליח לטפל בהם אם היא חלשה כל כך? למה שלא נרשום אותם לעוד מחזור של קייטנה? אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו, זה לא כזה יקר, והם מאוד נהנים, אתה צריך לראות כמה יפה הם למדו לשחות."
ארי צחק ואמר שלדעתו אנחנו צריכים לקבל הנחה כי אני נעשיתי פחות או יותר חלק מהצוות של המדריכים, ובטח שהילדים נהנים, הרי יש להם מדריך פרטי צמוד.
"גם אני נהנה." מחיתי, קצת בעלבון, כי לאחרונה הם באמת כבר כמעט שלא היו זקוקים לי בזמן הפעילות, למרות שבהתחלה הם נצמדו אלי מבוהלים ופרצו בבכי כל פעם שרציתי ללכת. למזלי מנהלת הקייטנה הייתה אישה אימהית וחביבה מאוד שקיבלה בהבנה את ההסברים שלי על הנסיבות המשפחתיות הקשות של התאומים, וברוב רגישותה הניחה לי לשהות אתם בלי הגבלה. להפתעתי נהניתי מאוד להשתלב בצוות הקייטנה, עזרתי כמה שיכולתי, שאפתי המון אוויר צח, השתזפתי לגוון חום נחמד וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך מועיל ושמח - זה היה קצת כמו להיות בחופשה.
כדי שארי לא יציק לי התחלתי להסביר לו שהתאומים מאוד צעירים והיה להם קשה מאוד להיפרד מאימא ומסבתא ולעבור לסביבה זרה, ולכן חשוב מאוד שיהיה אתם לפחות אדם אחד מוכר שיהיה פנוי רק אליהם ולכן...
"בסדר, בסדר." פיהק ארי, "אתה לא צריך להתנצל סולי, אתה נהדר איתם, אבל תפסיק להרשות להם לישון אתך. כואב לי הגב לסחוב אותם כל לילה למיטה שלהם כדי שיהיה לי איפה לישון."
"אבל..." התחלתי למחות, כי אהבתי שהם היו באים לישון איתי, והוא הגיע הביתה לעיתים כל כך רחוקות. לדעתי הם היו צעירים מידי בשביל לכפות עליהם משמעת קפדנית והתועלת שהם הפיקו מהנחמה של שינה משותפת הייתה גדולה יותר מהנזק שהפינוק הזה גרם להם, אבל הוא כבר נרדם.
***
בימים הראשונים הייתי מבועת מכובד האחריות שהוטלה עלי, עיינתי כל הזמן בחוברת ההוראות שנתנה לי הדס כדי להנחות אותי (היה כתוב שם במפורש להתעקש שהם ישנו רק במיטות שלהם) והייתי כל כך מודאג שאעשה משהו נורא שיזיק להם עד שלא הצלחתי להירגע ופשוט ליהנות מנוכחותם. כל דבר קטן היה בשבילי מקור להתלבטות קשה - זה היה קצת כמו בהתחלה של זוגיות, כשאתה מתלבט שעות לפני כל דייט מה ללבוש, ומה להגיד, ולאן ללכת.
כמו תמיד שיתפתי בלבטי את חמי שטיפל לעיתים קרובות באחיינים הרבים מספור שלו (היו לו שני אחים בוגרים ואחות צעירה שעסקו במרץ במצוות פרו ורבו) והצלחתי להצחיק אותו מאוד. "מה אתה מודאג כל כך, הם רק ילדים." אמר, מבודח, "אל תפחד מהם, אתה גדול יותר משניהם יחד." הזכיר לי ופרץ בצחוק כי זה היה בדיוק מה שהוא אמר לי כשצרחתי מבהלה בגלל ג'וק - שונא את היצורים המתועבים האלה, אבל את הילדים אי אפשר היה למחוץ בכפכף ולהעיף לפח, הייתי חייב להתמודד אתם בשיטות אחרות.
הרשימות המאוד מפורטות של אימא שלהם שהגיעו יחד אתם, מודפסות ברווח כפול עם תוספות בכתב יד צפוף ומודאג, לא כל כך עזרו. היה כתוב בהם במה להאכיל אותם ואיך להלביש אותם, איזה ספרים להקריא להם לפני השינה, כמה שעות מותר להם לצפות בטלוויזיה ובאיזה תוכניות, והיו בהן איסורים חמורים על ממתקים אחרי צחצוח שיניים, ומשחק בצעצועים שיש בהם אפילו שמץ של דמיון לכלי נשק, אבל לא היה כתוב כלום על ילד שמגיע רטוב משתן לחדר השינה שלך, בוכה בגלל שיש מכשפה בחדר שלו, וגם לא היה שום דבר על צמד תאומים קטנים ומלאכיים למראה שעומדים וצורחים בקולי קולות באמצע הסופר כי אתה לא רוצה לקנות להם שוקולד.
חמי אמר שהם מנסים אותי, ואני חייב להציב להם גבולות, ולהיות תקיף וסמכותי בלי לאבד את העצבים. קל להגיד, אבל בלתי אפשרי לבצע.
כשהוא היה אומר להם בקול בס גברי בוטח להפסיק לצרוח, ולהיכנס מיד לאמבטיה הם היו מצייתים בלי בעיות, אבל כשאני הייתי מאיים שאם הם לא יבואו איתי מיד אני אלך הביתה בלעדיהם ואשאיר אותם בגן השעשועים לבד הם היו צוחקים, או גרוע מכך, מתעלמים ממני, ובכל זאת, למרות שהטיפול בתאומים הייתה המשימה המתישה ביותר שלקחתי על עצמי, קשה יותר מהטירונות שעברתי בקושי, לא התחרטתי אף פעם על הופעתם בחיי.
החיוך המתוק של שקד כשהיה מתעורר בבוקר ומגלה שהצליח לא להרטיב את החיתול שלו גם הלילה, והעליצות המלאכית של אביב כשהייתה עומדת מול הראי, מנסה להסתרק לבד פיצו אותי על כל המאמצים והעבודה הבלתי נגמרת סביבם. לא הפסקתי להתפעל מכמה שהם היו שונים זה מזה, עד כמה הם היו, אפילו בגילם הרך, בעלי אישיות מגובשת ומדהימה, כל אחד בדרכו שלו. בעיקר התפעלתי מאביב שהייתה לדעתי בוגרת לגילה, בעלת אופי נחוש, כושר ביטוי נפלא, ולמרות שהייתה רק ילדונת פעוטה הפגינה נוכחות נשית חיננית להפליא.
היו לה עיניים כחולות ענקיות, קבועות בפני מלאך, ושערות בלונדיניות דקיקות שריחפו כהילה סביב פניה הוורודים העדינים. אהבתי לראות איך היא עומדת מול המראה, נהנית מעצמה ומתפעלת כמה היא יפה, התפעלות שאני חיזקתי תמיד במחמאות מתלהבות - אז מה אם זה לא חינוכי? היא באמת הייתה יפה מאוד, והנחתי שהיא תפגוש בעתיד מספיק זבלים שינסו לפגוע בביטחונה העצמי. החלטתי שהיא זקוקה כבר עכשיו לחיסון נגד כל הגברים שינסו לנצל אותה כשתתבגר ושמחתי לספק אותו בשפע, שונא מראש כל גבר שינסה להניח את ידיו המטונפות על המלאכית המתוקה שלי.
שקד היה מסורבל מעט ממנה, קצת יותר תינוקי וביישן, לא חינני ויפה כמוה, אבל שחיין טוב עד להפתיע בשביל ילד כל כך קטן, ובעל חיוך מדהים שהאיר את פניו ונכנס לי ישר ללב.
כשהייתי מקריא להם סיפור לפני השינה, אביב הייתה מקשיבה בתשומת לב, מחבקת את הפנדה הפרוותית שלה ומתעמקת בעלילה, אבל שקד היה מתכרבל בחיקי, מניח את אוזנו על חזי כדי לשמוע את הסיפור בכל הגוף כפי שהסביר לי, והלב שלי היה מתפקע מרוב אהבה אליו. למרות האיסור המפורש של אימו תמיד הרשיתי לו לבוא לישון איתי כשהיה חולם חלומות רעים על המכשפה הרעה, מרגיע אותו, מבטיח לו בקול בוטח שאני אשמור עליו מפניה ואגרש אותה בלי בעיות, ומרגיש גאה בצורה טיפשית כשהייתי חש איך הגוף הקטן, החמים ומלא האמון מתרפה ושוקע בשינה בזרועותיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה