7. המבוגר האחראי

הפלה

השבת הייתה אמורה להיות יפה ואביבית, נטולת גשם וחמימה. תכננו לנסוע הבוקר באופנים, להתבשם מיפי הפריחה ולשאוף אויר צח אחרי שלוש שבתות גשומות, אבל למרבה הצער התוכניות שלנו נדחו למועד בלתי ידוע כי בחמש לפנות בוקר צלצל הטלפון, ואורה ביקשה ממני בקול רועד לבוא מהר כי קרה דבר נורא. "מה קרה?" צעקתי וניסיתי ללבוש תחתונים ותוך כדי כך להעיר את רוני שהמשיך לישון.

"ספירית... כואב לה, יש לה התכווצויות ודימום, צריך לקחת אותה למיון, תבוא מהר." פלטה אורה משפטים חפוזים ונוקשים לתוך השפופרת וניתקה. לא מגולחים ופרועים נסענו לדירה שלהן ומצאנו את השתיים עומדות בכניסה, נאחזות זו בזו ובוכות. הלילה היה בהיר, קר וחשוך והרחובות היו ריקים לגמרי. רוני נהג, דורך בלי רחמים על דוושת הדלק, הגענו לרמב"ם במהירות שיא, עצרנו בפתח המיון והחשנו את ספירית שהפסיקה לבכות ונאחזה באורה, מכווצת מכאב, עיניה רחבות וכהות בפניה הלבנות. המיון היה ריק ושקט, ומיד השכיבו אותה על מיטה והסיעו אותנו ביעילות מפתיעה למיון נשים.

במקום להתחמם בשמש וליהנות מזיו השמש בילינו את כל השבת מתחת לאור ניאון מדכא, שותים קפה ממכונה, הולכים בעצבנות הלוך ושוב במסדרונות מצופי שיש, ומנסים להבין את המלל הרפואי הסתום שכלל מילים כמו - היפרדות שליה, צירים מוקדמים, דימום תוך רחמי, ושאר מונחים מבהילים שבישרו רעות. "אין ברירה." בישר הרופא, צעיר חיוור ועייף למראה, מדבר רק אל רוני שהודה באבהות על העובר שטרם נולד, "נאלץ לבצע גרידה לריקון תוכן הרחם."

רוני הביט בו במבט מזועזע, "ריקון..." שאל, "מה זאת אומרת ריקון?"

"זה אומר שהעובר שלכם מת ונפלט מתוך הרחם, צריך להוציא גם את השליה כדי שאשתך לא תקבל זיהום."

"היא לא אשתי..." התחיל רוני למחות.

"אתה האבא של העובר?" הפסיק אותו הרופא.

רוני הנהן. "ואתם?" הפנה אלינו הרופא מבט חשדני.

"חברים." נחפזתי להגיד לפני שאורה הספיקה להגיב. הוא הנהן, הבטיח לעדכן  אותנו בהמשך, והסתלק.

"חברים?" היא נשאה אלי מבט פגוע, "יכולת להגיד לו את האמת."

"אבל אנחנו באמת חברים שלה, וזה לא עסקו של הרופא מי ישן מי, אין לזה שום קשר להפלה." פסקתי ושיניתי נושא, "תגידי, לא צריך להתקשר אל ההורים שלה?" שאלתי את אורה שכבשה את פניה בכפות ידיה כדי להסתיר את הדמעות ונענעה בראשה לשלילה. "אבא שלה חזר בתשובה, הם כמעט לא בקשר וחוץ מזה הוא בכלל לא עונה לטלפון בשבתות, ואימא שלה... היא רק תשמח, היא לא רצתה שספירית תהיה אימא חד הורית."

האחות חזרה ואמרה שספירית יצאה מהתאוששות והיא תישאר לישון הלילה בבית חולים. "מי נשאר איתה?" שאלה והביטה ברוני.

"אני." אמרה אורה וקמה.

האחות נעצה מבט ספקני בבטנה המתעגלת של אורה, "עדיף שלא חמודה." אמרה ביובש, "במצבך עדיף שאת ובעלך תחזרו הביתה ותישנו במיטה שלכם."

"יכול להיות שהיא צודקת." כרכתי יד מגוננת סביב כתפיה של אורה.

"אבל אני רוצה להיות איתה." מחתה.

"אבל היא ישנה עכשיו, ובמצבך לא יהיה לך נוח לישון על כורסא, תלכי הביתה עם חמי ותחזרו מחר, אני אשגיח עליה טוב, אני מבטיח." הפציר רוני רכות.

התחבקנו קצרות תחת הניאונים הקרים של המיון ונפרדנו. אורה בכתה כל הדרך הביתה וכשהצעתי להישאר לישון איתה בדירה היא הסכימה בהבעת הקלה. ישבנו ושתינו תה במטבח, טלפנו ועדכנו את סולי וגבי שנשארו בבית עם הילדים, עוד טלפון אחרון לרוני שהבטיח לנו שספירית ישנה שנת ישרים, ופתאום נשארנו בפני הבעיה המביכה מעט – איפה אני אישן? "נורא קר בסלון, והספה מאוד לא נוחה, אתה יכול לישון על השטיח בחדר העבודה או איתי בחדר השינה."

"מה, באותה מיטה?" הופתעתי.

אורה הנהנה וחמקה בזריזות ממבטי, "כל אחד בצד שלו כמובן." הבטיחה, וחשה למקלחת.

הדירה של אורה וספירית קטנה, רק שני חדרי שינה שאחד מהם הוא חדר עבודה המיועד להפוך בעתיד לחדר ילדים. הסלון קטן וצפוף, ובחדר השינה שלהן לא הייתי מעולם, למה שאהיה? מה יש לי לחפש שם? אורה יצאה מהמקלחת לבושה כותנת רחבה וורודה עם עיטורי תחרה סביב השרוולים והצווארון. לפני שנכנסתי להתקלח היא נתנה לי חליפת טרנינג דקה בצבע צהוב אפרוחי שהייתה קטנה מידי בשבילי. ויתרתי על החולצה שהתפקעה על כתפי ונשארתי רק במכנסיים הקצרות מידי.

"לא קר לך?" שאלה אורה כשנכנסתי למיטה בזהירות, מקפיד להישאר בקצה שלי.

"לא, אני בסדר, ולך?"

"כן, קצת." כפות רגליה, קטנות וקרירות, חצו את ערבות הסדינים שהפרידו ביני לבינה ונצמדו אל שוקי, "אתה כל כך חמים," המתה בעונג, "איך לא קר לך?"

"לא יודע, ככה אני, תמיד חם."

"אני קפואה לגמרי." התלוננה אורה, התהפכה על צידה ודחקה ישבן עגלגל ועטוף פלנל אל בטני, "אתה לא שואל את עצמך לפעמים איך זה יהיה אם תהיה נשוי לאישה?"

"כן, לפעמים." הודיתי, והנחתי יד מהססת על מותנה, רק שלא תחשוב שאני מנסה משהו, "ומה אתך? את לא חושבת לפעמים שעדיף שהיית חיה עם גבר?"

"תלוי איזה, אתך בטח הייתי מרגישה טוב, אתה בחור נחמד חמי, ואתה גם ג'נטלמן."

"תודה, אבל בטח היית מתחילה להשתעמם אחרי כמה זמן מהג'נטלמניות שלי."

"כן, קרוב לוודאי שכן, אבל אם הייתי יכולה לקחת לי מאהבת..." היא צחקקה, "זה היה יכול להיות שילוב מוצלח, מה דעתך?"

"בסדר, בתנאי שגם אני אוכל לקחת מאהב."

"בסדר, אני מסכימה. את מי תיקח? את רוני?"

"כן, אני חושב שכן, למרות שהוא בטח יכעס מאוד אם הוא ידע שאני ישן אתך, הוא די קנאי, יש מצב שתרשי לו לישון איתנו?"

"בשום פנים ואופן לא, גם אני קנאית קצת." היא הסתובבה ונצמדה אלי, בטן אל בטן. "אני צריכה חיבוק." הצהירה. חיבקתי אותה, נבוך קצת, היא הייתה כל כך עגולה ושופעת קימורים, זה היה מוזר, הגוף הרך הזה מתרפק עלי. דיברנו קצת על ספירית, ומה צריך לעשות כדי לעודד אותה, ולא להניח לה לשקוע בדיכאון, ואם כדאי שהיא תנסה להיכנס להיריון שוב, או שנחכה עד שאורה תלד. "אני מקווה שאצלי לא יהיו בעיות." נאנחה אורה, פיהקה, הסתובבה כמו חתול שמחפש מקום נוח, ולבסוף נרדמה, כפות רגליה הרכות צמודות לשלי. 

בבוקר המחרת קמנו ויצאנו מהבית מוקדם ככל האפשר בניסיון להקדים את הפקקים של שעות העומס. בעוד אני מתמרן בזהירות את המכונית שלי כדי להשתחל למקום חנייה קרוב ככל האפשר לשער הכניסה של בית החולים צלצל הנייד שלי ושמו של רוני הופיע על הצג. "תרגיע כבר כושי, אנחנו פה בכניסה, תתאפק עוד כמה דקות." בישרתי לרוני בעליזות, וחייכתי אל אורה, אבל לשמע תשובתו קפא החיוך על פני.

"חמי..." רטט קולו בשמץ היסטריה, "חמי תקשיב, יש לי בשורות לא טובות."

אורה חטפה מידי את הנייד, "מה קרה?" צעקה, "איפה ספירית?"

"היא... היא נפלה... היא... עזבתי אותה רק לרגע, הלכתי לקנות קפה מהאוטומט בחוץ וכשחזרתי..."

"מה? מה קרה לה?"

"היא נפלה מהמדרגות, התכופפה מעל המעקה, אולי כדי לחפש אותי, ונפלה למטה. אנחנו במיון עכשיו, זה בכניסה, בבקשה, בואו מהר."

רצנו כל הדרך למיון, ושם שלחו אותנו לקומה השנייה, לטיפול נמרץ. עלינו ברגל כי לא הייתה לנו סבלנות להמתין למעלית ומצאנו את רוני, יושב על כיסא מתכת ולוטש מבט נואש בדלת. כשהגענו מתנשפים הוא ניתר ממקומו ורץ אלינו, "הכל באשמתי." התייפח והטיל את עצמו עלי, "עזבתי אותה רק לרגע, אמרתי לה לחכות עד שאני אביא קפה, אבל כנראה שהיא הלכה אחרי, כשחזרתי מצאתי אותה שוכבת במסדרון על הרצפה... ירד לה דם מהראש..." נשבר קולו.

"אבל איך זה קרה?" צעקה אורה שנדבקה מההיסטריה שלו, "מאין היא נפלה? הרי היא שכבה במיטה."

"מהמדרגות, היא כנראה הלכה אחרי מחוץ למחלקה, התכופפה מעל המעקה כדי לחפש אותי ונפלה למטה. זה לא גבוה כל כך, אבל הראש שלה פגע במעקה, הוא ממתכת, שרט לה את הצוואר והלחי, ירד לה המון דם, היא איבדה את ההכרה." הסביר רוני, מדבר במשפטים קטועים, עיניו הכהות רחבות מידי בפניו שלבשו גוון אפרורי. הוא השתתק כשרופא שמנמן לבוש בבגד ירוק מקומט יצא אלינו ושאל מי המשפחה של ספירית כהנא. "אנחנו." אמרתי.

הוא סקר אותי במבט ספקני, "אתה בעלה? אחיה? מה הקשר שלך אליה?"

"אני... אני מכר שלה."

"מה עם ההורים שלה? בעלה, בן זוגה? מישהו מהמשפחה?"

"היא לא נשואה, והוריה לא בקשר איתה." התפרצה אורה לשיחה, "אני המשפחה שלה."

"את? אבל הבנתי שהיא הגיעה לבית חולים כי היא הייתה בהיריון."

"כן, ממני." התערב רוני בשיחה, "מה מצבה? מה קרה לה?" חקר.

"היא נפלה מעבר למעקה וקיבלה מכה תוך כדי כך, יש לה זעזוע מוח, לסת שבורה ויש חשד לשבר בגולגולת ואולי לפגיעה מוחית, היא בסי.טי. עכשיו, אולי בכל זאת תתקשרו להורים שלה?"

"אתה חושב שיש סכנה לחייה?" התחלתי לקלוט את גודל הקטסטרופה.

הרופא משך בכתפיו ואמר שהיא בטיפול נמרץ עכשיו, מונשמת, "עשו לה טרכאוסטומיה ועד שלא נקבל תוצאות מהצילום אי אפשר לדעת כלום, אבל הנפילה שלה הייתה נפילה נבזית ופגיעות ראש הן עניין מסוכן ולא צפוי, ועדיין מוקדם להתנבא." הסביר והסתלק.

החלפנו מבטים מודאגים, "מה הוא אמר שעשו לה?" תהתה אורה.

"חתכו את קנה הנשימה והכניסו צינור כדי להיות בטוחים שהיא נושמת." הסברתי והבטחתי לה שאחרי שספירית תתאושש יסלקו את הצינור ויהיה בסדר.

"אם היא תתאושש." העיר רוני בפזיזות, ואחר כך התנצל ואמר שהוא בטוח שהיא תהיה בסדר, ואין לו מושג למה הוא אמר את השטות הזו

"אתם חושבים שזו הייתה תאונה או שהיא ניסתה להתאבד?" שאלה אורה אחרי כמה שניות של שתיקה מעיקה.

"מה זה משנה עכשיו? כרגע היא במצב קשה וחייבים להודיע להוריה." פסקתי, "יש לך את הטלפון שלהם?"

"יש לי את המספר של אחותה הגדולה, היא היחידה שקצת בקשר איתה." שלפה אורה ספר טלפונים קטן ומיושן, "זה הגיבוי שלי." אמרה בחיוך מתנצל, ועלעלה בדפים הדקים עד שמצאה את המספר שחיפשה, ואז הושיטה לי את הטלפון, "הידיים שלי רועדות, תחייג אתה." ביקשה.

חייגתי את המספר ונתתי לה את הטלפון. אחותה של ספירית ענתה מיד, ואחרי שאורה אמרה בוקר טוב מנומס היא התיישבה והתחילה להסביר בזהירות שקרה משהו לא טוב לספירית, תאונה די קשה, והיא מבקשת שאילנית תקשיב בשקט.

"מה קרה לה?" שמעתי את אילנית צורחת בקולי קולות, "מי מדברת?"

"זאת אורה אילנית, החברה של ספירית, אחותך הקטנה." חזרה אורה והסבירה בקול שביקש להיות רגוע אבל לשווא.

"מה קרה לה? התינוק בסדר?" צרחה אילנית, ולמרות שאורה לא הפעילה את הרמקול של הנייד הדהד קולה בחדר ההמתנה.

"ידעת שהיא בהיריון?" הופתעה אורה.

"כן, בטח שידעתי, היא סיפרה לי מיד כשהיא נתפסה, מה קרה, הבחור ברח לה?"

"בחור? איזה בחור?"

"התימני הזה שהכניס אותה להיריון, היא אמרה שהם יתחתנו אחרי שהיא תעבור את השלישי, הוא בטח התחרט וביטל הכל, מה?"

רוני חטף את הנייד מידיה של אורה ההמומה, "לא התחרטתי ולא כלום, אני עדיין פה, אבל אתמול בלילה ספירית עברה הפלה טבעית, אשפזו אותה להשגחה בבית חולים והיום בבוקר היא קמה, כנראה עוד מטושטשת, ונפלה מהמדרגות. היא חטפה מכה חזקה בראש והיא בניתוח עכשיו."

לשמע הבשורות הרעות הפסיקה אילנית לצרוח ולא שמענו מה הייתה תגובתה. "רמב"ם." שמענו את רוני עונה, "במיון, בטיפול נמרץ, זה בקומה השנייה." ואז היא ניתקה, והוא סגר את הטלפון והחזיר אותו לאורה החיוורת.

"ידעת שהיא סיפרה לאחותה שאתם עומדים להתחתן?" הוא הנהן, נבוך קצת, והודה שאם המשפחה המסורתית של ספירית הייתה לוחצת עליה הוא היה מסכים ומתחתן אתה.

"להתחתן אתה כושי?" התפרצתי, "שוב להתחתן? מה יש לך מחתונות? למה אתה מתעקש להתחתן כל הזמן?"

"אל תתרגז." התחנן רוני, "אתה יודע שזה לא רציני, זה רק בשביל להרגיע את המשפחות שלנו, הרי הכנסתי אותה להיריון, אל תשכח שהילד היה גם שלי."

"וואלה? ומה היית אומר אם אני הייתי מתחתן פתאום? בעצם, למה שאני לא אתחתן עם אורה? גם היא בהיריון ממני, למה שאני לא אעשה ממנה אישה הגונה?"

"אידיוט." חבטה אורה בכתפי, "אולי תשתוק כבר?" גערה בי, ופרצה בבכי.

הרופא יצא אלינו שוב ואמר שהמצב נראה מעודד, אין פגיעה מוחית, רק זעזוע מוח ושברים."

"שברים?" צעקה אורה כאילו לא שמעה מה הוא אמר קודם, "איפה יש לה שברים?"

"בעצמות הפנים, יש פגיעה בארובת העין ובלסת, היא לא נפלה מגובה רציני, אבל כמו שהסברתי הראש שלה חטף מכה מהמעקה." אורה גנחה באימה ונאחזה בי, והרופא ניסה לעודד ואמר שלמרבה המזל הגב שלה לא נפגע, כל חוליות עמוד השדרה שלה שלמות, בגלל השבר בלסת בוצעה בה טראכוסטומיה, אבל היא נושמת ספונטנית וזה מעודד מאוד. "יש לה סיכויים טובים מאוד להחלמה." הבטיח, והסביר שבינתיים, עד שהלסת השבורה תחלים, הם נאלצו לחסום את פיה ולהאכיל אותה דרך זונדה.

"בגלל המכה שהיא קיבלה הפנים שלה נפוחות מאוד, אבל זה ירד." הבטיח, ואמר שעוד מעט נוכל לראות אותה. בעודנו מחכים שיניחו לנו להיכנס לחדר ההמתנה התפרצה לחדר קבוצת אנשים רעשניים מאוד שדחקו אותנו הצידה. רק רוני שהוצג כארוס של ספירית הורשה להישאר, אני ואורה הודחנו למעמד של ידידים רחוקים, זכינו להציץ בפניה של ספירית רק לרגע ואחר כך גורשנו החוצה.

"כדאי שתיקח אותה הביתה." לחש לי רוני, מביט בדאגה באורה שחיבקה את עצמה ובהתה בקיר בפנים חיוורות, "נראה לי שהיא קצת בשוק, ובמצב שלה..."

"בסדר, אנחנו כבר הולכים, אבל אולי תגיד לי איך זה שגם ההורים שלך יודעים הכל? ומה אחותך עושה פה? לא ידעתי שהיא מכירה בכלל את ספירית." רוני משך בכתפיו ואמר שהוא וספירית נפגשו עם חלי, אחותו הגדולה, ממש במקרה, כשהם עשו קניות בקריון, ומאז...

"וחלי ואימא שלך יודעות על הקשר בין אורה וספירית? יש להן בכלל מושג שהן יחד?"

הוא הניד בראשו לאות לאו, אמר שהן חושבות שאורה היא רק חברה ששוכרת עם ספירית דירה, וביקש שאתאפק בבקשה ולא אעשה מהומה כי המצב טעון ועדין גם ככה.

"בסדר, הבנתי, אלה החיים שלך כושי, תעשה מה שאתה רוצה, לי נמאס כבר מזה, בואי אורה, אנחנו הולכים." אחזתי במרפקה של אם בני והסתלקתי, משאיר את בני הזוג שלנו להתמודד לבד עם המצב שנוצר בגלל השקרים שלהם.

וילונות מקושקשים

כמו תמיד כשאני במצב של בלבול וסערת נפש אני הולך לבוריס לשפוך לפניו את הלב ולקבל ממנו עצה. כמו תמיד גם הפעם בוריס לא הבין מה בעצם הבעיה שלי. נתן לי בראש, איפס אותי והכניס אותי לפרופורציות. "אבל תמיד ידעת שהוא כזה, אני לא מבין למה אתה כועס, הרי ידעת מזמן שהוא הכניס את הבחורה המסכנה הזו להיריון, יפה מצידו שהוא הסכים להודות בזה ולעמוד לצידה. מה רצית, שהוא יעזוב אותה ככה ויסתלק?"

"בטח שלא, אוי ואבוי לו אם הוא היה מנסה להתחמק, אם גבר מכניס בחורה להיריון, לא חשוב מה הנסיבות, הוא חייב לשאת בתוצאות."

"וזה בדיוק מה שהוא עושה, אז למה אתה כועס עליו?"

"כי הוא שוב שיקר לי, כי בלי לגלות לי הוא עירב את המשפחה המזדיינת שלו בעניין, ועכשיו הכל יסתבך, ומה פתאום חתונה? היא בכלל לסבית, הוא חי איתי, אז מה קשור חתונה עכשיו?"

בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, בטח כל עניין החתונה התבטל עכשיו, אבל נניח שהם באמת היו מעמידים חופה ומקבלים תעודה מהרבנות, נו, אז מה? בכל מקרה היא לא הייתה נעשית פחות לסבית והוא לא היה מפסיק להיות הומו."

"בטח שלא, הייתי מסתפק בזה שהוא היה מפסיק להיות שקרן." זעמתי.

"אבל דוצ'ינקה, אתה הרי מכיר אותו, כמה זמן אתם יחד? כבר מעל שש שנים, נכון? עוד לא התרגלת? הוא כזה, רגל פה ורגל שם, אף פעם לא מרוצה ולא רגוע, תמיד מחפש אם יש משהו יותר טוב בצד השני ותמיד מבין בסוף שהוא אוהב רק אותך וחוזר אליך, אני לא מבין למה אתה מופתע כל כך?"

"אני לא מופתע, אני כועס."

"אני רואה, אבל מה זה יעזור לך?"

"לא יודע, באמת חבל על הזמן, בזמן האחרון חשבתי שהוא התבגר קצת, שהוא השתנה, שהוא הפסיק להיות פרא אדם כזה, הייתי בטוח שאנחנו באמת יחד עכשיו, וכמו תמיד אכלתי אותה."

"לא מסכים אתך, ואני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול, וחוץ מזה, מה זה משנה עכשיו? הרי היא הפילה את התינוק."

"כן, מסכנה, אתה חושב שבגלל זה היא ניסתה להתאבד?"

"מי אמר שהיא ניסתה להתאבד?"

"בינתיים אף אחד, אבל איזה הסבר אחר יש למצב?"

"אולי היא קיבלה סחרחורת ונפלה? תאונות קורות לפעמים, אפילו בבתי חולים זה קורה."

"בוריס, אל תדבר שטויות, המעקה שם גבוה מאוד, ברמב"ם אי אפשר להתכופף וליפול בלי כוונה, כדי שדבר כזה יקרה צריך לטפס על המעקה ולקפוץ. היא לא נפלה, היא קפצה בכוונה."

בוריס נאנח ואומר שפסיכולוגיה של נשים, בעיקר נשים צעירות, היא מעל להבנתו, אבל עד כמה שזכור לו אישה בגיל כזה, בעיקר כשהיא בהיריון, מושפעת מאוד מההורמונים שלה שעשויים להטריף את דעתה, וידוע שהורמונים נשיים מועדים להשתולל אחרי הפלה לא מתוכננת. "אולי יש בזה משהו." היה עלי להודות, "יכול להיות שרוני היה צריך לשמור עליה יותר טוב, אבל מצד שני... מסכנה שכמותה."

"מי נמצא איתה עכשיו?" אני מושך כתפיים ומודה שאין לי מושג. השארתי את אורה בדירה שלהן והלכתי לישון. והיום קמתי ועבדתי כרגיל. בצהרים אורה צלצלה לספר לי שיש חשד שיש לספירית שבר בארובת העין ויכול להיות שהיא תעבור ניתוח, אבל זה עדיין לא ברור, מחכים לתוצאה של צילום סי.טי. "עד כמה שאני מבין כנראה שאורה התגברה על הכעס שלה וחזרה לשבת איתה בבית חולים. בעיה שלה, אני לא רוצה לדעת יותר שום דבר על העניין הזה."

"דוצ'ינקה אתה אמנם פולני, אבל יש דברים כל כך גדולים שאי אפשר להדחיק ולהתעלם מהם. התאבדות למשל."

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" לובש קולי גוון בכייני מעצבן, "שגם אני אשב ליד המיטה שלה? לא מספיק שאנחל עזב הכל ובא לבקר אותה, וגם סולי וגבי קופצים לשם כל כמה שעות, ואימא שלה שתמיד רבה איתה וכעסה עליה שכחה הכל ולא זזה מהמיטה שלה, ואימא של רוני והאחיות שלו, וכמובן שגם אורה... יש סביבה די אנשים, לא צריך שם גם אותי."

"ורוני, מה איתו, גם הוא אצלה?"

"לא יודע ולא אכפת לי."        

"שקרן."

"לא נכון, באמת לא אכפת לי. אני איתו גמרתי, מצידי שיתחתן איתה ויחיה איתה עד מאה ועשרים, ושאורה תסתובב סביבם ותחזיק להם את הנר אם זה מה שבא לה, לי נמאס מכל העסק הזה." בוריס מעווה את פיו בספקנות לשמע ההצהרה שלי, הוא שמע אותי אומר דברים כאלה יותר מידי פעמים, אבל הוא מגלה נדיבות ומרשה לי להישאר לישון אצלו בלילה, מחבק אותי מתחת לפוך ומקשיב בשקט להתפרצויות הכעס והמרמור שלי.

בבוקר אני חוזר הביתה ומוצא שם להפתעתי את רוני, יושב עם סולי והילדים ושותה קפה. בגלל שהתאומים מתרוצצים סביבנו עם השוקו שלהם אני חייב להתאפק ולא להגיד לו מה דעתי. אני שותק ומחכה עד שסולי ייקח את הילדים לגן, ובינתיים מסתכל עליו בדאגה רואה עד כמה רעות פניו ועד כמה הוא השתנה מאז שפגשתי אותו לראשונה. הוא היה אז רק ילד, ועכשיו הוא כבר גבר - עדיין רזה, שחום וקופצני, וסקסי מאוד בעיני, עדיין שחור תלתלים ובעל עור קטיפה וידיים ארוכות אצבעות ויפות להלל, אבל תום הנעורים שאפף אותו אז גז במשך השנים ושוב לא מרפדת את לחייו העגלילות הרכה של הילדות. פניו היפים הפכו כחושים וגרומים, ריסיו עדיין כהים ועבותים, אבל יש סהרונים כהים מתחת לעיניו השחורות, המדהימות, ובין אפו הנשרי וזוויות פיו שנישקתי כל כך הרבה פעמים מסתמנים קוים שהולכים ומעמיקים ככל ששתיקתי מתמשכת. הילדים וסולי נעלמים ואנחנו נשארים לבד במטבח הגדול והחמים - מטבח משפחתי, צבעוני ונעים שלא הולם אותנו כלל. שני טיפוסים קודרים ועלובים כמונו צריכים לשתוק מעל ספלי הקפה שלהם במטבח קטן ודביק, מטבח רווקים חשוך ולא מסודר. מה לנו ולציורי ילדים צמודים במגנטים צבעוניים למקרר המשפחתי, ולספלי חרסינה מעוטרים וכלי נחושת ממורקים תלויים על וו מעל השיש? ומה זה הווילון השקוף למחצה הזה שסולי תלה על החלון? וילון חמוד עם ציורים נאיביים של תותים ותפוחים צבעוניים.

"מה זה הווילון המקושקש הזה? מי תלה אותו פה?"

"אני תליתי אותו." אומר רוני, קצת נבוך, וכשאני מרים גבות בלעג הוא מסביר שגבי קנה אותו לסולי במתנה. "הילדים מאוד התלהבו ממנו." הוא מתגונן, ומראה לי שיש גם מגבות תואמות עם ציורים של פירות וירקות, ואפילו ריבוע קרמיקה מצויר לנוי חתולים כחולים וירוקים שהם תלו ליד הטלפון.

"חמוד מאוד." אני אומר בחמיצות, ושם את כוס הקפה שלי במדיח.

"תפסיק כבר." מתרעם רוני, ומעביר לי את הכוס שלו שאשים גם אותו במדיח. "אני יודע שזה לא הטעם שלך, אבל תודה שהוא באמת חמוד, אל תשכח שיש פה ילדים קטנים, מה רצית שיתלו פה? בגילם זה מה שמתאים להם."

"אני יודע."

"אחרי שגם לנו יהיו ילדים גם אנחנו..."

"איזה ילדים, מה ילדים? רוני, אנחנו הומואים, אני בכל אופן, כל העניין המשפחתי הזה... עזוב, זו הייתה טעות, חבל שבכלל התחלנו עם זה."

"לא נכון, אני לא מסכים. אל תדבר שטויות." מתרגז רוני, "אורה עדיין בהיריון, והכל בסדר אצלה, וגם ספירית כבר בסדר, אל תתפלא אם בעוד כמה חודשים היא תהיה שוב בהיריון."

אני נועץ בו מבט רב משמעות, "אני לא אתפלא כי כמו שאני מכיר אותך... אני בטוח שאתה תדאג לזה, אבל אולי כדאי שקודם תתחתן איתה? אולי כדאי שגם אני אתחתן עם אורה? נעשה חתונה כפולה, למה לא? אתה תגור איתה בדירה שלהן, ואני אגור עם אורה פה, וכולנו נתלה על החלונות וילונות צבעוניים עם ציורים אידיוטיים, ונתנהג כמו סטרייטים, נשמין ונקריח, ונבגוד, נשקר לעצמנו ולעולם, אבל לא נורא, יהיה בסדר כי נעשה הכל למען הילדים."

רוני חש אלי ומחבק אותי, מלטף את גבי ומנסה להרגיע, "די, די, מספיק, תפסיק עם זה, הכל יהיה בסדר, היא תצא מזה, היא כבר מרגישה הרבה יותר טוב ובעוד כמה ימים ישחררו אותה מבית חולים. היא תהיה בסדר גמור, נו, די חמוד, אל תבכה."

"אני לא בוכה." אני מוחה בזעם, ורק אז אני מבחין שהוא צודק, דמעות אכן זולגות על לחיי ופתאום אני מבין כמה עצוב לי על ספירית המסכנה, ועל רוני ואורה, וכן, קצת גם על עצמי.

***

"לא שיש לי משהו נגדה, חס וחלילה, אבל מה קורה? איך זה שאורה כל הזמן פה ולא בבית חולים, עם ספירית?" חקר סולי בעדינות.

"אה... תראה, זה לא פשוט, יש שם מצב די עדין ו..."

"ומה עם רוני? הוא יודע שאתה ישן עם אורה? ולמה לא רואים אותו יותר?" התערב גבי שעד היום העדיף לשמור את מחשבותיו לעצמו, וכאילו נבהל מדבריו הוסיף בחיפזון שאורה אישה מקסימה ונעימה, ונעים לו מאוד שהיא נמצאת אצלנו, וגם הילדים מחבבים אותה, וטוב שיש בסביבה אישה חביבה ומשכילה כל כך שמשפיעה לטובה על התאומים, תענוג לראות איך הקטנים נהנים מנוכחותה ומקבלים בטבעיות כזו את ההיריון שלה, זה מהווה בשבילם ניסיון מעולה, אבל...

"תראו, אני יודע שזה מצב לא קל, והכל מבולבל, גם אני לא יודע מה בדיוק קורה, הסיפור המשפחתי של ספירית די מסובך, ההורים גרושים, האבא חזר בתשובה והיא הייתה מסוכסכת עם האימא במשך המון זמן, ויש שם אחות גדולה שמתערבת ובוחשת, וספירית עצמה במצב לא קל. יש דיבורים על טיפול נפשי, ועל כל מיני בעיות בריאותיות לא פשוטות. הנפילה פגעה בארובת העין השמאלית שלה, ואולי גם בעין עצמה, וההחלמה שלה איטית מאוד. המשפחה שלה שעד היום כעסה עליה מאוד בגלל הקשר עם אורה וההיריון מנצלת את החולשה שלה להתערב ולהשפיע עליה, וגם ההורים של רוני שלא ידעו עד היום על ההיריון של ספירית נדחפו פתאום לכל הברוך הזה. הם מעדיפים להתעלם מאורה ומהזוגיות שלה עם ספירית ולהעמיד פנים שהיא ורוני... ובעצם יש בזה גם אמת מסוימת כי הרי את הילד שלא נולד היא עשתה איתו, והוא חבר ותיק שלה ו... זהו, המצב מסובך ועדין מאוד, והם נמצאים שם כל הזמן, באים והולכים בלי להודיע מראש ולא מניחים לספירית לדבר בפרטיות עם אורה שנמצאת במצב נפשי מאוד מעורער בגלל הפרידה הלא מתוכננת מספירית, לכן היא גרה בינתיים אצלי."

"בסדר, אבל למה היא ישנה איתך במיטה?"

"בעיקרון סידרתי לה את הספה בחדר העבודה אבל בזמן האחרון יש לה סיוטים והיא צריכה... אני לא יודע מה היא צריכה, אבל היא צריכה משהו, ואחרי הכל היא בהיריון עם הילד שלי, אז מה עוד אני יכול לעשות?"

"רוני יודע שאתה ישן איתה?" התעניין סולי באהדה.

"לא יודע, אולי, לא יצא לנו לדבר על כל העניין בשקט, אנחנו מתרוצצים כל הזמן בין בית החולים לעבודה, כבר שבוע ומשהו שאין לנו רגע לעצמנו, אבל מה אפשר לעשות? זה מצב לא רגיל וצריך להיות סבלניים ולחכות עד שספירית תתאושש ותצא מבית חולים ואז נראה."

"נראה מה?" תבע סולי לדעת.

"נראה מה יקרה, מה יהיה עם ספירית, אם היא תצטרך שיקום או טיפול נפשי או משהו."

הם הביטו זה בזה בפליאה, ואחר כך בי, ואז שאל גבי בזהירות אם אני ואורה... אם... אתה יודע?

"אם אתה מתכוון לשאול מה בדיוק אנחנו עושים יחד במיטה אז תשכח מזה, אנחנו רק ישנים. היא בהיריון, ואני הומו וגם נשא, ואורה לסבית, חברה טובה שלי, אבל בכלל לא בעניין של גברים. אנחנו נכנסים למיטה לבושים בפיז'מות וחוץ מחיבוקים תמימים לא קורה שם כלום, וגם לא יקרה, היא בודדה וצריכה מישהו שיהיה איתה, ואל תשכחו שאני לא רק חבר שלה אלא גם אבא של התינוק שלה, שלנו, אין לה משפחה שתתמוך בה, יש לה רק את ספירית שתקועה בבית חולים, מוקפת במשפחה המפלצתית שלה, אז אל תתחילו לדמיין כל מיני דברים שלא היו ולא יהיו."

"בסדר, אל תכעס."

"אני לא כועס." שיקרתי, כי כן כעסתי, כעסתי מאוד, כעסתי על המצב המשונה הזה ועל רוני ששיתף פעולה עם המשפחה הפעלתנית מידי של ספירית, והניח לאחותו הגדולה ולהוריו להתערב במצב שלא היה עסקם בכלל, והשאיר אותי לבד במערכה, טרף לדאגות ולחוסר ודאות מכרסמת.

"את חייבת לדבר עם ספירית ולברר מה קורה איתה ומה התוכניות שלה לעתיד." הודעתי לאורה עוד באותו ערב.

"איך? היא כל הזמן מוקפת בקרובי משפחה, אני לא יכולה לדבר איתה לפני כולם."

"אולי נבוא אליה מוקדם בבוקר, לפני שהם מגיעים?"

אורה העוותה את פניה בחוסר רצון ואמרה שנורא קשה לה לקום כל כך מוקדם בבוקר, במיוחד בחורף, ולא בטוח שזה יעזור בכלל, אבל למחרת הצלחתי לגרור אותה מהמיטה בשש בבוקר, ועוד לפני שבע בבוקר הגענו להתייצב בבית החולים. ספירית הייתה לשם שינוי לבד, והשותפה שלה לחדר ישנה, נוחרת חרש. החיוך שלה למראה אורה חימם את ליבי, וכשהשתיים התחבקו ביצעתי נסיגה זהירה מחוץ לחדר והלכתי לחפש לי אוטומט שיספק לי כוס קפה. אחרי שסיימתי לשתות חזרתי לחדרה של ספירית ומצאתי את השתיים, עדיין חבוקות, אבל כבר לא מחייכות. ספירית בכתה ואפה היה אדום ונפוח, ואורה שתקה ונראתה קודרת וכעוסה. "קדימה, בוא נזוז, אני חייבת להגיע בזמן לעבודה." פקדה עלי, וחפזה החוצה. אמרתי לספירית שלום זריז ורצתי אחריה.

"נו, מה קורה? על מה דיברתן? מתי היא חוזרת הביתה?"

"אף פעם כנראה." התיזה אורה בזעף, וחיבקה את עצמה, קודרת.

"למה? לאן היא מתכוונת ללכת?"

"היא החליטה שהיא כנראה בעצם לא לסבית, והיא רוצה לחזור לאימא שלה כדי לחשוב מה לעשות בעתיד. היא בטוחה שהיא רוצה ילדים, אבל להתחתן קודם, עדיף עם רוני, ואם לא איתו אז עם גבר אחר."

"עם רוני? רוני שלי?"

"שלך, באמת? אם הוא שלך למה הוא איתה כל הזמן?"

"הוא לא איתה כל הזמן, רוב הזמן הוא בבסיס, עובד, והוא בא לפה הרבה כי היא חולה, את בטח זוכרת שהיא מאושפזת בבית חולים."

"אם זה מה שנוח לך לחשוב אז בבקשה, אני במקומך הייתי שואלת אותו איך יש לו כל כך הרבה זמן להיות איתה ועם ההורים שלה ואין לו זמן להיות אתך?"

"אורה, באמת, אני יודע שאת כועסת, אבל אל תשכחי שרוני וספירית חברים ותיקים, הם מכירים כבר שנים. הוא פגש אותה עוד לפני שהוא פגש אותי, והוא גם מכיר טוב את ההורים שלה, בעיקר את אימא שלה, ברור שהוא רוצה לעזור לה ולתמוך בהם, אני מבין את זה ואין לי טענות אליו."

אורה משכה בכתפיה ושתקה, ואחרי שלכסנתי אליה מבט זהיר החלטתי גם אני לשתוק. הורדתי אותה במקום העבודה שלה, ונסעתי חזרה הביתה, ומיד התקשרתי לרוני. הוא בדיוק אכל ארוחת בוקר בחדר האוכל של הבסיס, וכמעט נחנק מהקפה כששאלתי אותו מה קורה איתו ועם ספירית ואם יש לו משהו לספר לי על היחסים שלהם. "אתה צוחק? איזה יחסים? היא מאושפזת, שכחת? ולא היה מזיק גם לך לבוא לבקר אצלה."

"ביקרתי הבוקר, גם אורה באה איתי, אני חושב שהן נפרדו."

רוני קילל חרש, ואמר שספירית במצב נפשי לא יציב, היא עוד לא התאוששה מההפלה והיא משנה את דעתה כל חמש דקות. "אימא שלה מבלבלת לה את המוח אבל זה שטויות, לא כדאי לקחת אותה יותר מידי ברצינות."

"אל תגיד את זה לי, תגיד לאורה, היא לקחה אותה מאוד ברצינות, הבנתי ממנה שספירית רוצה לחזור לגור אצל אימא שלה ולחפש חתן, תיזהר רוני, אתה על הכוונת שלה."

"שטויות, מאיפה אתה מביא את הקשקוש הזה?"

"מאורה, ואם זה קשקוש אז למה לא רואים אותך יותר? אני מתגעגע."

"גם אני, אבל השבוע יש תרגיל וקשה לי לצאת מהבסיס ליותר מכמה שעות, וחוץ מזה שמעתי שמצאת לי תחליף." התבדח רוני בלי להתרגש יותר מידי מהאזהרות שלי.

"אל תדבר שטויות רוני, אורה ישנה איתי כי מאז שספירית כמעט מתה יש לה סיוטים, היא בודדה ובהיריון והיא צריכה מישהו שידאג לה, ואל תשכח שהיא בהיריון עם הילד שלי."

"אני לא שוכח, ואני לא אומר שאתה לא צריך לדאוג לה, אבל אל תשכח שגם ספירית הייתה בהיריון עם הילד שלי וחוץ מזה היא חברה טובה מאוד שלי, והיא במצב קשה, אני רוצה לעזור לה."

"אני יודע, לא התכוונתי רוני, אבל אני באמת מתגעגע."

"גם אני, יש מצב שאורה תפנה לי מקום לידך?"

"תבוא הביתה ונראה מה אפשר לעשות."

בערב הוא הגיע סוף סוף הביתה, וכמה טוב היה לחבק אותו ולהצמיד אותו אלי חזק. עד שהוא לא חזר לא קלטתי כמה אני מתגעגע ועד כמה הוא חסר לי. אורה ראתה כמה אנחנו שמחים זה בזה, הבינה לבד שנוכחותה מפריעה והסתלקה לדירה של סולי לאכול ארוחת ערב איתו ועם הילדים. אנחנו היינו יותר מידי חרמנים מכדי לחשוב על אוכל, ורק אחרי שחזרנו והוכחנו זה לזה שאנחנו עדיין אוהבים נרגענו ואכלנו משהו קל, ואחר כך שכבנו חבוקים ודיברנו. 

"המצב הנפשי של ספירית מאוד לא יציב." גילה לי רוני, "עוד לא ברור לגמרי מה קרה שם ואם היא באמת ניסתה להתאבד, אבל הם לא לוקחים סיכונים, הפסיכיאטר של בית החולים שוחח איתה, החליט שהיא לא אובדנית ולא זקוקה לכדורים, אבל המליץ על טיפול נפשי אחרי שישחררו אותה."

"זה בטח לא יזיק." הסכמתי, רגוע הרבה יותר עכשיו, אחרי שהשבעתי את רעבוני. רוני הסכים איתי והוסיף וסיפר שאימא שלה שהתפייסה איתה בינתיים הזמינה אותה שתחזור הביתה, ואחותה שאוהבת להידחף ולהביע דעה בכל הזדמנות תמכה ברעיון הזה. לרוע המזל ההורים של רוני שגילו על הריונה רק אחרי ההפלה התמלאו תקווה שאולי הוא פחות הומו ממה שהוא טען ורצו שהוא יתחתן עם ספירית כדי לעזור לה להחלים, וינסה להקים איתה בית בישראל. רוני כדרכו ניסה לרצות את כולם, לצאת בסדר ולא לריב עם אף אחד, בעיקר לא עם אימו.

"ומה המצב הבריאותי שלה? למה הם מחכים? למה לא משחררים אותה כבר?"

"כי היא חטפה מכה חזקה מאוד בראש, כואב לה ויש לה סחרחורות, הם חוששים שיש פגיעה לא רק בעצם אלא גם בעין... ואולי גם במוח, צריך לחכות בסבלנות ולראות איך היא מחלימה, וחוץ מזה היא במצב נפשי מאוד קשה חמי, מזועזעת מאוד מההפלה ומהנפילה, צריך להיות סבלני איתה, לתת לה זמן להתאושש."

"וזו סיבה להתחתן איתה?"

"אם זה מה שיעזור אז כן, למה לא, זה יפריע לך?"

"האמת, כן."

"אתה יכול להתחתן עם אורה."

"למה שאני אעשה את זה? היא לסבית, ואני הומו, וגם אתה רוני."

"אני ביסקסואל." נזכר רוני.

הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו חזק, מוחץ אותו בין זרועותיי, "הומו או ביסקסואל אתה שלי, אני לא מסכים שתתחתן עם אף אחד חוץ ממני."

רוני חייך, שבע רצון מהרכושנות המפתיעה שלי. "בסדר, אבל מה אם ספירית תרצה לנסות שוב?"

"בסדר, אבל הפעם תעשו את זה בהפריה מלאכותית."

"טוב, נראה." הוא נישק אותי, וכשניסיתי להוסיף עוד משהו הניח יד על פי וביקש שאשתוק כבר כי אחרי כל כך הרבה זמן בלעדי הוא רוצה מעשים, לא דיבורים, וזה בדיוק מה שהוא קיבל.