דירות מוזיקליות
אחרי שספירית הודיעה שהיא מתכננת לחזור לאימא שלה ולנסות להיות שוב סטרייטית החליטה אורה שהיא חייבת לעזוב את הדירה שלהן, דירה שהן השקיעו זמן רב ומאמצים גדולים לשפץ ולהתאים לטעמן.
"אבל למה? הדירה שלך כל כך נחמדה, לא חבל?" הצטערתי, והעפתי שוב מבט מתפעל בנוף היפה של עמק יזרעאל שנשקף מהמרפסת.
"חבל, כן, אבל מה לעשות, ככה זה, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להמשיך לגור בדירה הזאת." הודיעה לי אורה בפשטות, והביטה סביבה בצער, "חבל, השקענו פה כל כך הרבה מאמצים, פעם חשבתי ש..." היא נאנחה, "טוב, אלה החיים."
"אבל למה אורה? תראי, אם זו בעיה של שכר דירה אני אשמח לעזור."
אורה חייכה, "אתה חמוד חמי, אתה יודע, חבל שהמשכורת שלך לא גדולה כמו הלב שלך."
"אז זו הבעיה? בגלל כסף את רוצה לעזוב?" התמרמרתי.
"לא רק, זאת אומרת הכסף הוא חלק חשוב מהעניין אבל חוץ מזה... היא ליטפה את המשקוף שנצבע בצבע שמן לבן בגימור מט וסקרה בעצב את המטבח הצבעוני והמושקע שלהן, "השקענו כל כך הרבה זמן ומחשבה בדירה הזו ועשינו הכל יחד, כל פינה פה מזכירה לי אותה, אם אני רוצה להתחיל מחדש אני חייבת לעבור למקום חדש, ורצוי מקום קטן וזול יותר כי אני לא יכולה יותר..." היא נחנקה מדמעות ומיד, בצורה מאוד אופיינית לה, התנצלה שזה סתם, זה בגלל ההורמונים של ההיריון.
"ומה אם היא תשנה את דעתה? מה אם היא תחזור אליך ותנסה להיכנס שוב להיריון?"
"זה לא יקרה." הודיעה אורה ופניה החביבים לבשו הבעת עיקשות בלתי מתפשרת, "היא יכולה לנסות שוב ולהיות אימא, ומצידי אפילו לסבית, אבל זה לא יקרה איתי, אני לא סלחנית כמוך חמי, שתעשה מה שהיא רוצה, אני מאחלת לה כל טוב בחיים, אבל מבחינתי ספירית לא קיימת יותר."
"מה לא קיימת? אורה, באמת..."
"לא." הנידה אורה את ראשה בסרבנות, "וזה לא בגלל שהיא החליטה להיפרד ממני, זכותה לא לרצות אותי יותר, אבל זה שהיא ניסתה להתאבד... על זה אני לא יכולה לסלוח לה, בחיים אני לא אבטח בה יותר, גם אם אני לא אמצא יותר אף פעם אהבה אני לא אחזור אליה יותר, עדיף לי להישאר לבד עד סוף החיים."
"את לא תהיי לבד, אני תמיד אהיה פה." הבטחתי.
אורה חייכה בהכרת תודה ושבה ואמרה לי שאני חמוד, ושיש לה מזל שבחרה בי להיות אבא לילד שלה, אבל עדיין, הדירה הזו גדולה ויקרה מידי בשבילה, וכואב לה לגור במקום שמזכיר לה כל כך את ספירית ולכן...
ופתאום צץ רעיון מזהיר במוחי, "אז בואי נתחלף." הצעתי, "את תגורי בדירה שלי ושל רוני ואנחנו נגור פה."
"אתה חושב שסולי יסכים שאני אגור אצלו?"
"למה לא? אני בטוח שכן, וזו דירה ממש נחמדה, לא גדולה, אבל יש לה כניסה נפרדת, חצר עם דשא ופרחים, יש פחות מדרגות מאשר בדירה שלך והכי חשוב, שכר הדירה ממש קטן, וסולי בעל בית נהדר, תמיד מבשל ומפנק, ולא לחוץ על כסף, גם לתאומים יהיה טוב שתהיה אישה בסביבה, ואני יודע שאת ממש אוהבת אותם."
"ואתה לא?" חייכה אורה שנראה היה שהרעיון שלי נראה לה.
"כן, אני חולה עליהם, אבל האמת, הקטנה קצת מפחידה אותי, היא כל כך חכמה ויפה, בעוד כמה שנים היא תעמיד את כל הגברים בשלשות. סולי חייב מישהי שתעזור לו איתה כי היא מסובבת אותו סביב האצבע הקטנה."
אורה צחקה ואמרה שאני פשוט לא בנוי להתמודד עם נשים מודרניות ואני שמרן עוד יותר מרוני.
"יכול להיות, אבל אני כזה, מה לעשות, מזל שאני הומו, נו, אז מה דעתך על הרעיון שלי?"
"אני מסכימה בתנאי שגם סולי ורוני יסכימו, וכמובן שגם לגבריאל יש זכות להתנגד, לדעתי עדיף שתברר את העניין איתם בלי שאני אהיה שם כדי שהם ידברו בחופשיות."
"בסדר, אני אטפל בזה עוד הערב, אבל אל תדאגי, אני בטוח שהם יסכימו מיד." אמרתי, ומיד אחרי שתיקנתי את הברז שדלף קצת, ושימנתי את הצירים של הארון שחרקו, נישקתי על לחייה, חזרתי הביתה וכינסתי את כולם כדי לשאול מה דעתם על הרעיון שלי.
"אבל אני לא רוצה שתעזבו, למה שלא תגורו כולכם פה?" מחה סולי בצער.
"כי יש בדירה הזו רק שני חדרים סולי, ועוד מעט יהיה תינוק... היא פשוט קטנה מידי, אבל אנחנו נגור ממש קרוב ונבוא לבקר כל הזמן, אל תדאג, לא תיפטר מאיתנו מהר כל כך."
"אנחנו נגיע לבקר כל הזמן." אישר רוני, "כל פעם שתאפה עוגה סולי תביא גם אותנו בחשבון."
"בכיף." חייך סולי ברוח טובה, "לא אכפת לך שאורה תגור אצלנו, נכון גבי?" הפנה מבט שואל אל גבריאל ששהה אצלו כל יום, ישן אצלו כמעט כל לילה, והפך למעשה לאחד מבני הבית.
"ממש לא, להפך, לדעתי זה רעיון מעולה, וזה יהיה טוב גם לילדים." הנהן גבי.
"וגם לך." הוסיף רוני בשמץ עוקצנות.
גבי האדים מעט ואמר שכן, יש בזה משהו, וליטף בהתנצלות את ידו של סולי שחייך אליו באומץ, אבל היה ברור שהוא מאוכזב מעט.
"על מה אתם מדברים?" השתוממתי, מעביר מבט מאחד לשני, תוהה מה החמצתי, ומה קורה בין השניים.
זה שרוני יודע הכל עוד לפני כבר לא הפליא אותי יותר. הוא תמיד היה זריז ומעודכן יותר ממני, מבין מיד דבר מתוך דבר, קולט מבלי משים את הזרמים התת קרקעיים שרחשו מתחת לפני השטח של הביצה עוד לפני שאני חשדתי בקיומם.
"לא קורה כלום." ניסה סולי לפייס ולשכח כל סיכוי לחילוקי דעות, והעיף מבט חושש אל הסלון, שם ישבו התאומים וצפו מרותקים במומינים המופלאים.
גבי כרך יד מגוננת סביב כתפיו, "עוד לא הספקתי לספר לך חמי, אבל מתחילת החודש אני גר רשמית אצל סולי."
"למה אתה מתכוון רשמית? ואיפה גרת בחודש שעבר?"
גבי חייך ברוח טובה, "אני מתכוון שהפסקתי לשלם שכר דירה על הדירה הקודמת שלי, עברתי רשמית לפה ומהיום גם הדואר שלי מגיע לפה."
"והמשפחה שלך יודעת על זה?"
גבי הנהן, נבוך מעט, והסביר שהם לא יודעים את כל הפרטים אבל...
"הם לא יודעים עליך וחושבים שאתה רק שוכר דירה אצל סולי." קלטתי סוף סוף, אני די אטום לפעמים, בעיקר בשעות הערב כשאני כבר עייף.
"תמיד ידעתי שאתה מבין מהר אם מסבירים לך לאט." קינטר אותי רוני.
"אבל מה תעשה אם הם יבואו לבקר?"
"זה לא יקרה, וגם אם כן הם לא יבואו בלי להודיע מראש." הרגיע גבי, "ואז נוכל לעשות סידורים."
"וזה שבמקום שני הומואים תהיה פה אישה בהיריון, או עם תינוק יעזור מאוד." הוסיף רוני הסבר אחרון, וצבט אותי, "הבנת?"
"איי... תפסיק, רשע אחד, כן, הבנתי, אבל אני לא חושב שאורה תסכים להעמיד פנים שהיא חיה אתך גבי."
"למה לא? למה שהיא לא תסכים לעזור לי? כל מה שהיא תצטרך זה לחייך ולשתוק."
"ולשקר. למה שהיא תסכים לעשות דבר כזה, לספר לאנשים שהיא חיה אתך ושאתה אבא של הילד שלה?"
גבי התפתל באי נוחות ואמר שאני נסחף, והוא בטוח שההורים הקשישים שלו, או האחים המאוד עסוקים שלו, לא יטריחו את עצמם עד לקריות, והוא בחיים לא יבקש מאורה לשקר עבורו, רק... וחוץ מזה עוד מעט מתחיל משחק כדור רגל שהוא רוצה לראות אז אולי אפשר קצת שקט בבקשה, וברח לחדר השינה כדי לצפות בטלוויזיה.
"ארי לפחות לא שיקר שהוא לא הומו." הפר רוני את השקט המתוח שהשתרר במטבח אחרי שגבי הסתלק.
"זה לא מדויק, גם לארי היו הקטעים שלו." סינגר סולי על בן זוגו.
"אבל סולי..."
"תראו, אני יודע שהוא לא מושלם, גם אני לא, אבל הוא מחבק אותי כל לילה, והוא אוהב אותי ו..." סולי האדים ודמעות נצצו בעיניו, "הוא נותן לי מה שאני צריך, טוב לי איתו, ואם הוא צריך לשקר ולתחמן קצת את המשפחה הפרימיטיבית שלו כדי שהם לא יציקו לנו אז מבחינתי זה בסדר."
"אם מבחינתך זה בסדר אז גם מבחינתי." התפייס רוני והלך לראות טלוויזיה עם הילדים, מניח לי ולסולי לסדר יחד את המטבח. "אתה חושב שאני טיפש חמי?" תבע סולי לדעת אחרי שנשארנו לבד.
"ממש לא, למה אתה שואל שאלה משונה כזו?"
"כי..." סולי בהה מוטרד בקערת פלסטיק אדומה עם ציורי תפוחים צהובים בשוליה, והיה ברור שהוא לא ממש רואה מה הוא מחזיק בידו, "כי אני תמיד בוחר בני זוג שרוטים כאלה... כי..." הוא הניח את הקערה על השיש והביט בי, נסער. "אני אוהב אותו חמי, בהתחלה רק התלהבתי מהסקס, אבל אחר כך, אחרי כמה שבועות קצת נרגענו מהבחינה הזו, היום יש פחות סקס ויותר דיבורים וחיבוקים וזה עדיין מעולה, אפילו יותר טוב כי אני מרגיש... אני מרגיש נוח איתו, וגם הוא איתי." סולי נאנח והניח יד על זרועי מביט בתחינה בפני, "אז נכון, הוא לא הכי יפה בעולם, וגם לא מי יודע מה חכם או עשיר, ולפעמים הוא מעצבן, ואפילו טמבל, אבל זה לא חשוב כי נעים לנו יחד, כי אנחנו יכולים להתנהג בטבעיות אחד עם השני."
"להתנהג בטבעיות?" תהיתי, שואל את עצמי אם אני מתנהג בטבעיות ליד רוני ומה זה אומר בכלל.
"כן, איתו יש לי הרגשה שאני בבית, אתה מבין?"
"לגמרי." אישרתי, ובאמת הבנתי.
"ואורה... זה שגם היא תהיה פה זה בכלל טוב, כי בלי אישה בסביבה הכל נראה זמני כזה, הרגשה שמשהו פה לא טבעי, זאת אומרת... אני לא יודע... משום מה כשיש גם בחורה בבית המצב נעשה רגוע יותר, נורמאלי יותר, אתה מבין?"
"כן, לגמרי סולי, זה בסדר, מחר נתחיל להעביר את הדברים של אורה לפה ואת שלנו אליה, ונסדר את כל עניין החוזים." משכתי אותו אלי לחיבוק, והוספתי נשיקה על מצחו. "הכל יהיה אחלה סולי, תן חיוך ובוא נלך לראות יחד את המומינים, אני ממש אוהב את מומין אימא עם התיק הקטן הזה שלה והסינר עם הפסים, אתה לא?"
***
כבר עשינו את זה פעם, בשנת 2005 עברנו דירה ביום האהבה, אז זה נגמר בבכי ולכן ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי שזה לא יקרה שוב. אם זה היה תלוי בי היינו דוחים את מעבר הדירה לאחריי וואלנטיין, אבל אורה הייתה לחוצה להסתלק מהדירה שלה מהר ככל האפשר והזמינה את המובילים בלי להתייעץ איתי, מודיעה לי שמוכן או לא אני חייב לזוז מהדירה שלי בבוקר של ה- 13 לפברואר.
ארזנו כל הלילה ובבוקר של וואלנטיין עזרנו למובילים לפרוק את החפצים של אורה ממשאית גדולה וכחולה לדירה שלנו, ואחר כך שינינו כיוון ושינסנו מותניים כדי להעמיס על אותה משאית את כל רכושנו עלי אדמות.
אחרי שהמשימה בוצעה נסענו בעקבות המשאית הכחולה לדירה של אורה, שוב פרקנו, שילמנו למובילים את שכרם והוספנו תשר נאה, ואחר כך בילינו כמה שעות מתישות בסידור הדירה.
בליל הוואלנטיין עצמו ישנו שנת ישרים וקמנו רעננים ומלאי מרץ כדי להמשיך לסדר ולנקות. עד הצהרים הכל היה מאורגן למופת, וכל מה שנשאר לנו היה לסדר פרחים באגרטל, אם היו לנו פרחים כמובן. לא היו, דווקא רציתי לקנות אבל לא הספקתי, מזל שאורה רבת התושייה הפציעה אצלנו עם משלוח נדיב של אוכל מהמסעדה התאילנדית, מצרפת אל ערמת הקופסאות החמות שוקולד משובח ועציץ פרחים.
"שכחתי יין." נזכרה פתאום.
"לא נורא, העיקר שיש שוקולד." הושטתי יד אל קופסת השוקולדים המפתה וחטפתי פליק חינוכי על כף ידי.
"קודם אוכלים, אחר כך הקינוח." נזפה בי אורה.
"אבל..."
"אל תשכח שאתה חייב לתת דוגמא טובה לילד."
"אבל הילד עוד לא נולד."
"לא משנה, אתה צריך להתרגל כבר עכשיו."
"אוף."
"נו, די, אל תהיה תינוק כזה." ליטפה אורה את שערותיי, ולא הבחינה שהדו שיח המבודח שלנו מרגיז את רוני. הוא רגיל שאני כולו שלו, ורק לו מותר לנזוף בי, ולהציק לי, הפלישה של אורה לאינטימיות שלנו הטרידה אותו מאוד ואחרי שהיא הלכה הוא הודה שמרגיז אותו שהיא מרגישה שזכותה לבקר אצלנו כל פעם שעולה רצון מלפניה, מטריף אותו שהיא נוגעת בי ומתבדחת איתי ומתנהגת כאילו אני שייך לה.
"שייך לה? מה פתאום? אני בטוח שהיא לא חושבת ככה, ובכלל, ממתי בני אדם שייכים זה לזה?"
"בטח שכן." הכריז רוני בביטחון מופלא, "הנה, אתה שייך לי, מה, לא?" הזעים לעומתי פנים, נראה כועס וסקסי להפליא.
"באמת כושי, לפעמים אתה ממש מדהים אותי, איזה השקפת עולם משונה יש לך."
רוני החמיץ פנים והכחיש שיש לו השקפת עולם.
"בטח שיש לך, לכל אחד יש."
"לא נכון, רק לאשכנזים פלצנים כמוך וכמו אורה יש השקפת עולם, ומספיק כבר עם האורה הזאת, היא עוד יותר אשכנזייה ממך, בא לי כבר להקיא ממנה."
"חשבתי שאתה מחבב אותה."
"אז טעית, ולמה היא נוגעת בך כל הזמן? היא חוצפנית."
"רוני באמת... אני לפחות לא הכנסתי אותה להיריון כמו שאתה וספירית... אין לך זכות להגיד כלום."
"בסדר, אם אין לי זכות אז אני שותק." שילב רוני ידיים על חזהו וסירב להוציא הגה מפיו עד למחרת בבוקר, אבל לא התנגד כשהפשטתי אותו וביצעתי בו את זממי, ואף השיב לי מנה אחת אפיים.
עוד באותו ערב הוא התקשר והודיע לי שהוא קיבל טלפון מספירית שהתלוננה על בדידות ודיכאון, והתחננה שיבוא לבקר אותה.
"והסכמת?"
"כן, אני קופץ אליה לביקור אחרי העבודה, אני אגיע הביתה מאוחר."
"אימא שלה לא תתנגד?"
"לא, למה שתתנגד?"
"יפה מצידך להתקשר ולהודיע לי."
"לא רציתי שתשב לבד בבית ותדאג לי."
"מתחשב מאוד מצידך, אם ככה אתה לא מתנגד שאני אלך לאכול ארוחת ערב אצל סולי, הוא אומר שהילדים מתגעגעים אלי, הבטחתי לבוא ולעזור לו להשכיב אותם לישון."
"וכמובן שתפגוש שם גם את אורה."
"בטח, הרי היא גרה שם. אני מקווה שאתה לא מתנגד?"
"ואם כן זה יעזור לי?"
"לא, היא הולכת ללדת את הילד שלי כושי, תרצה או לא אני אפגש איתה עוד המון פעמים. כדאי שתשלים עם זה כבר עכשיו."
"בסדר, אבל שלא תיגע בך."
"כמו שאתה לא נוגע בספירית?"
"אתה לא מתבייש מנחם? הבחורה הזו כמעט מתה."
"באשמת מי? זה היה הרעיון שלה לקפוץ מעל המעקה."
"אל תהיה אשכנזי מגעיל, למה אתה לא מבין שהיא נכנסה לדיכאון בגלל ההפלה."
"אני מבין, אני מבין, היא מקבל איזה טיפול?"
"יש איזה עובדת סוציאלית שמדברת איתה קצת, אבל היא מאוד בודדה ועצוב לה, אני חבר ותיק שלה חמי, היא עזרה לי והקשיבה לי המון כשהייתי חופר לה עליך, אז עכשיו תורי."
הווידוי שלו מדהים אותי ומחמיא לי, "אני לא מאמין, חפרת לה בגללי?"
"בטח, אז למי אם לא לה? לך היה את הבלוג שלך ולי הייתה ספירית, עכשיו היא על הפנים ואני חייב לתמוך בה."
"רק תיזהר שמרוב תמיכה לא יצא שוב תינוק."
"אם זה מה שיעזור אין לי בעיה."
זה טיפשי אבל פתאום אני נדלק מכעס ומקנאה, "וואלה? אז אולי פשוט תתחתן איתה ודי? זה יפתור לשניכם את הבעיות, תוכלו לשבת ולחפור אחד לשני עד סוף החיים."
"אולי אני באמת אעשה את זה." הטיח רוני וסגר לי את הטלפון.
"לך תזדיין." צעקתי על הטלפון וחזרתי לעבודה, מדוכדך ועצבני.
החלטתי לא לתת לקריזות של הפרענק המשוגע הזה לקלקל לי את התוכניות, ואחרי העבודה נסעתי לסולי, וביליתי שם כמה שעות נעימות. הילדים וסולי שמחו לקראתי, ואורה עזרה לי לקלח אותם ולהשכיב אותם לישון. התבדחנו שאנחנו מתאמנים עליהם בלהיות הורים, וכשהם עשו לנו קונצים, כדרכם תמיד, צחקנו ואמרנו שקשה באימונים קל בקרב, ואחר כך ישבנו קצת וראינו טלוויזיה עם סולי וגבי שחזר עייף אחרי שעשה שעות נוספות. בדיוק כשעמדתי לחזור הביתה הופיע רוני. כאילו הריחו אותו מרחוק קפצו התאומים ממיטותיהם ורצו אליו בצעקות שמחה, סולי חיבק אותו כאילו היה אחיו האבוד, וגם גבי האיר לו פנים בחיבה.
רוני חיבק ונישק את כולם בחזרה, נהנה משפע החיבה שהומטרה עליו מכל עבר, ואחר כך ביקש סליחה, אחז במרפקה של אורה המופתעת ולקח אותה למטבח לשיחה פרטית. הם המתיקו סוד בעוד אנחנו מחזירים את הילדים חזרה למיטותיהם, ואחר כך חזרו לסלון, אורה אוחזת מעטפה לבנה תפוחה בידה, עיניה מבריקות מדמעות ופניה סמוקים, ורוני עומד לצידה בשקט ופניו חתומות.
"הלכנו?" אחז בכתפי, נפרד חטופות מסולי וגבי וזירז אותי החוצה.
"על מה דיברת עם אורה? ומה הייתה המעטפה הזו?"
"מכתב."
"ממי, מספירית?"
הוא שלח לעברי מבט מלוכסן, "מצטער, זה עניין פרטי, אני לא יכול לדבר על זה."
"רוני... ממי המכתב? מה קורה? זה אני, חמי, תספר לי." תבעתי, מתוסכל מהסודיות.
"הבטחתי לא לספר." התעקש רוני לשמור סוד.
לפתי בכוח את פרק ידו ומעכתי אותו, "תספר." צעקתי.
"מה זה, חקירה מדרגה שלישית?"
"כן, וזו רק ההתחלה."
הוא גיחך, "ומה ההמשך?"
"תקבל אותו כשנגיע הביתה." איימתי.
"אני מת מפחד." התרחב חיוכו.
"רוני." איבדתי את סבלנותי וטלטלתי אותו.
"נו, די, תפסיק כבר, איזה טמבל." צחק רוני שלא נבהל כלל, "בטח שזה מספירית, היא מתחרטת על הכל ורוצה שהן יחזרו."
"מה, ושוב נצטרך לעבור דירה? אין מצב."
"הן צריכות להחליט על זה לבד, הכל תלוי עכשיו באורה."
"לעזאזל. הנשים האלה בלתי נסבלות."
"אני מסכים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות? נו, די, אל תתרגז, בוא נלך הביתה וננצל את הדירה שלהן כל זמן שאנחנו יכולים."
"הספירית הזו שלך... היא פסיכית עוד יותר ממך. מה שלומה?"
"לא משהו, עדיין כואב לה בכל מקום, בעיקר הראש, מחר היא הולכת לעשות עוד צילומים ובדיקות, עד שהיא תבריא היא תישאר אצל אימא שלה ואחר כך נראה, אתה עוד כועס עלי?"
"אני? אתה התחלת עם הברוגזים."
"לא נכון."
"מה לא נכון? מי סגר לי את הטלפון בפרצוף?"
הוא נמרח עלי, מפריע לי לנהוג, "סליחה חמי, אל תכעס, אני אוהב אותך, גם אתה אוהב אותי?"
"אם לא הייתי אוהב אותך הייתי מוכן לסבול את כל השיגעונות שלך? קדימה, בוא נלך למיטה, אני עייף, היה לי יום ארוך."
"גם לי, אבל אני עדיין לא עייף עד כדי כך." הניח רוני יד על מפשעתי, ולמרות כל התלונות שלי שאין לי כוח, ולא בא לי הוא לא ויתר עד שקיבל את שלו, ורק אז נרדמנו בשקט.
שתלטן
תמיד החזקתי מעצמי כאדם שלא פוחד מבדידות, טיפוס שאוהב את הלבד שלו, אחד שזקוק למרחב ושקט ולא צריך יותר מידי חברים סביבו. עד היום לא העמדתי את התיאוריה הזו למבחן. איכשהו תמיד היו סביבי המון אנשים, וגם כשגרתי לבד הקשר עם השכנים היה הדוק, כמעט סימביוטי, אבל היום, בגלל חילופי הדירות, נותקתי מכולם. אורה וסולי גרים במרחק כמה רחובות ממני, בוריס באותו מרחק, אבל לכיוון השני, ובן זוגי שאמור לחלוק איתי את הדירה מרבה להעדר מהבית בגלל התביעות של חיל האוויר שאוהב את החיילים שלו, ומתקשה להיפרד מהם. ביום שלישי הוא יצא מוקדם, אמר, "להתראות ביום חמישי בצהרים." ונפרד ממני בנשיקה, ופתאום הייתי לבד כמו שלא הייתי לבד מעולם.
דני שבדרך כלל מסתובב אצלנו אחרי הצהרים, וישן אצלנו בלילות (כיום הוא קשור יותר לרכב שלי מאשר אלי, אבל בכל זאת) יצא לטיול שנתי להרי אילת, ונשארנו לבד, רק אני וחץ - הכלב של דני שמעדיף להתרוצץ בגן השעשועים מול הבית ולרדוף אחרי חתולים מאשר לשמור עלי.
ישנתי לבד לילה אחד, ואחר כך לילה שני, וקמתי לעוד יום של לבד ופתאום הרגשתי שזה יותר מידי. זה לא שפחדתי וגם לא השתעממתי, היה לי המחשב, והיו ספרים ורדיו, אבל חוץ ממני לא היה אף אחד בדירה והיה מוזר להיות לבד כל כך הרבה זמן.
החלב שתמיד נגמר מהר מהצפוי התקלקל והייתי צריך לשפוך אותו, קופסת הקוטג' והלחם החזיקו מעמד יותר מידי זמן, פח הזבל לא התמלא וזרקתי שקית ריקה למחצה, והמדיח שאני מפעיל בדרך כלל פעם, פעמיים ביום השתעמם מחוסר פעילות.
חזרתי אתמול נורא מאוחר מהעבודה ונרדמתי באמצע החדשות, התעוררתי בארבע לפנות בוקר והייתי נורא לבד, לא היה לי קר ולא חם ולא הייתי רעב ולא צמא, הייתי פשוט לבד ולא אהבתי את זה בכלל. בסוף גררתי את עצמי מהמיטה וניסיתי להתנחם במחשב, לא הצלחתי. הכל נראה חסר טעם ומשעמם, חזרתי למיטה שנעשתה פתאום ענקית, הדלקתי רדיו והקשבתי לפטפוט של הקריין עד שהשמש זרחה והיה עלי לעמוד לבד בפני עוד בוקר. פתאום התחלתי להבין למה אנשים ישנים עם הכלב או החתול, או להבדיל, מבלים לילות שלמים מול אטרף. הלכתי מוקדם מידי לעבודה ולשמחתי היה משהו לא צפוי שהעסיק אותי המון שעות וחזרתי עייף מספיק כדי להירדם קצת. קמתי עם רגליים קפואות, אכלתי כריך במקום לחמם אוכל כי מה הטעם לחמם רק לבן אדם אחד? והלכתי לסופר ברגל רק כדי לא להיתקע שוב בבית.
ליד הקופאית ישב חייל צעיר, כנראה אחיה, שהיה כל כך בפירוש הומו עד שהייתי צריך להתאפק לא לחייך אליו. יכול להיות שבדידות מחדדת את הגיידאר או שהוא היה ממש, אבל ממש הומו? אפילו הדרך בה הרים חבילת וופלות שנפלה על הרצפה נראתה לי הומואית להפליא, אבל אולי אני סתם בודה מליבי מרוב בדידות?
חזרתי הביתה עם חץ המכרכר סביבי, ומרוב שעמום אפילו שקלתי לגהץ, סימן שהמצב באמת חמור, איזה מזל שרוני התקשר ובישר לי במפתיע שהוא החליט לחזור הביתה עוד הלילה. "אני מקווה שזה בסדר? אני לא מפריע לתוכניות שלך?" העיר, קצת בצחוק, אבל לא לגמרי.
"אתה מפריע, אבל זה בסדר, אני אבטל את מה שתכננתי."
"מה תכננת?" נדלק רוני בזעף.
"לישון לבד, למה, על מה חשבת?"
חיוך מתגנב לקולו, "אני יודע? אולי תכננת איזה אורגיה?"
"אל תלכלך, אתה יודע שאם הייתי מתכנן אורגיה דבר ראשון הייתי מזמין אותך."
"מבטיח?"
"לגמרי."
"בסדר, תשמע מנחם, דני התקשר אלי מהטיול, ואל תילחץ, אבל הוא הרגיש לא טוב, הקיא וזה ו..."
"מה זאת אומרת הקיא וזה? ולמה הוא התקשר אליך ולא אלי? איפה הוא? מה שלומו? יש להם שם בכלל חובש? הוא בטח התייבש, חכה, אני מיד מתקשר אליו."
"חמי, אולי תרגיע? מספיק, למה אתה נלחץ? הילד התקשר אלי כי הוא לא רצה להפחיד אותך, לקחו אותו לבית חולים, הכניסו לו אינפוזיה והוא בסדר עכשיו, אל תתקשר אליו כי נגמרה לו הבטרייה בנייד, מחר בערב הם חוזרים, בסדר?"
"בסדר, ואני לא נלחץ, אני פשוט... למה הוא הקיא? הוא בטח לא שתה מספיק, הילד הזה, איך הוא יעשה טירונות? אני מקווה שלא יקבלו אותו לגולני, עדיף שילך לחיל אוויר."
"השתגעת? הוא מת להיות קרבי, מה יש לו לחפש בחיל אוויר?"
"לא יודע, שיהיה טבח או נהג, משהו לא מסוכן."
"תשכח מזה, מה, הוא הומו? הוא יהיה קרבי, או צנחנים או גולני."
"אהרון."
"מנחם." הוא עונה לי באותו טון מוכיח ומיד פורץ בצחוק, "נו, די, אל תהיה פולנייה כזו, דני יהיה בסדר, נשבע לך, הוא חוזר מחר, ואני חוזר היום, אז תבטל הכל כי הלילה אתה איתי."
"אחלה, להתראות כושי, ותיסע בזהירות."
"מה שתגידי סבתל'ה."
"חכה, חכה, רק תבואי הביתה ואני כבר אראה לך מי פה סבתל'ה."
***
"מה דעתך שנקרא לה יובל?" שאלה אורה אחרי ששוב לא הצליחו להגיד לנו באולטרסאונד אם יש לנו בן או בת.
"יובל זה שם של בן."
"וגם של בת."
"אם יש משהו שמעצבן אותי אלו שמות ביסקסואלים כאלה שאי אפשר לדעת אם הם של בן או של בת. פעם אף אחד לא היה מעלה בדעתו לקרוא לילדה יובל, או אביב, או שקד, או ירדן או..."
"חמי, מספיק, אתה נשמע כמו סבא שלי." הניחה אורה יד מפייסת על זרועי וחייכה אלי בחיבה, "יש לנו עוד זמן להחליט, אין טעם להתווכח על זה עכשיו."
"לא." הסכמתי, "אין טעם, יש לנו דברים אחרים, דחופים יותר, להתווכח עליהם."
"אם אתה מתכוון לספירית..." נעלם חיוכה של אורה.
"תראי, אין לי שום דבר נגדה, ואני יודע שאת... אני מבין שאתן... שיש לכן סיפור שעוד לא נגמר, אבל לדעתי..."
"אני יודעת מה דעתך, ועם כל הכבוד לך אלו החיים שלי, ואין לך זכות להגיד לי איך לחיות אותם."
"אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות את החיים שלך, חס וחלילה, אבל..."
"כי אם יש משהו שאני ממש שונאת אצל גברים זו השתלטנות שלהם."
"אני שתלטן?" נעלבתי.
"יחסית לגברים אחרים אתה עוד בסדר, אבל כן חמי, זה בדיוק מה שאתה."
"לא נכון."
"כן נכון, ואם אתה מנסה להחליט עבורי עם מי להיות בקשר אז אין לי ברירה אלא לקרוא לך שתלטן."
"אורה, בחייך... ספירית הזו, היא ירדה לגמרי מהפסים, פעם היא איתך ופעם לא, פעם אצל אימא שלה ופעם אצל אחותה... במקום לנוח ולהתכונן ללידה את מתרוצצת בגלל הבעיות הלא נגמרות שלה, אני פשוט דואג לך."
"לי או לתינוק הזה?" ערסלה אורה את כרסה התפוחה.
"גם וגם, נו, די, אל תעשי פרצוף מסכן כזה. את יודעת שאני חולה עליך, אבל החברה שלך... אפילו המשפחה שלה התעייפה ממנה ומהצרות שלה, אין לזה סוף, היא צריכה טיפולים ועזרה ושיקום... היא כל הזמן צריכה משהו, לא נמאס לך?"
"אבל אני לא יכולה פשוט לזרוק אותה לכלבים, אתה רואה לבד שהיא במצב לא טוב."
"ואשמת מי זה? מי אשם לה שהיא אפילו לא הצליחה להתאבד כמו שצריך?"
"מנחם ברנוביץ." צעקה אורה בזעף, "איך אתה מדבר?"
"אני רק אומר מה שאני חושב, זה הכל."
"אז עדיף שתשתוק."
"טוב, אני שותק." הצהרתי בזעם, והלכתי, אבל למחרת חזרתי כמובן כי אורה הייתה צריכה כדורים נגד צרבת וקרם נגד סימני מתיחה, וגם נורא בא לה גלידה בטעם פסיפלורה, ושוב היו ויכוחים ודיונים וברוגזים שהסתיימו אחרי כמה שעות בפיוס שביר.
"קטעים אתכם, כל הזמן אתם רבים ומתווכחים, ואתם אפילו לא נשואים." התלוצץ סולי, "מה יהיה אחרי שהילד ייוולד?"
"אין לי מושג, אולי זו בכלל תהיה ילדה?"
"זה יהיה ילד." התערב גבי בוויכוח, "אני בטוח בזה."
"אני מקווה מאוד שאתה טועה, אני לא חושב שאני אחזיק מעמד בעניין הזה של ברית מילה."
"אפשר לא לעשות ברית, שמעתי שזה נעשה טרנד די אופנתי לאחרונה."
"מה? איך אפשר לא לעשות לתינוק יהודי ברית?" נדהמתי.
"עובדה שאפשר. הנה, מנחם בן לא מל את הבנים שלו."
"מנחם בן." צעקתי, נרגז, "באמת, עוד אחד שכדאי לקחת ממנו דוגמא, ההומופוב העלוב הזה."
העליתי את הבעיה בפני אורה שלא הזדעזעה כלל, "אבל מה אכפת לך, הרי אתה לא דתי, לא פעם אמרת שאתה אפיקורס, אז למה דווקא מברית מילה אתה עושה סיפור?"
"לא יודע." הודיתי, כי היה הרבה היגיון בשאלה שלה, אבל בכל זאת... "אז אם ייוולד בן נעשה לו ברית או לא?"
"לא יודעת." ענתה אורה בפיזור נפש, "אני צריכה פיפי." הצהירה, נאחזה בי והתרוממה באיטיות מהכורסה, התלוננה שוב שנורא חם היום ושירכה רגלים לשירותים.
"אנחנו פה רק שעה וזה כבר הפיפי השלישי שלה." גיחך רוני, "ברוך שלא עשני אישה."
"שתוק, שוביניסט." הורדתי עליו כאפה
"יותר טוב שוביניסט מפמיניסט אשכנזי לפלף." התגרה בי רוני
"לפלף, אה? חכה חכה מה אני עושה לך כשנגיע הביתה."
"אני ממש מת מפחד." גיחך רוני והתנפל עלי. התחלנו להיאבק בצחוק, מדגדגים זה את זה, מתנשקים וצוחקים, ואז שמענו את אורה צורחת מהשירותים, "חמי, יורדים לי המים."
"שיט, עוד פעם לא נגיע למצעד הגאווה." נאנח רוני והדף אותי, "יאללה, לך להביא את התיק של הלידה, ואל תשכח מגבת כדי שהיא לא תרטיב לנו את המושב של המכונית."
אחרי הרגע הראשון של הבהלה אורה נרגעה ושמרה על קור רוח מפתיע. התעקשה להחליף בגדים לפני היציאה, התקשרה לספירית שהייתה אצל אחותה להודיע שירדו לה המים והיא בדרך לבית החולים, ולסולי, לבקש שידאג שמישהו יוציא את התאומים מהגן כי כנראה שהיום היא תהיה קצת עסוקה, ואחר כך הסתרקה בנחת, ולפני שיצאה עוד מרחה קרם על הידיים והמרפקים.
"אפשר לחשוב שאת הולכת למסיבה, את לא פוחדת?"
"מתה מפחד." השיבה אורה בחיוך זוהר, וליטפה את ברכי, "יהיה בסדר חמי, תפסיק לדאוג, ואם זה יהיה בן אני מבטיחה לך לתת לו שם גברי לגמרי, ולעשות לו ברית כדת משה וישראל, בסדר?"
"בסדר, תודה."
"אבל אני אמשיך להיות בקשר עם ספירית, ואם היא תוכל נחזור לגור יחד."
"טוב, אין טעם לדבר על זה עכשיו, קודם תעברי בשלום את הלידה ואז נראה."
"אני אעבור את הלידה בקלי קלות, אל תדאג, הכל יהיה בסדר." הרגיעה אותי אורה, "עד מחר בצהרים כבר תהיה אבא ותוכל ללכת בשקט למצעד הגאווה."
אורה צדקה, הלידה עברה מהר ובקלות, ובעשירי ליוני בבוקר כבר זכיתי להחזיק את הבן שלי, שהחלטנו פה אחד לקרוא לו נמרוד, בזרועותיי, אבל למצעד הגאווה לא הגעתי. הייתי מוקסם כל כך מהילד שנולד לי עד ששכחתי לגמרי ממצעד הגאווה, ומחודש הגאווה, ומכל שאר ההבלים שהעסיקו אותי עד היום.
עוד לפני שהרשו לנו להחזיר את אורה ונמרוד הביתה גילה לי סולי, נבוך מאוד, שדודה אמה, סבתם של התאומים, נמלכה בדעתה והחליטה שהיא רוצה לחזור הביתה. "מה? לחזור לישראל?" נדהמתי, "למה, מה רע לה בהולנד?"
"לא יודע, כנראה שהיא קלטה סוף סוף שאירופה השתנתה מאוד מאז שהיא הייתה צעירה יותר, והיא גם מתגעגעת לילדים... בקיצור, היא חוזרת בשבוע הבא, ואני ממש מצטער שאני חייב לעשות לך את זה, אבל היא רוצה לחזור לגור בדירה למטה." הוא הביט בי, מדוכדך ונבוך.
"אוי ואבוי," נבהלתי, "אורה תצטרך לעבור שוב דירה?"
"כן, אני חושש שכן." הביט בי סולי, מודאג, "אבל אל תדאג, אני וגבי נעזור לכם, וכמו שהבטחתי, את הברית של נמרוד נעשה אצלי, כל ההוצאות עלי."
אורה קיבלה את החדשות בקור רוח מפתיע. מאז הלידה היא התרכזה רק בילד, והטילה עלי לדאוג לכל השאר, סומכת עלי שאפתור את כל בעיותיה. "אז מה הבעיה? תזמין משאית ותחזיר הכל לדירה שלי."
"ואיפה אני אגור?"
"בחדר של נמרוד, הוא יישן בעריסה בחדר שלי, ואחר כך נראה." היא סיימה להניק, השעינה את התינוק השבע על כתפה וטפחה בעדינות על גבו, וחייכה באושר כשהוא גיהק, פולט מעט חלב על כתפה. "נו חמי, אל תעמוד כמו גולם, אני משתחררת מחר בצהרים, אין לנו עודף זמן. קדימה, לך."
הלכתי, ראשי הומה מרוב תכניות, ועוד לפני שיצאתי מבית חולים שלפתי את הנייד שלי והתחלתי להזיז עניינים.
למזלי הורי והאחים שלי נחלצו לעזרה, ועד שאורה יצאה מבית החולים, נמרוד הקטן מנמנם לו לצידה בכיסא התינוקות החדש שרכשו הורי, כל חפציה שכנו לבטח בדירה שהיא וספירית ריהטו ועצבו בקפידה כה רבה. אני הוגליתי לחדר השינה הקטן והרגשתי מאוד לא נוח על הספה הצרה אבל מאחר ובין כה וכה בקושי ישנתי...
שמונה ימים אחרי הלידה הכנסנו את נמרוד בבריתו של אברהם אבינו. נאמנים להחלטתנו הזמנו רק מעט חברים ומשפחה והסתפקנו בטקס קטן ונחמד בסלון ביתו של סולי. הוא טיפל בכל הסידורים, ובעזרתה הנדיבה של דודה אמה לקח על עצמו את כל ההוצאות, והוסיף גם מתנות - עגלה מודרנית קלה ונוחה עם שלושה גלגלים, ערימה ענקית של צעצועים, בגדים וספרי ילדים, ירושה מהתאומים, ואם לא די בכך גם סט מפואר של כלי מיטה יפים להלל שהביאה דודה אמה מהולנד.
הלידה של נמרוד איפסה את ספירית שהצליחה סוף סוף להתעשת ולחזור לעצמה, פחות או יותר. היא ארזה את בגדיה וחזרה לגור עם אורה בדירה שלהן, ואני מצאתי את עצמי שוב חסר בית.
"הן הזמינו אותי לגור איתן, אבל הדירה שלהן פשוט קטנה מידי לשלושה מבוגרים ותינוק, ומה אני אמור לעשות עם רוני? אני חייב קצת שקט ופרטיות." קיטרתי לבוריס.
"אז למה שלא תשכור לך דירה משלך ותפסיק להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש?" נזף בי בוריס, והושיב אותי מול יד2 לחפש לי דירה להשכרה.
מצאתי כמה מקומות לא רעים, אבל ההצעה הכי משתלמת הגיעה דווקא מאחת הקולגות שלי שלדודה שלה הייתה דירה להשכרה מתחת לווילה שלה. הדירה הייתה קטנה ונחמדה עם יציאה לגינה קצת מוזנחת, שהבטחתי לדאוג לה, שני חדרי שינה מרווחים עם נוף נפלא של עמק יזרעאל ובית שערים. שכר הדירה היה סביר מאוד והדירה כללה גם שני מזגנים, מקרר חדש ואפילו מדיח כלים. הדירה שכנה ממש ליד הדירה של אורה ומחוץ לחצר היה מקום חנייה נחמד שמאחוריו התפתלה ירידה נוחה לוואדי של בית שערים. המקום היה פשוט מושלם והיה לו רק חיסרון אחד - בעלת הבית הייתה מתנדבת פעילה מאוד בספרייה וביד לבנים, והכירה היטב את כל האנשים שעבדו איתי.
היא הודתה שרק בגלל ההמלצות המעולות שקיבלה עלי היא הסכימה להשכיר לי את הדירה ומבחינתי זה היה בסדר גמור, אבל לרוע המזל בדיוק כשרוני בא לראות את הדירה החדשה היא צצה אצלי עם עוגה וקנקן מיץ, ותפסה אותנו מתחבקים.
"אה... אז בגלל זה אתה לא נשוי? באמת שאלתי את עצמי למה בחור נחמד כמוך..." היא העבירה מבט ממני אל רוני הנבוך, "אתם יחד?" שאלה, והניחה את המגש על השולחן. "כמה זמן?"
"אה... כמעט שש שנים, אני מקווה שאין לך בעיה עם זה?"
"כל זמן שלא תעשו מסיבות רועשות ותשלמו שכר דירה בזמן אין לי בעיה עם כלום."
"יכול להיות שלפעמים אני אביא לפה את הבן שלי." ניצלתי את שעת הכושר.
"יש לך ילד? מי האימא? בן כמה הוא?" התרככו פניה של הגברת.
"אימא שלו היא חברה שלי, ונמרוד ממש קטן, הוא נולד רק לפני שבועיים." שלפתי את הנייד שלי והשווצתי בתמונות של נמרוד. "למזלו הוא הרבה יותר פוטוגני ממני, אימא שלו והחברה שלה גרות לא רחוק מפה, ואנחנו מתכננים לגדל אותו יחד." אמרתי לא מסוגל לעצור את חיוך האושר האידיוטי שהתפשט על פני.
"איזה ילד חמוד, דומה לאבא שלו." חייכה אלי בעלת הבית החביבה שלי, "ואם תצטרכו בייביסיטר אני פה." הוסיפה, אמרה מזל טוב והלכה, מהמהמת לעצמה שיר קטן ושמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה