2. אב הבית

הכלל הראשון

בבוקר התעוררתי והוא כבר לא היה לידי. "בוקר טוב חמי." אמרתי בשקט, בטוח שאשמע בתשובה רק שקט מהדהד מבדידות. ככה אגב נגמרים כל הסטוצים שלי עם בחורים שווים, רק המכוערים, המוזרים ובעלי הזין הקטן נשארים ונשארים ונשארים... מעניין כמה בחורים אומרים אותו דבר בדיוק ומתכוונים דווקא אלי? יותר מידי אני מניח.

"בוקר אור בועז." ענה לי חמי, לתדהמתי, והציץ אלי מהמקלחת, "מצאתי מברשת שיניים חדשה והשתמשתי בה, אני מקווה שזה בסדר."

"אהה... בטח, אחלה." העפתי מבט בשעון והתחלחלתי, השעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר. "תמיד אתה קם כל כך מוקדם?"

"בדרך כלל אני קם יותר מוקדם בגלל נמרוד, אבל הבוקר אני משאיר את התענוג לאורה." הוא הצטחק, "איך אתה שותה את הקפה שלך?"

"עם חלב, כפית אחת נס ושני סוכרזית."

"שאני אביא לך למיטה או שאתה קם?" המשיך חמי להפתיע אותי.

"אתה גם מביא קפה למיטה? אפשר להציע לך נישואים?" הלכתי על הסגנון המבודח והקליל.

"להציע אפשר, אבל אולי כדאי שתחכה עם זה עד שנכיר יותר טוב אחד את השני." התאים חמי את עצמו להלך רוחי, "ואגב, אני מקווה שלא שכחת שיש לי נדוניה לא כל כך מוצלחת?" הוסיף, והפעם בקול רציני יותר. הופה! גמרנו עם הצחוקים, הגיע הזמן לקצת מציאות קרה, חשבתי לעצמי. "למה אתה מתכוון לא מוצלחת?" שאלתי וקמתי.

"ילד... איידס... ויש עוד, אבל אני פוחד להפיל עליך הכל בבת אחת."

"באמת? מה עוד יש לך?" הסתקרנתי, הכנסתי את הבטן, הסרתי מעלי את השמיכה והלכתי להשתין, מקווה שהתחת שלי לא נראה יותר מידי רופס מאחורה, והתחלתי לצחצח שיניים.

"סבלנות." חייך חמי, העיר שאני נראה חמוד מאוד כשאני קם מהשינה, והלך להכין קפה.

לשמחתי הוא לא נבהל מהבלגן במטבח שלי, ועד שסיימתי להתארגן הכין קפה ומצא בכוחות עצמו את העוגיות שהנחתי בכוונה על מדף גבוה במזווה כדי להקשות על עצמי למצוא אותן. "נגמר לך החלב, והמקרר שלך די ריק, כדאי שתעשה קניות." יעץ לי במעשיות והתיישב מולי עם הקפה שלו.

הנהנתי, "בסדר אימא, תגיד חמי, יש מצב שאחרי הקפה נחזור למיטה?"

חמי העיף מבט בשעונו, "מצטער, אבל לא. הבטחתי לאורה שאני אקח את הקטן לגן ועוד לא קניתי לחמניות... הבקרים אצלי נורא לחוצים, באיזה שעה אתה מתחיל לעבוד היום?"

"היום יום חמישי, אני מתחיל בעשר, ואתה?"

"אני תמיד מתחיל לעבוד בשמונה." אמר חמי, קצת בעצב. החלפנו מבט מעל לקפה, הוא נראה תוהה וקצת מאוכזב, כאילו הבין רק עכשיו עם מי הוא הלך למיטה הלילה וליבי שקע באכזבה, כי הבנתי שאני רוצה אותו גם עכשיו, בבוקר שאחר כך ויש מצב שהוא לא – נכון, סיפור חיי אבל בכל זאת מאכזב מאוד, ואז הוא שוב הפתיע וחייך אלי חיוך מסביר פנים, אמר שהוא מצטער שהוא כל כך לחוץ בזמן בבוקר, וסליחה שהוא העיר אותי כל כך מוקדם, אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא ישב ושתה בשקט קפה עם בן אדם מבוגר, וזה ממש נפלא, והוא מאוד מודה לי על הסבלנות.

"על לא דבר, העונג כולו שלי." חייכתי אליו חזרה, מתמוגג לשמע דבריו, והייתי כל כך מרוצה עד ששמתי את נפשי בכפי ואמרתי, "היה לי ממש ממש טוב אתך חמי, יש מצב שנמשיך להיות בקשר?"

"בטח, גם לי היה נהדר, ואם שכחתי להגיד לך את זה בלילה אני אומר עכשיו, היה לי אחלה, אבל אני רוצה להזכיר לך בועז שסקס טוב זה עניין חשוב, אבל לא מספיק לביסוס יחסים, ולכן אני מציע שנעשה הכל לאט ובלי לחץ, הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שכדאי שנכיר אחד את השני לפני שאנחנו נכנסים למיטה אבל..." הוא שוב צחק, רכן ונישק אותי, "כבר אמרתי לך שאתה ממש חמוד בבקרים?"

"גם אתה." החזרתי לו נשיקה, ומעודד מהמחמאות שלו ניסיתי שוב לפתות אותו לחזור איתי למיטה, ואולי הייתי מצליח לולא צלצל פתאום הטלפון שלו, ואישה קצת לחוצה שדיברה מהר בקול עצבני, אולי בגלל הילד שבכה ברקע, התנצלה על השעה המוקדמת ושאלה איפה הוא שם את ה...

"אני כבר בא." אמר חמי בחיפזון, סיים בלגימה זריזה את הקפה, ליטף חפוזות את לחיי, והסתלק. 

אני שונא לקום מוקדם בבוקר, אבל מאחר וכבר קמתי הלכתי לעשות קניות, וכשחזרתי עשיתי קצת סדר בבית, והספקתי אפילו לשטוף את המטבח לפני שפסעתי לי מעדנות בדרך לעבודה, מחייך בהנאה בגלל חום השמש האביבית על גבי וצבעיה וריחותיה משמחי הלב של הפריחה הנפלאה, בעיקר התענגתי בגלל הריח המשכר של הפריחה הלבנה של עצי ההדר. הנאתי התגברה עוד יותר כשנזכרתי איך בדיוק לפני שנה, כשעוד גרתי בגבעתיים, היה עלי להיאבק בפקקי תנועה מתסכלים כדי להגיע לעבודה ובטח כל הקולגות שלי לשעבר שחשבו שאני מטורף לעזוב הכל ולהגר לצפון סובלים גם היום מפקקי תנועה ומריח של אגזוזים מסריחים בעוד אני גר במרחק כמה דקות הליכה מהעבודה. תקראו לי מיזנתרופ אבל המחשבה על העצבים והסבל שלהם הגבירו את הנאתי.

רק כשהדפתי את דלת הזכוכית הכבדה של הספרייה ונכנסתי פנימה עלה בדעתי שאין לי בעצם שום סיבה להיות מרוצה כל כך מעצמי – במו גופי ובקלות דעת מזעזעת הפרתי את הכלל הראשון שקבעתי לעצמי וערבתי עסקים עם תענוגות. אם הקשר עם חמי לא יעלה יפה אני עלול למצוא את עצמי הולך לעבודה בחוסר רצון וסובל לאורך כל היום, וכבר היו דברים מעולם... ובקיצור, שוב אני מתנהג כמו טיפש ואולי שוב הרסתי הכל רק בגלל סקס... ובכל זאת המשכתי לחייך כי עמדתי לפגוש אותו שוב ואולי בערב שוב נהיה יחד... יש דבר כזה, מיזנתרופ רומנטי? 

מרגע שהגעתי שקעתי בעבודה בספריית העיון ואת חמי ראיתי רק בצהרים. הלכתי לאכול משהו בחדר האחורי ששימש גם כחדר אוכל לעובדי הספרייה, ומצאתי אותו אוכל כריך בחברתה של נורית ושל עוד ספרנית אחת ששכחתי מה שמה. הוא חייך אלי באדיבות, שאל מה נשמע ואם כבר טיפלתי בתיקון הראי השבור? "אה... לא, שכחתי. לאן אתה מציע לי לקחת אותו?"

"יש זגג אחד לא רחוק מהדירה שלי, אני אטפל בזה בשבילך."

"תודה." עניתי בנימוס, מרגיש שאנחנו עורכים הצגה מיותרת בפני קהל אדיש לנוכחותנו הגברית. נורית והספרנית השנייה התעלמו מאיתנו ושוחחו בערנות רבה על הניקיונות לפסח, מתפארות אחת בפני השנייה כמה קשה הן עובדות עוד מפורים, וכמה הבעלים שלהן לא עוזרים להם.

גבר אחד, גדל גוף, גבוה ובעל פדחת מגולחת הציץ פנימה, "חמי פה?" שאל. חמי נחפז אליו, הם לחצו ידיים ואחר כך התחבקו קלות, בירכו זה את זה לשלום בחמימות רבה, ואחר כך, להפתעתי, עברו לשוחח ברוסית.

"תכיר בועז, זה בוריס, חבר ותיק שלי, הוא חזר רק עכשיו מטיול באוסטריה." הציג אותי חמי בפני ידידו שלחץ את ידי בנימוס, וחזר מיד לשוחח ברוסית מהירה עם חמי.

"אתה מדבר רוסית?" השתוממתי אחרי שבוריס נפרד ממנו בחיבוק נוסף, והלך לדרכו. "אתה ממש לא נראה רוסי."

"אני לא, אבל איכשהו יצא שלמדתי קצת רוסית." הצטנע חמי.

"תגיד, אתה והבוריס הזה..." אני שונא לקנא, ועוד יותר שונא להודות בזה - תרגיע בוזי, תזכור שאתה לא נשוי לבחור הזה, ופשוט תרגיע, "טוב, לא חשוב, זה לא עסקי."

"נכון." הסכים חמי, חייך והביט בי בהערכה, "אבל אתה צודק, כל הכבוד לאינטואיציה שלך, והאמת שפעם, מזמן אנחנו... אבל זה היה ממש מזמן, ולשמחתי נשארנו חברים טובים."

יופי, אז יש לי אינטואיציה טובה, מה זה עוזר לי? ולמה חשבתי שבחור יפה כמו חמי סתם יושב ומחכה דווקא לאחד כמוני, אתה כזה דביל בוזי..."הוא די זקן, הבוריס הזה." הערתי בנבזות הומואית מיותרת לגמרי, ומיד אחר כך הצטערתי שבכלל פתחתי את הפה.

"בוריס כבר לא ילד, אבל הוא עדיין לא זקן." מחה חמי, "וגם אני כבר לא צעיר כל כך." הוסיף בנחת, מביט בי במבט התוהה הזה שהפחיד אותי וגרם לי להתחיל להתבדח בצורה אידיוטית.

"לא חשוב הגיל, העיקר שאתה בכושר." עניתי לו תשובה ליצנית וכדי לשנות מהר נושא, שאלתי מתי הוא מגיע אלי.

"אני אקפוץ אליך אחרי העבודה כדי לקחת את המסגרת של הראי, אבל אני לא אוכל להישאר בועז, הבטחתי לקחת את נמרוד מהמעון, מה דעתך שתבוא איתי ובהזדמנות הזו גם תפגוש אותו ואת אימא שלו?"

"אה..." לזה לא ציפיתי ולרגע נבהלתי, "אתה בטוח?"

"לגמרי."

"בסדר, אבל בתנאי שתגלה לי למה התכוונת שדיברת הבוקר על הנדוניה שלך."

"אני חייב? טוב, בסדר, אבל לא פה, ואה בועז... אני חושב שעדיף שבינתיים נשמור על פרופיל נמוך בעבודה ולא נספר לאף אחד עלינו."

הרגשתי כאילו אבן כבדה ירדה מעל ליבי, "מסכים בהחלט." עניתי, ומנצל את העובדה שהיינו כרגע לבד, רמסתי עוד יותר את הכלל הראשון והגנבתי נשיקה חפוזה על לחיו. 

תמונות משפחתיות

"אהלן מוריס." הקדים חמי שלום לקשיש אחד שהתברר כזגג, לחץ בחום את ידו, השעין על הקיר של הצריף הקטן שהתהדר בשלט 'זגגיית מוריס' את מסגרת הראי שלי, ואחר כך בירך בחמימות משפחתית עלם צעיר אחד שהיה, מסתבר, נכדו של הזגג, וגם השוליה שלו. אחרי ששמע ששלום אבא ואימא, וגם סבתא טוב, וכולם בריאים ושלמים, ודיווח שנמרודי הקטן מרגיש נהדר במעון, הזמין חמי (בלי לברר איתי קודם) מראת קריסטל מלוטשת בשביל המסגרת שלי, וקיבל שתי תמונות עטופות בנייר אריזה שמסר למסגור. הוא הודה שכן, הן שלו, אך דחה בתנועת יד מבודחת את המחמאות על יופיין, הניח שטר של מאתיים ₪ על הדלפק ואמר שנתחשבן אחר כך כי עכשיו אין לו זמן, הוא חייב להוציא את הילד מהמעון, נפרד בלחיצת יד מהזגג הקשיש וחזר לרכב עם תמונותיו בעוד אני נגרר אחריו.

"לא ידעתי שאתה מצייר." ניסיתי להציץ מבעד לעטיפה החומה של התמונות שהופקדו להשגחתי בעוד חמי מתמרן את רכבו לעבר המעון ששכן בקצה סמטה צרה בפאתי הקריה.

"אני לא, אני מצלם, אבל זה סתם... במקרה יצאו לי תמונות לא רעות, ואורה התעקשה שנתלה אותן בחדר של נמרוד, אבל האמת שצילום אצלי זה סתם תחליף לדבר האמיתי."

"הדבר האמיתי? למה אתה מתכוון הדבר האמיתי?"

"כתיבה." אמר חמי קצרות, והידק את שפתיו המלאות, שעל גופי היו רכות וחמימות, לקו צר ועקשני.

"כתיבה של מה?" המשכתי להציק.

"סתם... סיפורים אידיוטיים, עזוב, לא בא לי לדבר על זה עכשיו, הנה, הגענו."

המעון של נמרוד שכן בקומת העמודים של וילה גדולה, מוקפת גינה מגודלת צמחייה שופעת. הקריה בה אנחנו גרים שוכנת על מספר גבעות עגלגלות שמשקיפות מצד אחד על עמק יזרעאל, ומצד שני על רכס הכרמל. כמעט לכל בית יש קומת עמודים שמנוצלת בדרך כלל כמחסן, או כיחידת דיור נפרדת המושכרת לכל דורש. גם אני גרתי ביחידת דיור כזו, קטנה וחביבה, אבל עם נוף מוגבל למדי של הגן הציבורי שבמכרזו מתנוססת האנדרטה לזכר בני הקריה שנפלו במלחמה, ושל מגדל המים העתיק של הקריה שהפך למוזיאון.

המעון של נמרוד התברך בנוף נפלא של רכס הכרמל שלבש גוון כחלחל באור בין הערביים הרך, ושל הקישון שזרם למרגלותיו. חמי סיפר לי שלפני כמה שנים, כשהתרחשה השרפה הגדולה בכרמל, הם ראו היטב את ענן העשן מתמר מעל ההר, וחשו את הריח. "זה היה מפחיד." סיפר, והדף את שער הברזל שהיה צבוע בצבעים עליזים. "עוד רגע הם יצאו." אמר, וכאילו ניחשה אותו נפתחה דלת אדומה שבלונים צבעוניים היו מצוירים עליה ביד לא אמונה, וחבורת זאטוטים מצווחת התפרצה החוצה.

חמי כרע על ברכיו, ופרש את ידיו, "מי בא לאבא?" קרא ופעוט אחד, ראשו עטור תלתלים ועיניו חומות דבשיות כעיניו של חמי, התפרץ לעברו בצרחת שמחה, ודהר הישר לזרועותיו.

"היום נמרוד היה ילד ממש טוב." גילתה לנו הגננת - גברת כבדת משקל ואימהית למראה. חמי נישק את הפרצוף הדביק של בנו, ונשא אותו על כפיים למכונית בעוד אני נגרר אחריהם. הוא הושיב את הילד שלא סתם את הפה לרגע בכסא הילדים שהיה מחובר למושב האחורי, ניגב את אפו המנוזל והקשיב בעניין רב לקשקשת הילדותית הבלתי נסבלת שלו. ישבתי לצידו, אוחז בזהירות בתמונות העטופות, מרגיש נוקשה ומתוח ומאוד לא במקום, והצטערתי בכל ליבי שהסכמתי לבוא. הסמטה המובילה למעון התמלאה רכבים של הורים שבאו לאסוף את הילדים, וחמי נהג באיטיות, מברך הורים שבירכו אותו. עשה רושם שכולם מכירים אותו ומחבבים אותו, הוא נופף יד לשלום, שאל מה נשמע, ומסר דרישות שלום על כל צעד ושעל. "אתה מכיר המון אנשים." הערתי כשנחלצנו סוף סוף מהפקק הומה הילדים והורים -רובן אימהות מרושלות בטרנינגים.

"נו, כן, ככה זה כשיש לך ילד, וחלק גדול מכירים אותי גם מהספרייה, בגלל זה אני אוהב לגור במקום הקטן הזה, כולם מכירים את כולם, זה כמו משפחה אחת גדולה.

"כן, שמתי לב." הערתי ביובש, ורק אז נפל לו האסימון.

"אתה לא טיפוס משפחתי כל כך, מה?" חייך אלי במאור פנים.

"ממש לא, כל הדביקות המשפחתית הזו... זה לא אני."

"מי זה?" קלט פתאום נמרוד את נוכחותי, רכן לעברי ומרט את צווארון חולצתי, "מי זה? מי זה? אבא, מי זה?" שאל שוב ושוב בצווחה מעצבנת, בלי לתת לחמי הזדמנות לענות. 

"זה בועז נמרודי, ובבקשה, אל תצעק." ענה חמי בסבלנות.

"למה הוא פה?" שלף נמרודי הבלתי נלאה עוד שאלה ובמקביל עבר לתלוש את שערותיי.

"הוא בא לביקור." ענה חמי בשלווה.

"למה?"

"כי בועז ואבא חברים." השיב חמי, מבודח.

"למה?" המשיך נמרוד להציק.

"ככה נמרודי, לך יש חברים וגם לאבא יש חברים, ועכשיו שב בשקט ותהיה ילד טוב."

"למה?" התמיד נמרוד להטריד.

"כי אני אמרתי." לכד חמי את כף היד השמנמנה והדביקה שתלשה את בגדי ושערותיי בכפו הגדולה, "ובבקשה, תפסיק להיות מציקן, זה לא נעים לבועז."

"אני רוצה במבה." שינה נמרוד נושא.

"עוד מעט, כשנגיע."

"לא, עכשיו!" צרח נמרוד וחבט ברגליו הקטנות, הנעולות נעלי ספורט זעירות, על גב המושב שלי.

"נמרוד, אני מבקש, די, שב בשקט ואל תפריע לי לנהוג." חזר חמי וביקש בקול סמכותי ורגוע שגרם לי לתדהמתי לזקפה. ההשפעה על הזאטוט הייתה פחות נעימה, הוא פרץ בבכי וביקש מוצצי.

"מוצץ מקבלים רק במיטה."

"לא, עכשיו!" צרח נמרוד.

חמי נאנח, "אני באמת מצטער, בדרך כלל הוא ילד טוב, אבל היום הוא כנראה עייף."

"אז תן לו את המוצץ המחורבן הזה, מה הבעיה?"

"אין שום בעיה, אבל אין לי פה מוצץ, וגם אם היה לי לא הייתי נותן לו אותו כי החלטנו חגיגית ביום ההולדת השני שלו שמוצץ זה רק במיטה."

"אבל הוא בוכה." נלחצתי.

"יעבור לו." ענה חמי בקור רוח, ופנה לשביל צר שירד בזווית תלולה לתוך ואדי מוריק. ירדנו מהר מידי לטעמי, חולפים ביעף על פני עצים ושיחים ופתאום עצרנו מול בית. "הנה, הגענו הביתה." הכריז חמי בקול רם שהתגבר על צווחותיו של נמרוד הבלתי נלאה, והחנה סוף סוף את המכונית מול שער ברזל ירוק.

"אתם גרים ממש בתוך היער." התפעלתי מהנוף, בעוד חמי משחרר את הילד הנרגן מכיסאו.

"כן, נכון." הסכים חמי, "הבית ממש נמוך, ויש לנו המון מדרגות מהצד של הרחוב, אבל מהצד השני יש נוף, והכביש רחוק מאיתנו. אני אוהב מאוד לגור פה."

הדירה שלו הייתה גדולה משלי, ועם גינה ענקית, חלקה מרוצפת קרמיקה בגוון אדמדם ים תיכוני, וחלקה נטועה עצי פרי. "יש לי בעלת בית ממש נחמדה, ולמזלי היא אוהבת מאוד את נמרוד." הילל חמי את דירתו, והושיב את הילד על סף הדלת, "בוא נחלוץ נעליים חמוד." פרם את שרוכיו של נמרוד, "ונראה כמה חול הבאת היום." נמרוד הביא המון חול, שחמי שפך לתוך עציץ פיקוס ידוע סבל. גם הגרביים הקטנות היו מטונפות מחול, וחמי ניקה בכפות ידיו את אצבעות הרגליים הזעירות של הילד שנרגע, שכח שהוא רוצה מוצץ ובמבה, וצחק שמדגדג לו ברגליים.

הדלת נפתחה ואישה עגלגלת, מתולתלת ובהירת עיניים, הופיעה על הסף, "הנה אימא." הכריז חמי, הרים את הילד ומסר לה אותו, "ישר לאמבטיה." הורה לה. היא הרכיבה את הפעוט על מותניה, והביטה בי בשאלה. "זה בועז, הוא בא לבקר אותי." הפטיר חמי כבדרך אגב מתעלם מהעיניים הסקרניות שהיא נעצה בי, "עצרתי בזגגיה והבאתי את התמונות." הוסיף, "בוא בועז, נביא אותן מהאוטו." הבאנו את התמונות פנימה ונשאבנו לסחרחורת של פעילות ביתית מתישה. עד שזכיתי להיות איתו לבד עברו עוד כמה שעות גדושות פעילות משעממת. תלינו את התמונות בחדרו הגדול, הצבעוני וגדוש הצעצועים של הילד, ולפני שהספקתי להתרשם מהצילומים שחמי ואורה מצאו ראויים למסגור נקראתי להתפעל ממראה נמרוד טובל באמבט עם חבורה של ברווזים בכל צבעי הקשת, ואחר כך לראות איך הוא אוכל מעדני חלב, ומקנח בפרי ובבמבה, ותוך כדי כך לעבור חקירה עדינה, אבל יסודית של אימו של הפעוט, ואחר כך של נעמה, החברה שלה - עלמה ספורטיבית ונמרצת שניחנה בדיקציה מושלמת ובעיניים כחולות חודרות.

"איפה הן ישנות?" שאלתי את חמי אחרי ששתי הגברות לקחו את נמרוד ואת הבינבה שלו לגן השעשועים הסמוך.

"בסלון." ענה חמי, "הספה מאוד נוחה." הוסיף בקול מתגונן מעט, "והן ישנות פה רק פעם בשבוע שבועיים, ככה שזה לא ממש נורא."

"ומה יהיה כשאורה תסיים את הלימודים, איפה היא תגור?"

"אני מקווה שהיא תשכור בית לא רחוק ממני ונמרוד יגור קצת אצלי וקצת אצלה." השיב חמי, "אני בטוח שעם קצת רצון טוב נסתדר איכשהו."

"ומה אם החברה שלה תרצה לגור בירושלים או בתל אביב?"

"אין מצב, נעמה מתנגדת עקרונית לגור בערים גדולות, היא תומכת מאוד באכלוס הפריפריה."

"גם הנגב זה פריפריה, וחוץ מזה נעמה עלולה לשנות את דעתה, ומה תעשה אם אורה תמצא חברה חדשה שכן אוהבת ערים גדולות?"

חמי נאנח, "אתה מנסה לבאס אותי בוזי?"

"לא, סליחה, רוצה לשתות משהו?"

"כן, קפה. אני אכין, שב פה." הוא הדליק את הקומקום, והתחיל לסדר את הבלגן במטבח הקטן, "אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל בגולני אומרים שכל תוכנית היא בסיס לשינוי." סח לי, והניח שתי כוסות קפה וצלחת עוגיות מזרחיות על הדלפק הקטן ששימש שולחן אוכל, "לפני שנמרוד נולד חשבנו שנגור אחד ליד השני, ונגדל יחד את הילדים, אבל מאז קרו דברים, והכל השתנה."

"איזה ילדים?" הופתעתי, "היה עוד ילד?"

"כן, ספירית, החברה של אורה, הייתה בהיריון מהאקס שלי, אבל היא הפילה את התינוק ו... טוב, זה סיפור מסובך נורא, אחרי ההפלה היא הסתלקה, וגם רוני עזב, ואני... בסוף רק אני ואורה נשארנו, ואז צצה הנעמה הזו... אורה פגשה אותה בתקופת המחאה של הקיץ, נדלקה עליה ושינתה את כל התוכניות שלה בגללה, לך תדע כמה זמן זה ימשך, אני לא משתגע אחריה, אבל אורה כן, אז אני זורם."

"ועכשיו גם אני צצתי, והעלילה מסתבכת עוד יותר." הערתי בערמומיות, מנסה לברר אם מעמדי משתווה לזה של נעמה, או שאני סתם בחזקת אורח פורח.

חמי ניחש שההערה שלי לא תמימה כל כך, אבל הסיק ממנה דברים אחרים לגמרי, "אני מתאר לעצמי שאתה שואל את עצמך למה אתה צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה?" סקר אותי בדאגה.

"הראש שלי ממש לא בריא, ואני לא רואה אצלך מיטה חולה." הרגעתי אותו.

"בחייך." חמי התחיל לגחך, "ראיתי את הפרצוף שלך כשנמרוד התחיל לצרוח ולהתעלל בך, שקוף שאתה לא אוהב ילדים קטנים."

"לא כל כך, הם די מפחידים אותי, אבל אני אוהב ילדים גדולים."

"כמה גדולים?" חייך חמי והניח את כפו על כפי.

"גדולים כמוך." עניתי תשובה נכונה שזיכתה אותי בנשיקה, שאחריה הנחנו לקפה שלנו להתקרר ונסגרנו בחדר השינה. בדיוק באמצע, שנייה לפני שחמי פתח את עטיפת הקונדום, הבנות חזרו עם הילד שצווח כאילו מישהו שוחט אותו.

חמי קפא לרגע, ותשומת ליבו שהייתה נתונה עד לרגע זה לזין שלי נדדה לנעשה מעבר לדלת חדר השינה. גנחתי בתסכול, והוא חזר אלי, "אורה תטפל בו." אמר, ספק לעצמו ספק לי, ואחז בי שוב.

לרגע היה נדמה שאורה משתלטת היטב על המצב והילד נרגע קמעה, אבל אז היא אמרה שהיא חייבת פיפי, ונכנסה לשירותים. נמרוד פרץ שוב בבכי, ונעמה התיזה בקוצר רוח, "די כבר נמרוד, זו רק שריטה קטנה בברך, תפסיק כבר לילל."

בתגובה נמרוד שב לצרוח בשיא העוצמה, הזין שלי התרכך ונפל, וחמי גנח בתסכול. "מצטער." לחש לי, קם, משך על עצמו את מכנסיו ויצא. שכבתי ערום על המיטה שלו, בהיתי באהיל נייר עגול וירקרק שהיה תלוי מעל ראשי ושאלתי את עצמי לאיזה צרה נכנסתי. הילד צרח, אורה יצאה מהשירותים ורשפה הערות נרגזות לעבר חמי שניסה להרגיע אותה ואת התינוק הבכיין, ונעמה לא עזרה כלל כשהעירה הערות נבזיות על ילדים מפונקים ועצבנה את כולם, כולל אותי שבכלל לא נטל חלק בסצנה הביתית המייאשת הזו. בסופו של דבר כולם נרגעו, נעמה אמרה שהיא יוצאת לרוץ, אורה אמרה שהיא תשכיב את הילד לישון והבטיחה לו סיפור ושיר, וחמי חזר אלי, אבל בינתיים כבר הייתי שקוע לגמרי באלבום תמונות שמצאתי לצד המיטה, מעיין בדאגה בפניו היפות ובגופו הסקסי של האקס שלו.