רוני אמנם לא התקשר, אבל התקשרו חברים אחרים, ולאט לאט טפטפו אלינו ידיעות מדאיגות מאוד שמילאו אותי חרדה. קודם כל התברר שהתאונה לא הייתה כלל באשמת רוני - הוא סך הכל התיישב במכונית של אחותו, ועוד לפני שהספיק לחגור את עצמו, או אפילו להפעיל אותה, מישהו שיצא ברוורס נתקע בו.
"רוני עף קדימה כל כך חזק עד שהראש שלו נתקע בשמשה והיא נשברה, הוא ישר התעלף ועד שהוציאו אותו משם הדם שלו נזל ולכלך את כל הדשבורד." סיפר לנו ליאור בהתלהבות. ראיתי איך חמי מתכווץ לשמע התיאור הגרפי המפורט הזה והאמת גם לי נעשה רע לשמוע על זה, אחרי הכול רוני היה פעם גם חבר שלי, פעם אפילו חשבתי שאני אוהב אותו.
ליאור המשיך לדבר בלי לשים לב מה הוא מעולל לנו, "אחותו וארוסתו ישבו מאחור, הן חטפו בעיקר מכות יבשות מהמושב שלפניהם, אבל בבית החולים אינה התחילה לדמם ואשפזו גם אותה. בסוף התברר שלרוני יש זעזוע מוח קל וגם עשו לו כמה תפרים במצח, מזל שאחותו יצאה רק בכמה סימנים כחולים אבל הקטע הוא שלמחרת עשו לאינה כמה בדיקות יותר רציניות וגם אולטרה סאונד ואז התברר שהיא כבר בתחילת הרביעי, ולא בחודש השני כמו שהיא אמרה כל הזמן."
"נו, אז מה, מה זה משנה?" שאל אנחל שהקשיב בנשימה עצורה לליאור ששמח לספר לו איך החבר הקודם של אינה שדבר קיומו לא היה ידוע עד כה לאיש צץ לפתע בבית החולים ואיך השניים ערכו סצנה נרגשת מאוד שנגעה ללב כל מי שהבין רוסית, והרגיזה מאוד את בני משפחתו של רוני שאמנם לא ידעו רוסית, אבל הבינו שאם כלתו לעתיד של רוני נופלת לזרועותיו החסונות של בחור בהיר וכחול עיניים ומתייפחת מרוב התרגשות יש דברים בגו.
"ממש טלנובלה." התרגש אנחל, ותקע מרפק בבוריס שפרץ בצחוק גדול ואמר שהגיע הזמן שמישהו ילמד את העיראקית המשוגעת של חמי לקח.
גם אני חשבתי שהסיפור די מצחיק, ואם לא חמי שנעץ בי מבט זועם הייתי בטח צוחק גם כן.
"אני בטוח שכל הסיפור הזה מנופח ומוגזם לגמרי." נזף חמי בליאור שלא היה ספק שהוא מוצא את כל המעשייה הזו מרתקת ופיקנטית מאוד, "מי סיפר לך את זה?"
"הבת דודה שלי, היא שמעה הכל מחברה שלה שהיא אחות במחלקת נשים, והחברות שלה שמבינות רוסית סיפרו לה ש..."
"די מספיק, זה לשון הרע ורכילות ליאור." הרעים חמי בקולו, "ואני לא מוכן לשמוע את זה יותר."
"פתאום נעשית דתי?" נעלב ליאור, "עוד מעט תזכיר לי שעכשיו אלול, חודש הסליחות והרחמים." הוסיף בלגלוג.
"ליאור, די!" כעס חמי, ואז נשמע פתאום צלצול בדלת, ועוד לפני שהספקנו לפתוח דני נכנס, נראה רציני וחמור סבר ביותר.
"מנחם, אני חייב לדבר אתך מיד, זה ממש דחוף." אמר, הזיז מדרכו את התאומים שניסו לקפוץ עליו, הבטיח להם שעוד מעט הוא ייקח אותם לנסוע באופניים, והסתגר עם חמי בחדר השינה.
החלפנו מבטים וכולנו ידענו שאם לא הילדים - שהיינו אמורים לתת להם דוגמא חינוכית - היינו נצמדים לדלת ומנסים להקשיב. אחרי כמה דקות מתוחות עצבי נמרטו כל כך עד שכמעט התפרצתי לחדר בלי רשות, אבל אז הנייד של חמי צלצל פתאום ובוריס הרים אותו וענה.
"נו, די, מספיק." אמר אחרי שהקשיב מספר שניות, והוסיף מילות הרגעה וניחומים, אומר שלא נורא, ודברים כאלה קורים, ועדיף שזה קרה עכשיו, לפני החתונה, ולא אחריה, והעיקר שכולנו בריאים, ובטח, אין בעיה, הוא כאן, ולתימהוני הגיש לי את הטלפון.
"סולי." אמר רוני, "מה שלומך?"
"לא משהו, רק עכשיו התאוששנו מאיזה וירוס נבזי שהשכיב את כולנו ליום וחצי, אבל שמעתי שהמצב שלך יותר גרוע."
"אני בסדר, סתם כמה שריטות, הבעיה היא החתונה... הכל התפוצץ, ההורים שלי שבורים לגמרי..." הוא נאנח, "לפחות אינה והתינוק בסדר."
"זה התינוק שלך?"
"לא, של החבר הקודם שלה. היא התלבשה עלי כדי להרגיז אותו או משהו." הוא הצטחק קלות, "סידרה אותי טוב, המספרית הזו, שיהיה לה לבריאות."
"אבל מה עם האולם והשמלה והכל?"
"לא יודע, אולי היא תתחתן בכל זאת, אבל לא איתי, זה בטוח."
"טוב, מילא, יש עוד בחורות."
"כן, יש המון, אבל..."
"אל תחשוב על זה אפילו כושי, הוא איתי עכשיו."
"אני יודע סולי, אני יכול לקפוץ אליכם?"
"למה?"
"כדי לצאת קצת מהבית, ההורים שלי משגעים אותי, אימא שלי בוכה כל הזמן, ואבא לא מפסיק להתפלל, זה מטריף אותי, אני רק רוצה להתאוורר קצת."
"אז תתאוורר, אתה לא צריך לבקש רשות ממני."
"סולי, אל תהיה כזה, אני יודע שהסיפור עם חמי נגמר, אני סתם רוצה להגיד לו שלום."
"וסליחה."
"כן, גם סליחה."
"אתה מניאק כושי, אתה יודע את זה?"
"אני יודע."
"טוב, יאללה, בוא."
"תודה סולי."
סיימתי את השיחה, החזרתי לחמי את הנייד שלו והלכתי לאפות פאי לימון שיהיה לנו במה לכבד את האורח. עד שגמרתי לאפות ולהכין גם עוגת גבינה קרה עם שוקולד, ועוד קנקן של לימונענע רוני הגיע. בינתיים דני שכנע את הקטנים שבמקום לנסוע באופנים בחום הזה עדיף לשבת במזגן, בחדר המשחקים שלהם, ולבנות טירת לגו. ליאור, אנחל ובוריס ישבו מולם על הספה, שתו בירה ונתנו עצות מטופשות, וחמי הסתובב חסר מנוחה, מעמיד פנים שהוא מסדר את הבית ועוזר לי.
רוני צלצל בנימוס בפעמון הדלת והמתין עד שחמי פתח לו, ורק אז נכנס, תחבושת לבנה מרשימה על מצחו, והבעת ענווה על פניו. רק אני שמתי לב שעל שכמו היה תלוי התרמיל הישן שלו, תרמיל כחול עם רוכסנים לבנים שזכרתי עוד ממלחמת לבנון השנייה. הוא השאיר אותו בכניסה, חבוי מאחורי עציץ הפיקוס שדודה אמה תקעה שם, ונדמה לי שאני היחיד ששם לב אליו.
השאר התקבצו סביבו כאילו היה גיבור מלחמה עטור מדליות ששב מהקרב, שאלו מה שלומו, ודרשו שיספר להם בפרטי פרטים על התאונה ועל כל האירועים המרעישים שאירעו בעקבותיה.
רוני שתמיד פרח בתוך קהל סיפר הכל בצורה מבדחת, מגייס את חוש ההומור שלו כדי לרכך את תיאור פרטי האירועים המביכים שהביאו לביטול החתונה. איכשהו הוא יצר מכל הברוך המגעיל הזה מין קומדיה רומנטית משעשעת שכל גיבוריה סיימו אותה מרוצים וחייכנים.
"כנראה שבסוף תהיה חתונה והכל יהיה בסדר, אבל עם חתן שיתאים לתינוק שעוד לא נולד." סיים את הסיפור בצחוק גדול, מתעלם בשלווה מכל הסיפור המכוער שקדם לחתונה שלא הייתה.
ראיתי איך חמי מביט בו מוקסם, צוחק מהבדיחות שלו, וליבי נחמץ מצער. "אולי תישאר לאכול איתנו ארוחת ערב?" הצעתי לרוני, "בימי שישי אנחנו עושים ארוחה חגיגית."
רוני הסכים, ובעוד אני ואנחל עורכים את השולחן ומחממים את האוכל הוא וחמי עשו לקטנים אמבטיה. שמעתי אותם שרים להם שירים ומצחיקים אותם, והלב כאב לי. חמי נשמע כל כך מאושר...
"יהיה בסדר סולי, אל תהיה עצוב." ניסה אנחל החביב לנחם אותי, חייכתי ואמרתי לו שאני לא עצוב, אבל שנינו ידענו שאני משקר.
אחרי האוכל ליאור ואנחל יצאו לראות סרט, בוריס הסתלק לדירה שלו ואני אמרתי שאני עייף נורא ואני רוצה ללכת לישון.
"אכפת לך אם רוני יישאר לישון פה הלילה?" שאל חמי שעזר לי לסדר את הכלים במדיח.
"אין בעיות, לא חסר לנו מקום, אתה יכול לסדר לו מיטה בדירה למטה, ומצידי אתה יכול להצטרף אליו, אין לי בעיה." אמרתי ביובש.
חמי טרק את דלת המדיח, תפס אותי בכתפיים והדביק אותי לדלת המקרר, "לא." אמר, מקרב את פניו לפני ככה שהאפים שלנו כמעט התנגשו, ואז נישק אותי חזק על הפה, אמר לי שהוא איתי עכשיו, ואם אני לא רוצה אותו הוא ילך לישון על הספה, אבל אין מצב שהוא יחזור לישון עם האקס שלו. "אני מעדיף לישון עם הכלב ולא איתו." אמר בתקיפות.
"אבל..."
"שום אבל, הבחורה הזו התחמקה לו ברגע האחרון, אבל שנינו מכירים אותו, בעתיד יהיו עוד בחורות, ובחורים, ועוד בגידות... אני אוהב אותו, אבל היה לי מספיק ממנו, אני רוצה אותך."
"באמת?"
"כן, באמת." הוא נישק אותי שוב, אמר לי ללכת לישון כי אני נראה הרוג, והסתלק לסדר לרוני מיטה בדירה למטה, בחדר שמול חדרו של אנחל.
שכבתי במיטה, מזפזפ בקוצר רוח, לא מסוגל להתרכז בשום דבר, אומר לעצמי שהוא בטח לא יחזור, שאני סתם משלה את עצמי, אבל הוא כן חזר, כיבה את המזגן, הדליק מאוורר, אמר לי שרוני יישאר אצלנו עוד כמה ימים לפני שהוא יחזור לבסיס שלו באילת, התהפך על בטנו, חיבק את הכרית ונרדם.
***
ישבתי במטבח החשוך והבטתי החוצה, רוני וחמי ישבו בגינה על הנדנדה - מן מיטה מתנדנדת - רוני עישן ודיבר בהתלהבות, מניע את ידיו בתנועות רבות הבעה, נוגע מידי פעם בברכו של חמי, כנראה כדי להדגיש רעיון זה או אחר. חמי הקשיב לו בשתיקה, מניד בראשו מידי פעם, מביט בפניו של רוני במבט מוקסם.
לפתע הוא לכד את פרק ידו בכפו הגדולה, לקח לו את הסיגריה וכיבה אותה על הקרקע. רוני צחק וניסה לשלוף סיגריה אחרת, היה מאבק קל שהסתיים בכניעתו של רוני. הוא ויתר על העישון, אבל הם המשיכו לשבת קרובים זה לזה, ידו של חמי אוחזת בזרועו של רוני, מביטים זה בזה, ברכיהם נוגעות, מחייכים אחד אל השני.
"זה לא מפריע לך?" שאל אנחל שהחליק חרש למטבח אחרי שהצליח להרדים את התאומים המותשים מחום ונעמד לצידי, מביט בחלון בלי שיטרח להדליק את האור.
משכתי בכתפי וחזרתי על מה שחמי אמר לי רק אתמול, "הוא עדיין אוהב אותו, אבל הוא מעדיף להיות נזיר ולא לחזור להיות איתו."
"זה מה שהוא אמר? לא יודע, אני במקומך הייתי דואג."
"די אנחל, הם חברים טובים, הם היו יחד המון זמן, ברור שעדיין יש להם רגש אחד לשני, אבל זה לא אומר כלום."
"אם אתה אומר..." מלמל אנחל בספקנות, ושאל את מי מהם הכרתי קודם.
"את רוני, האמת שדי נדלקתי עליו עד שהבנתי שהוא סתם משתעשע אבל הוא אוהב רק את חמי, ואחרי שפגשתי את חמי גם הבנתי למה, ואז ירד לי ממנו."
"אז עכשיו אתה עם חמי?" תהה אנחל.
"כן, אני חושב, לא יודע אנחל, אני כבר לא יודע כלום. כנראה שאימא שלי צודקת, גברים הם כמו אוטובוס, באים והולכים."
"אם גברים הם כמו אוטובוסים אז נשים הן כמו תחנת אוטובוס?" גיחך אנחל שהדימוי של אימא הצחיק אותו.
"כנראה." חייכתי אליו חזרה, והדלקתי את האור. החלון האפיל ויותר לא ראיתי את חמי ואת רוני.
"אז מה עם הומואים? מה הם?" המשיך אנחל למתוח את הדימוי המוטורי השחוק.
"מוניות?" שיערתי ושנינו צחקנו.
"לא, הם כמו המכוניות המצחיקות האלה בלונה פרק שמתנגשות כל הזמן אחת בשנייה."
"כן, בדיוק." הסכמתי, ואז נזכרתי שכבר המון זמן לא דיברתי עם אימא ופתאום נעשיתי עצוב. התקשרתי אליה, דיברתי קצת איתה וקצת עם דודה שלי ועם אחותי הגדולה, סיפרתי להן על כל מיני דברים מצחיקים שהתאומים אמרו ועשו, הבטחתי לשלוח תמונות חדשות ואחר כך הלכתי להתקלח.
רק במקלחת, מתחת לזרם המים, חשתי מעט קצת הקלה מעומס החום הנוראי שהעיק עלי מהבוקר. החזאים אמרו שהיום היה פחות חם, אבל אני לא הרגשתי בזה. היה לי חם ומעייף, והחלטתי שהלילה אני הולך לישון מוקדם ומניח לעולם להסתדר בלעדי.
תענוג לעמוד ערום ולח מול המאוורר, ולהניח לרוח לקרר את עורי הלוהט. כיוונתי את המאוורר על המיטה, נשכבתי עליה ופרשתי ידיים ורגלים, ונהניתי מהרוח שציננה אותי. כמעט שנרדמתי כשאנחל התגנב פתאום לחדר, התיישב על המיטה והעיר אותי. "זוז קצת." לחש, "תעשה לי מקום."
"מה אתה עושה פה? אין לך חדר משלך?"
"הם רואים סרט בחדר של גברת אמה, הרעש מפריע לי." התמתח אנחל על המיטה לצידי ופיהק, "סרט גועלי עם מכות ואלימות." הוסיף בסלידה.
"מי זה הם?" התפלאתי.
"חמי ורוני, הם צוחקים כל הזמן. למה אתה לא יושב איתם?"
"לא בא לי, אני עייף, וחוץ מזה לא הזמינו אותי, התקבלת כבר ללימודים אנחל?"
"לא יודע, אני מחכה לתשובה, אני מקווה שכן."
"גם אני. אם תתקבל תלמד בחיפה?"
"כן, בבני ציון, יהיה לי פחות זמן לעזור עם הילדים."
"לא נורא, נסתדר. רוצה לראות טלוויזיה?"
"כן." הוא הדליק, ונתקע על סרט שסיפר על קורותיה של זמרת בלוז אחת... היא שרה מדהים, ולמרות שלא ממש עקבתי נהניתי להקשיב בעיניים עצומות לפס הקול העגמומי של הסרט שתאם את מצב רוחי המדוכדך.
"הכל יסתדר אחרי שרוני ייסע." החליק אנחל יד קטנה וחמימה על זרועי.
"כן, אולי." אמרתי בלי שהאמנתי לזה באמת.
"חמי בן אדם טוב, והוא אוהב אותך. רואים את זה לפי איך שהוא מסתכל עליך." ניסה אנחל לעודד אותי, למרות שהבחנתי שעיקר תשומת ליבו הייתה נתונה לסרט.
"אולי הוא אוהב אותי, אבל את רוני הוא צריך, גם אני רוצה מישהו שיצטרך אותי, שאני אהיה בשבילו הכי חשוב בעולם." הסברתי לאנחל שהנהן בפיזור נפש ולא ממש הקשיב כי היה עסוק במר גורלה של גיבורת הסרט שנעשתה מכורה לסמים, סבלה מגברים אלימים שהציקו לה, ובכל זאת לא הפסיקה לשיר.
שכבתי בשקט, מקשיב לקולה המדהים של הבחורה הכושית היפה שגילמה את הזמרת. היא שרה שירי בלוז ישנים, מקוננת על אהבה ובדידות, שערה צבוע בלונד, פניה מאופרות בכבדות, שמלותיה הדוקות וצבעוניות ובעלות מחשוף נדיב וגורלה מר ונמהר.
האזנתי בהנאה לפס הקול נוטף הרגש של הסרט וריחמתי על עצמי עד שהדלת נפתחה כדי סדק, ופניו הקטנים והמודאגים של שקד הופיעו בפתח. חרש חרש, פוסע על בהונותיו, הוא התגנב פנימה, טיפס בזהירות על המיטה ונשכב ביני לבין אנחל שבדיוק כמוני העמיד פנים שהוא לא שם לב לפולש הקטן. בעקבותיו הזדחלה גם אביב לחדר וטיפסה על המיטה, מצחקקת.
"למה הם מרביצים מכות?" שאל פתאום שקד שהביט במה שהתחולל על מסך הטלוויזיה, ואנחל נבהל ואמר שזה סתם סרט טיפשי, הם לא באמת מרביצים מכות, הכל בכאילו הסביר לילד, ונחפז לכבות את הטלוויזיה. "ועכשיו הולכים לישון." הכרזתי.
הילדים סירבו, מנומנמים, אבל נכנעו כשהבטחתי לשאת אותם לחדרם על גבי ולספר עוד סיפור. עד שחזרתי למיטתי אנחל נעלם, וחמי ישב וכתב משהו במהירות במחשב שלו.
"איפה אנחל?" התפלאתי.
"הלך לישון." כיבה חמי את המחשב, "הוא לא כל כך רצה ללכת, אבל הכרחתי אותו. למה הוא בא בכלל לחדר שלנו?"
"כי אתה ורוני ראיתם סרט בקולי קולות וזה הפריע לו."
חמי מלמל בזעף משהו שנשמע כמו - סתם תירוצים - הניח רגל כבדה וחמה על ירכי ונרדם, וכמה דקות אחר כך גם אני נרדמתי.
למחרת בבוקר מצאנו פתק גדול צמוד לדלת המקרר. רוני כתב שם בכתב ידו הזוויתי הבלתי קריא - תודה רבה ולהתראות! - והוסיף ציור של פרח.
"הוא יצא מוקדם לשדה דוב כדי לתפוס את הטיסה לאילת." סיפר אנחל, והוסיף שהוא כבר סידר את החדר שרוני ישן בו, ואפילו שטף רצפה, ובכל זאת הלכתי לבדוק שהכל בסדר, ונרגעתי רק אחרי שראיתי שהתרמיל הכחול עם הרוכסנים הלבנים נעלם.
רוני הלך אבל רוחו המשיכה לרחף מעלינו. חמי לא ממש ניסה להסתיר שהם משוחחים ומעדכנים זה את זה, מידי פעם הוא אפילו מסר לי ד"ש ממנו.
ניסיתי להגיב בשוויון נפש, לחייך ולמסור ד"ש בחזרה, אבל לא עשיתי שום ניסיון לשוחח איתו, חששתי שלא אצליח להסתיר ממנו כמה מרגיז אותי שרוני שומר על קשר עם חמי למרות שהוא יודע היטב שהוא איתי עכשיו.
גם חמי עצבן אותי, איכשהו, למרות שחיינו יחד, ישנו יחד, ומידי פעם גם היה סקס, הוא הצליח לשמור על מרחק מנומס ממני. גרנו באותו בית, אבל גם כשהוא ישב ממש לידי, צופה איתי בטלוויזיה, או כותב משהו במחשב שלו, הרגשתי הרבה פעמים בודד.
"אני לא מבין את זה." שפכתי את ליבי בפני אנחל, "אנחנו מסתדרים מצוין, הסקס מעולה, והוא באמת בחור מקסים, מנומס ומתחשב, וממש נהדר עם התאומים, אבל בכל זאת... אני לא יודע... הוא יושב לידי, ממש צמוד אלי, אפילו מלטף, ובכל זאת הראש שלו נמצא במקום אחר."
"אולי הוא חושב על הסיפורים שהוא כותב?" שיער אנחל, "למה אתם לא רבים אף פעם?"
"על מה יש לי לריב איתו? הוא עושה הכל כמו שצריך, אבל..." עצרתי בלי לדעת איך להשלים את המשפט.
"אבל מה?" שאל אנחל בפליאה.
"לא יודע, הוא פשוט נורא מרוחק, אני לא מרגיש שאכפת לו ממני, יש לי הרגשה שאם אני אגיד לו שנמאס לי, ושאני מבקש שהוא ילך הוא אפילו לא ישאל למה, ובטח שלא ייקח ללב, פשוט יקום ויסתלק."
"לאן הוא יכול ללכת?" נבהל אנחל שהבין את דברי כפשוטם, "בבקשה סולי, אתה לא יכול סתם לזרוק אותו מהבית, איך נסתדר בלעדיו? והתאומים ממש אוהבים אותו. אולי תדבר איתו? תסביר לו איך אתה מרגיש."
"אני אנסה, אבל אני לא טוב בהסברים, אין לי מילה רעה להגיד עליו, אני מרגיש שחסר לי משהו אבל אין לי מושג מה."
"תגיד לו מה שאמרת לי, שעצוב לך כי אתם לא רבים אף פעם." הורה לי אנחל.
"אני אמרתי את זה? מה פתאום? לא זה מה שאמרתי, אמרתי שאני מרגיש שאנחנו יותר חברים ושותפים לדירה מאשר בני זוג."
"לזה התכוונתי." קצרה רוחו של אנחל, "אתה עצוב ומתגעגע אליו בגלל שאתם אף פעם לא רבים."
"אבל לריב זה רע, ואיך אני יכול להתגעגע לבן אדם שגר איתי וישן איתי כל לילה?"
"עובדה שככה אתה מרגיש, ולריב זה לא רע, רבים רק עם אנשים שאכפת מהם. רבים ועושים סצנות, וצועקים, ויש כאלה שאפילו מרביצים."
"נראה לך שאני ארביץ לחמי?" צחקתי, "הוא יגמור עלי."
אנחל משך בכתפיו כאילו נואש מקוצר הבנתי ואמר בפשטות שאם הוא לא גמר על רוני הוא בטח לא יגמור עלי.
"נכון עם רוני הוא רב המון." נזכרתי, "ולפעמים הם גם הלכו מכות, סוג של, כי זה תמיד נגמר בסקס." נזכרתי שרוני הופיע פעם בבסיס עם סימנים שחורים על פרקי ידיו, ומה שנראה כמו נשיכה על כתפו, וכששאלתי מה קרה הוא רק צחק וקרץ, אבל אני לא כזה, אני לא מרים ידיים, ולא מתפרע כשאני כועס, ואני בטח לא קריזיונר כמו רוני, הוא היה כושי מניאק, לי יש אופי אשכנזי רגוע ו...
בערב, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון וישבנו לצפות בחדשות שאלתי את חמי מה שלום רוני, ואיך הוא מרגיש באילת, ומה חדש אצלו?
חמי בחן אותי בפליאה, "למה אתה שואל? אתה מתגעגע אליו פתאום?"
"האמת שכן, משעמם קצת בלעדיו, הוא כושי משוגע, אבל הוא יודע לעשות שמח, וכן, אני קצת מתגעגע, וקצת דואג לו."
"חשבתי שאתה כועס עליו, תמיד כשמסרתי לך ד"ש ממנו עשית פרצוף חמוץ."
"לא נכון," שיקרתי, "למה שאני אכעס עליו? כי הוא האקס שלך? לכל אחד יש אקסים, גם לי, ואל תשכח חמי שהכרתי אותו עוד לפני שהכרתי אותך, ושפעם היינו חברים טובים."
"ובעיקר יזיזים." הוסיף חמי בעוקצנות.
"כן, נכון." הסכמתי, ונזכרתי בפעמים הראשונות שלי עם רוני, ואיזה מדהים הוא היה... אחרי שהבנתי שהוא טוב יותר בהתחלות ובסטוצים, וגרוע בתחזוק יחסים, ירד לי ממנו אבל...
"מה הוא מתכוון לעשות בחגים? הוא יישאר באילת?"
"לא, מה פתאום? הוא חוזר כבר בסוף שבוע הבא לצפון לעשות את ראש השנה אצל הוריו, ואם יאשרו לו הוא יהיה אצלם עד יום כיפור."
"ואתם תיפגשו?"
"לא יודע, למה אתה שואל? יפריע לך אם ניפגש?"
"תלוי."
"מה שתלוי מתייבש ונופל." ענה לי חמי תשובה מרגיזה, ופתאום היו לי דמעות בעיניים.
"מה קרה סולי?" הניח חמי יד חמה על ברכי, "מה הבעיה?"
"כלום." עניתי בסרבנות והסתלקתי למיטה עוד לפני שהשמיעו את התחזית, נמאס לי לשמוע שוב שגם מחר יהיה חום נוראי, הרי זה ברור מאליו, באוגוסט תמיד חם ולח, וחמי תמיד יאהב את רוני, ידאג לו, יריב איתו, ויתרגז רק עליו, לא עלי.
אחרי החדשות חמי נשאר עוד קצת בסלון, ולפי הצלילים הקטועים שהשמיע הנייד שלו ידעתי שהוא שולח למישהו מסרון. אחר כך הוא הלך למטבח ופרק את הכלים הנקיים מהמדיח - ארי מעולם לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה, אבל חמי היה שונה. הוא בטח גם ניגב את השיש ואת השולחן, ואם היה צורך הוא לא היה מתעצל ומעביר סמרטוט על הרצפה... איך אפשר לריב עם בן אדם מסודר, נקי והגון כל כך? אי אפשר.
אחרי ששמעתי אותו מכבה את האור הנייד שלו צלצל פתאום, ולפני שהוא ענה הוא יצא איתו למרפסת הכניסה. הוא דיבר בקול שקט, מבודח משהו, ולמרות שלא שמעתי מה הוא אמר הייתי בטוח, על פי נימת דבריו הרכה והשמחה, שהוא מדבר עם רוני.
הוא שלח לו מסרון הבנתי פתאום, וביקש שרוני יתקשר אליו כי הוא חושב שאני כבר ישן. השיחה לא הייתה ארוכה, חמי לא אהב לדבר בטלפון ואף פעם לא האריך בשיחות, ומיד אחר כך הוא נכנס לחדר השינה, התפשט בשקט, בלי להדליק את האור, התקלח, צחצח שיניים והחליק חרש למיטה.
"נו, מה שלום האקס שלך?" הפתעתי אותו.
"חשבתי שאתה ישן."
"לא ישנתי, שמעתי הכל."
"כל מה?"
"כל השיחה שלכם, מה חדש אצלו? הוא חוזר הביתה לחגים?"
"כן."
"ותיפגשו?"
חמי נאנח והדליק את האור הקטן, "מה הבעיה סולי? מפריע לך שאני עדיין בקשר איתו? אתה רוצה שאני אפסיק לדבר איתו בטלפון, שאני לא אפגש איתו יותר?"
"לא אמרתי את זה." התגוננתי, מרגיש פתאום קטנוני ומטופש.
"לא, לא אמרת." הסכים חמי, "אבל יש לי הרגשה שאתה מוטרד בגללו."
"אני לא מוטרד בגללו אלא בגללנו, אני מרגיש ש... אני לא מרגיש שאנחנו באמת זוג חמי, לא כמו שהיית עם רוני."
"למה אתה מתכוון לא כמו עם רוני? איתו היו תמיד בלגנים ומריבות וסצנות, חמש שנים אכלתי ממנו קש, לא הגיע הזמן שאני אנוח קצת?"
"אז זה מה שאני בשבילך? תחנת התרעננות?"
"סולי." הניח חמי יד מרגיעה על חזי, אבל זה היה מאוחר מידי, נכנסתי לתנופה והמשכתי לשעוט קדימה במלוא המרץ, "יכול להיות שאתה מרוצה ממה שקורה בינינו, שנוח לך לנוח אצלי קצת, אבל אני לא תחנת התרעננות, ולא מגרש חנייה, אני אוהב אותך בכל הלב ואתה... אתה..."
"מה אני? מה עשיתי לא טוב?" שאל חמי, ממשיך לדבר בקול רגוע, בלי להתרגז ובלי להיות מוטרד מההתפרצות שלי.
"אתה לא רב איתי אף פעם, מאז שאנחנו יחד לא רבנו אפילו פעם אחת." הטחתי בו, והדפתי אותו מעלי.
"אבל על מה יש לנו לריב סולי?" התפלא חמי, "אנחנו מסתדרים כל כך טוב יחד, חשבתי שאתה אוהב את זה ככה."
"אז טעית!" צעקתי, וניסיתי לתת לו אגרוף. הייתי איטי מידי, ועוד לפני שנגעתי בו הוא תפס בזריזות את פרק ידי, ובעודו אוחז בו רכן מעלי ונישק את פי.
"תעזוב אותי." ניסיתי לדחוף אותו מעלי, בלי הצלחה כמובן, הוא היה כבד וחזק יותר ממני, ולא באמת רציתי שהוא יעזוב אותי, רציתי שהוא יחזיק אותי, ויאהב אותי, ויתרגז ויריב איתי, וידרוש הסברים, ואפילו ייעלב. זה לא קרה, הוא החזיק אותי בעדינות, שב ונישק אותי, ואחר כך הפך אותי על בטני, נשכב עלי ושאל בעדינות, כאילו הייתי ילד נרגז, מה אני רוצה שנעשה עכשיו?
"למה אתה טיפש כזה? אני רוצה שלא תשאל כל הזמן, שתעשה מה שאתה רוצה." אמרתי בכעס, וניסיתי לבעוט בו. הוא צחק שוב צחוק שקט וסקסי, אמר לי שאני פסיכי קטן ודפוק, ומשך מעלי את המכנס המרופט ששימש אותי כפיז'מה, נישק את עורפי נשיקה חזקה ומכאיבה, אמר לי לא לזוז או שאני אחטוף, וקם.
"לאן אתה הולך?" נבהלתי והתרוממתי למחצה, הזין שלי כבר עמד וחשתי את הדופק פועם בעורקי, ופתאום הוא הולך.
"אני נועל את הדלת למקרה שהילדים..." חמי נעל וחזר למיטה, שיטח אותי תחתיו בכוח, אבל בזהירות, נזף בי כי זזתי ואמר שמגיע לי עונש, ואחר כך העניש אותי עם הזין היפה והקשה שלו, אוחז את פרקי ידי בכוח מעל לראשי, מנשק את כתפי ועורפי ואפילו נושך אותן מעט. בגלל החום והעייפות לא הזדיינו כבר כמה ימים, ולכן שנינו גמרנו די מהר. אני קודם - הוא תמיד התאפק וחיכה לי - ומיד אחר כך חמי. הוא נאנח ורעד, ואחר כך התמוטט לצידי, עייף ומתנשם.
עד עכשיו הוא תמיד היה עדין ומתחשב, בסדר כזה, לא שסבלתי, אבל הסקס אף פעם לא היה חזק ומסעיר כמו עכשיו, וזה מה שאמרתי לו, ואפילו הוספתי תודה ונשיקה על כתפו הלחה מזיעה.
"בבקשה." אמר חמי בנימוס מעצבן, וצחק חרש כשבעטתי בקרסולו, ואחר כך אמר לי שהבעיה עם סקס מהסוג הזה היא שמתרגלים אליו מהר מאוד, וכל פעם רוצים עוד קצת, ועוד קצת, ובסוף מאבדים שליטה ועלולים להיגרם נזקים.
"אני סומך עליך שתשמור עלי." אמרתי והתרפקתי עליו קצת, מרגיש מרוצה ושמח כמו שלא הרגשתי כבר מזמן.
"כן, אני יודע, כולם סומכים עלי משום מה, אני באמת לא מבין למה." רטן חמי בקול קודר.
"כי אתה כזה." הסברתי לו, ולפני שנרדמתי ביקשתי ממנו שידבר עם רוני ויזמין אותו אלינו לחג, וימסור לו שגם אני מתגעגע אליו והייתי שמח לראות אותו, או לפחות לדבר איתו בטלפון.
"אני אמסור." הבטיח חמי, שילב את רגלי ברגליו, משך עלינו את הפיקה, אמר שאין לו מושג איך היינו שורדים בלי המזגן, ונרדם.
למחרת בבוקר כשעמדתי מול הראי והתגלחתי גיליתי שיש כתמים כהים על פרקי ידי, וסימן נשיכה על כתפי.
***
"איזה יופי, יש לנו ארבע ימי חופש במחיר של שניים." שמח חמי אחרי שהעביר את הדף בלוח השנה מאוגוסט האיום לספטמבר שהיה אמור להיות פחות חם.
"חופש, הצחקת אותי, מה שיש לנו זה ארבעה ימים נטולי גן ושני תאומים קטנים והיפראקטיביים שנצטרך לשעשע במשך ארבע ימים ארוכים חמים בלי אף גן שיעזור לנו." החמצתי פנים.
"אל תקרא להם היפראקטיביים." נעלב חמי בשמם של שקד ואביב, "הם ילדים נהדרים." הכריז, וחייך אל השניים שחייכו אליו חזרה, מתעלמים ממני, בצדק מן הסתם.
"זה לא שאני לא אוהב אותם." התגוננתי אחר כך, כשהוא קרא אותי לסדר אחרי שהילדים הלכו לישון, ואמר שאני צריך להיות יותר זהיר כשאני מדבר לידם כי הם רק ילדים, והם עלולים לא להבין ולקבל תסביכים או משהו, "אבל אני כל כך עייף, החופש הגדול נורא ארוך, וכל כך חם... אני פשוט מותש."
"אני יודע סולי, אני מבין, לכולנו חם, אבל סך הכל הם באמת ילדים טובים, ויש שלושה אנשים מבוגרים שמטפלים בהם, וגם דני נמצא פה המון ועוזר. מה הבעיה? נמאס לך מהם? ממני? מהחיים?"
"לא יודע, ממך בטח לא, וגם מהם לא, אבל אני... אני חושב שאני פשוט משועמם, כל יום הוא בדיוק כמו הקודם, שגרה כזו. אני יודע שזה טוב לילדים, אבל אתה יודע כמה זמן לא יצאתי סתם לבלות? לא עשיתי משהו ספונטני? כל הקיץ הייתי תקוע בבית, נמאס לי, אני רוצה לבלות קצת."
"אני מבין." אמר חמי, מודאג, "אבל תסכים איתי שזה לא לעניין שנצא לרקוד כל הלילה באיזה מועדון לילה או משהו כי..."
"אני לא רוצה לצאת לרקוד, בלילה אני מעדיף לישון, אבל בא לי לטייל קצת, לראות מקומות חדשים, לעשות משהו כייפי ותרבותי."
"זה לא אוקסימורון?" גיחך אנחל שהקשיב בשקט לשיחה שלנו – בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את הביטוי הזה.
"לא, בטח שלא." נענה חמי לאתגר, והתיישב מול המחשב, והפעם לא כדי להמציא טלנובלות מופרכות שאיש לא טורח לקרוא אלא בשביל לחפש לנו את הבילוי האולטימטיבי לחג, משהו שיעסיק אותנו ואת הילדים בצורה תרבותית שתעשיר את עולמם ותפטור אותנו מהצורך למצוא להם תעסוקה יום אחרי יום, ואחר כך גם בשבת.
אחרי סיעור מוחות משותף ומאמץ להתחשב בטעמם וברצונם של כל בני הבית הוחלט שביום הראשון לחופש ניסע לתל אביב, למתחם התחנה, מקום שחמי קרא עליו ניסים ונפלאות, ושם נראה קרונות רכבת ותערוכת תמונות של התחנה משנים עברו, ואחר כך נלך לאוהל שבו נלמד על חייה הקסומים של הדבורה המדברית, ונצפה במופע אור קולי ונהנה מהפעלה יצירתית וערכית לילדים.
למחרת ניסע לחוף דור, נרחץ בים ונעשה שם פיקניק, יום אחר כך ניסע לטייל בבית לחם הגלילית, נראה בתים של טמפלרים, נפסע בשביל החלב, ואם נספיק נעצור בחוות התבלינים שיש בה מבוך תירס בשביל ילדים.
ביצענו את התוכנית בקפדנות, ניצלנו כל רגע פנוי, הפעלנו את הילדים בצורה חינוכית ותרבותית, וסיימנו את חופשת ראש השנה מותשים ורצוצים, ובמקרה שלי ושל חמי גם קצת חרוכים מהבילוי בים, אבל העיקר שהילדים ואנחל היו מאושרים.
בדרך מחוות התבלינים הייתי כל כך עייף עד שנרדמתי במכונית, מחזיק בחיקי את פנדי - דוב הפנדה המרוט של אביב שפקדה עלי לשמור עליו בשבילה (ככל שהיא מתבגרת הילדה הזו נעשית דומה יותר לדודה אמה) והתעוררתי פתאום כשמישהו ניסה למשוך אותו מידי.
"לא! עזוב!" צעקתי, מבולבל לגמרי, ורק אז הבנתי שהגענו כבר, ואני לבד עם פנדי ועם רוני שניסה לשחרר אותי מחגורת הבטיחות ולהוציא אותי מהמכונית.
"איפה? מה... לאן כולם הלכו?" כשלתי מהמכונית, מניח לרוני לאחוז בזרועי כדי לייצב אותי.
"חמי ואנחל לקחו את הילדים על הידיים כי הם ישנים." הסביר, מגחך, "רוצה שגם אני אקח אותך על הידיים סיסי?"
"אל תקרא לי ככה." נעלבתי - סיסי היה הכינוי שנתן לי חמי בזמנו ורק לו הרשיתי לקרוא לי ככה, "מה אתה עושה פה בכלל? חשבתי שאתה אצל ההורים?"
"הייתי אצלם כל החג, שלושה ימים זוועתיים, אם הייתי נשאר שם עוד דקה הייתי מתחרפן, אכפת לך אם אני אהיה קצת אצלכם?"
"כמה זמן זה קצת?"
"אני יודע? יומיים שלושה כזה... ביום כיפור אני אהיה אצל הורי, אבל אני חייב קצת חופש מהחפירות שלהם, איך ביליתם בחג, נהניתם?"
"הילדים נהנו, זה בטוח, וגם אנחל, אני יצאתי בעיקר עייף."
"וחמי?"
"תשאל אותו, מה אתה שואל אותי?"
"הוא לא כל כך מדבר איתי, כועס עלי כנראה." רוני ניסה להישמע מבודח, אבל ראיתי שהוא מעט חסר ביטחון למרות שבצורה מאוד אופיינית לו הוא ניסה להעמיד פנים שהוא שולט במצב והכל בסדר.
"מה הבעיה רוני? מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על הנדנדה, רומז לו להתיישב לצידי.
רוני הביט בי בהיסוס, ואחר כך התיישב גם כן, והתחיל להתנדנד קלות, הוא אחד כזה שפשוט לא מסוגל לשבת בשקט. "אני מתפלא עליך שלמה." אמר בקול נמוך, רציני מאוד, "מילא מנחם שהוא אפיקורס אשכנזי, אבל אתה?"
רק אז נזכרתי שהיום התחילו עשרת ימי תשובה - הימים הנוראים שבין כסה לעשור.
"מה, אל תגיד שבאת לבקש ממנו סליחה?" הצטחקתי.
רוני נשאר רציני, "גם ממנו וגם ממך." אמר בכובד ראש, "אתה סולח לי שלמה?"
"בטח אהרון, סלחתי לך כבר מזמן." אמרתי בלי היסוס, כי באמת לא חשתי יותר שום טינה כלפיו, וחוץ מזה הרי מי שלא סולח נחשב רשע, ורק זה חסר לי, לא מספיק שאני הומו וסוטה אני צריך להיות גם רשע?
"אין לך מושג על מה אני מבקש סליחה, נכון?" חייך רוני שנראה היה שרווח לו אחרי שסלחתי לו בקלות כזו.
"אה... האמת שלא, אבל אני מכיר אותך, בטח יש לך סיבות מצוינות לבקש ממני סליחה, ועוד יותר מחמי."
"כן, חמי." הוא נאנח, "אתה יודע שאנחנו כמעט שש שנים יחד? התאהבתי בו ממבט ראשון, בעצם נדלקתי קודם על התמונה שלו, ואחרי שגם נפגשנו אז..."
"מי הראה לך תמונה שלו?"
"עודד, זוכר את עודד? הוא השתחרר בינתיים, הוא באמסטרדם עכשיו, בטח מסטול כהוגן, ההומו הדפוק הזה."
"ומה אתה? אתה לא הומו דפוק?"
"כן, גם אני דפוק, אבל אני לא בטוח שאני לגמרי הומו."
"נו, באמת? רוני, זה אני, שכחת?"
"סולי, אתה הומו לגמרי ובלי היסוס, וגם חמי, אבל אני... אני יכול להיות גם עם נשים, לא עם כל אחת, אבל פה ושם יש בחורות שעושות לי את זה, ואם לא חמי... מאז שפגשתי אותו הכל הסתבך, אם לא הוא כבר הייתי בטח נשוי, ואולי אפילו אבא."
"ככה? אז אולי הוא זה שצריך לבקש ממך סליחה?"
"לא, הוא לא צריך כי הוא תמיד היה הוגן וישר איתי, אבל אני... אני דפוק. עשיתי לו עוול, וגם להורים שלי עשיתי, וגם לעצמי." הוא שפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד והשעין את ראשו המתולתל על שכמי, "אני אבקש ממנו סליחה והוא יסלח לי מיד כי הוא לא אחד ששומר טינה, אבל זה לא יעזור, גם אם אני אתחתן ואביא ילדים ולא אראה אותו יותר אף פעם שום דבר לא ישתנה, אני תמיד אהיה ככה, קרוע..." הוא מצמץ בכוח, מנסה לעצור את הדמעות וקם, "יאללה, בוא ניכנס."
נכנסנו ואני ישר רצתי למקלחת, חפפתי את הראש, ואפילו התגלחתי, עושה הכל לאט, בלי למהר, בתקווה שעד שאגמור רוני יסיים את כל ההתנצלויות והסליחות שלו ונוכל לשבת לשתות קפה בשקט, ואולי לראות יחד חדשות או משהו, אבל כשיצאתי מצאתי את חמי יושב לבד, שותה תה עם דבש ואוכל עוגה בעוד אנחל ורוני עושים לתאומים אמבטיה. אחר כך הם לקחו אותם למיטות וסיפרו להם סיפורים ושרו שירים, ועד שהקטנים הסכימו ללכת לישון כמעט שנגמרו החדשות ואני הייתי חצי רדום, וגם חמי פיהק ואפילו ניקר קצת.
"אני לא מאמין, אני שוב רעב." התפלא רוני כשהופיע סוף סוף בסלון, "חשבתי שאחרי שלושה ימים אצל אימא אני אצום לפחות שבוע, אבל הילדים האלה... איזה מרץ יש להם." חייך, "יש לכם מזל שאתם גרים אתם." הצהיר.
"כן, ממש." פיהקתי מלא פי, "לטפל בגמדים האלה זה כיף אדיר, בעיקר כשהם מעירים אותך באמצע הלילה או חוטפים חום דווקא ביום שאתה חייב ללכת לעבודה, או סתם מתחילים לריב, או לבכות, או להקיא על הרצפה שכרגע שטפת."
"והכי נחמד זה שהם לא נותנים לך רגע שקט, ומפריעים לך דווקא כשאתה מת מעייפות, ומנג'סים ומציקים משש בבוקר ועד עשר בלילה." תרם חמי, אבל לפי החיוך שלו היה ברור שהוא מתלוצץ. האמת שהוא היה סבלני ורגוע עם הילדים יותר ממני, ואף פעם לא התרגז כשהם העירו אותו מוקדם בבוקר, לא נתנו לו לישון בצהרים, קפצו עליו וקרעו לו את העיתון, כיבו לו את המחשב, ואילצו אותו לראות הופ קטנטנים במשך שעות על גבי שעות.
"לא, מה שהכי כיף אצלם זה שהם מתעקשים לאכול תמיד רק צ'יפס ושניצלים, ולכסות הכל בקטשופ." התערב אנחל וצחק, "ומבלגנים תמיד את הבית ומפזרים את הלגו שלהם על השטיח, ואף פעם לא מוכנים לאסוף אותו, ותמיד כשאתה הולך יחף אתה דורך על לגו דוקר. זה הכי כיף."
ישבנו והשמצנו בכל פה את התאומים שיכולים להיות שדים קטנים כשנחה עליהם הרוח, אבל אני בטוח שלא הטענו אף אחד - רוני קלט מיד שאנחנו שפוטים שלהם ומתים על שניהם.
אחר כך התחיל איזה סרט שכולנו רצינו לראות והשתתקנו. לקראת הסוף נרדמתי על הספה והתעוררתי רק אחרי שחמי ניער אותי ואמר לי שכולם הלכו לישון והגיע הזמן ללכת למיטה.
"איפה רוני?" שאלתי וגררתי את גופי העייף לחדר השינה.
"הלך לישון עם אנחל בדירה למטה."
"מה, באותה מיטה?" נבהלתי, כי בעיני אנחל היה עדיין ילד, למרות שהוא בטח הספיק לשכוח דברים שעוד לא למדתי, אבל בכל זאת...
"אני לא יודע וזה לא ענייני." אמר חמי בקול יבש וקר שעשה לי צמרמורת.
"הוא כבר ביקש ממך סליחה?"
"מי, אנחל? למה שהוא יבקש ממני סליחה?"
"לא אנחל, דביל, רוני, בגלל זה הוא בא, כדי לבקש ממך סליחה כי עכשיו הימים הנוראים וצריך לבקש סליחה כדי לכפר על עברות שבין אדם לחברו מפני ש..."
"שלמה, זה שאני אשכנזי לא אומר שאני בור ועם הארץ." נכנס חמי לדברי בזעף, "אני יודע מה התאריך ואני יודע למה צריך לבקש סליחה למרות שאישית אני לא מאמין בכל השטויות האלה ואני לא מתכוון לצום."
"גם אני לא, אבל רק ליתר ביטחון אני רוצה לבקש ממך סליחה אם פגעתי בך בשנה האחרונה."
"לא פגעת בי, אם כבר אז ההפך." אמר חמי בקול קצת יותר רך, והניח יד מפייסת על מותני, "נכון שנעשה קצת יותר קריר לאחרונה?"
"כן, מתחילים להרגיש את הסתיו." הסכמתי, "למרות שלהתחיל שעון חורף כבר עכשיו זה ממש לא לעניין."
"נכון." הסכים חמי, "טוב, לילה טוב סולי."
"לילה טוב." עניתי, ושנינו שכבנו ערים וניסינו לשווא להירדם.
"היה לנו חג נחמד, נכון?"
"מאוד, חג חינוכי ופעיל, הילדים מאוד נהנו, אבל זה היה מעייף. איזה מזל שיום כיפור נופל על שבת, הרווחנו בגדול."
"לגמרי, תגיד חמי, אם רוני יבקש ממך סליחה תסלח לו?"
"בטח שכן, מה נראה לך?"
"לא יודע, הוא היה די נבזי כלפיך."
"כן, אבל הוא היה נבזי גם כלפי עצמו, וחוץ מזה אני יודע שהוא מצטער בכנות, בגלל זה אני לא יכול לכעוס עליו ברצינות."
"ומה אם הוא ירצה שתחזרו?"
"זה לא."
"אבל לא בא לך עליו... אתה לא מתגעגע לפעמים?"
"סולי מספיק."
"למה מספיק? מה, אסור לשאול?"
"אסור, וחוץ מזה זו לא שיחה מתאימה לימים הנוראים."
"מה אכפת לך? הרי אתה אפיקורס."
"בכל זאת."
"אז אתה עוד אוהב אותו? פעם אמרת שתמיד תאהב אותו, שאף פעם לא תוכל להיות אדיש כלפיו."
"נכון, אמרתי והתכוונתי לזה, אבל אני לא מסוגל לחיות איתו יותר, לא בגלל הבגידות, זה פחות משנה לי, אבל הוא פשוט... הוא פשוט יותר מידי בשבילי. יש לו יותר מידי מרץ, יותר מידי... לא יודע, הוא מתיש אותי, אני מעדיף אותך, בסדר?"
"בסדר, אבל אם מידי פעם יבוא לך זיון איתו אתה לא צריך להתאפק בגללי."
חמי שתק כמה שניות ואז אמר בשקט, כמעט בלחש, שלדעתו אני חופר לו כל הזמן בעניין הזה כי גם אני מתגעגע קצת לזין המדהים של כושי.
שתקתי וחשבתי על מה שהוא אמר, וכמעט שהודיתי שכן, הוא צודק, לא לגמרי, רק קצת, אבל בסוף החלטתי שאף אחד עוד לא הצטער על דברים שהוא לא אמר ועדיף לשתוק, ומרוצה מהאיפוק שגיליתי נרדמתי סוף סוף.
***
למרות ההבטחות המפורשות של חמי חששתי מאוד שהימים הנוראים יהיו באמת נוראיים - רוני יתקע בכל מקום, יפריע ויעשה בלגנים, והכי גרוע, ינסה לפתות את חמי לחזור אליו.
הכנתי את עצמי נפשית למצוא אותם יחד במיטה, ושיננתי לעצמי שבמקרה כזה אני חייב לשמור על איפוק, לשמור על כבודי ולא להידרדר למריבות עם רוני שתמיד מצליח להביס אותי.
כמו תמיד כשאתה מכין את עצמך לצרה אחת מתרחש משהו לגמרי אחר - שום דבר ממה שחששתי לא קרה ולהפתעתי הרבה רוני בכלל לא היה בבית ביומיים הראשונים.
בבוקר יום ראשון הוא הודיע שיש לו כמה סידורים ועניינים ושלא נחכה לו והסתלק לדרכו, לבוש מדים, התרמיל שלו תלוי על שכמו.
הוא חזר רק אחרי יומיים, עייף מאוד אבל מרוצה, הודיע לנו שהוא הצליח, הכל מסודר ובלי להסביר הסתלק לדירה למטה, צנח על המיטה שהייתה של דודה אמה, ונרדם.
"יופי." חייך אנחל שעמד ושטף את התבנית של הבורקס - בימי שני בערב הוא היה בתורנות מטבח, "רוני חוזר."
"חוזר לאן, על מה אתה מדבר?" התפלא חמי, ואולי אפילו קצת נעלב כי עד כה הוא היה זה שידע הכל על רוני, ומה פתאום אנחל מתערב?
"אתה לא יודע שהוא הלך לבקש שיחזירו אותו לרמת דוד כי נמאס לו מאילת." גילה לנו אנחל בעליצות
"אבל..." חמי צופף את גבותיו ונראה מוטרד מאוד, "אתה חושב שהוא הצליח?" שאל את אנחל בדאגה.
"בטוח שכן." השיב אנחל בחיוך עליז, ומרוב שמחה אפילו ניגב את הכיריים בלי שביקשתי, ותוך כדי כך סיפר בשבחו של רוני, מגלה לנו שהוא בחור מקסים ומצחיק, עם טעם מצוין במוזיקה - חמי עשה פרצוף חמוץ - וחבר נהדר.
"חשבתי שהטעם שלך זה קשישים שמנים, לא כושים היפר אקטיביים." עקץ את אנחל.
"הטעם שלי זה גברים, לא חשוב באיזה צבע, גיל, או משקל, אני פתוח להצעות מכולם." החזיר לו אנחל ברוח טובה, בלי שעלה בדעתו להיעלב, ושאל אם יש מצב שרוני יעבור לגור אצלנו?
"מה? כאילו לשלם שכר דירה וזה..." נרתע חמי.
"למה לא? החדר של גברת אמה פנוי, ואחרי שאני אתחיל ללמוד אני אהיה פחות בבית, והדירה למטה תהיה ריקה רוב הזמן, אז למה לא?"
חמי משך בכתפיו והביט בי, "אתה הנציג של בעל הבית, זה תלוי בך סולי."
"אני לא נציג של אף אחד." מחיתי, "ועד שרוני לא יבוא ויגיד בעצמו מה התוכניות שלו אין טעם לדבר על זה, ובכל מקרה אני לא חושב שהוא ירצה לגור פה, למה לו לשלם שכר דירה אם הוא יכול לגור חינם אצל הוריו?"
"כי להוריו הוא לא יכול להביא בחורים." הסביר אנחל.
"גם לפה לא, יש כאן ילדים קטנים." אמרתי, מודע עד כאב לזה שאני נשמע כמו אימא שלי ביום צדקני במיוחד.
אנחל הביט בי, נדהם, ואחר כך החליט ברוב תבונה לסתום את הפה, סחט את המטלית, הניח אותה יפה על השיש, אמר לילה טוב והסתלק לחדרו עם צלחת בורקסים מהבילים.
"איך הוא נשאר כזה רזה אם הוא זולל כל כך הרבה בורקסים, ועוד בערב?" התמרמרתי.
"הוא צעיר, והוא מוציא המון מרץ, לא קשיש עייף כמוני." הסביר חמי את המובן מאליו, נאנח והדליק את הטלוויזיה, ואחרי שתי דקות איבד את הסבלנות, נטש אותה ואותי לטובת המחשב שלו, וישב לידו שעות, מקליד במרץ, קורא ומתקן עד שנרדמתי מרוב עייפות.
למחרת בבוקר הוא סיפר לי, מרוצה מאוד, שהתגבר על מחסום הכתיבה שעינה אותו בזמן האחרון וסיים סוף סוף את הסיפור התקוע שלו.
"יופי, יופי, נהדר." השבתי בחיפזון, רק זה עוד חסר לי, שהוא יתחיל לספר לי את עלילת הסיפור שלו ואולי גם יצפה שאקרא אותו?
הזכרתי לו שיש לי היום משמרת בוקר, ואין לי זמן לכלום, וברחתי להכין קפה וכריכים לעבודה. בבוקר תמיד הייתי לחוץ ולא הייתה לי סבלנות לסיפורים של חמי שהיו להם תמיד עלילות נפתלות, ארוכות ומרובות גיבורים פטפטניים שאהבו לנאום נאומים ארוכים מידי.
חזרתי אחרי הצהרים ורצתי להביא את הילדים מהגן, והייתי עסוק איתם עד הערב, ובינתיים רוני קם לו בנחת משנתו, אכל היטב, התקלח ועשה כביסה, גיהץ בהתנדבות את כל ערמת הבגדים המיועדים לגיהוץ, תפר כפתור שנפל ממכנסיו של הילד, ואחר כך התיישב לו בנחת מול המחשב וקרא את הסיפור של חמי.
כל זה היה בסדר גמור מבחינתי, במיוחד הקטע של הגיהוץ שפשוט שנוא עלי, אבל אחר כך חמי חזר מהעבודה ורוני התחיל להתווכח איתו על הסיפור, העיר הערות על פרט זה או אחר, החמיא מעט, אבל בעיקר התלונן על סוף הסיפור.
"מה הבעיה שלך עם הסוף?" התרגז חמי שלא אהב ביקורת, "ובכלל, ממתי אתה קורא את הסיפורים שלי? פעם לא הייתה לך סבלנות אליהם."
"פעם הייתי ילד טיפש אבל התבגרתי, ומאז שאנחנו לא יחד יש לי הרבה יותר סבלנות, וגם הכדור הזה שאני לוקח עוזר לי מאוד להתרכז." הסביר רוני בלי להתבלבל, ושאל למה בזמן האחרון כל הסופים שחמי מעניק לסיפורים שלו הם מבאסים כאלה.
"למה מבאסים?" נעלב חמי, "מה מבאס בהם?"
רוני עיקם את פיו בחוסר רצון, ואמר שאולי מבאסים זה מוגזם, אבל הם לא שמחים, והוא אוהב סיפור עם סוף טוב שגורם לו לחייך, ובסיפורים האחרונים של חמי הוא מרגיש כאילו זה לא סיפור אלא כתבה בעיתון הארץ.
"עיתון הארץ?" גיחך חמי בנבזות, "ממתי אתה קורא בעיתון של אנשים חושבים? וחוץ מזה, מה הקשר בין הסיפורים הדמיוניים שלי לכתבות בעיתון?"
"זהו, שלא צריך להיות קשר, אבל הסיפורים שלך מציאותיים מידי, במקום לסיים אותם באושר ובעושר אתה משאיר אותם תלויים באוויר במין פשרה עלובה כזאת... כבר עדיף שהיית הורג את כולם ולא שיישארו יחד סתם ככה, כי אין להם משהו טוב יותר לעשות."
"אבל זו המציאות, רוב הזוגות נשארים יחד לא כי הם מאוהבים אלא כי זה יותר טוב מאשר להיות לבד, החיים הם פשרה רוני, אי אפשר לחיות תמיד על הקצה ולעשות רק מה שרוצים, צריך לדעת לוותר, להתבגר זה אומר להבין שיש חלומות שלא יתגשמו אף פעם."
האמת, התחלתי לחשוד עוד קודם שהם כבר לא מדברים על סיפורים דמיוניים, ואחרי שרוני צעק על חמי שהוא אשכנזי מיובש, וסמלאני תבוסתן, ויצא לפטיו כדי לשבת על הנדנדה ולעשן כבר הייתי בטוח בזה.
"נו, רוני, באמת..." ניסה חמי לפייס והלך אחרי רוני, שוכח לגמרי שגם אני נמצא שם.
במקום לעזור לאנחל להשכיב את הקטנים נשארתי בחדר השינה מול המחשב וקראתי את הסיפור של חמי. הסיפור היה ארוך, אבל די מעניין, ואפילו היו קטעים מחרמנים פה ושם, בעיקר בהתחלה, לפני שהקשקשנים השתלטו על העלילה.
קראתי ומידי פעם הרמתי את הראש והסתכלתי בחלון כדי לבדוק מה הם עושים בפטיו. הם לא עשו הרבה - רוני עישן וחמי דיבר בשקט, בלי להסתכל עליו, ואחרי שהוא סיים לעשן הם סתם ישבו והתנדנדו להם בשתיקה.
לקראת סוף הסיפור, כשמפלס הזיונים ירד והיו יותר נאומים, דילגתי פה ושם, אבל הבנתי הכל והגעתי בשלום לסוף שבאמת היה טיפה מבאס, ומציאותי מידי לטעמי, אבל אחרי שראיתי כמה חמי מתלבט ומתענה איתו לא היה לי לב לבקר אותו.
סיימתי לקרוא, יצאתי אליהם ואמרתי לחמי שהסיפור שלו מוצלח ואין לי בעיה עם הסוף, מבחינתי הוא ממש בסדר.
"יופי סולי, תודה." אמר חמי והושיב אותי בין שניהם, "זה היה סיפור נורא ארוך, ולא ממש מוצלח, אני מודה לך שקראת עד הסוף."
"על לא דבר." עניתי בנימוס, ושאלתי את רוני מה התוכניות שלו לעתיד.
"לא יודע, עוד לא החלטתי, נראה, אני לא חוזר לאילת, זה בטוח, אבל לא בא לי לגור בכנף אחד, זה כבר לא מתאים לי, וגם לגור אצל ההורים זה לא לעניין בגילי, מכיר מישהו שמשכיר חדר, או אולי דירה קטנה?" שאל רוני וחייך אלי את החיוך הזה שזכרתי מאז, מהקיץ של המלחמה.
"רוני..." התחיל חמי להגיד במורת רוח.
"שאלתי את סולי, לא אותך." הפסיק אותו רוני, וחמי ויתר ושתק, מתעלם מהיד שרוני הניח על ברכי.
"אתה יכול לגור פה, בדירה למטה, אנחל ישמח מאוד." אמרתי.
"אני יודע, ומה אתך, אתה תשמח?"
"זה תלוי." אמרתי בזהירות, והבטתי בחמי שמשך בכתפיו והמשיך לשתוק.
"מה שתלוי מתייבש ונופל." גיחך רוני, וכף ידו החמה עברה מברכי לירכי, "למרות שאני רואה שלך אין שום בעיה מהסוג הזה." הצטחק, ועכשיו כבר הייתה היד שלו מונחת על הזין שלי שהזדקף מיד.
לא היה צורך להגיד יותר שום דבר, כבר היינו במצב הזה פעם, וכולנו ידענו מה הולך לקרות, וזה בדיוק מה שקרה. היה רק הבדל אחד קטן - הפעם היה זה רוני שהסתלק לישון לבד אחרי שגמרנו להשתולל על המיטה, ואני נשארתי לישון עם חמי.
"הוא יבוא לישון בבית רק פעם פעמיים בשבוע, רוב הזמן נהיה לבד." אמר חמי אחרי שרוני הסתלק, מפהק ומרוצה, "ואם זה מפריע לך אז הוא לא יבוא יותר להיות אתנו, הכל תלוי רק בך סולי."
"אני יודע, זה בסדר, אם זה בסדר מבחינתך לי אין בעיה עם הסידור הזה."
"באמת? אתה בטוח?" שאל חמי, ולא הצלחתי לקבוע אם הוא מרוצה או מאוכזב.
"נכון לעכשיו זה אחלה, אחר כך נראה." גיששתי בזהירות אחרי זרועו, ממתין בדריכות לתשובתו. הוא הניח לי להיצמד אליו, אבל המשיך לשתוק, וכמה דקות אחר כך נרדמנו, שלובי ידיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה