8. למה אני?

 קשה יש רק בלחם 

"באמת כל הכבוד לו." אמר חמי בהתפעלות שהיה בה אולי אפילו שמץ של קנאה? "בטח היה לו ממש קשה להגיע ללימודים בטכניון בלי שום תמיכה משפחתית, חבל שלי לא היה די שכל ואופי כשהייתי בגילו להשקיע יותר זמן בלימודים, וזה גם סיפור נורא יקר, להיות סטודנט."

"טוב, הוא גם עבד תוך כדי כך." אמרתי, "וחוץ מזה הוא קיבל מלגה לתלמידים מצטיינים, ועוד אחת לחייל קרבי משוחרר, הוא באמת בחור חרוץ ויש לו המון מרץ, לידו אני סתם אפס חסר השכלה." חשפתי את רגשות הנחיתות שאני גורר אחרי עוד מילדותי.

"אל תגזים." טפח חמי על כתפי בחיבה, "אתה ממש לא אפס, וחוץ מזה הרי גם אתה למדת, מה באמת קורה עם הלימודים שלך?"

"כלום, תקועים. האמת, הם משעממים נורא, ולא בא לי עליהם. יכול להיות שיש לי הפרעת קשב? אני מתקשה מאוד להתרכז."

"יכול להיות, אפשר לבדוק את זה, גם בעבודה אתה מתקשה להתרכז?"

"לא, אבל בעבודה אני מתרוצץ לפה ולשם ולא יושב יותר מידי מול המחשב. אני לא אוהב לשבת כל הזמן עם הראש במסך."

חמי חייך ואמר שצריך כל מיני סוגים וטוב שיש גם אנשים כמוני, ומעולה שיש אנשים כמו יוני שעושים הכל כדי ללמוד ולהתקדם בחיים.

***

נזכרתי בשיחה עם חמי כשערב אחד צלצל הנייד של יוני שהעיף מבט בשם המתקשר ומיד נדרך, קפץ מכיסאו ויצא החוצה, משאיר אותי לבד מול החביתה המתקררת שלו. זה לא היה יוצא דופן שניהלנו שיחות בנייד מחוץ לבית, ולפעמים אפילו עלינו במדרגות לחצר של דודה אלה, שם הקליטה הייתה טובה יותר. מה שהיה מוזר הייתה הדריכות החשודה הזו שבה הגיב, והחיפזון בו יצא מהר החוצה בלי לנסות אפילו לבדוק אולי יש קליטה, לפעמים יכולנו לדבר מהבית ולפעמים לא, אבל הוא אפילו לא ניסה, וגם כשחזר אחרי כמה דקות הוא לא התיישב לסיים את ארוחתו אלא הסתלק לשירותים וישב שם זמן רב.

"משהו אצלו השתנה אחרי השיחה המסתורית הזו." סיפרתי לחמי שהפכתי אותו, שלא בטובתו, לכותל המערבי שלי.

"איזה משהו?" תהה חמי, "הוא נעשה עצבני, כועס ממורמר, אולי עצוב?"

"לא עצבני ולא כועס, אבל פשוט... לא יודע, אני מרגיש שהוא מתאמץ להתנהג כרגיל, והוא באמת מתנהג כמו תמיד, אבל זה לא בא לו טבעי אם אתה מבין מה אני אומר."

"האמת שלא, אז הוא מתנהג כרגיל או לא?"

"כן ולא." נאנחתי.

"עכשיו הבנתי הכל." גיחך חמי, וכשראה שאני מתבאס מהתשובה שלו חזר וניסה שוב, "אתה מרגיש שיוני מוטרד מסיבה כל שהיא אבל לא רוצה לספר לך למה, ומתאמץ להתנהג כאילו לא קרה כלום, וזה מטריד אותך כי אתה מרגיש את הזיוף."

"הוא אמר שהוא יחזור מאוחר היום, הוא לא יודע מתי בדיוק, ואני בטוח שזה בגלל השיחה ההיא מאתמול, כנראה שיש לו מישהו מהצד."

"אולי, אבל מצד שני יש לשיחה הזו המון הסברים אחרים, למה אתה ישר חושב שהוא בוגד בך?"

"בוגד? אני לא אוהב את הביטוי הזה, זכותו להיות עם מי שהוא רוצה." הפגנתי התחסדות תקינה פוליטית שגרמה לי להרגיש צבוע ושקרן.

"וואלה?" גיחך חמי, "זאת אומרת שלא אכפת לך שהוא יעשה סקס עם אחרים?"  שאל בליגלוג.

"כן, אבל לא אמור להיות לי אכפת." המשכתי להיות צבוע ושקרן.

חמי צחק ואמר לי שאני דביל, ושלא כדאי שישר אקפוץ למסקנות, ולפעמים אין ברירה וצריך פשוט לשבת בשקט ולחכות עד שהכל יתבהר.

"אבל מה עוד זה יכול להיות?" התפוצצתי פתאום, זונח באחת את העמדת הפנים שאני ליברלי ותקין פוליטית, "ובלילה הוא אמר שהוא עייף ולא רצה סקס." הוספתי, מתאפק לא לבכות כמו ילד.

"זה יכול להיות עוד המון דברים אחרים, אולי הוא חייב כסף ופתאום דורשים ממנו להחזיר אותו מיד? הוא בטח לקח איזה הלוואה כדי לממן את הלימודים שלו." ניסה חמי להיות הגיוני ורגוע.

"אולי, לא יודע." עניתי, מדוכדך, "מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא מעמיד פנים שהכל כרגיל, וחושב שאני כל כך טיפש שאני לא ארגיש כלום. אני הבן זוג שלו, אני אוהב אותו, למה הוא לא סומך עלי ומספר לי מה הבעיה?"

"יכול להיות שהוא פשוט מתבייש?" תהה חמי.

משכתי בכתפי ושתקתי. ביני לבין עצמי סברתי שחמי סתם מקשקש, יפה מצידו שהוא מנסה לנחם אותי ולהרגיע אותי, אבל הוא סתם מעלה השערות חסרות ביסוס, ואולי עדיף היה שהייתי סותם את הפה ולא מספר לו כלום.

יוני חזר אחרי חצות. שמעתי אותו פותח חרש את הדלת ומתגנב בזהירות למקלחת. שכבתי ער ומתוח, שואל את עצמי אם להמשיך ולהעמיד פנים שאני ישן או לפתוח סוף סוף את הפה ולדרוש הסברים. יוני הפתיע ואחרי שהתקלח המון זמן, ובטח גמר את כל המים החמים, הוא הלך לישון על הספה בחדר האורחים.

שכבתי כמה דקות במיטה, מתוח וכועס ועדיין לא לגמרי מאמין שהוא פשוט הלך לישון בחדר אחר. במשך כדקה קיוויתי שאולי הוא רק הלך להביא משהו, או לבדוק משהו במחשב, ועוד רגע הוא יחזור למיטה שלנו, אבל לא, שמעתי את אנחת הקפיצים של הספה ואחר כך את הנקישה החרישית של מפסק החשמל. הוא פשוט הסתלק לו, הלך לישון בחדר השני והשאיר אותי לבד. זה היה מעליב, פוגע, מרגיז וכל כך לא צודק. לא יכולתי לשכב יותר בשקט, זינקתי מהמיטה, רצתי לחדר האורחים והדלקתי את האור, "אנחנו חייבים לדבר יוני!" הכרזתי בקול.

יוני התיישב, "אתה לא ישן?"

"נראה לך? למה אתה שואל שאלות דביליות, ולמה אתה מתנהג ככה?"

"איך ככה?"

"ככה, כמו איזה שושו מגעיל כזה, ועכשיו אתה הולך לישון לבד, מה עובר עליך? למה אתה לא מדבר איתי? אתה רוצה שניפרד אז תגיד, אל תעשה כל מיני דברים מאחורי הגב שלי, אני שונא את זה." צעקתי, מתאמץ לא לבכות מרוב עלבון ותסכול.

יוני נאנח, "אל תבכה דודו, בבקשה, תפסיק לצעוק עלי ובבקשה תכבה את האור המסנוור הזה."

כיביתי את האור והתיישבתי לצידו, "אני לא בוכה." התרסתי.

"בסדר." ניסה יוני להרגיע, "ואל תצעק."

"אל תגיד לי מה לעשות, למה לא באת למיטה? מה יש לך לישון פה?"

"לא רציתי להעיר אותך."

"שקרן."

"נו, די." ניסה יוני לפייס, וליטף את ברכי, "אתה סתם כועס."

"לא נכון, לא סתם, עם מי דיברת אתמול? מה הבעיה יוני? למה אתה לא מספר לי מה קורה, ואל תגיד שכלום, אני לא טיפש ולא עיוור, יש לך מישהו אחר, אתה רוצה שניפרד?"

"לא, אל תהיה טיפש, בטח שלא, אבל זה מסובך מאוד וקשה לי להסביר." אמר יוני בקול עצוב, והשפיל את ראשו, מתאמץ לא להביט בי.

"קשה יש רק בלחם, קדימה, בוא למיטה ותסביר." אחזתי בכפו ומשכתי אותו אחרי לחדר השינה שלנו.

נשכבנו זה לצד זה והתכסינו בשמיכה. "תביא חיבוק," אמר יוני, הסתובב על הצד ונכרך סביבי, מניח ראש על כתפי, "נורא קר לי." התלונן, מצמיד כפות רגליים קרות אל רגלי, "אני אוהב אותך דודו ומתנצל אם פגעתי בך," התחיל, "אבל..." ושוב השתתק.

"אבל מה?" האצתי בו אחרי שנמאס לי לחכות להמשך, "מה קרה יוני? למה אתה לא מספר?"

"כי אני פוחד שתשנא אותי ולא תרצה אותי אחרי שתדע."

"אחרי שאני אדע מה?"

"מה שעשיתי."

"מה עשית, מתי זה קרה?"

"מזמן, לפני שהכרתי אותך, לפני שהתחתנתי אפילו, זה קרה אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמעט לפני עשר שנים. השתחררתי במאי אלפיים אחת עשרה, נרשמתי למכינה והתחלתי לעבוד באיזה מפעל מסריח שייצר קרטונים לאריזות, ובקיץ התחילה המחאה וכמובן שהגעתי לשם ואז פגשתי אותו."

"את מי?"

"אחד, לא חשוב מה השם שלו, הוא היה מבוגר יותר מכולנו, בן חמישים בערך, נראה טוב לגילו ובניגוד אלינו, התפרנים, היה לו תמיד כסף."

"כסף למה?" לא הבנתי.

"בהתחלה לשטויות, הוא תמיד קנה לנו פיצות ובורקסים וגלידות ובירות, היה איזה בחור רוסי אחד, ספורטאי כזה שהוא לקח מידי פעם למלון, אחרים הוא לקח למסעדות ולפעמים לצימרים או לחדרים להשכרה לפי שעות, אנחנו חשבנו על המחאה, ועל מחיר הקוטג', הוא חשב על סקס וכל הזמן חיפש בשר טרי."

"בשר טרי." אמרתי בסלידה, מנסה לכבוש את תחושת הבחילה, "איחס."

"כן," הסכים יוני, "איחס לגמרי, אבל הבעיה הייתה שבסוף הקיץ ובסוף המחאה תפסתי פתאום שבמקום לעבוד ולחסוך כסף להתחלת הלימודים בזבזתי את הזמן והמרץ באוהלים של רוטשילד, היה כיף גדול וגם הייתה לי אשליה, די טיפשית, שהנה אני עוזר לשנות את העולם." הוא חייך בעצב, "הייתי צעיר וטיפש, ובאוקטובר, כשהתחיל הסמסטר, הבנתי שהעולם לא השתנה ושאין לי מספיק כסף לשרוד. יכולתי או ללמוד בלי לאכול, או לאכול בלי ללמוד, והכי גרוע, אם לא הייתי לומד הייתי מפסיד את המלגה, הם שילמו לי את הלימודים שזה יפה מאוד, אבל צריך גם לגור באיזה מקום ולאכול מידי פעם."

"לא יכולת לעבוד וללמוד?"

"לא בהתחלה, בשנה שלישית כבר אפשר, אבל בסמסטרים הראשונים פשוט אין די זמן. הבנתי שאני צריך לדחות את הלימודים בשנה, ובזמן הזה לעבוד כמו משוגע ולחסוך כל גרוש ואז... הסברתי את כל זה לגרי שנתן לי טרמפ לחיפה."

"גרי, ככה קראו לו?"

"כן, גרגורי בעצם, אבל כולנו קראנו לו גרי."

"ומה פתאום הוא נתן לך טרמפ?"

"אנשים נסעו בטרמפים מפה לשם כל הזמן, שאלתי מי נוסע לחיפה והוא אמר שהוא נוסע וכן, הוא ישמח להקפיץ אותי לטכניון, ושאל מה יש לי לחפש שם, ואז הסברתי לו שאני חייב לדחות את הלימודים בשנה בגלל הכסף, והוא אמר שחבל להפסיד שנה, ואם אני מוכן יש לו פתרון בשבילי, אבל אולי כדאי שקודם נלך אליו ונאכל משהו טעים, ואם אני רוצה אני מוזמן להתקלח אצלו, יש לו דירה נחמדה בזיו, ממש ליד הטכניון, והוא ישמח לארח אותי."

יוני השתתק ועצם עיניים, ולרגע חשבתי שהוא פשוט נרדם, אבל אז הוא פתח אותן והמשיך לדבר, "ידעתי שזה לא סתם אירוח תמים, הרי ידעתי מי זה גרי ושמעתי עליו מספיק סיפורים, היה לי ברור שהמקלחת והאוכל יעלו לי, ואולי הייתי צריך לסרב, אבל היינו באמצע כביש שש וממש לא בא לי שהוא יוריד אותי מהאוטו שם, אז רק אמרתי טוב, נראה כזה לא מחייב, ועברתי לדבר על משהו אחר, והפסקתי לחשוב על זה עד שהגענו לחיפה. הוא עלה לזיו בדרך פרויד, חנה בחניה שמורה מתחת לבלוק דירות גדול, לא חדש, אבל שמור יפה, ופתאום היינו אצלו בדירה. דירה יפה ומרווחת. ריהוט מודרני וחדש, הכל נקי ומסודר. המקלחת הנורמאלית הראשונה שלי מאז שהתחילה המחאה. הייתי ממש מטונף ודי מסריח, היה קיץ ממש חם, והיה כזה כיף להתרחץ סוף סוף..." הוא שוב השתתק, ואז המשיך, "שיהיה ברור, הוא לא הכריח אותי או משהו, ממש לא אנס אותי, וגם אם היה רוצה, הייתי צעיר וחזק והוא, למרות שהיה בכושר טוב לגילו, לא היה מצליח... זה בכלל לא היה ככה, אבל עובדה שהוא הציע לי לגור שם בדירה הזו ליד הטכניון ולהיות מין פילגש מוחזקת כזו שלו ואני הסכמתי. הסידור היה שהוא יגיע לשם מידי פעם להזדיין איתי, אולי גם לישון, ובתמורה אני אגור אצלו חינם, אשמור שתמיד יהיה נקי ומסודר, ותמיד יהיה אוכל מוכן ומים חמים, וגם שאני אסכים לארח מידי פעם אנשים שהוא ישלח לדירה."

"אנשים?" תהיתי, "איזה אנשים?"

"חברים שלו בעיקר, או שותפים לעסקים."

"והסכמת?"

הוא הנהן ואז הסתובב בגבו אלי ודחף את ראשו מתחת לכרית, מסתיר ממני את פניו.

"נו, והוא באמת שלח אנשים?"

יוני הנהן.

"אבל... זאת אומרת..." הייתי כל כך נדהם ומופתע ומזועזע עד שהתקשיתי לנסח שאלות, "איך... זה לא הפריע לך ללמוד שפתאום הוא היה בא ו... איך זה עבד?"

"הוא לא היה בא פתאום אלא מודיע, בדרך כלל כמה ימים מראש, ותמיד זה היה בלילה, והאנשים שבאו, לפעמים איתו, אבל בדרך כלל לבד, היו משאירים לי מידי פעם קצת כסף ו... זה נשמע נוראי, אני יודע, אבל רובם היו מאוד נחמדים ומנומסים, נורא הדליק אותם שאני אתיופי, והם גם היו די מבוגרים אז... לא היה מי יודע מה סקס, בעיקר מציצות וסתם... סתם התמזמזות. היה רק אחד ש... לא חשוב."

"כמה זמן גרת שם, בדירת הזיונים הזו?"

"שנתיים. בקיץ, אחרי השנה השנייה של הלימודים, התחלתי לעבוד כמתרגל בסמסטר קיץ, וגם כמדריך בקייטנת מחשבים, והצלחתי להשיג דירה במעונות."

"מה גרי אמר כשעזבת?"

"כלום, הוא בין כה תכנן להשכיר את הדירה הזו ולעבור לגור באוקראינה, באודסה נדמה לי, זה מה שהוא אמר, שחסכתי לו לבקש ממני לצאת. הוא אפילו נתן לי את הרכב שלו לסוף שבוע אחד כדי לעזור לי להעביר את הדברים שלי."

"זה היה הוא שהתקשר אליך אתמול?"

"לא, מי שהתקשר היה אחד האורחים של גרי."

"ההוא שאמרת שלא חשוב?"

"כן."

"מה הוא רצה יוני?"

"רצה לפגוש אותי שוב, שנעשה עוד פעם את הדברים האלה שהוא אוהב."

"איזה דברים?"

"לא משנה, אני לא רוצה לדבר על זה."

"ומה אמרת לו?"

"אמרתי שאני לא רוצה, אבל הוא התעקש וביקש לפחות פגישה."

"ונפגשת איתו?"

"כן, נפגשנו בבית מלון בחיפה, בלובי של דן פנורמה, הוא רצה שאני אעלה איתו לחדר ולא הסכמתי, איימתי עליו שאם הוא יתקשר אלי שוב אני אתלונן עליו במשטרה ואלשין שהוא הציע לי סמים וברחתי. אחר כך הסתובבתי קצת בטיילת ובגן של יפה נוף וחשבתי מה לעשות ואיך לספר לך, ובסוף חזרתי הביתה."

"אבל למה לא באת למיטה לישון איתי?"

"חשבתי שאתה ישן ולא רציתי להעיר אותך." יוני התיישב וגישש אחרי נעלי הבית שלו.

"מה אתה עושה, לאן אתה הולך שוב?"

"להתקלח, אני מרגיש מלוכלך."

"מה מלוכלך? אבל התקלחת לא מזמן."

"בכל זאת אני מרגיש מלוכלך."

"אתה לא, וחוץ מזה נראה לי שגמרת את כל המים החמים, די יוני, אל תברח, תשכב לידי ותן לי לחמם אותך, אתה קפוא, נו די, תשכב בשקט ותירגע, אתה תהיה הרוג מחר, די, אל תבכה חמוד."

יוני כבש את פניו בחזי והתייפח עד שנרדם, מותש. לקח לי המון זמן להירדם גם כן, אבל קמתי כרגיל בשש והספקתי לתפוס את חמי בדיוק כשהוא יצא מהבית. החלטתי לא לספר לו שום דבר ממה שיוני גילה לי, אבל ברגע שהוא העיר כבדרך אגב שאני נראה ממש עייף, ושאל אם אני חולה הסיפור התפרץ מתוכי כאילו בעל כורחי.

"אולי הייתי צריך לזרוק אותו מהמיטה ולסרב לישון איתו?" התייעצתי עם חמי שהקשיב לי בשקט ונראה מודאג ועצוב יותר ככל שהסיפור שלי נמשך.

"לא, טוב עשית שחיבקת אותו וניחמת אותו." השיב מיד, "אתה עוד אוהב אותו דודו?"

"כן, אני חושב שכן, אבל... מה אתה חושב שהאיש הזה שהתקשר רצה ממנו?"

"לא יודע, אבל אם יוני לא רצה לדבר על זה כנראה שיותר טוב שלא נדע."

"אתה לא חושב שאני צריך להיפרד ממנו חמי?"

"איך אני יכול לדעת מה אתה צריך לעשות? זה משהו שרק אתה יכול לדעת."

"אם רוני היה עושה דבר כזה מה היית עושה?"

"רוני לא היה עושה דבר כזה כי יש לו הורים שתמיד... אני מתכוון שהיו לו הורים... לרוני תמיד היה גב משפחתי חזק, לפעמים חזק מידי, אבל הוא אף פעם לא היה מגיע למצב כזה של להיות בלי כסף ובלי עזרה, אני לעומת זאת..." קולו גווע לפני שסיים את דבריו.

"אתה חמי?" נדהמתי, "מה אתה? תספר לי?" תבעתי.

"אין לי כוח לדבר על זה, ובכלל, למי אכפת? זה קרה כל כך מזמן."

"בכל זאת." הפצרתי.

"כתבתי על זה מספיק פעמים בבלוג, אם החיים שלי כל כך מעניינים אותך אתה מוזמן לקרוא בבלוג שלי, אבל תוריד קודם את האבק כי מזמן לא נכנסתי אליו." חייך חמי.

"איך קוראים לבלוג? איפה אני מוצא אותו?" התלהבתי.

"תחפש בוורדפרס את הבלוג של מספר סיפורים, או אולי מדביק תוויות? לא זוכר כבר, ושיהיה לך בהצלחה כי כשהייתי צעיר היה לי המון זמן ומרץ, אחרי שנמרוד נולד הורדתי הילוך, וכיום אני בקושי כותב משהו."

"אני אקרא הכל." הבטחתי וקיימתי, אבל קודם הייתי צריך לדבר עם יוני. תפסתי אותו בדרך החוצה ובלי לבזבז זמן חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו בהתלהבות, "היום אתה לומד או עובד?" שאלתי.

"גם וגם, בבוקר אני בעבודה ואחרי הצהריים לומד, אני אחזור בערך בשמונה בערב." הציץ בי יוני במבט ספק שואל ספק מודאג.

"חכה רגע, אני אכין לך סנדוויץ' ובערב תחכה לך ארוחה חמה." הבטחתי והתחלתי להכין כריכים, אורז אותם בקופסא מיוחדת המיועדת לשמור אותם טריים, הוספתי גם פרי וגם חטיף מתוק ושילחתי את יוני לדרכו בנשיקה.

אחר כך התארגנתי ויצאתי גם כן לעבודה. אחרי שעשיתי כמה דברים שהייתי חייב לעשות התיישבתי מול המחשב וחיפשתי את הבלוג של חמי. מצאתי אותו בקלות, התחלתי לקרוא, ולא עזבתי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה.