2. פחז כמים

עד הפעם הבאה

כמוני גם חמי בא ממשפחה מסורתית וגם הוא למד בילדותו בבית ספר דתי. בדיוק כמוני גם הוא עזב לבית ספר תיכון חילוני, אלא שהוא עזב מטעמי אפיקורסות ועקשנות, ואילו אני הועזבתי כי אני אץ קוצץ, פחז כמים, צרה צרורה, או כמו שקוראים לזה היום - היפראקטיבי עם קשיי למידה.

הורי קצת שמרנים (חמי אמר פעם בכעס – פרימיטיביים, ואחר כך התנצל, אבל המילה הזו נשארה מוטלת בין שנינו כמו גופה שאי אפשר להיפטר ממנה) והם סירבו לקחת אותי לאבחון והתעקשו לא להבין שאני לא סתם שובב שמתקשה לשבת בשקט בכיתה אלא פשוט לא יכול להתרכז וללמוד למרות כל מאמצי הכנים. במקום לעזור לי הם נזפו, הענישו, כעסו, ובסופו של דבר התייאשו מציוני, ויתרו על החלום שאהיה תלמיד ישיבה ושלחו אותי ללמוד בבית הספר התיכון של חיל האוויר שמיועד לילדים כמותי, ילדים שיש להם סיכות בתחת ומתוך עקשנות לשמה לא ממצים את היכולות שלהם ולומדים כמו שצריך, ותראה את אחיך הגדול ואת האחיות שלך שתמיד היו תלמידים כל כך טובים... למה אתה לא יכול? ומה יהיה איתך אהרון? אתה רוצה לגמור כמוני... לעבוד כל חייך בעבודה קשה ולגמור את החיים בתור פועל שחור עם ידיים מלוכלכות?

אבא המסכן, גם הוא סבל כנראה מאותה בעיה שהוריש לי. היום אני יודע שכל נזיפותיו והעונשים שהשית עלי באו מתוך דאגה כנה לעתידי, אני כבר לא כועס עליו, אבל האכזבה שלו ממני צילקה אותי לנצח. כנראה שתמיד אשא  בתוכי את הילד הזה העקשן, השובב, הפחז כמים הלא מוצלח והבעייתי.

בבית הספר של חיל האוויר התרכזו הרבה ילדים עם בעיות היפראקטיביות וליקויי למידה ושם שמעתי לראשונה על נפלאות הריטלין, על אבחונים ועל מבחני טובה. אחרי שסוף סוף אובחנתי וקיבלתי ריטלין התברר שאני כן יכול, שאני לא כל כך טיפש ושובב כמו שטענו המורים בבית הספר הדתי אלא דווקא בסדר, אפילו מוצלח, וראה זה פלא, כמו אבא גם לי יש כשרון טכני וחיבה עזה לפירוק והרכבת מכשירים מכל הסוגים. כיום אני עובד במעבדה חשובה וסודית בחיל האוויר, מקבל משכורת דשנה, עובד בעבודה שאני מאוד אוהב ומוצלח בה ואני נחשב לסיפור הצלחה מקצועי, ובכל זאת לא הצלחתי להתגבר לגמרי על השנים בהן הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה והמועמד הבטוח ביותר להפוך לפועל שחור, חוטב עצים ושואב מים בגלל שאני לא מתאמץ למצות את היכולות שלי.

מטעמי כיבוד אב ואם ורצון לשמור על קשר עם משפחתי אני מגיע כל יום שישי לארוחת שבת אצל ההורים, משתדל לספוג חום משפחתי וגם להחזיר אותו (מת על האחיינים שלי), אבל בעיני משפחתי אני תמיד אשאר הבן הצעיר והבעייתי. למרות שכיום אני כבר עומד ברשות עצמי, מפרנס את עצמי בכבוד ומתנהג כמו אזרח מועיל במדינה התווית של אץ קוצץ שובב ונמהר עדיין דבוקה אלי בחוזקה וכל פעם הם מזכירים לי איזה צרות עוללתי בילדותי ואחר כך מעלים שוב את הבעיה של הנטייה ההפוכה שלי. הנושא המעיק הזה עולה בדרך כלל אחרי הקינוח, כשכולם כבר מעט שתויים ומשוחררים יותר כי הקטנים נרדמו, או הלכו לשחק בחדר אחר. אז הם מתחילים לשאול מה יהיה איתי? ומתי כבר אקים משפחה? ולא הגיע הזמן שאעשה נחת להורים ואגיע אליהם עם אישה וילדים כמו כולם?

לפעמים זו סתם הערה עוקצנית שאני בולע בשקט, ולפעמים זה נאום תוכחה מעצבן שמעלה את חמתי ואז צץ בי שוב הפחז כמים שלא יודע מתי לשתוק, פורצת מריבה ובמקום להישאר אצלם עד מוצאי שבת אני מתרגז ומסתלק מיד (ובכך מוסיף חטא על פשע ומחלל את השבת), בורח חזרה לחמי ומתנפל עליו בעצבים. למה דווקא עליו? מה זו אשמתו שהוריו כן מקבלים אותו ושהוא תמיד היה תלמיד טוב? (הוא מסוגל להתרכז, לקרוא ולזכור מה קרא בכל מצב ובכל מקום) ושהוריו הפסיקו לצפות ממנו לעשות תשובה שלמה ולהפוך לאיש מן היישוב שהולך לבית כנסת, מניח תפילין ומתכחש לעצמו בשביל המטרה החשובה יותר של להקים בית יהודי כשר בישראל?

כמובן שזו לא אשמתו, הוא לא מחזיק אותי איתו בכוח, זה שבגלל הקשר איתו התחלתי להבין שהסטיות הקטנות והסודיות שלי עם גברים הן לא סתם משובת נעורים שתחלוף עם הזמן זה דבר שפשוט קרה, לא בגללו ובטח שלא באשמתו. זה לא שאני לא מבין למה הורי חושבים שבגללו הפכתי פתאום מבחור רגיל שמחזר אחרי בנות להומו, אני מבין ויודע היטב שההשמצות והחרפות שהם שופכים על ראשו של חמי מוטעות, ובכל זאת, כשאני חוזר הביתה, חנוק מזעם אין אונים, נקרע ביני לבינם, מרגיש שחלק ממני תמיד יחשוב כמותם, יזדהה עם הדעות שלהם וישנא את החלק בי שאוהב אותו כי הוא מסרב להיות בארון ומאלץ אותי להביט בעצמי ישירות בלי שקרים אני בכל זאת כועס עליו.

אחרי שאני בורח מבית הורי אני שונא אותו, מרחם עליהם ועלי ורותח מכעס על כל העולם כולו והכל מתערבב לי בפנים בבלגאן נוראי וכואב שיש לו רק תרופה אחת. בימי שישי כאלו אני מתפרץ הביתה כמו זיקוק מהגיהינום (ככה חמי טוען) ומסתער עליו. בהתחלה הוא מנסה להרגיע אותי בחיבוקים ובדיבורים רכים ובדרך כלל נכשל. אני ממשיך להיאבק בו, למשוך מעליו את בגדיו, לנשוך ולצבוט, לפעמים גם להרביץ, עד שגם הוא מתחיל לכעוס. אצל חמי הכעס לא מתבטא בהתפרצות זעם רעשנית כמו אצלי אלא במין שלווה אשכנזית שקטה וחרמנית ורק בעזרתה הוא מצליח להרגיע אותי.

מה שהוא עושה זה לשכב עלי, להחזיק בכוח את פרקי ידי, לרתק אותי תחתיו בעזרת משקלו ולהכאיב לי במין רשעות מחושבת שמטריפה את דעתי מרוב עונג. בפעמים האלו הסקס מתחיל באחיזה תקיפה שמשאירה סימנים שחורים על העור, ובמקום נשיקות רכות ודיבורים מתוקים יש שתיקה זועמת, התנשמויות חטופות וחדירה אלימה. זה מרגיש כמו עונש שנועד להכאיב ונגמר בפורקן חזק ומטלטל שגורם לי לרעוד במשך כמה דקות ולפעמים גם לבכות. אחרי ששנינו נרגעים קצת הוא נושא אותי למקלחת, רוחץ אותי בעדינות כאילו הייתי ילד חולה, ממלמל התנצלויות, מנשק, מחבק ומנגב אותי ברוך. אחר כך אנחנו נרדמים חבוקים ומנוחמים אחד בזרועות השני ולא מדברים על זה יותר עד הפעם הבאה. 

עצת נפש

יש לי אח אחד ושלוש אחיות. אני הצעיר בחבורה. כשנולדתי הם כבר היו מתבגרים עסוקים שההיריון של אימא שלהם הפתיע ואפילו הביך אותם מעט. אחי הגדול מספר איך כתינוק זחלתי ברוורס במקום קדימה ותמיד הייתי נעלם מתחת למיטות ולספות, נתקע שם ובוכה בקולי קולות כדי שיבואו לחלץ אותי. אחיותיי צוחקות מהתיאורים שלו ואימא נוזפת בו ובהן ומבטיחה לי שהייתי תינוק מקסים ויפה להפליא. לטענתה אנשים הביטו בהתפעלות לתוך העגלה שלי והוקסמו מחיוכי ומשמחת החיים שלי.

בגלל שנולדתי בן זקונים גדלתי כמעט כמו בן יחיד. עד שהתחלתי להבין מימיני ומשמאלי אחיותיי כבר היו רוב הזמן מחוץ לבית, עסוקות בלימודים ובחיי החברה שלהן, ואחי היה סטודנט טרוד בלימודיו מכדי לשים לב לתינוק קטן וצרחני שזוחל אחורה במקום קדימה.

מי שהיווה בשבילי תחליף לאח בוגר היה בן דודי מאור. אביו ואבא שלי הם אחים, הוא מבוגר ממני בשנה וחצי, גר כל חיי ברחוב הסמוך לביתי ומופיע כמעט בכל תמונות הילדות שלי. מאור שותף לכל חוויות הילדות שלי ואני אוהב אותו, מכבד אותו, מעריך מאוד את דעתו ועד שפגשתי את חמי תמיד סיפרתי לו הכול, כמעט. על הבחורים לא סיפרתי לו, וגם לא על חמי. חששתי, התביישתי, לא רציתי שהוא יפסיק לאהוב אותי.

הבעיה במשפחה שלנו היא שכולם גרים קרוב זה לזה, נפגשים כל הזמן, נדחפים אחד לחיים של השני ויודעים הכול זה על זה. החשדות של הורי שאני הפוך הפכו עם הזמן לוודאות, והסוד זלג אל אחי הגדול ואל אחיותיי, ובסוף הגיע גם למאור.

אני מניח שבהתחלה הוא צחק מכל העניין וביטל אותו כרכילות מטופשת. "מה, רוני הומו? איזה שטויות! הרי אני זה שלימדתי אותו הכול על בנות, סידרתי לו את הבחורה הראשונה שלו, קניתי איתו את חבילת הקונדומים הראשונה ואלי הוא בא לספר על הזיון הראשון. ממני הוא קיבל עצות איך להתנהג עם בחורות ואני יודע שכל מה שיש לו בראש זה בנות." ככה הוא בטח ענה לכל מי שלחש באוזנו שאני מעדיף גברים, אבל השמועות לא הפסיקו לרחוש ואחרי שאחי הגדול הכריז על ארוסיו לחברה שלו וקבע תאריך לחתונה מאור קפץ אלי לביקור ושאל עם מי אני מגיע לחתונה של אחי.

"מה זאת אומרת? עם ההורים."

"כן, אבל מי תבוא אתך? מה עם הבחורה הרוסייה ההיא עם העיניים הכחולות היפות, זו עם הציצי הקטן והתחת המדליק?"

"לא יודע, נפרדנו."

"בטח יש לך אחרת."

"לא."

"אני לא מאמין שבחור יפה כמוך, (הוא צוחק כי אנחנו דומים מאוד וזרים תמיד בטוחים שהוא אחי) לא ימצא מישהי שתשמח לבוא איתו לחתונה."

"לא בא לי להביא בחורה. אני אשב עם אבא ואימא."

"בטח שתשב אתם, אבל למה שלא תביא מישהי לשבת לידך? אולי סיגי?"

"היא יוצאת עם איזה אשכנזי אחד שנדלק עליה."

"מה יש לנו שאנחנו תמיד נדלקים על הלבנים האלה?" מגחך מאור שגם הוא חובב ידוע של בחורות רוסיות כחולות עיניים ובלונדיניות.

אני מושך כתפיים. "לא יודע, כנראה שזו מן סטייה כזו."

"טוב, לא נורא." פורץ מאור שוב בצחוק, קצת מלאכותי, "כל זמן שהן בנות זה לא נורא."

"למה אתה מתכוון מאור?"

פניו מרצינות. "למה אתה חושב שאני מתכוון? אנשים מדברים רוני, בזמן האחרון אתה בפה של כולם, אני שומע עליך דברים מוזרים."

"זו אשמתך. למה אתה מקשיב ללשון הרע?"

"יש לי ברירה? פעם היית מספר לי הכול, אבל לאחרונה אני צריך לשמוע עליך מאחרים."

"מה אתה שומע?"

"שהתהפכת, נעשית נושך כריות, שיש לך אחד..." הוא שוב צוחק, "איזה שטויות, נכון שזה סתם קשקוש?"

אני שותק, משפיל מבט, מושך שוב בכתפי.

הוא אוחז בסנטרי ומציץ לעיני כאילו הייתי ילד קטן. "אהרון!" קולו נרגז, "אל תגיד לי שזה נכון?"

"זה... אה... כן ולא."

"מה כן ולא? נעשית פוליטיקאי פתאום? אתה הומו או לא?"

"יש איזה בחור אחד ש... שאני ישן איתו לפעמים."

"מה ישן? רק ישן?"

"לא רק."

מרוב תדהמה הוא מתנשף בקול, כמעט נחנק. "אז אתה הומו?" קודחות עיניו בעיני, כולו תימהון וזעזוע.

"לפעמים אני גם עם בנות, אבל כשאני איתו אז כן, אני... כן."

"הוא מכריח אותך?" נבהל מאור, "אולי הוא כישף אותך?"

"מה אתה מדבר שטויות, הוא לא מכריח אותי ובטח שלא כישף אותי."

"איך אתה יודע? אולי כן?"

"מאור, מספיק לדבר כמו איזה תימנייה פרימיטיבית. אין דבר כזה כישוף."

"יש." מתעקש מאור.

"לא, אין. בטח לא אצל חמי."

"מה, הוא אשכנזי?"

"כן."

"עם עיניים כחולות ושערות בלונדיניות כמו ההוא, מה שמו, מהפרסומת למנורות שנראה כמו בחורה?"

"ממש לא. הוא גבוה וחזק, העיניים שלו חומות ויש לו שערות קצרות חומות."

"אז מה יש לך ממנו?"

"לא יודע." אני אומר בעצב, מתיישב על המיטה שלי, כובש את ראשי בכפות ידיי ומתאפק לא להזיל דמעות. "אני פשוט אוהב אותו מאור, וזה עוד לא הכול."

"מה, יש עוד?" נבהל מאור, "אל תגיד לי שהוא נשוי."

"לא, מה פתאום? הוא הומו והוא יודע את זה מגיל צעיר."

"שיהיה לו לבריאות, אבל למה הוא צריך אותך?"

"זה אני שצריך אותו."

"והוא לא? הוא לא אוהב אותך, החמי הזה?" מניח מאור יד מנחמת על כתפי.

"הוא כן, אבל יש בעיה."

"מה הבעיה?"

"הוא נשא."

"לאן הוא נסע?"

"לא, דביל אחד! לא נסע לאיזה מקום, נשא איידס."

מאור קופא לרגע על מקומו ואז מושך ממני את ידו, קם בחיפזון מהמיטה שלי ועובר לשבת על כסא סמוך לדלת.

"אידיוט." אני אומר ומתחיל להתרגז, "ממה אתה פוחד?"

"אני אידיוט? אתה מזיין חולה איידס ואני האידיוט? אתה זה שמזיין אותו, נכון?"

"זה לא עסקך מי מזיין את מי, זה בכלל לא ככה אצלנו, והוא לא חולה אלא נשא. חוץ מזה אנחנו משתמשים בקונדום, אני בריא."

"איך אתה יודע?"

"כי הוא מכריח אותי לעשות בדיקה כל שלושה חודשים."

"למה הוא לא מכריח אותך לחזור הביתה? שיזדיין עם הומואים חולים כמוהו, מה יש לו ממך? לא מספיק לו שהוא הדביק אותך בסטיות שלו? למה שהוא ידביק אותך גם בכל המחלות שלו? הוא בטח מסומם אחד, שיכור ומניאק ש..."

"שתוק כבר. אתה לא מכיר אותו ואין לך מושג על מה אתה מדבר, הוא בכלל לא כזה."

"אז איך הוא?"

"אשכנזי לפלף, כבד כזה."

"מה זאת אומרת כבד?"

"זאת אומרת שהוא לא שותה, לא רוקד, לא מעשן, לא הולך כמעט לבלות. הוא ביישן, קורא ספרים, עובד קשה במפעל, וכל כך פוחד עלי עד שאם זה היה תלוי בו אז... לא חשוב."

מאור נאנח. "וואלה?" הוא אומר בפקפוק, "ההורים שלך יודעים?"

"כן ולא."

"מה יהיה אתך רוני? נעשית פרס? די כבר עם הכן ולא הזה."

"מה לעשות? לפעמים החיים הם גם כן וגם לא. אני כן ולא הומו, כן ולא אוהב אותו, כן ולא יודע מה לעשות."

מאור שוקע במחשבות ואז ניגש למחשב שלי, נכנס לגוגל ורושם את המילים - עצת נפש. "זו העצה שלי בשבילך, תיכנס לאתר של עצת נפש, תקרא מה יש להם להגיד ואם אתה רוצה תתקשר ותתייעץ איתם. הם עוזרים למי שרוצה לחזור לדרך הישר ואם החמי הזה שלך באמת רוצה בטובתך הוא לא יפריע לך ללכת אליהם ולעזוב אותו."

מבית ההורים לא העזתי לגלוש לאתר הזה. יש אצלם רק מחשב אחד ולכל אחד במשפחה יש גישה אליו. ההורים שלי לא מומחים גדולים במחשב, אבל יש את אחי ואחיותיי והאחיינים. מי יודע מי יבדוק שם את ההיסטוריה?

חיכיתי עד שהגעתי לדירה של חמי שכבר התרגלתי לחשוב עליה כעל שלי ואפילו שילמתי שליש משכר הדירה שלה כדי שאוכל לספר שאני שוכר ממנו חדר בדירה שלו. ובאמת, בחדר השינה הקטן שבו היו ישנים אורחים של חמי, אלו שלא הגיעו למיטה שלו, עמד פוטון שקניתי פעם בתלושים של הצבא והמחשב הפרטי שלי עם שולחן הכתיבה הישן שעליו נאבקתי שנים בשיעורי הבית. רשמית זה החדר שלי, אבל מעולם לא ישנתי בו לילה שלם. גם אם בגלל מריבה התחלתי עליו את הלילה תמיד הייתי מתעורר אחרי שעתיים שלוש, והולך למיטה הזוגית שלנו לישון לצידו.

אחרי שעיינתי במשך כשעה באתר של 'עצת נפש' הבנתי שאם אני אלך לפי הראש שלהם יקרו שני דברים - אני אצטרך לישון לילה שלם לבד, בלעדיו, ואסור יהיה לי אפילו להתנחם בנחמה פורתא של אוננות. לא הייתי צריך את החיוך המלגלג של חמי כדי לדעת שזה לא יעבוד, אני מכיר את עצמי טוב מידי, אני חרמן בלתי נלאה, אני אוהב סקס, יש לי תיאבון מיני גדול וסקרנות וחשק לטעום ולבדוק ולנסות ולחוות הכל.

"אתה בעל יצרים." אמר עלי פעם הרב שלימד אותי להגיד את ההפטרה של הבר מצווה וראה איך אני זולל בכמה ביסים לחמנייה גדולה עמוסה כל טוב. הוא צדק. אני מניח שעם הזמן, בעוד עשרים שלושים שנה, אני אירגע קצת, אבל בחיים אני לא אצליח להיות אדיש לסקס, ולא אהיה מאופק כמו חמי שאצלו ההיגיון שולט על היצר והרגש.

בכל זאת החלטתי, אחרי שחשבתי על זה כמה ימים, לנסות לדבר איתם, ואפילו ללכת לפגישה. אולי זה בכל זאת יעבוד? אולי יש להם שיטה שתגרום לי להפנות את כל החשקים והפנטזיות שלי לכיוון הנכון? אני לא משלה את עצמי שאפסיק לרצות סקס, אבל לפחות שארצה אותו עם נשים, כמו שצריך.

צלצלתי ודיברתי עם מישהו סבלני ומבין שהזמין אותי לפגישה, ורק אחר כך סיפרתי לחמי.

הוא קימט את מצחו. "עצת נפש? שמעתי עליהם." אמר קצרות.

"מה שמעת?"

"שהם חרטטנים. שוטפים לך את המוח ומנדנדים המון, ובסוף זה לא ממש עובד."

"ואם אני בכל זאת רוצה לנסות?"

"בבקשה, תנסה. אם כל כך רע לך להיות איתי ואתה רוצה באמת ובכנות להשתנות אז לך."

"זה לא שרע לי אתך חמי, אבל... אתה מבין."

"לא, האמת שלא." ענה חמי בפנים קפואות, "אני לא מבין מה מפריע לך אהרון."

"זה לא בסדר להיות כזה מנחם, אתה יודע את זה בדיוק כמוני."

"לא, אני לא יודע את זה. אמרו לי שאלוהים אסר משכב זכר, אבל לדעתי גם אם יש אלוהים, ואני בספק גדול, אני לא מאמין שבאמת אכפת לו לאן אני, או כל בן אדם אחר, דוחף את הזין שלו. חשבתי על זה הרבה וניסיתי, באמת ניסיתי, להבין מה הבעיה, אבל אני לא מצליח להבין מה זה עסקו של מישהו מה אני עושה במיטה."

"הבעיה שלך מנחם זה שאתה אפיקורס."

"נכון, אז מה?"

"טוב, אז אני כן מאמין באלוהים ואני רוצה לעשות את הטוב בעיניו, ולהיות הומו זה רע."

"אז לדעתך לאהוב אותי זה דבר רע?" התחיל מנחם להתרגז ברוגז האשכנזי הקר והמפחיד שלו, "אתה רוצה שעצת נפש ישטפו לך את המוח וישכנעו אותך לא לאהוב אותי יותר?"

שאלה טובה. הסתכלתי עליו, גבר כל כך יפה ומתוק, אפילו כשהוא כועס הוא עדיין יפה כל כך, איך אני יכול לא לאהוב אותו? אני לא מסוגל.

"אף אחד לא יצליח לשכנע אותי להפסיק לאהוב אותך מנחם, אבל אולי הם ילמדו אותי איך לאהוב אותך בצורה אחרת?"

"בטח שכן, הם פשוט יגידו לך שאסור שניגע אחד בשני. זה מה שאתה רוצה?"

המחשבה שיותר לא אוכל לראות אותו ערום, לגעת בו, להריח ולטעום את גופו, לישון איתו, מעציבה אותי עד דמעות ואני יודע שאם אנסה לדבר אפרוץ בבכי ולכן אני מסתפק בתנועת ראש.

"אהרון." הוא מניח את ידיו על כתפי, מביט בדאגה בפני, "זה באמת מה שאתה רוצה, שנהיה רק חברים, סתם חברים?" לא, זה לא מה שאני רוצה, אבל אני כל כך רוצה לרצות את זה, רוצה מאוד, וזה מה שאני אומר לו. הוא נאנח, מאחל לי בהצלחה ושולח אותי לפגישה עם עצת נפש. הפגישה ארוכה ומייגעת. נשפך שם המון מלל משעמם ומיותר. אני כדרכי חסר סבלנות, רוצה להגיע לעיקר מיד, רוצה שיתנו לי איזה שיטה, איזה לחש נחש שיפעל ביעילות ובזריזות, ויהפוך אותי לסטרייט מיד, אבל זה לא עובד ככה. יש סמינרים, יש פגישות ייעוץ, יש הרבה עבודה שעלי לעשות על עצמי, וכמובן שדבר ראשון עלי לחזור לגור אצל ההורים, או להישאר בבסיס. בשום פנים ואופן אסור לי להישאר על יד חמי - מקור הפיתוי.

"אבל אנחנו גרים יחד." אני מוחה.

"אז תעבור משם ומהר." פוקדים עלי בתוקף.

יומיים אני נשאר בבסיס, הולך להתפלל כל בוקר וכל ערב בבית הכנסת, מניח תפילין, מנסה להתחזק ולחשוב מחשבות טהורות. בסוף השבוע אני חוזר הביתה, מפתיע את אבא והולך איתו לבית הכנסת ואפילו למקווה. מנסה להיות טהור במחשבות ובמעשים, להתכוון רק למה שמותר ורצוי ו... במוצאי שבת אני נשבר, קם בחצות, רטוב כולי מזיעה, דמעות וזרע, ונוסע אליו. רק כשאני דוהר במעלה המדרגות לדירה שלו עולה פתאום בדעתי שאולי הוא לא לבד, אולי יש איתו מישהו?

הרעיון מרגיז אותי עד לשיגעון וכמו מטורף אני מתפרץ פנימה ומוצא אותו מנמנם על הספה מול הטלוויזיה. הוא מתיישב ומביט בי, מפהק, מבולבל קצת, מתוק ויפה כמו תמיד. 

"אתה לבד?" אני שואל.

הוא מסתכל סביבו מופתע, "כנראה שכן. אני חושב שקוליה וסלווה הלכו כשנרדמתי." הוא אומר בקול מנומנם, "מה שעה? מה אתה עושה פה? כבר בוקר?"

"לא, עדיין לילה. יש לנו את כל הלילה." אני צונח לצידו, מחבק אותו, מתכרבל בזרועותיו, "התגעגעת אלי?"

הוא מחייך, "כן, טיפש אחד."

"תראה לי כמה התגעגעת." אני תובע.

"רק רגע, קודם אני צריך פיפי ואחר כך עדיף שנראה אחד לשני כמה התגעגענו במיטה ולא פה."

לזה אני מתכוון שהוא אשכנזי - הוא היה אומלל בלעדי, רצה אותי כמו שאני רציתי אותו, אבל כשהגעתי הוא התאפק וקודם הלך להשתין, להתקלח ולצחצח שיניים ורק אז התנפל...

"מה קוליה וסלווה עשו פה?" שאלתי אחר כך, הרבה אחר כך.

"באו לעודד אותי."

"איך?"

"עדיף שלא תדע אהרון."

"תספר לי." תבעתי.

"לא רוצה. מה יגידו החברים שלך מעצת נפש על הביקור שלך אצלי?"

"עדיף שלא תדע."

"אתה תספר להם מה עשינו?"

"לא. זה לא עסקם. גמרתי אתם. תספר לי מה עשית עם החברים הרוסים שלך."

הוא מגחך. "מה אתה חושב? נו, די אהרון, בלי מכות. די להתעצבן, חיכיתי לך כמו כלב כמעט שבוע. הייתי עצוב ומסכן בגללך ואתה עוד מרביץ לי?"

"מגיע לך כי אתה בוגד."

הוא צוחק. "אני בוגד? ומה אתה?"

"זה לא אותו דבר."

"לבגוד בי עם הזבלני שכל האלו מעצת נפש זה גרוע יותר, ועכשיו תשכב בשקט ותחטוף את העונש שמגיע לך."

חטפתי את העונש שהגיע לי, אבל לא שכבתי בשקט, ניסיתי אבל לא הצלחתי, העונש הזה היה נעים מידי. 

לחמי יש קטע עם רוסים. כשהוא היה ילד קטן באה משפחה של רוסים לגור בדלת מולם. לפי מה שהוא מספר הם היו אנשים מאוד נחמדים, עולים מסנט פטרבורג שפעם נקראה לנינגראד. משפחת שטרן שהיו להם שני ילדים, תאומים בשם סשה ולנה, היו הרוסים הראשונים שחמי פגש, והם השאירו עליו רושם עצום. הוא ניסה ללמד אותם עברית ולעזור להם להפוך לישראלים, אבל איכשהו זה יצא הפוך והם לימדו אותו להיות רוסי. מאז הוא חובב רוסים. מדבר רוסית שוטפת ואם הוא רוצה הוא יכול לעבוד על כולם שהוא בעצם עולה מרוסיה. יש לו רק בעיה אחת קטנה - הוא לא מסוגל לשתות אלכוהול ולגימה אחת של וודקה עושה אותו חולה ומסכן. יש לו גם קצת בעיה עם אוכל לא כשר, אבל חוץ מזה הוא אוהב מאוד את האוכל שלהם - בעיקר את הלחם - ומשחק שח והכל, ממש כמו רוסי.

זה לא מפריע לי בכלל, אפילו קצת מצחיק, ודי מועיל כשצריך תרגום ברוסית, אבל הבעיה היא שרוב החברים שלו הם רוסים וכל פעם שהם נפגשים הם מתחילים לקשקש ברוסית ואני תקוע שם כמו איזה נייטיב דביל ולא מבין כלום. חוץ מזה יש גם את האקס המיתולוגי שלו שחמי ממשיך לשמור איתו על קשר חם וקרוב, כל כך קרוב עד שאני נתקף קנאה כל פעם שהם נפגשים למרות שמיכה - שכל הרוסים קוראים לו בוריס - הוא די מבוגר, אפילו קשיש וספק אם הוא מצליח להעמיד את הזין בלי ויאגרה ובכל זאת... מרגיז אותי שחמי מחזיק ממנו כל כך ודואג לו. כל פעם שהם נפגשים בנוכחותי זה נגמר בריב ביני לבין חמי. לא מפריע לי שהם מתחבקים ומתנשקים, ככה זה כל הרוסים, אבל מרגיז אותי החיוך השמח הזה שעולה על פניו של חמי כל פעם שבוריס נוגע בו, והצורה שבה הוא מתרוצץ סביבו, עושה לו כבוד, מגיש לו שתייה ואוכל ורוכן כלפיו כדי לא להחמיץ מילה מדבריו מרתיחה אותי. יפה שהוא מכבד קשישים, אבל מעצבן אותי שהוא מתנהג כאילו השמש זורחת לבוריס הזה מהתחת או משהו כזה.

"אם אתה כל כך מחזיק ממנו למה בכלל נפרדתם?" התפרצתי על חמי אחרי שפגשתי בפעם הראשונה את בוריס וראיתי איך חמי מכרכר סביבו בהתלהבות.

"הוא זרק אותי." אמר חמי בעצב.

"מי? הזקן המגעיל הזה זרק אותך?" נדהמתי, "איך זה יכול להיות?"

"הוא לא זקן מגעיל, הוא רק בן חמישים." התרגז חמי, "והוא נפרד ממני כי אני צעיר מידי בשבילו."

"זה נכון." הסכמתי, "אני רק לא מבין איך נתת לו בכלל לגעת בך."

"אז אל תבין." התרגז חמי וסירב להוסיף מילה בנושא.

לא עזר לו, כמה ימים אחר כך קפצתי לבקר את בוריס ואמרתי לו שלא מוצא חן בעיני שהוא נפגש עם חמי כשאני בתורנות בבסיס. שלפתי סכין והודעתי לו שהקשר שלהם מרגיז אותי ואני אוריד לו את הביצים אם הוא יגע בחבר שלי. למרות שאני צעיר ממנו בכמעט משלושים שנה ועשיתי הכול כדי להיראות כמו ערס עצבני ומסוכן בוריס לא התרגש ואפילו צחק, וכשניסיתי להרביץ לו הדביק אותי לקיר וצחק עוד יותר.

איזה גבר! זקן, אבל חזק ובכלל לא פחדן. הוא ישר ראה שאני עושה הצגות ובמקום לכעוס עלי הוא ליטף לי את הלחי כאילו שאני ילד חמוד ואמר לי שאני לא אדאג, חמי צעיר מידי בשבילו והם רק ידידים. "אתם גם מזדיינים?" שאלתי ישר כי ראיתי שאין טעם ללכת סחור סחור עם אחד כמוהו.

"לפעמים, כשבא לי, אבל רק לעיתים רחוקות כשהוא ממש רוצה." עשיתי פרצוף והוא צחק, "נו, מה אתה מתעצבן? כאילו שאתה לא מזיין לפעמים מהצד."

"רק בחורות."

"שקרן." צחק לי בוריס בפרצוף ומעך אותי לקיר עוד יותר חזק.

"בסדר, אבל זה לא נחשב. אני אוהב רק אותו."

"וגם הוא אוהב רק אותך, תפסיק להתרגש מסתם זיונים."

"בסדר, תעזוב אותי." ביקשתי. הוא עזב ומזג לי וודקה. שתינו ואז הוא סיפר לי איך חמי התאהב בצעיר אחד, בלונדיני רוסי יפה תואר שסחרר את ראשו.

"בגלל זה נפרדתם? בגלל ההוא?"

בוריס שתה עוד כוס בלגימה מהירה אחת, כמו שהרוסים עושים, והעמיד פנים שלא שמע את השאלה שלי. הבנתי את הרמז ועזבתי את הנושא ועד היום אין לי מושג מה בדיוק קרה שם בין בוריס, חמי והבלונדיני היפיוף שאפילו את שמו הם לא רצו להזכיר. אני יודע שהם ממשיכים להיפגש, ולפעמים, כשאני נעדר יותר מידי, הם גם נכנסים יחד למיטה, אבל אני שותק כי קודם כל גם אני לא ממש צדיק, ושנית כל אני סומך על בוריס שחמי תמיד יחזור אלי, כמו שאני תמיד חוזר אליו.

לפעמים אני פוחד לאבד אותו. אני פוחד שמשהו רע יקרה לו, תאונה או מחלה או...

הוא צוחק אומר שזה בגלל הילדות שלי, בגלל שגדלתי עם אימא חולנית שסובלת עד היום מהתקפות אסטמה קשות ומבטיח לי שלא יקרה לו כלום. איך הוא יכול להיות כל כך בטוח בזה? הוא לא פוחד לפעמים? "ואם אני אפחד מה זה יעזור? כל זמן שחיים חיים ואחר כך מתים." הוא עונה לי בקלות דעת.

"ומה יקרה אם תתאהב במישהו אחר?"

"אני?" הוא צוחק צחוק גדול, "מה פתאום? עד שאני מתאהב במישהו... זה קורה פעם ביובל. אני בטוח שאתה תתאהב במישהו אחר קודם."

"לא נכון." אני מתעצבן, "זה מה שאתה חושב עלי? שאני כזה... כזה..." מרוב עצבים אני מתנפל עליו במכות ואפילו בוכה קצת.

"די, די, מספיק. אל תתרגז. מה שאני חושב זה שאתה צעיר מאוד, עוד לא הספקת לדעת מי ומה. זה בסדר, אני יודע שאני תמיד אהיה האקס המיתולוגי שלך."

"אידיוט." אני מתרתח, "אתה פשוט דביל, טיפש מדאוריתא ו..." אני מסתער עליו, מפיל אותו, מבטיח לכסח אותו, ובסוף, כמו תמיד, המאבק מסתיים במיטה.

"אני גבר מוכה." הוא צוחק אחר כך, "ברגע שיפתחו מעון לגברים מוכים אני בורח לשם. תראה מה עשית לי, עצבן אחד, פרענק פסיכי שכמוך."

"שטויות, עוד הייתי עדין אתך. חכה עד שתרגיז אותי באמת ואז תראה מה זה מכות." אני צוחק, וגם הוא צוחק, כי המכות שלי באמת היו רק בצחוק ושנינו יודעים את זה. קשה לי להתבטא כל כך יפה כמו חמי אז במקום דיבורים אני מעדיף מעשים וכל זמן שהוא מבין...

זה לא קורה הרבה, בדרך כלל אני שוכח בכלל את המצב שלו, אבל מידי פעם יש לו תקופות רעות ואז אני פוחד. לפעמים, בעיקר בעונות המעבר מצב הבריאות שלו מדרדר ואז אני נלחץ כמו אני לא יודע מה. הוא הזהיר אותי עוד מההתחלה שאצלו זה לא כמו אצל כולם, שיהיו בעיות לפעמים, אבל קשה לי להשלים עם זה, אני רוצה שהוא יהיה חזק ובריא כמוני ובדרך כלל הוא כזה, אבל לפעמים יש נסיגה ופתאום הוא נעשה שקט מידי, איטי כזה, ואז אני יודע שלא טוב לו ונבהל נורא.

בניגוד אלי הוא משלים עם המצב שלו בשלווה, מודע לזה שיש מחיר לתרופות שהוא לוקח ושלפעמים הגוף שלו מתמרד ואז צריך לעשות עוד בדיקות, אולי לשנות תרופות או פשוט לחכות שזה יסתדר מעצמו. למזלו יש לו סף כאב גבוה, למזלי הוא שונא להתלונן והוא אף פעם לא אומר שרע לו, אבל אני כבר מכיר אותו טוב, רואה מתי כואב לו ואיפה, רואה מתי הולך לו התיאבון והוא מחפף בארוחות, שם לב שיש ימים שכואב לו להקליד, שהוא נאחז במעקה כשהוא יורד למטה ונאנח קצת כשהוא עולה, סימנים קטנים שמפעילים אצלי את האזעקה. ויש את הימים האלו שהוא פתאום נורא עייף, לא יכול לעשות יותר כלום אחרי שהוא חוזר מהעבודה. לעבודה הוא הולך בכל מצב, גם כשיש לו חום, העבודה זה קדוש, אבל אחר כך יוצא ממנו כל האוויר, שוכב ובוהה בקיר, אין לו כוח לכלום, אפילו לא לשמוע רדיו.

זה כל כך מלחיץ אותי לראות אותו שוכב ככה, חסר מרץ, לא מסוגל אפילו לקרוא... כדי למלא את החלל השקט מידי בבית אני שם מהר מוזיקה שהוא אוהב - שירים ישראלים שקטים בגל"ץ בין ארבע לחמש, או ג'ז ישן וקופצני בין שבע לתשע ב – 88 אפ אם, מתעקש להכין לו תה ולוחץ שיאכל גם פרוסה על יד – אני יודע שזה מעצבן אותו ומנסה לא לעשות סביבו יותר מידי רעש, אבל לפעמים אני כל כך פוחד בגללו...

אחרי ארבע שנים יחד אני כבר מסוגל לדעת במגע יד קליל במצח שלו מתי עלה לו החום. אצלו החום אף פעם לא עולה בצורה דרמטית, אבל אחרי שבועיים של חום נמוך גם בחור חזק כמוהו נעשה עייף קצת ופתאום הפרקים נורא כואבים לו והוא לא מצליח לכתוב כלום במחשב וגם עט קשה לו להחזיק. הכי אני שונא את ההשלמה הרגועה שלו עם המחלה. כאילו זה מובן מאליו וככה צריך להיות, הוא ימות צעיר וזהו.

מרגיז אותי שהוא אף פעם לא עושה תוכניות לכמה שנים קדימה, אף פעם לא מדבר על העתיד שלו... צוחק כשאני אומר שבגיל ארבעים אני אצא מהצבא עם פנסיה ונוכל לעשות טיול מסביב לעולם. מתבדח על מוות ועל קבורה בקומות. רוב הזמן אני מדחיק את הידיעה שכנראה אני זה שאקבור אותו, אבל לפעמים תופס אותי מן פחד קפוא כזה. גם אם לא נהיה בני זוג כל החיים אני פשוט לא רוצה לחיות בעולם שהוא לא נמצא בו במרחק שיחת טלפון, לא מוכן לוותר עליו בשום פנים ואופן.

היום היה יום לא טוב, הוא אפילו לא הלך לעבודה. נכון, מגיע לו יום חופש, אבל הוא לקח אותו כי אין לו כוח לעבוד, לא כי בא לו חופש, וכשנכנסתי להתקלח שמעתי אותו קובע עם האחות שהוא יבוא מוקדם בבוקר לעשות בדיקות ואחר כך יקבל זריקה. לי הוא כמובן לא מספר כלום, לא רוצה להעיק ולהפחיד אותי, כאילו שאני טיפש כזה שלא רואה ולא מבין כלום. אני שונא לנדנד לו אז צלצלתי לבוריס ושאלתי אם הוא יודע מה כואב לו. בוריס נאנח ושתק ואני בכיתי וכעסתי ושאלתי למה הוא מסתיר ממני דברים?

"כי אתה נלחץ מידי."

"אני לא יכול לא להילחץ, אני דואג לו, אתה לא דואג? ומה אם הוא ימות?"

"אז נקבור אותו." אמר בוריס בקור רוח וצחק כשקיללתי אותו.

"נו, די כושי. לא מתים כל כך מהר. אתה יודע מה המצב שלו, לפעמים הוא מרגיש רע, אבל אחר כך חוזר לעצמו. עוד מעט יתחיל הקיץ והוא ירגיש יותר טוב. לך עכשיו, תשכב לידו, תחבק אותו ותפסיק לפחד. יהיה טוב."

"אתה מבטיח לי?"

"כן, אני מבטיח, אבל אם יהיה רע אל תתפוס אותי במילה. לך, תחבק אותו ותן לו נשיקה גם בשמי."