אין לי הרבה חברים, מכרים דווקא לא חסר, אבל חבר, אדם שאני יכול להישען עליו, לגלות לפניו את ליבי ולהרגיש נוח לידו יש רק אחד. שמו מנחם, אבל כולם קוראים לו חמי, ולמרות שאנחנו נפגשים לעיתים רחוקות הוא היחיד שאני בוטח בו ומרגיש שאני יכול לחשוף לפניו את צפונות ליבי.
את חמי פגשתי בקיץ 2006, הוא גר לו בשקט באיזה חור בצפון בעוד אני מבזבז את זמני בקריה בתל אביב, כחייל בחיל אוויר. קצת לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה הגיע אלינו פתאום מכנף אחד בחור סקסי ושחום בשם רוני שסופח זמנית לקריה.
אם הייתי פוגש אותו היום הייתי חושב שהוא צעיר מידי, אבל בתקופה ההיא עדיין לא הייתי סגור לגמרי על מה אני רוצה, ונדלקתי על רוני ממבט ראשון. במשך כמה ימים חשבתי שגם אני מוצא חן בעיניו, ואז, בדיוק כשהתחלנו להכיר זה את זה קצת יותר טוב, פרצה מלחמת לבנון השנייה.
בהתחלה היה בלגן גדול – כל הסדרים נפרעו, הלו"ז יצא מדעתו, הימים היו ארוכים ועמוסים, והלילות עברו עלינו כמעט ללא שינה. בין לבין הסתבר לי שרוני מוכן להשתעשע איתי ככל שארצה, אבל הלב שלו נמצא אצל החבר שלו, ואחרי שראיתי את חמי ושוחחתי איתו מעט, הבנתי למה.
בגלל צרכי הצבא, וקצת בגלל הלחץ שהפעיל רוני על המפקד שלו, הוא הוחזר לכנף אחד. כדי להתרחק מההצקות של אימא שהמלחמה הלחיצה אותה מעל ומעבר עשיתי מאמצים גדולים להסתפח אליו והצלחתי. נכון שהצפון חטף קטיושות והיה מסוכן יותר ממרכז הארץ, אבל הרגשתי שם בטוח יותר מאשר ליד המשפחה המעיקה שלי שיש לה נטייה להיכנס להיסטריה בגלל כל שטות.
לרוע מזלי נולדתי במשפחה שיש בה רוב נשי מוחץ ושתלטני. אף גבר לא הצליח להחזיק מעמד מול נשות המשפחה שלי, וגם אני, כמו שאר הגברים במשפחתנו נמלטתי על נפשי ברגע שיכולתי.
הבית של חמי ורוני היה מקום מפלט נפלא. גרתי אתם כמה שבועות וזה היה נהדר בתור סידור זמני, אבל אחרי כמה ימים אצלם התחלתי להרגיש כמו גלגל חמישי בעגלה, ועברתי לגור אצל בוריס. בוריס מבוגר ממני באיזה שלושים שנה, ועד כמה שהבנתי הוא סוג של אקס של חמי, למרות שהוא הכחיש את זה תמיד.
נהניתי לגור איתו, נהניתי לטפל בו ולישון איתו, וכשהיה סקס אהבתי את זה מאוד. בתקופה ההיא התחלתי להבין מה אני רוצה באמת, ומה באמת גורם לי סיפוק, אבל בסוף הקיץ המשוגע ההוא התחלתי להרגיש שבוריס התעייף ממני, והתלוננתי לפני חמי שהוא לא רוצה אותי יותר.
חמי טען שזה שטויות, בוריס תמיד נעשה קודר ועצבני בתקופה הזו של השנה, בעיקר מאז שעבר את גיל חמישים. הוא ניסה לנחם אותי, וכל פעם שבוריס היה משתכר ונעשה בלתי נסבל הייתי בורח אליו ואל רוני, אבל אז פגשתי מישהו אחר, ונדלקתי עליו זמנית. הבחור לא שתה, אבל היה סטלן והרגיש בגלות בכל מקום שלא היה תל אביב, וככה חזרתי לגור במרכז הארץ.
כל התקופה ההיא של אחרי המלחמה נעשתה מערבולת פרועה של גברים וסקס. מטבעי אני נוטה למונוגאמיות, ודי בררן בבחירת בני זוג, אבל נסחפתי אחריו ובהשפעתו הפכתי לסוג של שרמוטה עד שבסתיו אחרי המלחמה זה נגמר - הייתי במסיבה, שתיתי יותר מידי, לקחתי חגיגת ואיבדתי את הראש. התעוררתי בבוקר על ספסל בגן ציבורי ולא זכרתי מה בדיוק עשיתי בלילה. ידעתי שעשיתי סקס והרבה, אבל לא זכרתי קונדום.
אחוז פחד התקשרתי לחמי והתוודיתי לפניו על מעללי. חמי נזף בי בעדינות, הסביר לי לאן ללכת לעשות בדיקת דם וייעץ לי לחזור הביתה, לאימא, לנוח, להירגע קצת, ולא לעשות שום דבר עם אף אחד עד שאדע לאשורו מה מצבי.
זו הייתה עצה טובה, נפרדתי מהסטלן וחזרתי לגור אצל אימא, ובזמן שחיכיתי לדעת אם נדבקתי התנזרתי מגברים. ישבתי בבית, למדתי לפסיכומטרי, וביררתי ביני לבין עצמי לאן אני באמת רוצה להוליך את חיי.
אחרי שהבדיקה השנייה יצאה גם היא שלילית, והייתי בטוח שאני בסדר נשבעתי שלא עוד, מעכשיו אני מתחיל לחיות כמו בן אדם, לא עושה יותר סקס סתם ככה, רק מחרמנות, ולא נוגע יותר במשהו חזק יותר מבירה.
מצאתי עבודה ודירה, והתחלתי לחפש מישהו לחלק איתו את חיי, והפעם בתנאים שלי. אחרי שפגשתי את ארי הייתי בטוח שהצלחתי, וסוף סוף אני מסודר, אבל שוב התברר שטעיתי.
"אני לא יודע מה אני לא עושה טוב חמי, כל פעם אני מתאכזב מחדש, אולי צודקים אלה שטוענים שהומואים לא מסוגלים לקיים זוגיות ארוכת טווח?" התבכיינתי לפני ידידי טוב הלב, שהבין מיד שאני על הפנים והזמין אותי לבוא אליהם לביקור.
עוד לפני שארי הסתלק לחופשה שלו באילת כבר הייתי בצפון, אצל חמי ורוני, עומד במטבח הקטן והמסודר שלהם ואופה בשביל חמי פאי לימון. הם היו מקסימים אלי, ניחמו אותי ופינקו אותי, שפעו מחמאות לכישרון האפייה והבישול שלי ושיפרו מאוד את הביטחון העצמי הרעוע שלי.
הסטלן וארי ואיתם עוד רבים וטובים אחרים בטוחים שהציוויליזציה נגמרת אחרי חדרה, הייתה תקופה שגם אני נשבעתי שאי אפשר לחיות כמו אדם תרבותי מחוץ לתל אביב, אבל להפתעתי גיליתי שאני נושם טוב יותר בצילו של הכרמל מאשר במישור החוף המהביל - הירוק הזה בעיניים, מזג האוויר הנוח והיבש, הנוף ההררי המתון והנוח עם כל העצים והשקט מסביב, וכל כך הרבה מקומות חנייה פנויים... מה ההתעקשות הזו של כולם להצטופף בתל אביב המיוזעת?
למחרת הגיע גם בוריס, ואחרי שחיבק אותי בשמחה, והכריז כמה טוב לראות אותי, גילה לי שיש בבניין שלו, בקומה מתחתיו, דירה שנמצאת עכשיו בשיפוץ, אבל בעיקרון היא מיועדת להשכרה.
"מה יש לך לחפש במרכז? חם וצפוף שם, ואת העבודה שלך אתה עושה בין כה וכה מהבית, למה שלא תבוא לגור פה לידינו?" הציע, חייך אלי בחמימות ולקח עוד פרוסה מפאי הלימון שלי שתמיד היה חביב עליו.
"באמת, למה לא?" תהיתי, שוחחתי עם בעל הדירה שהבטיח להתקשר מיד אחרי שהוא יסיים את העבודה על הדירה, עניין של עוד שלושה ימים, שבוע גג, וחזרתי מעודד הביתה.
חשבתי שאספיק לארוז הכול ולהסתלק עוד לפני שארי יחזור מהחופשה שלו באילת, אבל החיים שוב הפתיעו אותי ושינו את תוכנותיי.
כשהגעתי לגור עם ארי הצלחתי להכניס את כל בגדי וחפצי לתוך מונית אחת, שנה וחצי אחר כך, כשעמדתי להסתלק, התברר לי שחפצי התרבו עד מאוד, ואני זקוק למשאית קטנה כדי לעבור דירה.
הזמנתי משאית, קניתי חבילה של קופסאות קרטון וניר דבק והתחלתי לארוז. כשגרתי לבד אריזה הייתה עניין פשוט, אבל גיליתי שלפרק בית זוגי זו משימה מסובכת יותר. היו המון חפצים שהתלבטתי אם הם שלי או של ארי, בעיקר ספרים ודיסקים, והיה המעיל שהוא נתן לי מתנה, והחגורה שנתתי לו, והיו כמה ספרים שלי שהוא עוד לא קרא, וידעתי שהוא יצטער אם אקח איתי.
בסוף החלטתי שאם יש ספק אז אין ספק. כל חפץ שאני לא בטוח לגמרי שהוא שלי יישאר מאחור. גמרתי אומר שאין שום ספר או בגד ששווה ויכוח משפיל עם מי שהיה עד לא מכבר בן זוגי האהוב ולמרות הצער על החפצים שויתרתי עליהם הייתי מרוצה מהכבוד העצמי שגידלתי.
בעוד אני מדביק את הקרטונים האחרונים צלצל פתאום הטלפון, וזה היה ארי.
עניתי לו בקרירות שהתחלפה בהיסטריה קלה כששמעתי שהוא מאושפז בבית חולים עם חום גבוה וחשד לזיהום כללי.
"מה פתאום בית חולים? מה קרה לך?" צעקתי.
"תירגע סולי, זה לא משהו רציני, סך הכול דרכתי על קיפוד ים."
"מה? על מה דרכת? אתה צוחק ממני?" התמלאתי חשד.
"לא, אני רציני לגמרי, יצאתי לצלילת לילה ודרכתי על קיפוד ים. כמו טיפש ניסיתי להוציא את הקוצים מהרגל והם נשברו ועשו לי זיהום." הוא נאנח, "נפגשתי עם קיפוד ארסי במיוחד, יש לי כנראה פגיעה במפרק וזה כואב נורא. אל תשאל."
"טוב, אני לא שואל. ולמה אתה מספר את זה לי? תבכה לחבר החדש שלך שכואב לך." נזכרתי פתאום שיש לי כבוד עצמי.
ארי נעלב. "קודם כל אני לא בוכה, ושנית כל הוא לא חבר שלי, הוא סתם אחד ש... טוב, לא חשוב, עזוב. בין כה וכה בטח לא תגיע עד לרמב"ם להביא לי בגדים."
"רמב"ם? זה לא בחיפה? למה אתה ברמב"ם ולא באילת?"
"כי בדיוק היה להם הליקופטר שהיה צריך להגיע לרמב"ם, וברמב"ם נמצא רופא שמתמחה בזיהומים מהסוג שיש לי." נאנח ארי, "כמה שעות אחרי שחזרנו מהצלילה קיבלתי חום גבוה והבחור הזה שנסע איתי לאילת לקח אותי למיון, ומאז לא שמעתי ממנו, ובמיון בכלל לא שאלו אותי, החליטו שאני צריך להגיע לרמב"ם, העלו אותי על הליקופטר ושעה אחר כך כבר הייתי מאושפז ברמב"ם. וזהו, אני פה, מקבל אינפוזיה של אנטיביוטיקה, המון רופאים ממששים אותי כל הזמן, עושים פרצופים מודאגים ולא מספרים לי כלום. כואב לי נורא, כדי להגיע לשירותים אני צריך לקפץ על קביים כי אני לא יכול לדרוך, ומזל שאין לי תיאבון כי האוכל פה ממש מגעיל." התבכיין ארי.
"טוב, אז מה אתה רוצה שאני אביא לך?" עברתי לפסים מעשיים.
"מברשת שיניים ופיז'מה מהבית, וספרים ו... ו... לא יודע, אולי רדיו? וגם כסף אם אפשר."
"בסדר." אמרתי, "אני אהיה אצלך עוד הערב."
"באמת?" שמח ארי, "תודה סולי, באמת יפה מצידך, לא הייתי מציק לך אם הייתה לי ברירה אחרת."
"זה בסדר, אתה לא מציק לי." הבטחתי, ומיד אחרי שסיימתי את השיחה איתו התקשרתי לחמי, וסיפרתי לו על האשפוז של ארי.
"איזה חוצפן, קודם הוא מעיף אותך, ועכשיו הוא מנסה לתזז אותך לרמב"ם, אני מקווה שאמרת לו לחפש מי ינענע אותו."
"אה... לא, האמת שהבטחתי לו שאני אבוא לבקר אותו עוד הערב."
"אתה אחד מל"ו הצדיקים סולי, אבל למה הוא מבקש עזרה ממך, מה, אין לו חברים, או משפחה, או משהו?"
"לא ממש. ארי טיפוס מתבודד כזה, יש לו מעט משפחה ורובם גרים בחו"ל, ויש לו מעט מאוד מכרים, הם בטח לא יטרחו להגיע לחיפה בשבילו. האמת, יש לו רק אותי."
"אז למה הוא העיף אותך?"
"לא יודע, כי הוא כזה, ארי לא אוהב שמתקרבים אליו יותר מידי, הוא מעדיף להיות לבד."
"כן, עד שהוא בצרות, רק אז הוא נזכר פתאום שהוא צריך חברים." העיר חמי בעוקצנות, אבל נעתר להפצרתי להסיע אותי הערב לבית חולים רמב"ם.
אחרי נסיעה מתישה במשאית העמוסה הגעתי לדירתי החדשה שנצבעה למשעי, בדיוק כפי שהבטיח בעל הבית, ומיד אחרי שפרקתי את הארגזים עם הציוד חשתי לדירתו של חמי וביקשתי שיסיע אותי לארי.
"איך הספקת לפרק הכול כל כך מהר?" השתומם חמי.
"עוד לא פירקתי, אני אתעסק עם זה מחר, נו, בוא ניסע כבר." האצתי בו, מדלג מרגל לרגל בחוסר סובלנות.
חמי נאנח. "מה אתה לחוץ כל כך? חשבתי שאתה לא אוהב אותו יותר."
"אני לא אוהב אותו, אבל אני מודאג נורא בגללו." הודיתי.
חמי נד בראשו בספקנות, כינה אותי סיסי והכריז שאני פתטי, אבל קיים את הבטחתו, כיבה את המחשב שלו והסיע אותי לבית החולים. "אתה לך לחפש את החבר שלך, אני אחפש בינתיים חנייה." הוריד אותי בכניסה לבית החולים.
אחרי שעליתי וירדתי במעליות, והלכתי קצת לאיבוד, מצאתי את ארי שוכב במחלקה פנימית בין קשישים משתעלים, נראה אבוד ואומלל, ובודד מתמיד.
פניו אורו למראי. "סולי, איזה יופי שהגעת." חייך אלי באושר, והושיט לעברי את זרועו.
למראה פניו החיוורים, והעיגולים מתחת לעיניו שכחתי את עלבוני, הזזתי הצידה את כבודי העצמי, התיישבתי לידו על המיטה ואחזתי בידו, וככה מצא אותנו חמי - יושבים יד ביד ומחייכים אחד לשני.
נשארתי עם ארי עד שהאחיות גירשו אותנו החוצה, ולמחרת בבוקר כבר חזרתי אליו שוב, עמוס במטעמים. נשארתי לצידו רוב היום, סועד אותו, משעשע אותו ומשגיח עליו, ולא הנחתי למנהל המחלקה עד שהסביר לי מה בדיוק הבעיה איתו.
רק בערב חזרתי הביתה עייף, והתחלתי לפרוק את הארגזים ולסדר את הדירה. חמי ובוריס באו לעזור לי ונאלצו לשמוע הרצאה על הסיכונים שמהווים קיפודי הים של הים האדום לכל מי שלא נזהר ודורך עליהם.
"זהו, הוצאת לי לגמרי את החשק לצלול בים סוף." הצהיר בוריס אחרי שהסברתי לו בפירוט איזה נזקים יכול ארס של קיפוד ים לגרום לכף רגל אנושית. "גם אחרי שארי ישתחרר מבית חולים יעברו עוד כמה שבועות עד שהוא יצליח לדרוך על הרגל." סיכמתי את תוצאות המחקר שלי.
"תגיד, ארי יודע שאתה לא גר יותר בדירה שלו בתל אביב?" חקר חמי, מעשי כמו תמיד.
"אה... עוד לא סיפרתי לו, לא רציתי לדכא אותו עוד יותר, גם ככה הוא מרגיש נורא ואיום."
"אני מציע שתגלה לו כדי שיהיה לו זמן להתארגן ולסדר לעצמו עזרה." יעץ לי חמי.
"כן, אתה צודק." אמרתי, "אבל..."
"אני מקווה שאתה לא מתכוון לחזור לגור איתו עד שהוא יבריא?" הציץ בי בוריס בשמץ לגלוג.
"לא, בטח שלא, זאת אומרת... אני לא יודע מה לעשות, אין לי לב לזנוח אותו ככה, מישהו הרי צריך לטפל בו, לא?"
"כן, אבל למה אתה? אל תשכח שהוא זרק אותך מהבית."
"כן, אבל... "
"אין לך תקנה." התייאש ממני בוריס, הכריז שהוא עייף והסתלק לדירתו.
"מה אתה חושב שאני צריך לעשות חמי?"
"מה שהלב שלך אומר לך." השיב לי חמי בתבונה, "אבל אל תצפה לתודה, כי שוב תתאכזב."
4.
"אבל למה לא אמרתי לי מיד? הייתי בטוח שנחזור יחד הביתה." נרעש ארי כשהעזתי לגלות לו שאני לא גר יותר בדירה שלו וששכרתי לעצמי דירה חדשה.
"לא יודע, הכול קרה כל כך מהר, נורא נלחצתי לראות אותך מאושפז, לא הספקתי לספר לך שעברתי." גמגמתי, נבוך, "וחוץ מזה שכחת שאמרת שנמאסתי עליך ואתה מצפה שאני אסתלק עד שתחזור מאילת?"
ארי הזעיף פנים ורטן שכן, אבל... ולמה אני תופס אותו במילה? הוא היה עצבני אז, ולמרות שהוא כבר לא זוכר מה הוא אמר בדיוק הוא בטח לא התכוון לגרש אותי, הרי חיינו יחד כל כך יפה, לא חבל שניפרד בגלל שטות חסרת חשיבות כמו חופשה באילת?
"חיינו יפה, זה נכון, בהתחלה באמת היה לי נעים מאוד אתך, אבל אחרי שנמאסתי עליך זה כבר לא היה כל כך יפה." הזכרתי לו.
"למה אתה חושב שנמאסת עלי?" היתמם ארי.
"כי זה מה שאמרת לי?"
"לא זוכר דבר כזה, אתה בטח טועה, וגם אם אמרתי לא התכוונתי ברצינות, עובדה שאתה הבן אדם הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שהתאשפזתי, אתה חושב שהייתי מתקשר למישהו שנמאס עלי?"
"כן, אם לא הייתה לך ברירה אחרת."
"אם זה מה שאתה חושב עלי למה באת?" הקשה ארי.
"כי ביקשת." אמרתי בפשטות, והוספתי שגם אם הייתי גר עדיין במרכז הארץ הייתי עוזב הכול ובא להיות איתו.
"אני יודע, אתה בן אדם טוב סולי." הניח ארי יד מפייסת על ברכי, "איזה מוזר זה שעברת לגור בקריות בדיוק כשאני התאשפזתי ברמב"ם? זה כמו סימן כזה מאלוהים או משהו, אתה לא חושב ככה?"
"אין אלוהים." אמרתי אוטומטית, למרות שלא תמיד אני משוכנע בזה.
"אתה בטוח?" גיחך ארי שהאתיאיסטיות העקשנית שלי (אתיאיסטיות שרק מי שגדל בבית דתי מסוגל לדבוק בה כל כך) תמיד שעשעה אותו.
"לא, אבל מותר לקוות, לא?"
ארי פרץ בצחוק. "איזה מותק אתה, אף אחד לא מצליח להצחיק אותי כמוך שלוימל'ה." קינטר אותי. הוא בין היחידים שיודעים ששמי האמיתי הוא שלמה, אבל אף אחד לא קורא לי ככה, מאז ומתמיד כולם קראו לי סולי, ותמיד אני מבטיח לעצמי שיום אחד אלך למשרד הפנים ואחליף את שמי, אבל איכשהו אף פעם לא התפניתי לזה.
"טוב, אין ברירה, אם עברת דירה ואני שוב לבד אני אצטרך לשכור מישהו שיבוא לגור איתי, כי אני לא רואה את עצמי מקפץ כל יום על קביים עד לקומה השלישית, ואני לא חושב שאני אצליח להסתדר לבד עד שהרגל שלי תבריא." הרצין ארי, ובחן בסלידה את כף רגלו החבושה.
"אתה יכול לבוא לגור איתי בינתיים, עד שתבריא." הצעתי.
"מה, לגור באיזה חור נידח בקריות, בין בתי הזיקוק ואגני החמצון, ומי יודע מה עוד יש לכם שם במפרץ?" העווה ארי את פניו בסלידה תל אביבית מתפנקת.
"אני אמנם גר בקריה, אבל רחוק מאוד מבתי הזיקוק, ובחיים לא ראיתי אגן חמצון, וגם אתה לא."
"התכוונתי לבריכות אמוניה, או שאולי חוות דלק? לא זוכר כבר מה, אבל שמעתי ברדיו שכל האזור סביב מפרץ חיפה, שנראה כל כך יפה דרך החלון של רמב"ם, הוא בעצם מלכודת מוות מסוכנת, ואחרי שנסראללה והחיזבללה שלו ילמדו סוף סוף לכוון כמו שצריך את הקטיושות שלהם הכול פה יתפוצץ ויעלה בלהבות, לא שזה משנה כי גם מי שישרוד את המלחמה הבאה ימות מסרטן בגלל האוויר המסריח שיש לכם פה.
"כאילו שלגור בתל אביב, לפחד מסקאדים, או השד יודע מה שהחמאס אוגר בעזה, לנשום בינתיים פיח אגזוזים, להתעצבן מהפקקים ומהאין חנייה ולהזיע למוות בקיץ זה בריא יותר?"
"לא, אבל לפחות בחלק התרבותי של מדינת ישראל יש מזגן בכל חור."
"גם בדירה שלי יש מזגן, אבל אני לא צריך להפעיל אותו כי גם בקיץ יש לי כל ערב רוח קרירה ונעימה מעמק יזרעאל."
"אני רואה שיש לך תשובה על כל דבר, מה עוד יש בדירה שלך?"
"יש הכול, כולל נוף ירוק של עצים, וחדר שינה לאורחים. אתה מוזמן לגור בו עד שתבריא."
"תודה רבה סולי, אני מודה לך מאוד." אמר ארי, הפעם ברצינות, ואחר כך החליק את כף ידו מברכי אל החלק הפנימי של ירכי, הביט ישר בעיני, כששאל אם כבר יש לי מישהו חדש.
"לא." אמרתי, והשפלתי עיניים.
"הייתי די מגעיל כלפיך, אל תחשוב שאני לא יודע את זה, אבל עשיתי את זה לטובתך, הרגשתי שאתה נעשה רציני מידי בקשר אלי ורציתי שתרגיע קצת, בגלל זה... אתה מבין?"
"לא, האמת שלא."
"סולי?" אצבעותיו החזקות של ארי לפתו את הבשר הרך של פנים ירכי, מכאיבות לי מעט, והזין שלי הזדקף מיד, מזכיר לי שכבר המון זמן לא היה לי סקס.
"מה?" שאלתי, ראשי מזמזם מרוב חרמנות, והתקרבתי אליו מעט יותר, "מה רצית ארי?"
"רציתי להזכיר לך שאני לא בנוי לקטע הזה של זוגיות, אהבה והליכה יד ביד לעבר השקיעה מלחיצים אותי, אתה מבין את זה?" שאל ארי, וידו השנייה, זו שלא לחצה על ירכי, טפחה קלות על לחיי.
"כן." אמרתי, למרות שלא ממש קלטתי מה הוא אומר. הרחתי את גופו, הבטתי בעיניו, ומחשבותיי נעשו פרועות ומבולבלות.
"יופי, רק רציתי להיות בטוח שאתה מבין שלא כדאי לך לאהוב אותי, אתה מבין את זה סולי?"
"לא." אמרתי וניסיתי להתרחק ממנו, אבל ארי צחק, לפת את עורפי, משך אותי אליו ונישק את שפתי.
"תפסיק, אנחנו לא לבד פה." שלחתי מבט עצבני אל הוילון שהפריד בין מיטתו למיטה של הקשיש ששכב לצידו.
"כן, למזלך, כי אני ממש חרמן, אתה לא?"
"כן," הודיתי, "אבל..."
"תמיד יש אצלך אבל, אתה כזה ילד מצחיק." נישק אותי ארי שוב, ואז נכנסה פנימה משלחת גדולה של רופאים ואחיות, ואחת האחיות הכריזה שזה ביקור רופאים, וביקשה שכל האורחים יצאו החוצה.
יצאתי החוצה, סמוק ומבולבל, לא יודע אם עשיתי שטות נוראית, או שאולי סוף סוף החיים מחייכים אלי והכול הולך להסתדר כמו שרציתי.
וגם אחרי שארי הגיע לדירתי השתרע לו בנחת במרפסת הקטנה שלי, ושיחק שח עם בוריס שהכה אותו שוק על ירך, עדיין לא ידעתי מה התשובה.
***
ביום שישי קפצתי לדירה של חמי ורוני כדי להזמין אותם לאכול איתנו ארוחת ליל שישי. מצאתי את חמי לבוש במכנסים קצרים, שוטף את רצפת הסלון במרץ. הוא עבד בתנועות חסכניות ומדויקות מעביר את המגב ביסודיות על הבלטות הרטובות ועורו הבהיק מזיעה.
"מה, אתה מנקה לבד? איפה רוני?" התפלאתי.
"רוני מבלה את סוף השבוע אצל הוריו." אמר חמי בקצרה, ורכן מעל הדלי, טובל בתוכו את הסמרטוט ואחר כך סוחט אותו בכפות ידיים גדולות וחזקות. בהיתי בשרירי גבו שנעו בצורה מפתה ולא יכולתי שלא לדמיין אותנו יחד במיטה.
חמי חש במבטי החודר והזדקף, "מה?" שאל, מביט בי במבט תוהה.
"כלום, אני... תגיד, זה לא מפריע לך שרוני נמצא כל כך מעט בבית?"
"ואם כן, מה אני יכול לעשות?" ענה חמי ביובש.
"להגיד לו, לא לשתוק לו."
"הייתה תקופה שאמרתי ולא שתקתי, וכל מה שיצא מזה זה רק ריב." עטף חמי את סמרטוט הרצפה סביב המגב והחל לנגב את הרצפה הלחה. "הוא כזה ודי, אני מקבל אותו כמו שהוא, בדיוק כמו שאתה מקבל את ארי."
"ארי לא בן זוג שלי, הוא רק ידיד."
"ידיד שמנצל אותך יפה מאוד."
"הוא עוד לא בריא לגמרי חמי, אני בטוח שאם המצב היה הפוך הוא היה מטפל בי."
"אני לא בטוח כל כך." העווה חמי את פניו, וניגב את מצחו המזיע בגב כף ידו, "אני מת מחום." הכריז, ונשא את הדלי לשירותים, שפך את המים לאסלה, ופרש את הסמרטוט על הדלי הריק.
"עכשיו אני מרגיש מוכן לשבת." הכריז, חייך אלי את חיוכו הנעים ושאל אם אני רוצה פיצה.
"אתה עדיין מכין פיצה כל שבת?"
"בטח, זו כבר מסורת, אני מכין פיצה שנים למרות שהאמת היא שאני בכלל לא אוהב פיצה." אמר חמי ושנינו צחקנו, ואחר כך ישבנו במטבח הנקי של חמי, שתינו יחד מיץ, ואני חיסלתי בתיאבון שתי חתיכות גדולות של פיצה בעוד חמי מסתער על הבורקס.
"תבוא אלינו בערב לאכול ארוחת שישי?" נזכרתי במטרת בואי.
"אני לא יודע סולי, אני חולה על הבישולים שלך, אבל..."
"הכנתי המון אוכל, וגם בוריס יבוא, חבל שרוני לא יגיע."
"כן, חבל. מה אפשר לעשות? הבקשות של אימא שלו הן אצלו בעדיפות ראשונה." אמר חמי בשמץ מרירות. "טוב, בסדר, אני אשמח לבוא, מזמן לא אכלתי אוכל ביתי טעים ואתה מבשל ממש מצוין סולי."
הודיתי לו, מסמיק מנחת, ואמרתי שאחרי האוכל נוכל לראות את הפתיחה של המונדיאל, "אתה זוכר את המונדיאל הקודם במלחמת לבנון השנייה? לא להאמין שעברו כבר ארבע שנים מאז."
"כן, הן עברו ממש מהר, אתה יודע שלפני שפגשתי אותך ממש שנאתי אותך?"
"אני יודע, סליחה חמי, לא ידעתי... כשפגשתי את רוני הוא לא הסביר לי... לקח זמן עד שהבנתי שאתם זוג, האמת שעד היום אני לא מבין מה הקטע שלך ושל רוני."
"אתה בחברה טובה, אף אחד, כולל אני, לא מבין מה קורה איתי ועם הכושי המופרע הזה, תגיד, יהיה פאי לימון?"
"בטח, איזה שאלה, להתראות בערב חמי."
חזרתי הביתה ומצאתי את ארי יושב ופותר סודוקו בעיתון.
"מה שלומך? איך הרגל?" שאלתי והתחלתי להעמיס את הכלים המלוכלכים מהכיור למדיח. גם ארי יכול היה לעשות את זה, רגלו השתפרה מאוד, וכשרצה היה יכול להסתובב בכל רחבי הבית די בחופשיות, אבל ברגע שהיה צריך לעשות משהו בבית הוא היה נזכר שבעצם כואב לו, והרגל עדיין נפוחה.
הוא תמיד היה כזה, וכשגרנו יחד עשיתי הכול בבית כי זה היה חלק מתשלום שכר הדירה, אבל כיום הוא גר אצלי, ואני עבדתי די קשה והוא סתם ישב וחיכה שאשרת אותו. פעם עשיתי את זה ברצון ובאהבה, לאחרונה, מאז השיחה שניהלתי עם חמי, הבטלנות שלו התחילה להרגיז אותי.
בהתחלה ארי דווקא התלהב מהחברים שלי. אמר מילים חמות על חמי, והביט ברוני בהתפעלות חרמנית, וגם את בוריס הוא חיבב מאוד, וכשהבין שהם חיים בעצם במין שלישייה, למרות שבוריס גר בדירתו לבד, הוא לא ידע את נפשו מרוב התפעלות, והצהיר שהסידור הזה פשוט אידיאלי בשביל הומואים, וכמה חבל שגם הוא לא יכול.
"אתה יכול, מי מפריע לך?" אמרתי, והתחלתי להצטער שהזמנתי אותו לישון איתי באותה מיטה, הזמנה שהוא קיבל בשמחה.
"הפרצופים החמוצים שלך." קינטר אותי ארי, ואחר כך, למראה פני הזועפים, מיהר להגיד שהוא רק התלוצץ, וזה היה בצחוק, ולמה אני כל כך כבד?
חיוויתי את דעתי שחמי בנוי יותר לזוגיות רגילה, אבל מאחר ורוני נמצא המון בבסיס, והוריו לוחצים שיבקר אצלם לפחות פעמיים בשבוע חמי מתפשר על שלישיה כי אחרת הוא היה מבלה הרבה זמן לבד ומאחר וגם בוריס הוא אחד שצריך את הלבד שלו ומעדיף לישון באלכסון הסידור המוזר הזה עובד לא רע. האמת, אני די מרחם על חמי שמאוהב ברוני, שהוא אמנם חבר שלי, אבל די מניאק. "אני ממש לא מבין אותו, אם לי היה גבר מדהים כמו חמי אני בחיים לא הייתי מסתכל על אף אחד אחר."
"עוד לא נולד הגבר שיהיה כל כך מדהים עד שאפשר יהיה להסתפק רק בו, אחרי כמה שנים חייבים גיוון." הצהיר ארי, "ככה זה גברים, חבל שאתה לא מבין את זה."
"אני מבין, אני מבין." הזעפתי פנים ורשמתי לעצמי בלב עוד נקודה לרעתו של ארי שמעמדו הלך והתדרדר בעיני.
"מה שאני לא מבין זה מה בחור צעיר ויפה כמו חמי מחפש אצל אחד כמו בוריס שמבוגר מספיק להיות אבא שלו? אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של צעירים שמתלהבים ממבוגרים, אם הוא היה לפחות עשיר... בוריס נראה די טוב לגילו, בעיקר אם אתה בעניין של דובים, אבל הוא ממש תפרן, ובכל זאת חמי מחזיק ממנו, אני פשוט לא קולט את זה."
"גם אני לא." הודיתי, והוספתי שעד כמה שידוע לי בוריס וחמי נפגשו מזמן, כשחמי היה במצב נפשי ירוד אחרי שהוא גילה שהוא נשא, ובוריס עודד אותו, ותמך בו, ומאז הם נעשו חברים טובים, וזה יפה מאוד בעיני ש...
"סליחה, אמרת נשא?" נכנס ארי לדברי בבהלה, "אתה מתכוון להגיד שחמי חולה איידס?"
"כמובן שלא, חמי בריא לגמרי, אבל הוא נשאHIV ולכן הוא צריך לקחת תרופות ולהיבדק כל הזמן. זה עוד משהו שאני לא מבין אצלם, רוני מזיין מהצד ועוזב את חמי לבד המון פעמים, אבל הוא בכל זאת דואג לו מאוד ומקפיד ללכת איתו לבדיקות, ולהזכיר לו כל הזמן לקחת את התרופות בזמן. מה דעתך, יכול להיות שבגלל זה חמי סולח לו על ההשתרמטות שלו?"
"לא יודע ולא אכפת לי." אמר ארי בגסות, ותפס אותי בכתפי, מועך אותן בכוח, "הזדיינת איתם?" חקר אותי בקול מאשים.
"כן, הרי סיפרתי לך שבזמן מלחמת לבנון השנייה גרתי אצלם כמה זמן, ואחר כך עברתי לגור אצל בוריס וגם אז..." נזכרתי בלילות הסוערים שביליתי אתם והרגשתי שפני מסמיקות, "אבל זה היה ממש מזמן, לפני שפגשתי אותך."
"נבדקת מאז? כמה פעמים?" נענע אותי ארי בכוח, "אתה בטוח שאתה נקי?" נעץ בי מבט חודר.
"מה קורה לך? בטח שנבדקתי, אתה לא זוכר שנבדקנו יחד. לא שזה משנה כי חמי מקפיד מאוד על קונדום, למרות שבעצם אין צורך כי העומס הנגיפי שלו קרוב לאפס, והוא בכלל לא מדבק, אבל הוא אחד שמעדיף לא לקחת סיכונים."
"וידעת שהוא נשא כשהיית איתו?" סירב ארי להרפות.
"כן, בטח. הוא תמיד מספר, זה עניין עקרוני אצלו. למה אתה לחוץ כל כך?" חילצתי את עצמי מידיו של ארי שהמשיך להביט בי במבט חשדני.
"לא יודע, בדרך כלל אני לא פחדן, אבל איידס נורא מלחיץ אותי, אל תשכח שאני הרבה יותר מבוגר ממך סולי, כשהייתי בגילך איידס היה גזר דין מוות, הכרתי הרבה אנשים שמתו מאיידס וזה מלחיץ אותי בטירוף."
"אני מבין." אמרתי בקול מרגיע, "זה בסדר." הוספתי, וניסיתי להיות סלחני ומבין, אבל בכל זאת נעלבתי בשביל חמי, ומאז אותה שיחה שמתי לב שארי נמנע מלגעת בי, ומבחינתי זה היה בסדר גמור כי ירד לי ממנו לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה