יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

3. אב הבית

הבל היופי ושקר החן

"הוא בחור פוטוגני, זה נכון, אבל..." משך חמי את האלבום מידי, קצת בגסות, "זו לא סיבה לעשות פרצוף מודאג כזה."

"האקס שלך לא סתם פוטוגני, הוא פשוט מדהים, אם אני הייתי נראה ככה הייתי הולך להיות דוגמן."

"דוגמן, נו, באמת. לא שמעת שהבל היופי ושקר החן?" אמר חמי, ודחף את האלבום לירכתי ארון הבגדים שלו.

"זה היה פעם, בתקופת התנ"ך, לא היו להם אז מצלמות, בקושי היו מראות, כיום זה אחרת."

"שטויות, תאמין לי שאם היית מכיר אותו במציאות היית מתפעל ממנו הרבה פחות."

"למה?" התמלאתי תקווה, "כי הוא טמבל ויש לו אופי זוועתי?" ורק אז נזכרתי שגם האופי שלי לא משהו.

"לא, ממש לא, הוא רחוק מלהיות טמבל רק שהוא פשוט... הוא טיפוס לא קל, לא בא לי לדבר עליו עכשיו, למה שאתה לא תספר לי על האקס שלך?"

חשבתי על רביב, האקס שלי שהצליח בכישרון כה רב להרים אותי לאיגרא רמה ומיד אחר כך להפיל אותי לבירא עמיקתא, ועשה את זה שוב ושוב עד שריסק וערער אותי לגמרי, הופך אותי למיזנתרופ המריר והמתבודד שאני היום, ונאנחתי. "גם לי לא בא לדבר על האקס שלי."

"הוא האקס היחיד שלך?" התיישב חמי לצידי על המיטה, והניח יד חמימה על ירכי,

"לא, היו עוד כמה, אבל הוא היה הראשון שהחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, ומה אתך, כמה אקסים היו לך?"

"לפני רוני היו עוד כמה, אבל עם אף אחד מהם לא גרתי, מצד שני גם איתו לא ממש גרתי כי הוא היה חייל ולכן..." חמי הניח יד על כתפי, סובב אותי לעברו והביט, מחייך, בעיני. "למה אנחנו מדברים כל כך הרבה?" שאל.

"אין לי מושג." חייכתי חזרה, ואז התנשקנו ויותר לא היה צורך בדיבורים. 

התעוררתי לפתע באמצע הלילה, החדר היה חשוך ורק המחשב שעמד בפינה דלק, מטרטר לו חרש, חמי ישב והקליד משהו, שקוע לגמרי במסך. "חמי?" לחשתי, "מה קורה, למה אתה לא במיטה?"

הוא סובב אלי את ראשו, "אני כבר בא." הפטיר בקוצר רוח, וחזר להקליד.

פיהקתי והתיישבתי, השעון המעורר הורה ארבע לפנות בוקר, האוויר בחדר היה צונן ורוח נשבה בחוץ, מרשרשת בין עלי העצים בגינה. "לא קר לך? תראה מה השעה, בוא כבר לישון."

"אני בסדר, תחזור לישון, אני מיד מגיע." ענה חמי בחוסר סבלנות, אצבעותיו ממשיכות להקיש בזריזות על המקלדת. ניסיתי להישאר ער, אבל עיני נעצמו והשמיכה הייתה כל כך חמימה ורכה... נרדמתי שוב, והתעוררתי בשש בבוקר. חמי נכנס, נושא מגש עם כוסות קפה ועוגיות, ובירך אותי בבוקר טוב.

"חלמתי את זה או שראיתי אותך ליד המחשב באמצע הלילה?"

"לא חלמת, התעוררתי פתאום והיה לי איזה רעיון שהייתי חייב... הכל בזכותך בוזי."

הוא קרא לי בוזי רק כשהיה לו מצב רוח ממש טוב, "מה בזכותי?" תבעתי לדעת.

"בזכותך חזרתי לכתוב אחרי הפסקה ממש ארוכה, נכון שזה נהדר?" זרח חמי בשביעות רצון שמשום מה הרגיזה אותי.                                   

"אה... לא יודע, תלוי מה אתה כותב, אפשר לראות דוגמה?"

"בטח, למה לא." אמר חמי בחביבות חמקנית וחיוכו נעשה פחות זוהר, "אבל לא עכשיו, אחר כך, כשיהיה לנו זמן פנוי, אז מתי אתה צריך להיות היום בעבודה?" 

מפליא כמה מהר חולף הזמן כשנהנים, שבוע רדף שבוע ופתאום צצו חבילות של מצות על מדפי הסופרים, ומבצעים לחומרי ניקיון הנצו בכל פינה. "אז איפה אתה בחג?" שאל חמי אחר צהרים חמים ועצלני אחד, אחרי שביצענו זה בזה את זממנו על מיטתי.

"אה... אני..." הבטתי בגבר הגדול והשעיר הזה שרבץ נינוח על מיטתי, והתפלאתי איך זה שאני מרגיש נוח לגמרי למצוץ לו את הזין, אבל אני מתבייש לספר לו מי אני באמת ומה אני לא עושה בחג. "האמת שאני לא חוגג את פסח." הודיתי לבסוף בבושת פנים, ותוך כדי כך התעצבנתי על עצמי שאני מתבייש במי שאני באמת.

"למה?" השתומם חמי, מביט בי במבט תמים של אדם חסר סיבוכים ושריטות שעורר בי קנאה והתפעלות כאחת.

"אני שונא את החג הזה, בעצם אני שונא את כל החגים חוץ מיום כיפור."

"יום כיפור זה לא חג." ציין חמי בבת צחוק, משוכנע שאני מתבדח.

"באמת? כנראה שבגלל זה אני אוהב אותו." הכרזתי, מתעקש להישאר רציני.

על חמי זה לא השפיע, הוא צחק ומשך אותי אליו, נשכב עלי ומעך אותי תחת גופו, מתעלם ממחאותיי שהוא פרא אדם והוא מכאיב לי. "השנה אתה חוגג איתי ועם כל החבר'ה." הודיע לי.

הדפתי אותו מעלי והתיישבתי, מודאג, "איזה חבר'ה?"

"החבר'ה שלי כמובן, לך הרי אין חבר'ה, ואני מבין שגם משפחה אין לך מי יודע מה." ענה חמי, ופתאום השתנתה האווירה בחדר והפכה מקלילה, סקסית ומבודחת, לטעונה ומסוכנת. אני כזה דביל, ברגע שנוגעים בי במקום רגיש אני מיד תוקף בכל הכוח בלי להבין איזה נזקים אני עלול לגרום.

"בטח שיש לי משפחה, סיפרתי לך עליהם." רטנתי.

"לא ממש." שמר חמי על שלוותו, "אמרת רק שהוריך נפרדו כשהיית ילד, ושאתה לא בקשר עם אבא שלך, ושאתה לא סובל את בעלה החדש של אימא שלך ושונא את כל המשפחה הגדולה והדביקה שלו."

"אני באמת שונא אותם." הצהרתי בזעף כי זה נכון, אני – כמו שאימא טענה לא פעם - דומה לאבא שלי, בן אדם סגור ולא חברותי ואי אפשר לעשות איתי כלום.

"מה הם עשו לך? למה אתה שונא אותם?" חקר חמי בעניין, לא מתרשם מהפרצופים הזעופים שלי.

"ככה, אל תציק חמי."

"בסדר, אז למה אין לך חברים?" המשיך חמי להציק.

"כי אני לא בן אדם חברותי! אם לא שמת לב לזה קודם אז הגיע הזמן שתדע שאני מיזנתרופ."

"דווקא כן שמתי לב, אבל אני לא, ואם אנחנו יחד אז..."

"אנחנו יחד, באמת?" התגריתי במזלי, מפגין בפניו את כישרון ההרס העצמי שלי.

חמי לטש בי מבט, מופתע משאלתי ועוד יותר מהמרירות בקולי. "בטח שכן, מאז שנפגשנו אנחנו ישנים יחד כמעט כל לילה, ואנחנו... נו, די בועז, ברור שאנחנו יחד, אל תגיד שלא."

"אל תגיד לי מה להגיד! זה שאנחנו מזדיינים, וכשיש לך סידור לילד אנחנו גם ישנים יחד, לא אומר כלום." הצהרתי, נאמן לעצמי, המיזנתרופ הבודד ושונא האדם, מתעלם מהקול בתוכי שאמר לי שאני מגזים, וזה עוד יעלה לי ביוקר.

התדהמה בעיניו של חמי הפכה לדאגה, " בוזי? למה אתה כועס עלי? מה קרה לך פתאום?" שאל, ונגע בליטוף עדין בלחיי.

"כלום." השבתי, קצת פחות זועף, הייתי בטוח שהוא יכעס ויסתלק בעלבון. "אבל אני שונא חגים, ואני לא סובל קרובי משפחה משום סוג, ואת פסח אני שונא במיוחד, גם כי האוכל חרא, וגם כי צריך לחגוג אותו עם קרובי משפחה."

"אני מבין, גם אני לא משתגע על מצות, וחלק מהקרובים שלי גרועים יותר ממכות מצריים, אבל עוד לא אמרת למה אתה כועס עלי?"

"אני לא." שיקרתי ועצמתי חזק את העיניים בתקווה שהוא לא יראה שהן מלאות דמעות, "למה אתה לא מראה לי את הסיפורים שלך?"

"כי אני מתבייש, הם לא טובים כל כך, רוני תמיד צחק ממני בגללם וקרא לי גרפומן."

"אני בטוח שאתה לא גרפומן." מחיתי בנימוס, אבל מה אם הוא כן? עדיף לא לדעת.

"חמי, אנחנו באמת יחד." שאלתי ופקחתי את עיני, סוקר את פניו הבהירים והגלויים, מתענג על צבען החום העשיר של עיניו, ועל יופיין של גבותיו הישרות והנאות שלא ידעו טעם פינצטה מימיהן.

"בטח." חייך חמי בביטחון, "למה אתה מודאג כל כך?"

"כי... לא יודע, אני לא טוב כל כך בקטע הזה של זוגיות וזה."

"אתה בסדר גמור, הכל בסדר איתנו." פטר חמי את דאגתי בקלות דעת, "תשמע, השנה תכננתי לעשות את הפסח יחד עם סולי וגבי, החברים שלי, סיפרתי לך עליהם, הם כבר מתים לפגוש אותך."

"ומה אם הם ישנאו אותי? מה אם הם ישוו אותי לרוני ו..."

"הם לא יעשו את זה בועז, תפסיק להיות לחוץ כזה, אז אתה מסכים?"

"בתנאי שתראה לי את הסיפורים שלך, ואל תגיד אחר כך, אני רוצה עכשיו."

"אני חייב?"

"כן."

הוא קם, העיר בנענוע עכבר את המחשב שלי, ונכנס לנענע, ומשם לישרבלוג. "הנה, תקרא את 'גנב הנשיקות', זה לא סיפור ארוך במיוחד, ויחסית הוא די בסדר כזה, המון אנשים אהבו אותו משום מה, אני הולך להתקלח בינתיים." קראתי את 'גנב הנשיקות' ונשמתי לרווחה – הוא לא גרפומן, תודה לאל. בינתיים חמי יצא מהמקלחת ושאל אם בא לי טוסטים. 

"כן, תודה." עניתי ועברתי לקרוא את 'במדינת תל אביב'. עד שסיימתי אותו חמי כבר אכל את הטוסטים שלו ואיים לחסל גם את שלי, אבל לי לא היה אכפת, לא יכולתי לקום מהכסא עד סוף הסיפור. "אני אוהב אותך חמי." אמרתי אחרי שגמרתי לקרוא, ונגסתי בטוסט הקר שלי, "ותודה שלא אכלתי לי את הטוסט, ושאתה לא גרפומן." 

שבת הגדול

יש אנשים שמקבלים התקף אסטמה כשהם לחוצים, אחרים מקבלים מגרנה או שלשול, ויש כאלה שמפתחים חום, שמעתי על מישהו שהיה מקיא כל פעם שהמצב היה נעשה קשה, אבל אני, כל פעם שאני בלחץ, נתפס לי הגב. זה התחיל עוד כשהייתי ממש קטן, כל פעם שההורים היו מתחילים שוב עם המריבות שלהם הייתי מקבל כאבי גב. בעזרת הכאבים האלה הצלחתי להפסיק כמה מריבות די איומות, ואפילו לדחות את הגירושים של ההורים שרצו איתי לפיזיותרפיה ולצילומי רנטגן במקום ללכת לרבנות, אבל בסופו של דבר, אחרי שהתברר שאין לי עקמת גב וגם לא פריצת דיסק, הם התגרשו. אבא ניתק מגע ושנתיים אחר כך אימא התחתנה עם גבר אחר, אני נשארתי עם כאבי הגב. את ההתקף הרציני האחרון קיבלתי אחרי שגיליתי שבמקביל אלי רביב שוב מנהל מערכת יחסים עם בחורה, ושהם אפילו התארסו. הייתה סצנה נוראית שאחריה זרקתי אותו סופית ונשארתי במיטה שבועיים שלמים, מתפתל מכאבים ששום תרופה לא הצליחה לשכך.

אחרי שחזרתי לעבודה זומנתי לפגישה בהנהלה והודיעו לי שאני נעדר יותר מידי פעמים בגלל מחלה, ועלול להיות שהחוזה שלי לא יחודש בשנה הבאה. במקום להתנצל שהעזתי להיות חולה ולהתחנן שבכל זאת ישאירו אותי אצלם חשתי הקלה. הרעיון לעזוב הכל, להשאיר מאחורי את העיר הגדולה והמנוכרת ולהתחיל מחדש במקום קטן ופחות תובעני קסם לי. בלי לגלות לאיש התחלתי לשלוח קורות חיים למקומות רחוקים מהמרכז, וכמה חודשים אחר כך, מיד אחרי שחזרתי מהטיול האחרון לברלין, טיול שהסתיים באשפוז בבית חולים, זנחתי מאחור את חיי הקודמים, הפגומים והמזיקים, ופתחתי דף חדש בפאתי צפון. למרבה הצער לקחתי איתי לחיי החדשים גם את עצמי הישן והדפוק שחטף כאבי גב כל פעם שהיה לחוץ.

"דני מגיע הביתה לשבת הגדול." סיפר לי חמי בשמחה שבוע לפני החג, "ואני ממש רוצה שתפגוש אותו."

"למה לי? ומה זה בכלל השבת הגדול הזה?" תהיתי, מרגיש התכווצות מוכרת, מבשרת רעות בצד הימני של שיפולי גבי, בדיוק במקום בו הגב מתחיל להיות תחת.

"שבת הגדול זו השבת שלפני סדר פסח, בור שכמוך." נזף בי חמי, "וחשוב לי שתפגוש את דני כי בשבילי הוא כמו אחי הקטן."

"ומה אם הוא לא יאהב אותי?"

"אין מצב, נו, מתי אתה בא?"

"אני לא יודע חמי, אני... אה... הכאב בצידו הימני של ישבני התגבר והחל לזחול לעבר ירכי. מניסיון ידעתי שהוא יגיע עד לשוקי, ינעץ שם כמו מסמר חלוד, מציק ומרגיז, וגורם לתחושת נמלול באצבעות הרגלים, ותמיד בצד ימין לעזאזל...  

"די כבר עם ההתלבטויות החפרניות האלה, יאללה, בוא כבר, אני רוצה אותך." פקד חמי, וצחק כשמחיתי שהוא שתלטן וחרמן. "נכון, אבל ככה אתה אוהב אותי." פסק בשביעות רצון, וזה היה נכון, עובדה שבמקביל לכאב הגב המטריד החלה זקפה מענגת להיווצר בתוך תחתוניי. ארזתי חיש תיק קטן, ודי מיותר, כי כבר היו לי די והותר חפצים בביתו של חמי, ובמקרה הצורך הוא הסכים להשאיל לי בנדיבות גרביים, תחתונים ואפילו חולצות – לצערי מכנסיו היו צרים וארוכים מידי בשבילי – ודיוושתי בחריצות עד לביתו. חיבוק ונשיקה, הצצה לעבר חדרו של נמרוד שלמרבה המזל כבר ישן, וכבר אנחנו בדרך לחדר השינה, אבל דפיקה בדלת עוצרת אותנו – דני מופיע. למה דאגתי כל כך בגללו? דני הוא רק ילד שחום ונחמד, מדי צנחן מקומטים קצת, קיטבג צבאי ענקי על גבו, מחייך באושר, מחבק בחמימות את חמי ולוחץ את ידי בנימוס.

"אתה רואה, אמרתי לך שהוא ילד טוב." הוכיח אותי חמי אחרי שהכביסה של דני התערבלה במכונת הכביסה, בעוד שדני עצמו, כרסו גדושה מקרונים עם גבינה צהובה, הפליג לדרכו במכוניתו של חמי, שטר מרשרש של מאה ₪ תקוע בכיס הג'ינס החדש והקרוע שלו.

"הוא חמוד." הסכמתי בנדיבות, "אבל למה הוא בא אליך ולא לאימא שלו?"

"אצלי הוא מרגיש נוח יותר, בעיקר לפני פסח, אתה יודע איך נשים משתגעות לפני החג."

"כן, וזה מזכיר לי, מתי אתה מתחיל בניקיון הפסח?"

"אף פעם, אצלי נקי תמיד, לא צריך לעשות ניקיון מיוחד לפסח."

"חמי, תשמע, אתה נהדר, אתה יודע שאני חולה עליך, אבל אני חייב לספר לך שעניין הסדר והניקיון אצלך טעון שיפור."

"אבל מה הטעם לנקות בעונת מעבר? בין כה וכה יש אובך ואבק, וחוץ מזה אני חייב להודיע לך בוזי שלפעמים אתה נעשה די נאצי ניקיון, ואפילו אובססיבי."

"באמת? ומה אתה מתכוון בקשר לזה?" התגריתי בו.

"תיכף תראה." גיחך חמי, הטיל אותי על גבי ולכד אותי בין ירכיו, "תשים לי קונדום." דרש, מתנשא מעלי, גבוה רחב ושעיר.

גלגלתי קונדום על אברו, מתענג על עוביו וקשיחותו. התביישתי לספר לו, אבל הייתי גאה בזין הנהדר שלו כאילו הוא שייך גם לי, ובזכותו גיליתי סובלנות ונכונות להתפשר עם מגרעותיו של חמי, וגם לו היו כמה – הילד הקטן שהוא גידל כמעט לבד, במקום לדרוש מאימו שתוותר קצת על ההגשמה העצמית הקדושה שלה ותהיה קצת יותר עם הילד, הנשאות שלו שחייבה אותנו להשתמש תמיד בקונדום, ולאחרונה החל להעיק עלי מעט גם עניין כתיבת הסיפורים שלו שגזלו הרבה מזמנו, אבל כל החסרונות הללו התגמדו לעומת העונג שהוא העניק לי בנדיבות, והסובלנות שלו למגרעותיי הרבות מספור.

"זה טוב." נאנחתי בסיפוק כשהוא הרים את קרסולי על כתפיו, וחדר לתוכי, מצליח  לשלב בדייקנות קשיחות עם עדינות, ולנשק אותי לשביעות רצוני המלאה גם ברגישות ועם זאת בתקיפות, וחוץ מזה הוא לא מעשן ולא שותה, והוא מונוגאמי, ויש לו ריח נהדר ו..."חמי, אני כל כך אוהב להזדיין אתך." נאנקתי וגמרתי.

"גם אני." אמר חמי, חייך חיוך עצוב מעט, עצם את עיניו, גמר באנחה חרישית והלך להשליך את הקונדום לאסלה.

"אני חושב שאני אוהב אותך." לחשתי, כמעט בלי קול, אל גבו.

"מה אמרת?" הפתיע אותי חמי, וחזר למיטה, מטיל את עצמו עליה לצידי.

"אה... מתי?" היתממתי.

"כשהלכתי לזרוק את הקונדום, שמעתי אותך לוחש משהו, אבל לא הבנתי מה אמרת."

"אמרתי ש..." טמנתי את פני בבית שחיו, נהנה מריחו, "אמרתי שאני חושב שאני אוהב אותך."

"אתה חושב? ומתי תהיה בטוח?"

"אחרי שאתה תגיד לי שאתה אוהב אותי?" הצצתי אליו בזהירות, וגיליתי לרווחתי שהוא מחייך. חוש הומור ונכונות לצחוק על עצמו, עוד נקודה לזכותו של חמי.

"בועז." הוא לפת את פני בכפות ידיים גדולות ומחוספסות, "אני לא מבין כל כך באהבה, ואני ממש לא חזק בכל מיני הצהרות, אבל..."

ואז צלצל הנייד שלו, והוא הטביע נשיקה חזקה על פי, וקם לענות. "חג שמח גם לך כושי." ענה בקול מסויג, "שומעים אותך ממש טוב." הוסיף.

מישהו מהצד השני של הקו ענה תשובה קצרה ועליזה. "באמת, מתי הגעת?" סירב חמי להצטרף לשמחה, ההוא ענה מה שענה, מתעקש להישאר מרוצה מעצמו. "וואלה? יפה מצידך, מה שלום אימא ואבא שלך?"

"אהה... תמסור להם חג שמח ממני ורפואה שלמה לאימא שלך."

התשובה הייתה ארוכה ומפורטת, חמי הקשיב, פניו אטומות מרגש, ואחר כך אמר בקול קר שהעביר צמרמורת בגבי, "לא אהרון, אני מעדיף שלא."

קול מחאה חנוק אך נרגש עלה מהמכשיר הקטן. "אהרון, די!" קטע חמי בתקיפות את דבריו של בעל שיחו הפטפטן, "אני המשכתי הלאה, ואני מציע לך שתעשה אותו דבר." אהרון המשיך לברבר בהתרגשות מעבר לקו, וחמי הקשיב בארשת זועפת, פיו המלא והרך הופך בהדרגה לקו קשה וכועס. "תעשה מה שנראה לך כושי, אבל אותי תעזוב, היה לי מספיק ודי ממך, שיהיה לך חג שמח." סיים את השיחה, וכיבה בהחלטיות את הנייד שלו.

"זה היה האקס שלך? הוא חזר לארץ."

הוא נאנח, "כן." הודה והתיישב באיטיות על המיטה.

"למה אתה לא רוצה לפגוש אותו?"

"כי לא בא לי." הוא נאנח שוב, "לא שזה יעזור לי."

"אם תרשה לי," התיישבתי וכרכתי יד על כתפו, "ההתנהגות שלך מעידה שעדיין יש לך רגש כלפיו ושאתה קצת פוחד מזה."

"זה נכון." הסכים חמי ונישק את לחיי, "אתה בחור פיקח בוזי."

"תודה." עניתי ביובש, לא מניח לו לבלבל אותי עם מחמאות, "תגיד את האמת, אתה עדיין אוהב אותו?" תבעתי לדעת, ומיד אחר כך תמכתי בגבי שהכריז בנעיצת כאב תקיפה על נוכחותו.

"סוג של." ענה חמי בעצב, "אבל זה לא יעזור לו."

"אהה..." גנחתי וניסיתי להתמתח כמו שהורתה לי הפיזיותרפיסטית. זה לא עזר לי אף פעם, אבל כאב לי כל כך עד שהייתי מוכן לנסות הכל.

"מה קרה לך?" הניח חמי את כפו על מותני הימנית, הדואבת.

"הגב... זה קורה לי לפעמים, זה בסדר, אל תשים לב."

"אל תדבר שטויות, איך אני יכול לא לשים לב כשאתה מתפתל לי פה מכאבים? חכה, יש לי פה איזה משחת וולטרן, תשכב בשקט, אני אעשה לך עיסוי."

"תודה חמי." גנחתי, מניח לו לעסות את צידי הימני, התפוס, "זה טוב, אתה יודע שיש לך כישרון לזה?"

"משה אחי לימד אותי, המסכן הזה, לפני כל בחינה הגב היה נתפס לו, סמי היה חוטף מגרנה, ואני, כל פעם שאני נלחץ הבטן כואבת לי, אבל תאמין לי בוזי, אין לך שום סיבה להילחץ, בטח לא בגלל הכושי המשוגע הזה." הוא בחן את פני כדי לראות עד כמה דבריו משפיעים, "טוב לי אתך מאוד, ולמרות שאנחנו מכירים רק כמה שבועות כבר נקשרתי אליך ואני מרגיש שגם אתה... נכון?"

"בהחלט." משכתי אותו אלי לנשיקה, "נהדר לי אתך חמי." הכרזתי.

"יופי." הפנה חמי את תשומת ליבו מחלקו האחורי של גופי לקדמי, "אתה בסדר? אפשר להמשיך?" שלף עוד קונדום.

"בטח, לגמרי." הבטחתי, ואפילו האמנתי לדברי, חבל רק שהגב שלי לא. 

מתח

"סוף סוף אנחנו נפגשים." לחץ סולי את כף ידי במרץ, וחייך אלי חיוך ענקי, "דברנו כל כך הרבה בטלפון עד שאני מרגיש שאנחנו מכירים כבר שנים."

"כן, גם אני מרגיש אותו דבר." חייכתי אליו חזרה - הוא נראה שונה לגמרי מכפי שדמיינתי לי על פי קולו, חשבתי שהוא יהיה נמוך ומלא יותר, ויראה נשי מעט, אבל הוא היה דק וגבוה, עם פנים מוארכות ועיניים קצת עצובות, ולא נראה נשי כלל. רק הקול שלו והמחוות שלו, ומשהו עדין סביב הפה והעיניים... היה צריך גייאדר ממש רגיש כדי לראות סימני הומואיות אצל סולי, אבל אם ידעת מה לחפש מצאת את זה.

"אתה ממש לא נראה כמו ספרן." אמר סולי שכנראה חשב גם הוא שאני לא נראה כמו שאני נשמע, "אתה נראה ממש... ממש טוב... ומאוד... מאוד ספורטיבי." הוא נופף את כף ידו באוויר בתנועת ביטול חיננית, ועבר מיד לנושא חדש, "תודה שהסכמת לבוא לפגישת הכרות של לפני הסדר, ואני נורא מצטער שהייתי כזה מעיק, אבל זו פעם ראשונה שאני וגבי חוגגים יחד את ליל הסדר, סוף סוף הוא העז להגיד להוריו שהוא לא מגיע אליהם, ולכבוד האירוע הזמנתי המון אנשים לחג, ועכשיו אני ממש ממש לחוץ. תגיד..." אחז במרפקי והוליך אותי לחדר האוכל, "אתה חושב שכדאי לעשות שולחן נפרד לילדים, או שעדיף שהם ישבו אתנו?"

"עדיף שהם ישבו אתנו, אבל צריך למנות לכל ילד מבוגר אחראי שישגיח עליו."

"כן, נכון, אורה תשמור כמובן על נמרוד, ושקד תשגיח על אביב."

"שקד? אבל הם לא באותו גיל? אביב ושקד הם לא תאומים?"

"נכון, אבל במקרה שלה הגיל לא משנה, היא המבוגר האחראי." חייך סולי בגאווה, הזמין אותי לעשות סיור בבית וכשירדנו במדרגות לחדר המשחקים של התאומים שהותקן בקומת הקרקע הוא החמיא לי שחמי נראה ממש מאושר בזמן האחרון, והוא בטוח שהכל בזכותי.

"תודה." עניתי בנימוס ותמכתי בזהירות את מותני הכואבת, הירידה במדרגות הכאיבה לי.

"מה הבעיה? התמלא סולי דאגה, "הגב? איפה בדיוק כואב לך?"

"כאן, זה מתחיל בפלח הימני של הישבן והכאב מקרין לאורך כל הרגל, אוי, זה ממש כואב, אחרי שאני יורד במדרגות אני מרגיש כאילו חטפתי בעיטה מסוס." גנחתי.

"כן, זה אופייני לדלקת בעצב הסיאטיקה." אמר סולי בידענות, "אתה צריך תרופות נוגדות דלקת ומנוחה, וכדאי גם לחמם את המקום, נכון שאתה עובד הרבה בישיבה?"

"אהה... מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על העסק הזה?"

"ארי, אבא של התאומים, סבל מאוד מאותה בעיה. הוא לימד אותי מה עושים, עיסוי עוזר מאוד, בעיקר בשלבים הראשונים. הנה, תתכופף ככה, מעל השולחן הזה..." הוא החל לעסות את הפלח הימני של עכוזי, "אתה ממש מתוח בועז, מתח גורם הרבה פעמים להתכווצויות שרירים וללחץ על העצב, למה אתה מתוח כל כך?"

"לא יודע, כנראה שאני טיפוס מתוח, וזה שהאקס של חמי חזר לארץ בטח לא עוזר. אלה הסיבות שלי, מה היו הסיבות של ארי להיות מתוח?"

"הוא לא היה צריך סיבות, הוא פשוט היה טיפוס מתוח כזה, וחוץ מזה היו עוד נסיבות... קצת בגללי ובגלל התאומים, וזה שאימא שלהם מתה לא הועיל... עזוב, לא בא לי לדבר עליו, תרשה לי להראות לך כמה תרגילים שישחררו אותך קצת, אתה צריך לרדת על ארבע ולקמר את הגב..."

חמי נכנס לחדר בדיוק אחרי שירדתי לתנוחת כריעה בעוד סולי, שעמד מאחורי על ברכיו, לוחץ בכפות ידיו על שיפולי גבי כדי שהתנוחה תהיה יעילה ומדויקת יותר.

"מה בדיוק אתם עושים?" שאל, מביט בנו במבט חודר שבגלל המבוכה שחשתי קראתי בו זעזוע וגינוי.

"אני עוזר לבועז להגיע לתנוחת כריעה נכונה, הוא לא מוריד את הישבן מספיק נמוך." השיב סולי בכובד ראש, ובלי שיפגין שמץ של אי נוחות עקב התנוחה המוזרה בה נתפסנו התחיל להסביר לחמי שאני חייב עיסוי ומנוחה כי אחרת הלחץ על עצב הסיאטיקה שלי יתגבר עוד יותר, והמצב יחמיר.

"הנה, ככה." הדגים לחמי שכרע לצידו והחל לעסות את גבי בידיים חזקות.

"הוא לחוץ בגלל רוני." גילה לחמי בלחש רם מידי, "גם ארי סבל מהבעיה הזו." הוסיף.

"ארי היה לחוץ? מה היה לו להיות לחוץ עם חבר מפנק כמוך?" התפלא חמי, "אין לך שום סיבה להיות לחוץ בוזי." מעך אותי במרץ לרצפה.

"אני לא לחוץ, אני מעוך. די כבר, בריון אחד." הזדקפתי, מתלונן שהוא מעסה חזק מידי, אבל זה באמת עזר קצת, ואחרי שחמי שב ועיסה אותי בחדר השינה שלו הרגשתי הרבה יותר טוב.

"קינאת כשראית אותי עם סולי על הרצפה בתנוחה שלא משתמעת לשני פנים?" קנטרתי אותו.

הוא חייך, "שאני אקנא בסיסי? אין מצב."

"למה אתה קורא לו סיסי?"

"אה... סתם, סיפור ארוך, אני וסולי זה סיפור ארוך ומאוד מסובך, סיפרתי לך שכמה חודשים אפילו היינו יחד?"

"ולמה נפרדתם?"

"כי רוני חזר ו..." הוא נאנח, "זה סיפור ארוך."

"כן, כבר אמרת, ואיך נפגשתם?"

"גם בגלל רוני, הוא וסיסי... הם היו חברים טובים ובזמן מלחמת לבנון השנייה... זה קרה לפני שנים, אין טעם להיכנס לזה עכשיו."

"בסדר, לא ניכנס לזה, אבל תגיד את האמת, כולם בחבורה שלכם עשו את כולם, נכון? ואגב, אתה ממש חמוד כשאתה מסמיק."

"גם אתה חמוד בוזי, ממש חמוד, תגיד, אכפת לך אם נשאיר את הדירה שלי לבנות ונעבור לגור אצלך עד סוף החג?"

"ממש לא, זה יהיה נהדר." התלהבתי, "איזה כיף שאנחנו לא עובדים בחול המועד, מבאס לעבוד בערב חג, אבל זה שווה שיש אחר כך חופש כל השבוע."

"שווה לגמרי." הסכים חמי, "נקווה שיהיה מזג אויר יפה בחול המועד ונוכל לטייל ולבלות יחד. אני רוצה להראות לך את הסביבה, ואולי, אם זה יסתדר, נבקר אצל הורי, אבל רק אם זה בסדר מבחינתך."

"בסדר גמור." אמרתי באומץ, "אבל זה יהיה ביקור ממש קצר חמי, נכון?"

חמי נישק אותי, והבטיח שכן, אסף קצת חפצים, נפרד מהבנות ומנמרוד המנומנם, ושנינו חזרנו לדירה שלי וחגגנו יחד חצי לילה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה