סוף שבוע סוער
בהתחלה כשהחזאים סיפרו על סוף שבוע סוער חשבתי שהטלוויזיה, כדרכה של הטלוויזיה בימינו, שוב מגזימה ומנפחת כל שטות, אבל לא, ממש לא, כבר ביום שישי בצהרים התברר שזו באמת סופה אמיתית.
"איזה מדינה." רטן ולאדי בזעף, "או שיש קיץ בנובמבר, או שפתאום יש הוריקן."
"מדינה קיצונית מאוד." הסכים בוריס וקרץ אלי, "קצת כמו כושי שלך." הוסיף.
"הוא דווקא נרגע לאחרונה." סנגרתי על בן זוגי, "אני מקווה שזה יחזיק מעמד."
"אצלו אי אפשר לדעת." נאנח בוריס, וזירז אותי לרוץ הביתה לפני ששוב יתחיל לרדת גשם.
"מה עם ולאדי? כמה זמן הוא עוד יישאר אצלך?" חקרתי בחוסר טקט.
בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, כמה שיתחשק לו." אמר וחייך, ולמרות שהוא לא אמר כלום היה ברור שמבחינתו ולאדי יכול להישאר אצלו עד סוף כל הימים. הוא אהב לארח אותו ותמיד היה שמח ורגוע יותר כשהם היו יחד.
הם נראים נחמד יחד, שני הדובים הרוסיים האלה, חשבתי לעצמי בעודי מדלג שמח בין השלוליות, נהנה להרגיש טיפות גשם זולגות על עורפי. הרוח החזקה העיפה את הכובע של המעיל שלי, ואת המטריה לא היה טעם אפילו לנסות לפתוח, המשקפים שלי נרטבו מטיפות גשם, אבל לי לא היה אכפת, אני אוהב חורף, ופורח בקור, לעומת רוני ששונא חורף ומתעב קור.
בילינו את כל השבת בבית, מנסים לשעשע את הילדים המשועממים. סולי בישל לנו מעדנים ונראה היה שהוא מצליח לצאת לאט לאט מענן העצב שאפף אותו לאחרונה.
מאז שארי נפטר סולי התקשה לשמוח וניצל כל הזדמנות לשקוע בדיכאון. הוא בכה בלי בושה כשהראו בטלוויזיה את הלוויות של הכבאים המסכנים שנשרפו חיים, ואני חושב שאפילו הילדים הבינו שהוא בוכה לא רק עליהם אלא גם על ארי, ועל עצמו.
בצהרים הבנות באו לאכול אצלנו ונשארו עד הערב כי הגשם היה חזק כל כך עד שהן לא הצליחו לצאת מהבית.
אנחנו הבנים סידרנו את המטבח ואילו הן שיחקו עם הילדים בחדר המשחקים שלהם, ולפי קולות הצחוק נראה היה שהם נהנים מאוד, ואז התפרץ פתאום פנימה אנחל, רטוב, בלי מעיל, נראה זוועה עד כמה שבחור יפה כמוהו יכול להיראות זוועה
"מה קרה? איפה ביטון?" שאלתי שאלה מיותרת לגמרי שגרמה לו לפרוץ בבכי.
"אין יותר ביטון, הכל נגמר." יבב, וברח למטה, לחדר השינה שלו.
הרמתי מיד טלפון לביטון, "מה קרה? מה עשית לילד?"
"הוא סוף סוף סיפר לי את האמת, אז אמרתי לו ללכת, היה לי מספיק עם ארקאדי, לא רוצה עוד שרמוטה אחת בחיים שלי."
"ביטון... באמת... אל תשווה, אנחל לא כזה, אתה עושה טעות איומה."
"סתום, אל תדבר אלי, שקרן אחד. אתה חבר אתה? למה לא סיפרת לי מיד את האמת?"
"כי בהתחלה לא ידעתי מה האמת, וגם אחרי שכבר נודע לי לא חשבתי שזה התפקיד שלי לספר לך, זה היה הסיפור של אנחל, לא שלי."
"הסיפור של אנחל שהעדיף לשקר לי." התרעם ביטון.
"מה אתה מתפלא? תראה איך אתה מגיב? אתה לא מבין שדווקא בגלל שהוא אוהב אותך כל כך הוא פחד שתגיב ככה? הוא הרגיש נורא אשם ולכן הוא שתק. איך זה נודע לך בסוף?"
"הוא סיפר לי אחרי שהוא שוב התעורר מסיוט נוראי. בזמן האחרון היו לו כל הזמן סיוטים, ועד היום הוא אף פעם לא רצה להגיד לי על מה הוא חולם. היום הוא נשבר וסיפר לי מה היה בחופשה שלו ביון, והודה שהוא שיקר לי, נורא התרגזתי וכמובן שמיד גירשתי אותו." ביטון ניסה להמשיך לכעוס, אבל במקום זה התחיל לבכות, "גירשתי אותו חמי, גירשתי את אנחל שאני אוהב כל כך החוצה, לגשם. רציתי שנגור יחד, רציתי להתחתן איתו ובסוף גירשתי אותו." התייפח, וסגר לי את הטלפון.
"מה עושים?" שאלתי את רוני וסולי שהקשיבו, מודאגים מאוד, לדיווח שלי.
"כלום." אמר סולי, "מה אנחנו כבר יכולים לעשות?" הוסיף בקול חסר אונים.
"ללכת לביטון ולצעוק עליו שככה לא מתנהגים." זעמה אורה אחרי ששמעה את כל הסיפור.
"נראה לך שזה יעזור? לא חושב, וחוץ מזה זה לא עסקנו." המשיך סולי להיות תבוסתן.
"כן, אבל..."
"ביטון מרגיש שאנחל שיקר לו ורימה אותו, ומבחינתו הוא צודק, אחרי הקש שהוא אכל מהאקס שלו זו בשבילו סיבה מספיק טובה להיפרד." הסברתי.
"אבל הם אוהבים זה את זה." נרעשה ספירית, "איך הוא יכול להיות רשע כזה?" "ככה זה גברים. אצלם הכבוד יותר חשוב מאהבה." נשפה אורה בבוז.
שעה אחר כך נקש ביטון על הדלת, אבל כשהזמנתי אותו להיכנס הוא סירב, עמד בפתח, מטפטף על מחצלת הכניסה, ואמר שהוא סתם עבר במקרה בסביבה, ולא, הוא לא רוצה להיכנס, הוא רק רוצה לוודא שאנחל בסדר.
"סתם עברת בסביבה?" לטשתי בו מבט נדהם, "במזג אוויר כזה? מה, אתה צוחק עלי?"
"די להיות אשכנזי חפרן." התרעם ביטון, "אנחל בסדר?"
"מה אותה חושב? בטח שהוא לא בסדר, איך הוא יכול להיות בסדר אחרי ששברת לו את הלב?"
"איפה הוא?"
"למטה, שוכב במיטה ובוכה כמו ילדה קטנה, וגם אתה לא נראה יותר מידי שמח." הוספתי, ונגעתי בלחיו הלחה.
"זה גשם." שיקר ביטון נדחף פנימה, חלץ את נעליו בלי לפתוח שרוכים, ורץ בגרביים למטה.
שמענו אותו נוקש על דלתו של אנחל, ואחר כך את צליל הקולות שלהם, הם דיברו קצת בשקט, ואז הדלת שבה ונסגרה.
"כנראה שיהיה לנו אורח בארוחת הבוקר מחר." אמר סולי וחייך חיוך נדיר. לא ראיתי אותו כל כך שמח מאז שארי מת.
"אני לא אתפלא בכלל." חייכתי אליו בחזרה, ולשמחתי צדקנו, בבוקר הפציע הזוג הצעיר במטבח, שניהם נראו מפויסים ומאושרים כשהודיעו לנו שבסוף השנה אנחל עוזב אותנו ועובר לגור עם ביטון בראש פינה.
"בתנאי שאתם בטוחים שתצליחו להסתדר בלעדי." הוסיף אנחל בדאגה.
"בטח שכן, הכל יהיה בסדר." הבטחתי, וחיבקתי אותו.
"ואם המרוקאי המכוער הזה יתנהג איתך לא יפה." הוסיף רוני, ונישק את לחיו, "אנחנו כבר נטפל בו, נכון חבר'ה?"
"נכסח אותו." הבטיח סולי בעליצות, וצבט את לחיו של ביטון הקורן מאושר.
"כולם מאושרים, לכולם יש בן זוג, רק אני לבד." אמר לי אחרי שכולם הסתלקו לדרכם, אוחזים מטריות ומכורבלים במעילים.
"סולי, אתה לא לבד, אני ורוני אתך, ויש את הילדים... אתה לא לבד חמוד."
הוא ניגב דמעה סוררת, "אתה צודק, אני סתם בכיין." ניסה לחייך, אבל זה היה חיוך מזויף, ושנינו ידענו את זה.
ופתאום טלפון ממכרה ותיקה – סוזן העובדת הסוציאלית שלי. אישה נחמדה מאוד, עולה וותיקה מארצות הברית, חביבה ומלאת רצון טוב. אמנם היא קצת מוגבלת בהבנת הבעיות המיוחדות של הומואים, אבל גם כשהיא מדברת שטויות אי אפשר לכעוס עליה, הן נובעות מכוונות טובות.
הכרתי אותה כבר שנים, ובזמנו היא עזרה לי מאוד בכל מיני סידורים טכניים ומאבקים בירוקראטיים. למרות רצונה הטוב היא לא הבינה מספיק בפסיכולוגיה כדי לתמוך בי נפשית, את העזרה בתחום הזה קיבלתי בעיקר מבוריס, אבל לנצח אהיה אסיר תודה לה על התעקשותה לשלוח אותי לקבוצת התמיכה.
לצערי הקבוצה שלנו התפרקה אחרי כמה שנות פעילות מבורכת, אבל כל זמן שהיא הייתה קימת היא עזרה לי מאוד, ונשארתי בקשרים טובים וחמים עם כל החברים שם, ובעיקר עם פזי וגולן שהפכו לבני זוג.
סוזן שמחה לשמוע שאני בסדר, שאני חי עדיין עם אותו בן זוג, וכששמעה שאני עומד להפוך לאב השמיעה קריאת שמחה, ונחפזה לברך אותי בחמימות רבה.
גם לה היו חדשות מסעירות - היא יצאה לפנסיה והפסיקה לעבוד במשרד הרווחה, אבל במקום לשבת בבית ולטפל בנכדים היא התנדבה לוועד למלחמה באיידס, וגם כיום היא עובדת עם נשאים ומנסה לעזור להם.
"אני מרכזת פרויקט חדש וחשוב." סיפרה לי, נרגשת כמו ילדה, "ואני חושבת שאתה תוכל להשתלב בו ולתרום."
"איזה מין פרויקט?" שאלתי בזהירות, היה לי ניסיון לא טוב עם הוועד שלמרות כל כוונותיו הטובות הצליח בעיקר להסתבך במריבות ומאבקי אגו מיותרים, ודאג יותר למשכורות של העובדים בו מאשר לנשאים.
"פרויקט האח הגדול." הצהירה סוזן בגאווה.
"יופי, אבל אני לא רואה את התוכנית." נחפזתי לענות, כי אני באמת לא רואה את השטות הזו, לא ראיתי אף אחת מהעונות ואני מתכוון להתמיד בזה כל עוד התוכנית האווילית והמיותרת הזו תמשיך לבזבז את זמן המסך של עם ישראל.
סוזן צחקה ואמרה שזה לא אותו אח גדול כמו בטלוויזיה, "אתה יודע שיש עליה גדולה במספר הנשאים בארץ?" גילתה לי חדשות ישנות.
"כן, שמעתי על זה."
"כיום כבר לא מתים מאיידס וגם התרופות הרבה יותר יעילות, יש גם פחות תופעות לוואי ועדיין, מי שמקבל תשובה חיובית נבהל מאוד, חלק מהם גם נכנסים לדיכאון, חלק צריכים לחזור לארון, הפעם של הנשאות, בדרך כלל המצב הנפשי של הנשאים החדשים בעייתי יותר מהגופני."
"לי את לא צריכה לספר."
"ולכן," סוזן שאפה אוויר מלא ריאותיה, "החלטנו להצמיד לכל נשא חדש נשא ותיק יותר שיעזור לו, ויתמוך בו, ויחנוך אותו עד שהוא יתאושש, יפנים את המצב שלו וידע איך להתמודד."
"נשמע רעיון טוב מאוד, איפה נרשמים?"
סוזן צחקה בעונג את הצחוק האמריקאי הנחמד שלה, ואמרה שאני אחלה ומקסים, והיא ידעה שהיא יכולה לסמוך עלי, ונתנה לי את מספר הטלפון של גבריאל יוסיפוב שגר לא רחוק ממני וזקוק מאוד לעזרה.
"בן כמה הוא? הוא הומו? יש לו משפחה? את יכולה לתת לי קצת יותר פרטים עליו?"
סוזן רשרשה מעט בניירותיה והתחילה לדווח, "הוא בן שלושים ושמונה, גרוש בלי ילדים, עושה רושם של בן אדם מאוד בודד ומדוכא. אני לא יודעת אם הוא הומו, לא היה לי נעים לשאול, וזה גם לא רלוונטי, נכון?"
"אהה..." הסכמתי איתה למרות שחשבתי שזה כן רלוונטי, אבל מאחר וסוזן היא מי שהיא העדפתי לא להתווכח איתה. ידעתי שבין כה וכה לא אצליח לשכנע אותה אז מה הטעם?
"מה שחשוב זה שנודע לו שהוא חיובי רק לפני חודש," המשיכה סוזן לדבר, מעודדת מהאישור שלי, "ואף אחד חוץ מהרופא שלו והוא לא יודעים. הוא לא מעז לספר למשפחה, אומר שהם פרימיטיביים ואין מצב שהם יבינו." היא עשתה הפסקה דרמטית לפני שלחשה לי, קצת נבוכה בגלל הסטייה הלא פוליטיקלי קורקט שלה מהנושא, שלדעתה הוא ממוצא גרוזיני או משהו כזה ולכן...
"יוסיפוב זה קווקזי לדעתי." עניתי, "אבל לא חשוב, מה עוד את יודעת עליו?"
"לא הרבה, היה לי קשה מאוד לתקשר איתו, אני לא בטוחה שהוא מבין בכלל את העניין הזה של אח גדול, לדעתי הוא נתן לי את המספר שלו רק כדי להיפטר ממני." הודתה סוזן, וכדי לא לסיים בנימה פסימית הוסיפה שמזלו שהוא לא צריך עדיין לקחת תרופות, ושגופנית המצב שלו טוב. "הוא נראה בחור בריא כזה, ספורטיבי, אבל לדעתי הוא בדיכאון, הוא נראה לי מוזנח, לא מגולח, עייף... אמר שקשה לו להירדם בלילה ובמקום להסתכל עלי הוא היה כל הזמן עם העיניים על הרצפה, הייתה לי הרגשה שמאוד לא נוח לו לדבר איתי כי אני אישה, וחשבתי שאתה חמי, בגלל שאתה גם גבר וגם מדבר רוסית..."
"את צודקת, אני מקווה שאני אצליח לעשות משהו למענו, אני מיד מתקשר אליו." הבטחתי, וקיימתי.
הבחור שענה לי דיבר בשקט, ובמבטא רוסי קל מאוד, כמעט לא מורגש הודה שהוא אכן גבריאל יוסיפוב, והסביר שהוא בעבודה עכשיו והוא לא יכול לדבר חופשי, והסכים שאתקשר אליו שוב בערב.
התקשרתי בערב והפעם המבטא שלו היה קצת יותר מודגש, אבל עדיין לא הצלחתי לשוחח איתו כמו שצריך כי הוא היה כנראה קצת שיכור, או מסטול. הוא נשמע מגומגם, לא ברור ולא מרוכז, ברקע הייתה מוזיקה רועמת שהפריעה וכל מאמצי לברר מה הכתובת שלו נענו בצחקוקים אידיוטיים, ולבסוף השיחה נותקה.
"אז שילך לעזאזל." אמר סולי בקוצר רוח כששיתפתי אותו בקשיים שלי להפוך לאח גדול, "לא רוצה, לא צריך, תבקש שיפנו אותך למישהו אחר."
"בסדר." הסכמתי, "מחר אני מתקשר שוב לסוזן." החלטתי, אבל למחרת בצהרים לא השגתי אותה, ואחר כך הלכתי לעבודה ושכחתי מכל העסק מפני שהתעסקתי בפתרון כל מיני בעיות דחופות יותר. סוזן והפרויקט שלה פרחו לגמרי מזיכרוני עד שחזרתי הביתה, עייף ורעב, וגיליתי איש אחד, גבוה ורחב, בריא כמו שסוזן תיארה, יושב על השטיח בסלון, התאומים מצידו האחד, וסולי מצידו האחר, וכולם יחד בונים טירה נהדרת מלגו ומקוביות.
"גבי מחכה לך." קיפצה אלי אביב והרימה את ידיה כדי שאקח אותה בזרועותיי ואתן לה נשיקה.
"גם אני." הזדרז שקד לחקות אותה, מקפץ סביבי. הרמתי גם אותו, נתתי גם לו נשיקה, ואמרתי כמו תמיד שאני כבר זקן מידי להרים שני ילדים כל כך גדולים, הושבתי אותם על הספה, ולחצתי את כף ידו החזקה והחמימה של גבריאל יוסיפוב, שהיה מגולח ומסורק, ונראה פיכח וממוקד לגמרי.
"הוא התקשר לחפש אותך, ואני הזמנתי אותו אלינו." ביאר לי סולי, "אני הולך להכין ארוחת ערב, היום תהיה לזניה." בישר לנו, הדליק לתאומים את הטלוויזיה, והסתלק.
ישבתי עם גבי בפטיו הקטן והנחמד שלנו, והקשבתי להתנצלויותיו והסבריו בנוגע לשיחה הכושלת של אתמול.
"בדיוק לפני שהתקשרת רבתי שוב עם אימא ואבא, ואחר כך עישנתי קצת... בדרך כלל אני לא מעשן באמצע השבוע, אבל הם שיגעו אותי והייתי חייב להירגע קצת."
"אתה לא קצת מבוגר מידי בשביל לתת להורים לשגע אותך?"
גבי חייך, ופניו שנראו עד אותו רגע רגילים וחסרי ייחוד הוארו ונעשו נעימים וחינניים להפתיע, "אתה לא יודע איך זה קווקזים? ומאז שהתגרשתי... מזל שהם לא יודעים למה."
"למה מזל שהם לא יודעים?" העמדתי פנים שאני לא מבין לבד.
גבי משך בכתפיו, והחיוך שהיה על פניו נעלם. "תחשוב לבד." אמר בקדרות.
"כיום זה כבר לא כל כך נורא, לא כבוד גדול אבל לא נורא."
"בעיניהם כן, וזה שהתגרשתי ואני לא רוצה להתחתן שוב זה בכלל... מסכנה האישה, לא הגיע לה בעל כמוני, אבל הייתי צעיר וטיפש... בגלל זה עברתי לקריות, כדי להתרחק מהמשפחה, הם שיגעו אותי, ברחתי מהם וניסיתי לפתוח דף חדש ובמקום זה..." הוא נד בראשו בשאט נפש, אחוז גועל מעצמו ומהתסבוכת של חייו.
"בן כמה אתה?" חקרתי, "כמה זמן היית נשוי?"
"אני עוד חודש בן שלושים ושמונה, הייתי נשוי עשר שנים, אבל רק על הנייר, אחרי שלוש שנים כבר הפסקנו לישון יחד, ושנה אחר כך עזבתי את הבית. אז היא לא הבינה למה, אבל אני חושב שהיום היא כבר יודעת, למזלי היא לא סיפרה שום דבר לאף אחד, אולי התביישה... עכשיו היא כבר נשואה פעם שנייה, יש לה ילד והיא שוב בהיריון, אני חושב שהיא מאושרת עכשיו, חבל רק על הזמן שהיא בזבזה עלי." הוא נעץ בי מבט אפל, מביט בי בעיניים כהות וקודרות, "אתה לא רוצה לדעת איך נדבקתי?"
"מה זה יעזור אם אני אדע? אני מתאר לעצמי שכמו כולם גם אתה נדבקת כי זיינת בלי קונדום."
הוא הנהן, "כן, נכון, כמו דביל חשבתי שאם אני אקטיבי אז... זה רק מראה לך איזה טיפש הייתי, הלכתי להיבדק רק כי חבר ביקש שאני אבוא איתו, הוא פחד ללכת לבד, הייתי בטוח שאני בסדר ובסוף הוא יצא שלילי, ואני לא. מהרגע שסיפרתי לו הוא נעלם, לא עונה יותר לטלפונים, ואני לא מאשים אותו, גם אני במקומו... מה יעזור לי שלא מתים יותר מאיידס אם אף אחד לא רוצה לגעת בי? אם לא הייתי פוחד הייתי מתאבד ודי."
"אל תדבר שטויות, טוב שאתה פוחד למות, זה סימן שאתה נורמאלי, חוץ מזה מה דחוף לך למות? אתה עוד צעיר, כל החיים עוד לפניך."
"זה חיים זה? לבד, בלי סיכוי לאהבה, בלי אף אחד שירצה אותי, כל הזמן פוחד, רץ לבדיקות, איזה מין חיים אלה? יותר טוב למות."
"לא נכון, גם אני נשא כבר המון שנים, ויש לי בן זוג בריא, ואני עובד, מרגיש טוב וחי מצוין, ובעוד חצי שנה גם יהיה לי ילד מחברה טובה שחיה עם מישהי."
הוא הביט בי בסקרנות, ופניו התבהרו מעט. "באמת? ילד? כל הכבוד." חייך ודקה אחר כך שוב התייאש, "טוב, אתה בחור יפה, אבל אני... גם ככה היה לי קשה למצוא מישהו, לסקס כן, בטח, בלי בעיות, אבל כמה אפשר לרוץ מזיון לזיון? אני רוצה מישהו שיאהב אותי, שירצה גם לישון איתי, אבל מי יהיה מוכן לסבול אחד כמוני? לא רק חיובי ומכוער אלא גם בארון?"
ראשו של סולי צץ בפתח, "האוכל מוכן." קרא בעליזות, וחייך במאור פנים אל גבי שהביט בו בעצב, "אולי יותר טוב שאני אלך?" שאל בהיסוס.
"בשום פנים ואופן לא." אחז סולי בזרועו, "אתה אוכל איתנו." פסק, והוליך את האורח שלנו לחדר האוכל שהיה ערוך למרבה הפליאה כאילו יום שישי היום – היו צלחות חרסינה ומפיות, סכום וכוסות תואמות, ואפילו פרחים.
"איזה יופי, מה השמחה?" חקר רוני שהגיע בדיוק בזמן לארוחה, ולטש מבט מופתע באורח.
"זה גבי, הוא יאכל איתנו הערב." הסביר סולי, ושלח את רוני לשטוף ידיים.
סולי התעלה על עצמו הפעם, האוכל היה מעולה והוגש בטוב טעם בכלים נאים. סולי התרוצץ סביב האורח, מזג שתייה, הציע תוספות, סיפר בדיחות, והקפיד שהילדים יתנהגו יפה ולא יציקו ושגבי ירגיש בנוח ויאכל כראוי.
אם לא די היה בכל הפלאות הללו סולי הדהים אותנו עוד יותר כשפקד עלי ועל רוני להשכיב את הילדים לישון בעצמנו, וביקש מגבי שיישאר איתו במטבח ויעזור לו לפנות את השולחן.
"מה עובר היום על סולי?" שאל רוני בלחש, "ומאיפה הגיע לפה הגבי הזה?"
"האח הגדול שלח אותו." לחשתי לו חזרה, והתחלתי בטקס המפרך של רחיצת הילדים והשכבתם במיטה. היה עלינו לנגב אותם, להלביש פיז'מות, לסרק ולצחצח להם שיניים, לקרוא להם סיפורים ולשיר שירים ולהישאר לצידם עד שנרדמו, ובינתיים הפכו סולי וגבי לחברים טובים, סידרו יחד את המטבח כשהם משוחחים חרש ואחר כך ישבו וראו יחד חדשות.
בתום יומן החדשות קם סולי, חייך אלי את החיוך הכי נחמד שלו, שאל אם זה בסדר מבחינתנו להישאר הערב עם הילדים, ולפני שהספקתי להתאושש מהשאלה המוזרה הודיע שהוא סומך עלינו, וביי לנו, הוא גבי הולכים לסרט, להתראות בבוקר, אחז בזרועו של מר גבריאל יוסיפוב שהלך אחריו בהכנעה ופרח לו לדרכו.
הבטנו זה בזה המומים ומתפעלים מהזריזות והנחישות שסולי הפגין לפתע. "אני רק מקווה שהיוסיפוב הזה באמת אקטיבי כמו שהוא נראה, אחרת סולי עלול להתאכזב מאוד." שחתי לרוני.
"בטח שכן אין מצב שלא, עד כמה שידוע לי אין בכלל דבר כזה, קווקזי פסיבי." הרגיע אותי רוני וקם, נמרץ עד להפתיע, "יאללה, בוא למיטה, סולי עשה לי חשק."
"חשק למה?" נגררתי אחריו.
"תנחש." צחק רוני, ודהר לחדר השינה שלנו, ואני בעקבותיו.
לא מתפשר
מטבעי אני לא חובב מסיבות, וגם כשהייתי צעיר יותר לא חגגתי את הסילבסטר. השנה אני ממשיך את המסורת, מתעלם מהסילבסטר ומתייחס אליו כאל סתם עוד יום. מבחינתי אין שום סיבה מיוחדת לחגוג את סוף השנה האזרחית. מה יש פה לחגוג בכלל? מספיק לי ראש שנה אחד, לא צריך שניים.
רוני כמובן לא הסכים איתי, ובכל פעם שהייתה לו הזדמנות יצא וחגג בסילבסטר, שתה ושמח ובילה כמיטב יכולתו, אבל משום מה השנה, הוא החליט שלא בא לו. למרות שדווקא כן הזמינו אותו, ואף על פי שהסילבסטר יצא השנה ברוב נוחות ביום שישי הוא שינה ממנהגו, והודיע שאין שום סיבה לחגוג את סוף השנה האזרחית.
"מה שלא עושה השכל עושה הזמן." עקצתי אותו כשהוא הסביר לי בכובד ראש שהוא מעדיף לחגוג איתי מתחת לפוך, ולא להסתובב בחוץ, בקור, לחפש חנייה ולהתמודד עם נהגים שיכורים.
גם סולי לא יצא לחגוג היום, הוא חגג את הסילבסטר עם החבר החדש שלו אתמול - הם יצאו לפאב ואחר כך חזרו הביתה וישנו יחד, ואולי גם חגגו במיטה עד אור הבוקר, אבל ביום שישי זה, האחרון בשנת 2010 הוא נשאר איתנו בבית, יושב לידנו על הספה, צופה ביומן החדשות ומנסה להעמיד פנים שלא אכפת לו שגבריאל יצא לחגוג עם החברים הקווקזים שלו.
היחיד שחוגג השנה את הסילבסטר הוא דני. הוא כבר הזהיר אותי בצהרים שיש מצב שהוא יגיע עם בחורה, והם ישבו בסלון ויצפו בטלוויזיה, ואוי ואבוי לנו אם נעז להופיע ולשאול שאלות מביכות. "תישארו בחדרים שלכם ואל תציקו." הורה לי ולרוני בפנים חמורות בזמן שהתלבש ליציאה.
שנינו התאפקנו לא לצחוק, והבטחנו להתנהג יפה ולא להפריע. רק סולי קלקל את האידיליה ושאל מי זו הבחורה הזו שדני מתכנן עליה?
"זהו, שאני עוד לא יודע." הודה דני, "ביומיים האחרונים קיבלתי הזמנות למסיבות סילבסטר מארבע בנות ועוד לא החלטתי במי לבחור."
"לך על הכי נחמדה." ייעץ לו סולי.
"הלילה ארוך, תעשה משמרות בין הכי שוות." צחק רוני.
"זה רעיון." אורו פניו של דני.
"שלא תעז." התערבתי ונעצתי מבט זועף בבן זוגי הוותיק, "תזכור דני, תפסת מרובה לא תפסת, לך על הבחורה שהכי מוצאת חן בעיניך ותתנצל יפה בפני האחרות."
"אבל מזו שהכי מוצאת חן בעיני לא יצא לי כלום חוץ מנשיקה." הסביר דני.
"נשיקה זה מספיק." אמרתי, "מה רע בנשיקה? מה עוד אתה רוצה?"
דני צחק ואמר לי לא לחפור, ורוני אמר לי שאני נעשה עוד יותר פולנייה לעת זקנה, הילד כבר בן שמונה עשרה הזכיר לי.
כן נכון, אני כל הזמן שוכח, בעיני דני הוא עדיין ילד למרות שכל הסימנים מראים אחרת וגם אני בגילו...
"אז מה קורה אתך ועם גבריאל סולי?" שאלתי אחרי שהילד הבטיח לא לשתות, והסתלק עם המכונית שלי, משאיר אחריו שובל של בושם.
"הוא מוצא חן בעיני." אמר סולי ועיניו התנוצצו בשמחה, "מאוד מוצא חן בעיני, ואני בטוח שגם הוא מרגיש אותו דבר, אבל אתה יודע איך זה, אף אחד לא מושלם." סולי נאנח, "תמיד יש בעיות." אמר ולא פירש.
"הוא בארון?"
"חלקית ו... טוב, אתה יודע איך זה, הוא קצת שרוט, כמו כל ההומואים, אבל בסדר, גם אני לא מושלם."
"אתה בחור נהדר סולי, אתה מציאה אמיתית, אל תסכים להתפשר, מגיע לך הכי טוב, אל תיתן לאף אחד להשפיל אותך ולזלזל בך."
סולי שב ונאנח ואמר שזה לא פשוט כל כך, והוא מתכוון לקחת את העניין עם גבי לאט, לא ללחוץ ולא להילחץ, ליהנות ממה שיש, ולא לדאוג ממה שאין. אחר כך אסף את הכוסות הריקות סידר את המטבח והלך לישון.
"סולי המסכן." נאנח רוני, "מגיע לו משהו טוב יותר מארוניסט קווקזי."
"אולי, אבל עובדה שדווקא הקווקזי הזה מוצא חן בעיניו והוא מוכן להתפשר על החסרונות שלו."
"אבל למה שהוא יתפשר? למה שהוא לא יחפש מישהו מוצלח יותר?"
"כי אין דבר כזה, גבר מושלם, כולם מגיעים קצת פגומים וצריך לעבוד עליהם ולהתאים אותם למה שאתה צריך."
"להתאים?" הביט בי רוני בחשדנות, "למה אתה מתכוון להתאים?"
"מה שאתה לא מבין רוני זה שרק באגדות מופיע פתאום נסיך קסם על סוס לבן, והופך את החיים למושלמים, אבל בחיים האמיתיים זה לא ככה, בחיים אתה פוגש לפעמים מישהו שאתה מזהה שיש לו פוטנציאל להפוך לבן זוג, אבל קודם צריך לעבוד עליו, צריך לטפח אותו, לעצב אותו, לתכנת ולאלף אותו עד שהוא יתאים לך, ואת זה לא רק אני אומר, אלא נשים, והן הרי המומחיות האמיתיות לגברים."
"איזה שטויות. מאיפה אתה ממציא את התיאוריות האלה? אותי אף אחד לא חינך ולא אילף." מחה רוני, "בטח שלא אתה."
"זה מה שאתה חושב, אבל בעצם..." לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצחוק, והוא התנפל עלי, הפיל אותי על המיטה ואחר כך נשכב עלי, וניסה להוכיח לי שהוא לא מאולף ולא מתוכנת, ואף אחד לא יגיד לו. אני מאחל לסולי שיצליח עם הקווקזי השרוט שלו כמו שאני הצלחתי עם הכושי הפראי שלי.
***
"אני לא מוכן להתפשר, למה שאני אתפשר? התפשרתי מספיק כשהייתי עם ארי, ואיתו לפחות הייתה לי סיבה, הילדים היו סיבה מספיק חשובה בשביל לשתוק ולבלוע את כל הצפרדעים שהוא האכיל אותי, אבל איזה סיבה יש לי להתפשר עכשיו?" התמרמר סולי.
"לא יודע, שמעתי שבזוגיות צריך תמיד להתפשר קצת אבל... תגיד, על מה בעצם אתה מדבר סולי? מה קורה אתך ועם גבי?"
"מה שקורה זה שהוא בא, מזיין והולך, ואני... אני תקוע פה ומחכה לו כמו אידיוט,
הנה, עכשיו אני חולה בשפעת, הילדים חולים, אני מסכן ומרגיש רע, ודואג לילדים אבל אין לי כוח לטפל בהם והוא..."
"אל תדאג לתאומים, הם בסדר גמור." נכנסתי לדבריו.
"אני יודע חמי, אבל בזכות מי הם בסדר? לא בזכותו, זה בטוח, וגם אני, מי מטפל בי ודואג לי? אתה, לא הוא, אבל כשהוא היה חולה, כשהוא שכב עם חום ולא היה לו כוח להכין לעצמו אפילו כוס תה מי טיפל בו? אני, השארתי את הילדים המסכנים האלה שאני בשבילם גם אבא וגם אימא והלכתי לטפל בזבל הזה שהדביק אותי, אבל עכשיו כשאני חולה..." סולי התרגש והתעצבן כל כך עד שהתחיל להשתעל, מנסה תוך כדי כך להמשיך ולטעון את טענותיו, ומרוב מאמץ לבשו פניו גוון סגול מדאיג.
"די, סולי, תרגיע, תנוח קצת." טפחתי על גבו, "מספיק לדבר, תנשום."
הוא נשם נשימה עמוקה אחת, ואחר כך עוד אחת, ורצה להמשיך לדבר, אבל שקד התפרץ לחדר והתלונן שאביב מציקה לו ואביב מחתה שלא נכון, שקד התחיל...
"הכל באשמת גבי." גנח סולי, ניסה לקום והתמוטט, חלש מכדי להתמודד גם עם השפעת וגם עם התאומים שהבריאו מהר יותר ממנו.
"אם גם אתה תחלה הלך עלינו חמי." אמר בקדרות אחרי שהתאומים נרגעו וחזרו לחדרם.
"זו רק שפעת סולי, אל תיסחף, וחוץ מזה כולם חולים בזמן האחרון, אני לא חושב שזו אשמתו של גבי שאתה חולה, וגם אם הוא הדביק אותך זה בטח לא היה בכוונה, אתה רוצה שאני אתקשר לברר מה נגמר איתו?
"לא, הוא לא מעניין אותי יותר." הזעיף סולי פנים, "ואל תשכח להגיד לו את זה." הורה לי.
התקשרתי לגבי שענה לי אחרי שכמעט התייאשתי מתשובה, ונשמע קצת מסטול, או אולי שיכור, לא ידעתי, בשני המקרים המבטא הזר שלו היה מתחזק ונעשה מודגש יותר, והוא היה חושב יותר מידי לפני כל משפט, מה שחייב את המשוחח איתו לגייס הרבה סבלנות.
אחרי שלושה ימים מתישים של טיפול בסולי ובילדים לא היה לי עודף מהמצרך הנדיר הזה. הייתי צריך להתמודד עם המצב שלהם לבד כי רוני שהה אצל הוריו, עוזר לאימו לטפל באביו שחלה בברונכיט. גם בעבודה כמעט כולם היו חולים, או טיפלו בבני משפחתם החולים. די היה בכמה ימים של חורף לגרום לי להתגעגע לקיץ. שום דבר לא עבד טוב בחורף, התנועה התנהלה בקושי, הכביסה לא התייבשה, כולם היו חולים או עמדו לחלות, היה קר כל הזמן, הגשם ירד בלי התחשבות גם בשבת וקלקל את סוף השבוע, היה בוץ בכל מקום, רגלי היו קפואות למרות הגרביים, ומצב רוחי היה ירוד. הדבר האחרון שהייתי צריך זה את הקיטורים של סולי.
התעלמתי ממחאותיו, הזכרתי לו שאני האח הגדול של גבי ומחובתי לדאוג לו והתקשרתי אליו. "מה קורה אתך גבי? מה שלומך? הבראת מהשפעת?"
"כן, אני בסדר, מה שלומכם? איך סולי והילדים?"
"חולים, ואני לבד אתם כי אנחל כבר עזב, ורוני אצל הוריו, אולי תבוא לבקר?"
"נראה, אני קצת עסוק." התחמק גבי, "תשמור על עצמך, דרישת שלום לסולי." הוסיף כלאחר יד, וניתק.
"מוזר, אני לא מבין מה עובר עליו, רבתם או משהו?" הבטתי בסולי בחשדנות, תוהה מה באמת קרה בין השניים.
"לא, הכל היה בסדר גמור, חשבתי ש... טוב, מה אפשר לעשות, עוד הומו שרוט אחד, הם כולם נכים רגשיים, אני פשוט מגנט ללוזרים שלא יודעים להתמודד עם זוגיות." הכריז סולי, ומשך את השמיכה מעל לראשו.
ליטפתי את ראשו המכוסה, אמרתי לו שינוח, אני אשכיב את הקטנים, ופניתי להתמודד עם המשימה המעייפת של השכבת שני גמדים נמרצים במיטותיהם.
אחרי שסיימתי הייתי גמור, התקלחתי והתמוטטתי במיטה בלי שאטרח אפילו להדליק את הטלוויזיה.
למחרת קפצתי אחרי העבודה לדירה של גבי. היה אצלו אור ובכל זאת הוא ניסה להעמיד פנים שהוא לא בבית, ופתח לי את הדלת רק אחרי שהתעקשתי לדפוק עליה שוב ושוב. היה ברור שהוא לא יצא מהבית כבר כמה ימים - הוא לא היה מגולח, הבית היה הפוך, המקרר ריק וגבי נראה כאילו לא החליף בגדים או התקלח מזה מספר ימים.
"מה קרה לך? אתה עוד חולה? אתה לא נראה טוב."
"אני בסדר, אני רק... מה שלום סולי?"
"מתגעגע אליך, מאוכזב ממך קצת, הכל היה בסדר ופתאום נעלמת לו."
"הייתי חולה."
"כן, גם הוא, הוא עדיין חולה, ואתה כבר בריא, למה אתה לא הולך לבקר אותו או לפחות מתקשר?" שאלתי ואחר כך עלה בדעתי שלהתנפל עליו בהאשמות זה לא רעיון טוב וניסיתי לרכך, "הוא חושב שנמאס לך ממנו." הסברתי קצת יותר בעדינות.
גבי השפיל מבט מבויש ואמר שזה לא ככה, בכלל לא נמאס לו, ההפך, אבל אולי עדיף... "יהיה לו יותר טוב לו בלעדי." העביר את כפו על זיפי זקנו.
"תן לו להחליט בקשר לזה, מה קורה אתך שאתה לא מגולח? ככה הלכת היום לעבודה?"
"לא וגם מחר אני לא אלך, אין לי יותר עבודה, פיטרו אותי, אני שוב מובטל. בגלל זה לא התקשרתי, מה הוא צריך אפס כמוני?"
"למה אתה מדבר ככה? אתה לא אפס גבי, וחוץ מזה מה יעזור לך אם תשב בבית ותרחם על עצמך? אתה צריך ללכת להירשם בלשכה, לחפש משהו חדש, אל תהיה סוציומט כזה," אחזתי בכתפו וטלטלתי אותו, "קדימה, תתקשר לסולי, תספר לו מה קרה ואל תשכח לבקש סליחה."
גבי משך בכתפיו בסרבנות, אבל לא התנגד להניח לי לחייג את המספר של סולי ולקח ממני את הטלפון שתקעתי בכפו. ברגע שסולי ענה קמתי והסתלקתי הביתה.
בבית מצאתי את סולי מחוץ למיטה, עומד במטבח ומבשל, חיוך זוהר על פניו.
"אני מרגיש כבר הרבה יותר טוב." בישר לי.
"איפה הילדים?"
"רוני לקח אותם לשחק קצת בגן השעשועים, סוף סוף הפסיק הגשם, שייהנו קצת מהשמש, אתה רעב?"
"קצת, יש מרק?"
"כן." זרח סולי, "מרק פטריות עם גריסים, ואני מבשל גם כדורי בשר. עוד מעט גבי מגיע לאכול אצלנו, ויכול להיות שהוא יישאר לישון. אתה יודע למה הוא לא התקשר כל השבוע?"
"אין לי מושג, למה?"
"כי פיטרו אותו והוא התבייש לספר לי, חשב שאני אזרוק אותו כי הוא מובטל, מה אתה אומר, איזה שרוט." צהל סולי משמחה.
"לגמרי שרוט, וגם מובטל, אולי באמת כדאי שתעיף אותו?"
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." נזף בי סולי, "מסכן שכמוהו, מאוד לא נעים לאבד את העבודה, אתה האח הגדול שלו, הוא צריך ממך עידוד ותמיכה."
"בסדר." הסכמתי, "אבל הוא צריך גם עבודה."
"נכון, ומזל שבמקרה אני יודע שמחפשים במועצה נהג בשביל ההסעות של מרכז היום לקשישים, רצוי אחד שמדבר רוסית, אני בטוח שגבי יהיה מושלם בשביל העבודה הזו, מה דעתך?"
"אפשר לנסות לשאול, זה בטח לא יזיק."
"כן, אני אתקשר מחר, אגב שמתי לב שרוני משתעל קצת, הוא גם התלונן שכואב לו הראש, יש לי הרגשה שגם הוא עומד להיות חולה."
"אני מקווה שאתה טועה, הוא חולה נורא ואיום, אין לו סבלנות להיות חולה, והוא גם שונא לקחת כדורים, נורא מעצבן להיות איתו כשהוא חולה, בפעם הקודמת שהייתה לו שפעת כמעט חנקתי אותו."
"אם הסתדרת עם הילדים אני בטוח שתסתדר גם איתו." סירב סולי להשתתף בצערי.
בינתיים רוני חזר עם הילדים, הם רצו והוא הלך אחריהם לאט, התלונן שהוא עייף מאוד ואין לו תיאבון, אכל בקושי קצת מרק, חייך קצרות אל גבי שהגיע בינתיים והסתלק למיטה.
"לך תטפל בו, אני אשאר עם סולי והילדים." הבטיח גבי והסתער בהנאה על האוכל שהכין סולי, "המרק הזה פשוט נהדר." הכריז, ופניו של סולי קרנו מרוב שמחה. שום דבר לא גרם לו יותר אושר ממראה גבר אוכל בתיאבון ומשבח את המאכלים שהוא בישל.
ירדתי לדירה שלנו ומצאתי את רוני רועד מתחת לשמיכה ומתלונן שקר לו. בדקתי ומצאתי שיש לו חום. הוא הסכים לבלוע אקמול רק אחרי שאיימתי עליו להחזיר אותו לאימא שלו, והרגיש כל כך רע עד שלא היה לו חשק לסקס. כל הלילה הוא השתעל, נאנח ורטן, התלונן שרע לו, ולא הניח לי לישון בשקט.
בבוקר פיהקתי מעל לקפה שלי, מבחין בקנאה שלסולי היה לילה טוב מאוד, הוא נראה שמח ומסופק, וגם גבי שישב לצידו נראה מעודד מאוד למרות שעדיין היה מובטל.
אני מקווה שרוני לא ידביק אותי בשפעת שלו, הוא לא רק חולה גרוע, הוא גם רע מאוד בטיפול באנשים חולים, ונדמה לי שבזמן הקרוב גם לסולי לא יהיה פנאי לטפל בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה