נד נד
אני עובד בספרית העיון בקומה השנייה, ויורד לקומה הראשונה לעזור רק כשיש לחץ או חסרה ספרנית. בקומת העיון הרבה יותר שקט מאשר בספרית ההחלפה. הרצפה מכוסה שטיח מקיר לקיר, החלל מחולק לפינות לימוד קטנות ונוחות שמשרות במקום אווירה של למדנות חרישית.
בתקופה הזו של השנה, כשהתלמידים בחופשה, שקט שם עוד יותר, למעשה שומם מאנשים, ולכן הרשיתי לעצמי לעבוד על קטלוג כשגבי מופנה לדלת הכניסה, ובגלל השטיח מקיר לקיר לא שמעתי את צעדיו עד שהוא נעמד ממש מאחורי, ואמר בוקר טוב.
הסתובבתי בחיוך שגווע מיד כשראיתי את פניו השחומות הנאות, פנים שכבר ראיתי קודם באלבום התמונות של חמי.
"אני אהרון בשרי." אמר בפשטות והושיט לי יד דקה וחזקה, "אתה בועז?"
"כן." לחצתי את ידו, מרגיש איך הכאב שנרגע כמעט לגמרי במשך הלילה המענג שביליתי בזרועותיו של חמי מתעורר שוב, ושולח לי תזכורת צורבת שהגיעה עד כף רגלי.
לחצנו ידיים בנימוס, תוהים אחד על קנקנו של השני, "אתה יודע שאני האקס של מנחם?" הוא שאל והרפה מכף ידי.
"כן, האקס המיתולוגי, שמעתי עליך הרבה, וגם ראיתי תמונות."
"אני פוטוגני?" הוא שאל, וחשף שיניים לבנות בחיוך מלגלג משהו.
"לא, במציאות אתה נראה יותר טוב."
"תודה על המחמאה, גם אתה נראה ממש טוב יחסית לספרן."
"תודה, למה באת לפה, יש איזה ספר שאתה מעוניין בו?"
"ממש לא, אני לא טיפוס שקורא ספרים, משאיר את זה למנחם, אני פה כדי לראות אותך."
"למה?"
"סקרנות בעיקר, וגם כדי לשאול אותך אם זה בסדר מבחינתך שאני וחמי... לא, טעות, אני אמור להגיד חמי ואני."
"מה אתה וחמי?"
"אני מתגעגע אליו, אני רוצה לבלות קצת איתו, אם אין לך התנגדות."
"יש לי, אבל זה לא תלוי בי אלא בו."
הוא חשף שוב את שיניו בחיוך נהדר, משועשע בצורה מעצבנת. "תרגיע, אני לא מתכוון למה שאתה חושב."
"מאין לך מה אני חושב? ולמה בדיוק אתה כן מתכוון?"
"אני יודע שיש לכם חופש בחול המועד, גם לי, אני חוזר לניו יורק מיד אחרי המימונה, אבל שבוע עם הורי זה יותר מידי בשבילי, וקיוויתי שתרשו לי לבלות אתכם חלק מהחופש."
"אתנו? חשבתי שאתה רוצה להיות עם חמי?"
"ואתך כמובן, הרי אתם יחד עכשיו, ואגב, איפה הוא? אורה והחברה המכשפה שלה לא רצו לספר לי לאן הוא נעלם אתמול בלילה."
"הוא לא נעלם, הוא ישן איתי, החלטנו לתת לבנות את הדירה שלו כדי שתהיה להן קצת פרטיות וזמן איכות עם נמרוד."
"אני מבין." אמר רוני, ופתאום גם אני הבנתי למה חמי היגר לדירה שלי, זה לא היה מתוך התחשבות באימא של בנו ובבת זוגה אלא כדי להתחמק מהאקס שלו.
"זה מה שאמרת לו, שאין לך התנגדות?" נעץ בי חמי מבט קשה.
"כן, למה?"
"מה למה? זה לא ברור מאליו שצריכה להיות לך התנגדות לתת לי לבלות עם האקס שלי? חשבתי שאנחנו יחד."
הרגשתי מותקף על לא עוול בכפי ותקפתי חזרה, "מה הקשר? בטח שאנחנו יחד, אבל זה לא אומר שאני צריך לעשות סצנות קנאה כי אתה בקשר ידידותי עם האקס שלך, וחוץ מזה, היה לי די ברור שהוא לא מתכוון להיות אתך לבד אלא שכולנו נבלה יחד."
"כן, בטח." סינן חמי, חושף בפני צד נרגן וציני שלו שלא הכרתי עד כה.
"חמי, די להיות כזה, אין שום סיבה שאני לא אהיה מנומס אל האקס שלך שעושה, דרך אגב, רושם של בחור נחמד שבגלל הפרידה ממך אין לו יותר חברים בארץ..."
"בחור נחמד? אהרון בשרי? בחיי, לא חשבתי שאתה כזה פתי תמים!" התפרץ חמי בזעם.
אף פעם לא ראיתי אותו כועס כל כך ולא ידעתי אם לצחוק או להתווכח, ולכן בחרתי באפשרות השלישית - להיעלב. "אני פתי? באמת? תודה רבה לך על המחמאה." השבתי בקרירות, "באמת יפה מצידך, זו בדיוק המתנה לחג שרציתי."
"על לא דבר." הטיח חמי בעוקצנות, ויצא החוצה בטריקת דלת.
צנחתי על מיטתי עם דמעות בעיניים, וניסיתי להבין מה קורה כאן. ברגעים כאלו התגעגעתי מאוד לחברה טובה, איזה פאג האג שנונה ונבונה שתרגיע אותי, שתנחם אותי בעדינות, ותיתן לי עצה מועילה, או לפחות תעניק לי תובנות על מסתרי המוח הגברי, ותורה לי איך לנהוג, אבל למרבה הצער פאג האג מהסוג שהיה מועיל לי ברגע זה קיימות רק בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, לא במציאות, בכל אופן לא במציאות שלי.
מבולבל ובמצב רוח לא חגיגי כלל יצאתי החוצה והצטרפתי אל חמי שישב על הנדנדה החורקת שהשאירה בעלת הבית שלי בגינה, ובהה באוויר במבט עגום. "סליחה שצעקתי עליך." הפטיר כלאחר יד, "בוא, שב לידי."
התיישבתי בזהירות, והנדנדה הגיבה לתוספת משקלי בגניחה חורקת, "אני לא בטוח שהדבר החלוד הזה מסוגל להחזיק את שנינו."
"כן, יש מצב שהיא חלשה מידי לשנינו." הסכים חמי בשאננות, שלח רגל ארוכה ושרירית והדף אותנו לאחור. הנדנדה, שעד אותו רגע רק התנודדה מעדנות, ניתרה בבהלה אחורה, ואחר כך השתלחה קדימה, מפיקה אגב כך חריקה מאיימת שמרטה את עצבי.
"חמי די, מה אתה עושה? הדבר המסכן הזה הולך להתפרק." נבהלתי.
"נד נד, נד נד עלה ורד." התחיל חמי לשיר, ושב ודחף אותנו, מאתגר באומץ את הצירים החלודים שעמדו בעומס בקושי רב.
"השתגעת? מספיק!"
הוא השיב לי בחיוך מתגרה, "למה, זה כיף, אתה לא אוהב להתנדנד?"
"אה... לא כל כך, בטח לא על הדבר הרעוע הזה, תפסיק, תן לי לרדת, יש לי בחילה."
"גם לי, חטפתי בחילה מהרגע ששמעתי שרוני חזר, אני פוחד שאם תכיר אותו הכל ייהרס, אני לא רוצה שניפרד בגללו. אתה מבין?"
"לא ממש." הודיתי, וכשאני שם את נפשי בכפי זינקתי קדימה בניסיון להימלט מנדנדת האימים. לא הייתי זריז מספיק, וסיימתי את הזינוק המגושם שלי על הקרקע, ואם חמי לא היה נוטע את רגליו בחזקה על האדמה ועוצר את הנדנדה בטח הייתי חוטף ממנה מכה בגבי.
"תזהיר אותי לפני שאתה עושה דבר כזה." נזף בי, קם והושיט לי את ידו, "אתה בסדר?"
"לא ממש, חטפתי מכה בברך והגב נורא כואב לי, וגם הרגל, ויש לי הרגשה שבקרוב גם הלב יכאב. מה קורה אתך ועם האקס שלך חמי? חשבתי שנפרדתם כידידים."
הוא גיחך, "בועז, אם רק היית יודע כמה פעמים כושי ואני נפרדנו, עשינו את זה עשרות פעמים, לפעמים כמו ידידים, לפעמים כמו אויבים, ולפעמים כמו... אני לא יודע כמו מה, כמו הנדנדה העלובה הזאת, כל פעם היינו נפרדים וחוזרים, וכל פעם הייתי נשבע שלא עוד, ובסוף..."
"די, לא רוצה לשמוע יותר." כשלתי הביתה רגלי פועמת בכאב מהישבן הימני עד הקרסול. צנחתי על מיטתי, נשכבתי על גבי, חיבקתי את ברכי בזרועותיי והתנדנדתי הלוך ושוב בניסיון לשכך את הכאב.
חמי נכנס עם שפופרת הוולטרן, "בוא, תשכב על הצד ואני אמרח אותך."
"לא רוצה, אל תיגע בי."
"נו, די, אל תהיה טיפש כזה" התיישב חמי לצידי, הדף אותי קלות כדי שאשכב על צידי והחל להבריג את מכסה השפופרת. "כל פעם שהיינו נפרדים הייתי נשבע שאני עם גברים גמרתי, שמעכשיו אני אהיה לבד ואתרכז רק בכתיבה ובעבודה וכל פעם בסוף היינו חוזרים. גם הפעם, אחרי שהוא השתחרר מהצבא ובמקום להתחיל לגור איתי כמו שרציתי עזב הכל ונסע לחו"ל חשבתי שדי, גמרתי עם השטות הזו של זוגיות ואהבה, אבל אז הגעת אתה..."
הוא הפשיל את מכנסי והחל מעסה את ישבני במשחת הוולטרן, "תגיד לי אם זה חזק מידי."
"לא זה... זה טוב חמי, אבל... כן, ככה טוב... אתה חושב שיש לנו סיכוי?"
"כן, אני מקווה שכן, אבל מה אני יודע?"
לא לתשובה הזאת פיללתי וגל של עלבון ומרירות הציף אותי, "הבנתי, תודה על הכנות."
"נו, די, אל תיעלב לי עכשיו, מה, היית מעדיף שאני אשקר?"
"לא יודע, יש מצבים ששקר לבן נחמד עדיף על האמת, וזה אחד מהמצבים האלה."
"יכול להיות שאתה צודק, אבל..." הוא השתרע לצידי, חיבק אותי, וניסה לתקן את המעוות ולהפגין אופטימיות, "אולי אנחנו סתם עושים דראמה מיותרת מכל העסק? קרוב לוודאי שאתה צודק, אני סתם לחוץ, אולי כל מה שרוני רוצה זה לבלות קצת מחוץ לבית בחג עם חברים כדי שהוריו לא ישגעו אותו? אני רק מבקש ממך בוזי, מה שלא יקרה אל תשאיר אותי לבד איתו, בסדר? תוכל לעשות את זה בשבילי?"
"לא יודע, האמת שלא מתאים לי להיות קנאי ולחוץ, הסגנון הזה זה לא אני."
"אני יודע, בגלל זה אני אוהב אותך, אבל אולי בכל זאת תעשה מאמץ? רק ליד רוני תעמיד פנים שאתה נורא מקנא ולא סומך עלי ותידבק אלי."
"טוב, אני אנסה, אבל רק כי אתה ביקשת."
"תודה בועז."
"בבקשה, תגיד חמי, אתה באמת כל כך לא סומך על עצמך לידו?"
"אה... כן ולא."
"כן ולא? איזה מין תשובה דפוקה זו?"
"היא לא דפוקה אלא דיפלומטית."
"אז לא?"
"כן, כנראה שלא."
"ונניח שבגלל איזה צירוף נסיבות הזוי יצא לך, או לי, לעשות סקס עם האקס, אז מה, זה יהיה נורא כל כך?"
"כן."
"למה?"
"כי אז נהיה בוגדים וזה לא מתאים לי, לא רוצה להיות שוב בסוג כזה של יחסים. למה השאלות המשונות האלה? חשבתי שהחלטנו על מונוגמיה. מה, לא?"
"לא יודע חמי, תלוי."
"תלוי במה? ובכלל, אנחנו מדברים על האקס שלך או על שלי?"
"חמי, אני יודע שכבר כמעט פסח, אבל אולי די עם הקושיות האלה?"
"בסדר, די."
***
למרות כל חששותיו של סולי- חששות שהוא פירט בפני בדייקנות מתישה - הסדר התנהל בסדר מופתי. היה די אוכל ושתייה לכולם, לא חסרו לא צלחות ולא סכו"ם, והיו מספיק מקומות ישיבה לכל המוזמנים. הילדים הפתיעו והתנהגו יפה, התאומים שרו נפלא את 'מה נשתנה?' נמרוד נרדם בשקט בלי להפריע, ודודה אמה הייתה במצב רוח טוב כי בוריס שישב לידה שירת אותה במסירות ג'נטלמנית. בזכותו היא לא נעלבה מכלום וחשוב מכך, לא העליבה אף אחד לאורך כל הסדר, ובקיצור – לא היו שום תקלות יוצאות דופן וכולם נהנו מאוד.
סוף סוף הכרתי את פזי וגולן, ידידיו הוותיקים של חמי, ולמרות כל הסיפורים המצחיקים והמביכים שהוא סיפר לי על עלילותיהם התרשמתי מהם לטובה. תוך כדי הארוחה שמעתי רכילות משעשעת על חבורה שלמה של בחורים שלא פגשתי מימי, ובכל זאת לא השתעממתי. אולי כי מידי פעם שמו של רוני היה נזרק לחלל האוויר, מקושר תמיד לסיפורים מצחיקים, מזעזעים, ובעיקר שערורייתיים, אם כי מרתקים.
גבי ישב בראש השולחן וניהל את הסדר ביד רמה, נעזר בבוריס שישב מולו מהצד השני, ייצג בכבוד את העדה האשכנזית, והפגין בקיאות מפתיעה בכל פרטי ודקדוקי הסדר.
המשכנו לקרוא ולשיר גם אחרי הארוחה הנפלאה שהגיש סולי בעזרת גולן ופזי, ולראשונה בחיי נהניתי מהאוכל ומהחברה גם בערב הסדר. לקראת הסוף היה עלי לקחת עוד כדור נגד הכאבים שהסב לי עצב הסיאטיקה המודלק שלי, אבל עשיתי זאת ברצון רק כדי שאוכל להמשיך לשבת בנוחות ולבלות עם כל החבורה עד תום הסדר.
לקראת חצות הכל נגמר, עזרנו לבעלי הבית לסדר ולנקות, וחזרנו הביתה. סולי וגבי גרו בקצה השני של הקריה הקטנה שלנו והדרך חזרה הייתה קצרה ונקייה מפקקים. הדיווחים מגלגל"צ על כל הכבישים העמוסים במכוניות של פליטי סדר שממלאים את כל כבישי הארץ היוו סיום מתוק לסדר מושלם, וזה מה שאמרתי לחמי כשהוא חנה מול פתח דירתי. הוא צחק ורכן לעברי לנשק לי נשיקה מתוקה בטעם תירוש – חמי לא שותה אלכוהול – ואז קפא וידו התהדקה במתיחות על כתפי, "מה זה האופנוע הזה שחונה פה?" תהה בחשדנות פרנואידית.
"סתם אופנוע, מה אתה לחוץ כל כך?" השבתי בקלות דעת. אני כן שותה אלכוהול ובאותו ערב שתיתי יותר מארבע כוסות. הייתי מלא עליצות שיכורה, ולמרות ששמעתי הרבה סיפורים על החיבה המופרזת של רוני לאופנועים לא קישרתי בין האופנוע הירוק, המבהיק שחנה מול שער הכניסה, לאקס המפתיע של חמי.
"זה לא מוצא חן בעיני." פסק חמי ויצא מהמכונית, ואני בעקבותיו. נכנסנו לחצר והתחלנו ללכת לעבר הדלת כשקול חריקה מוכר עצר אותנו, "זו הנדנדה, מישהו יושב עליה." זינק חמי קדימה, "כושי, זה אתה?" קרא, ודהר בלהיטות מעוררת חשד לעבר הנדנדה שניצבה בירכתי הגינה מתחת לעץ שזיפים.
הוא טעה, הפעם זה לא היה מר בשרי המפתיע. "זה היה רק חתול." התאכזב חמי, "כנראה שהתירוש הזה עלה לי לראש, יאללה, היה לי מספיק ודי לערב אחד, אני עייף, בוא נלך לישון." נאחז בזרועי, וסב על עקביו.
חלצנו נעליים בכניסה, נכנסנו ופנינו לחדר השינה, ורגע לפני שהספקתי לגעת במתג האור נדלקה הנורה הצבעונית שעמדה על ארונית הלילה שלי, "סוף סוף, חשבתי שכבר לעולם לא תגיעו." אמר קול משועשע במבטא מזרחי קל ונעים שקוצר רוח מהול בחיבה נשזרו בו.
"רוני!" קרא חמי ופניו נדלקו מהתלהבות, ונראו צעירות ופגיעות כמו שלא ראיתי אותן מעולם, כנראה באשמת התאורה העמומה והצבעונית, או אולי בזכות התירוש?
אתה אוהב אותי?
רוני קם מהמיטה וניסה לחבק את חמי שנרתע לאחור, "אתה שיכור." קבע, אחז בכתפיו, מרחיק אותו ממנו, "רק רגע, איך נכנסת?"
"תנחש." חייך רוני את חיוכו המתגרה.
"אני ארצח את דני." נהם חמי וטלטל טלטלת גבר את האקס הצנום שלו שלא רק שלא התנגד אלא נראה כאילו הוא נהנה, עצם את עיניו וחייך חיוך שיכור.
"חשבתי שדני בצבא." התערבתי, "מי נתן לך את הכתובת ואת המפתח?"
"בטח אליס, אימא של דני, היא כזאת פתיה!" ענה חמי בזעף, "נכון כושי?" ניער את רוני שהנהן בשתיקה, פקח סוף סוף את עיניו והביט בי – היו לו עיניים שחורות מדהימות וריסים ארוכים מעוקלים... למה האקס של חמי חייב להיות בחור יפה וכל כך סקסי...
"אני מצטער שנפלתי עליכם ככה בועז, אבל היה לי ליל סדר מאוד לא מסודר... שוב היו בלגנים אצל הורי... אני יכול להישאר לישון אצלך הלילה?"
"כן, בטח." הפטרתי בעל כורחי, ואפילו חייכתי חיוך מעושה. מה יכולתי לעשות? להגיד לו שהוא יפה מידי ולכן אני מעדיף שהוא ישן בחוץ?
"מה קרה הפעם? הגיסים המכוערים שלך שוב פתחו את הפה?" התעניין חמי.
"משהו כזה." השתמט רוני מתשובה ברורה.
"ולמה היית צריך לשתות כל כך הרבה?" נזף בו חמי.
"מה עוד יכולתי לעשות?" נאנח רוני, "אתה מכיר אותם... והפעם הסדר עוד נפל על יום שישי ככה שבכלל... עזוב, מה זה חשוב, העיקר שזה נגמר, יאללה חמי, תביא חיבוק."
"לא רוצה." ענה חמי בחומרה, אבל לא יכולתי לא להבחין שבכל זאת הוא נשאר לעמוד בשקט, מניח לאקס שלו לחבק אותו, ולא מחה כשהוא הניח את ראשו המתולתל על כתפו, אם כי לא החזיר לו חיבוק.
"מישהו רוצה לשתות משהו לפני שנלך למיטה?" שאלתי, והדלקתי את האור.
חמי ורוני מצמצו, מופתעים מהאור הבהיר ששטף את חדר השינה, וסוף סוף התרחקו זה מזה.
"תראה איך אתה נראה אהרון." סקר חמי בביקורתיות את רוני שהיה לבוש ג'ינס שחור שפעם היה נקי ומגוהץ, וחולצה שבטח הייתה צחה ואלגנטית כשהוא לבש אותה, אבל עכשיו הייתה זקוקה לכביסה דחופה.
"הלכת מכות." האשים חמי, "תראה..." אחז בסנטרו של רוני, ובחן את השריטה על מצחו.
"נו, די, עזוב." טלטל רוני את ראשו בפראות, ונמלט מחדר השינה לסלון.
"רוצה להתקלח?" שאלתי, ממשיך לשחק בעל כורחי את תפקיד המארח האדיב.
"לא, זה בסדר." צנח רוני על הספה בסלון, עצם את עיניו ושמט את ראשו לאחור, משעין את עורפו על המסעד, ונראה צנום, פרוע ואבוד.
"די עם ההצגות האלה." נזף בו חמי שלא התרשם מחוסר האונים המופגן שלו, "תביא לו מגבת ופיז'מה." פקד עלי, "הנה, כאן המקלחת, ואחר כך תישן פה, בחדר העבודה, אני כבר שם לך כרית ושמיכה."
"אני מודה מאוד לשניכם." אמר רוני וקם לאט, "חבל שחזרתי לארץ." הוסיף בקול שקט ועצוב.
"נכון." הסכים חמי, "ואם כבר חזרת עדיף שהיית נשאר אצל אימא שלך, יאללה בוזי, תביא לו משהו ללבוש, ואני אלך לסדר לו את המיטה."
הבאתי לאורח הלא צפוי שלנו מגבת ופיז'מה. הוא לקח אותם בתודה והסתלק למקלחת.
עזרתי לחמי לסדר לו את המיטה בחדר העבודה - מיטת נוער צרה, אבל נוחה למדי – ועוד לפני שרוני גמר להתקלח כבר היינו ספונים מתחת לשמיכה, שוכבים זה לצד זה, מתוחים ושקטים, מקשיבים לקולות שבקעו מעבר לדלת חדר השינה.
שמענו את זרם המים נפסק, ואחר כך את חריקת המגב על הרצפה הרטובה, ואז דלת המקלחת נפתחה, האור במקלחת כבה, קול פסיעות קליל, האור בחדר העבודה נדלק ושוב כבה, המיטה גנחה כשגופו של רוני נחת עליה, ושוב השתרר שקט.
"אני ממש מצטער בועז." הפר חמי את הדממה, התהפך על צידו ומשך אותי אליו לכפיות, "ותודה רבה לך שלא זרקת אותו החוצה."
"אל תדבר שטויות, קר מידי לישון בחוץ."
"מה פתאום לישון בחוץ? נראה לך שהמפונק הזה היה ישן על ספסל? הוא היה יכול בשקט להישאר אצל הוריו, או ללכת לבוריס, או לסולי ואפילו לאורה, אני בטוח שכל אחד מהם היה מקבל אותו בשמחה."
"אז אתה חושב שהכל היה מתוכנן, שהוא רב עם המשפחה שלו רק כדי שיהיה לו תירוץ לברוח אליך?"
חמי גיחך, "רק אלוהים יודע מה עובר לכושי המשוגע הזה בראש, אבל כמו שאני מכיר אותו... מה שלא יהיה, אל תסכים לעשות אתו שלישיה."
"שלישיה?" נדהמתי, "באמת? ומה אם גם אתה תרצה שנעשה שלישיה?"
"גם אז אל תסכים."
"ומה אם תמיד רציתי לעשות שלישיה? גם אז לא?"
חמי נאנח, "אף פעם לא עשית שלישיה בוזי?"
"לא, והאמת שלפעמים... אתה עשית?"
"כן."
"איתו?"
"איתו ובגללו, ותאמין לי, זה לא גליק כזה גדול. נו, בוא נישן כבר, אני הרוס מעייפות."
"גם אני."
שכבנו בכפיות, חמי חיבק אותי מאחור, ושנינו ניסינו בכל הכוח להירדם. בטח הייתי שוקע בתנומה לבסוף לולא הזין שלו שהלך והזדקף לאיטו, דוקר את עכוזי, ולכן אני מניח שגם חמי לא הצליח לישון.
"תגיד, זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?"
"אני חושב שמיי ווסט אמרה את זה הפוך, היא שאלה אם אתה שמח לראות אותי או שזה אקדח בכיס שלך." תיקן אותי חמי בחיוך, וסובב אותי אליו.
"מתאים לך לזכור מי אמר את המשפט הטיפשי הזה." חייכתי חזרה ונצמדתי אליו.
"בא לך?" שאל חמי והחל לנשק את צווארי.
"תמיד." עניתי, "אבל לא אמרת רק לפני דקה שאתה מת מעייפות?"
"עבר לי. עכשיו אני חרמן."
"מעניין מאוד, זה בגלל שאני כל כך סקסי או בגלל האקס המדהים שלך?"
חמי הדף אותי מעליו והתיישב, "אתה כועס." קבע בעצב.
"לא, מה פתאום." מחיתי, ופתאום הבנתי שהוא צודק, אני כועס ופגוע, וגם קצת מבוהל. "בעצם כן, קצת." הודיתי.
"אני לא יכול להאשים אותך."
"יפה מצידך."
חמי נשכב שוב, ושילב את ידיו מאחורי עורפו, "אתה רוצה שניפרד?"
"לא, אבל אני לא רוצה להיות ריבאונד לאקס שלך, מעליב אותי שאתה מזיין אותי בתור ברירת מחדל, אני רוצה שתאהב אותי ותרצה אותי לפחות כמו שאתה אוהב אותו, ואל תגיד לי שאתה לא אוהב אותו יותר, כי אתה לא שקרן טוב עד כדי כך."
"טוב, אני לא אגיד, וכן, יש לי עדיין רגשות אליו, אבל..." הוא הסתובב אלי והניח את ידו על לחיי, מביט ישר בעיני, "בוזי, אני מצטער אם נפגעת בגלל משהו שעשיתי, זה לא היה בכוונה, אבל ידעת שיש לי עבר, אף פעם לא הסתרתי את זה, ואני לא חושב שאני אצליח אי פעם להיות אדיש לאהרון, אבל אני אתך עכשיו, לא איתו ו..." הוא עצר רגע לחשוב, ושינה טקטיקה, "אתה אוהב אותי בועז, טוב לך איתי?"
הנהנתי, חונק דמעות לא צפויות.
"גם לי, וגם אני אוהב אותך, ויותר מזה, אני חושב שיש לנו סיכוי לבנות משהו טוב יחד, שאנחנו מתאימים וטובים אחד לשני, אתה מסכים איתי?"
"כן, אבל..."
"בלי אבל, שים בצד את האגו שלך ותביא נשיקה." חזר חמי לנשק אותי.
הפעם שיתפתי פעולה ושנינו המשכנו עד שבאנו על סיפוקנו ונרדמנו. בבוקר התעוררתי וגיליתי שאני לבד במיטה. מהמטבח עלה רחש דיבור וקול שקשוק כפיות וכוסות. התגנבתי חרש מהמיטה והצצתי החוצה. חמי ורוני ישבו במטבח, שתו קפה, אכלו עוגיות בוטנים עם ציפוי שוקולד, ושוחחו חרש.
"כן, זו באמת הזדמנות נהדרת, והמון כסף, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אתגעגע כל כך לארץ." אמר רוני.
"אמרתי לך." השיב חמי.
"היה לי קל יותר להחזיק מעמד אם היית בא איתי."
חמי נד בראשו לאות לאו, "גם אם לא היה לי את נמרוד שצריך אותי לא הייתי עוזב את הארץ." ענה.
"אבל חמי..." ניסה רוני לאחוז בידו, "זה רק עניין זמני של שנתיים שלוש, ונוכל להיות שוב יחד."
חמי משך את ידו אליו ודחף אותה מתחת לירכו, "תפסיק עם זה כושי." פקד.
"אבל למה?"
"כי אנחנו לא טובים יחד, כי אתה משגע אותי, ובגללך אני... אתה יודע."
"אפשר לחשוב שאני אונס אותך, תודה שגם אתה אוהב את זה."
"אני לא."
"שקרן, אתה כן, אני בטוח שאיתו," החווה רוני בסנטרו לעבר דלת חדר השינה שמאחוריה התחבאתי, "אתה לא עושה דברים כאלה."
"נכון, אני לא, וככה עדיף."
"אתה כזה פולנייה פחדנית, הוא יודע על בוריס?"
"אין מה לדעת על בוריס."
"ואתה גם שקרן."
"די כבר עם זה אהרון." הנחית חמי אגרוף על השולחן, "מספיק! מתי תבין שזה נגמר ותצא לי מהחיים?"
רוני קם, זועם, לרגע הם נעצו זה בזה מבטים יוקדים, ואז הוא הסתובב והסתלק בטריקת דלת.
חמי כבש את פניו בכפות ידיו וישב ככה במשך כמה שניות, כתפיו רועדות עד שלבסוף התנער והתעשת, קם וניגש להדליק את הקומקום.
"מי דפק ככה את הדלת?" שאלתי ויצאתי מחדר השינה, מפהק כאילו התעוררתי בזה הרגע.
"זה היה רוני, הוא החליט לצאת לפני שיתחילו פקקי תנועה, ואגב, הוא מוסר לך דרישת שלום ותודה על האירוח." חמי הסתובב אלי וניסה לחייך, "רוצה קפה?"
"כן, תודה." ניגשתי אליו וחיבקתי אותו בניסיון לשפר את מצב רוחו, "תראה איזה יום נפלא, מה נעשה היום? רוצה שניקח את נמרוד ונצא לטיול?"
"רעיון מצוין, אני אתקשר עוד מעט לאורה ולנעמה, נבלה יום משפחתי יחד." הוא נישק את לחיי וחיוכו נעשה טבעי יותר, "הנה הקפה שלך חמוד, רוצה עוגית קוקוס או בוטנים?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה