3. פחז כמים

כבר מההתחלה חמי אמר לי שהוא לא שותה ולא מעשן, לא בגלל המצב הבריאותי שלו אלא כי כזה הוא, אחד שלא מעשן ולא אוהב אלכוהול. לטענתו הוא מעולם לא השתכר כי הכבד שלו לא מפרק את האלכוהול לחומר הזה שעולה למוח וגורם לשכרות, זה מן פגם גנטי כזה שאופייני ליהודים. כנראה שלא לכולם, כי הספקתי לראות בימי חיי המון יהודים שיכורים, וגם אני מרשה לעצמי להיסחף ולאבד שליטה מידי פעם ולשתות.

גם אבא שלי והאחים - יהודים כשרים כולם - אוהבים לשתות. למדתי לשתות עוד בבית, לא שאני אלכוהוליסט חלילה, אבל אני אוהב להיות שיכור מידי פעם. לדעתי זה כיף להשתחרר פעם ב... כולם עושים את זה לפעמים וזה באמת לא נורא, חבל שאני לא מצליח להסביר את זה לחמי שנעשה מסטול רק מחשיש, וגם זה רק בתנאי ששמים לו אותו באוכל כי הוא לא יודע לעשן. מספיק שמקרבים לו סיגריה לפה ומיד הוא מתחיל להשתעל כמו משוגע.

איך נתקעתי עם חבר כזה חננה רק אלוהים יודע? מהבחינה הזו הוא ממש לא מתאים לי, הוא כבד, לא רוקד, שונא מועדונים רעשניים, שונא לראות שיכורים ואוהב ללכת לישון מוקדם. למזלי הוא מבין את הראש שלי מקבל את זה שאני צעיר והולל ולא דורש ממני להיות פולניה קשישה כמוהו. אפילו שחמי לא אוהב את ההתנהגות שלי הוא מקבל אותי כמו שאני. זה יפה מצידו ולכן גם אני מקבל אותו כמו שהוא ואולי יום אחד אתבגר קצת או שהוא יעשה פחות כבד ונשתווה.

זו הסיבה שבימי שישי אני יוצא עם חברים, מבלה, רוקד ושותה, והוא יושב בבית, גולש במחשב, מנמנם מול הטלוויזיה, שותה תה וקורא את מוסף השבת בעיתון. לפי ההסכם שלנו אם אין לי הסעה בטוחה הביתה בסוף הבילוי אני מתקשר אליו שיבוא לאסוף אותי. זה קורה לפעמים כשאני לא משיג מונית או כי כולם שיכורים מידי ולא יכולים לנהוג. בדרך כלל הבילוי שלי נגמר רק בכאב ראש של אחרי שתייה ולפעמים בחולצה קרועה, זה הכול, אבל פעם אחת, מזמן, לקחתי גם אקסטה אחת ואז זה נגמר ממש רע.

זה קרה לפני הנסיעה שלי לקורס ארוך בטקסס, ידעתי שאנחנו צריכים להיפרד לשלושה חודשים וזה ביאס אותי נורא. יצאתי לרקוד במצב רוח פרוע, מיואש בגלל הפרידה הצפויה ושתיתי ממש הרבה וגם לקחתי את הכדור המיותר לגמרי הזה. כנראה שבגללו נעשה לי ממש חם, רקדתי בלי חולצה והשתוללתי ולא עצרתי בזמן בחור אחד שנדבק אלי, רקד איתי ונגע בי בצורה מוגזמת לגמרי ואחר כך יצא איתי למגרש החנייה וירד לי.

אני יודע שזה לא היה בסדר, אבל כשאני שיכור אני נעשה חרמן נורא - ככה זה אצל כל הגברים במשפחה שלי - וידעתי שאם אני אגיע הביתה כל כך שיכור חמי לא ייתן לי לגעת בו כי הוא שונא את הריח שלי כשאני שיכור לכן נתתי לבחור ההוא, שהיה שיכור עוד יותר ממני, לפתוח לי את המכנסיים ולמצוץ לי. אם החברים שבאתי איתם לא היו מגיעים לחפש אותי אף אחד לא היה יודע מזה כלום, אבל הם כן באו... באסה.

נכון, הם ראו רק את הסוף, כשכבר כמעט הכול נגמר, אבל לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה קרה שם, ואם לא די בזה גם לא שמתי קונדום. כנראה שפשוט הייתי שיכור מידי. למרות שהם כעסו עלי ואמרו לי שהגזמתי ידעתי שאף אחד מהם לא ילשין. הם בטח דיברו עלי והשמיצו אותי מאחורי הגב, אבל הייתי בטוח שאף אחד לא יספר כלום לחמי, אף אחד חוץ מאחד שהיה דלוק קצת על חמי, טיפוס מסובך אחד, מבוגר יותר מכולנו, אחד שעזב אישה וילדות כדי להפוך להומו והתאכזב נורא לגלות שבגיל שלושים ומשהו הוא נחשב בעיני הכוסונים שהוא אוהב לקשיש נודניק.

הוא נדבק אלינו ממש בכוח, לקחנו אותו למועדון כי הוא הבטיח לא לשתות ולנהוג ומיד ידעתי שאחד כמוהו שהיה פעם נשוי לא מבין שמציצה במגרש חניה אחרי לילה של שתייה במועדון לא נחשבת לבגידה. לפי איך שהוא הסתכל עלי ושתק ידעתי שהוא בטח ירוץ לחמי להלשין עלי בתקווה שניפרד, כזה מין טיפוס הוא היה. חמי ריחם עליו כי אשתו העיפה אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון ונתן לו לגור אצלנו באופן זמני. זו הייתה טעות, התודה שלו הייתה לנסות להיכנס לו למיטה. חמי כמובן סירב, בנימוס, אבל בתוקף, ומאז הוא מנסה לסכסך. דברים כאלו קורים כל הזמן ואני פשוט שיחקתי לידיים שלו.

עד שהגעתי הביתה הייתי כבר מספיק פיכח כדי להבין שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להתוודות ולקוות שחמי יסלח לי. בצהרים, מיד אחרי שקמתי ואכלנו יחד סיפרתי לו. זה היה ממש קשה, כאב לי לראות כמה הוא נפגע בגלל דבר כל כך חסר משמעות. אם הוא היה משתכר לפחות פעם אחת בחייו הוא היה מבין שטיפשי לעשות עניין מדבר כזה, אבל חמי זה חמי, הוא בחיים לא יצליח להבין.

אחרי שסיפרתי לו הכול דיברנו על זה קצת ואני ביקשתי סליחה וניסיתי להסביר ואז קלטתי שלא רק הבגידה מכאיבה לו אלא העובדה שכול החברים שלנו ראו וידעו. הוא כזה פולניה לפעמים, לא שאני הייתי מגיב אחרת. אם הוא היה עושה לי משהו כזה בטח הייתי רותח מכעס ואולי אפילו נפרד ממנו רק כדי שלא יצחקו עלי. מזל שהוא כל כך שונה ממני ולא מסוגל להשתכר ולאבד שליטה.

השליטה העצמית המופלאה שלו זו הסיבה לזה שלפעמים יש לנו מין סקס כזה... כזה שונה. רק איתו אני מעז, ורק הוא מבין למה אני מתכוון. הוא לא ממש מתלהב מזה, בטח לא כשאני מתחיל, אבל אחר כך אני סוחף אותו וגורם לו להתפרע ואז הוא שוכח קצת את עצמו ומצליח להכאיב לי - בצורה מבוקרת כמובן, אחרי הכול חמי תמיד נשאר חמי - אני אוהב את זה קינקי לפעמים, לא תמיד כמובן, אבל מידי פעם, כשאני מרגיש רע עם עצמי, בדרך כלל אחרי שאני חוזר עצבני מהורי ששוב מציקים לי בגלל שאני לא עם בנות. הפעם זה קרה כסקס פיוס אחרי ששתיתי ועשיתי פדיחות לי ולחמי. התפייסנו בסקס עצבני ופראי שאחריו פשוט נרדמנו מחובקים, קמנו רגועים ויותר לא היינו צריכים לדבר על זה.

כן, אני יודע, זה לא כל כך בריא, וזו לא שיטה, וסקס זה לא תחליף לדיבורים. אני לא צריך שיגידו לי שעשיתי שטות ועדיף שלא אשתה, אני יודע, ויום אחד כשאני אהיה גדול ואחראי כמו חמי אני אפסיק, נשבע שכן, אולי...

"כן, הוא בחור די נחמד בעצם, אבל אתה לא יודע עליו שום דבר." אמר לי מאור אחרי שהפגשתי אותם סוף סוף. "בחייך, מה יש לדעת? הוא הרי גדל ממש כאן, בקריה, הדירה של הוריו נמצאת כמה רחובות מהדירה של הורי. חמי נולד כמוני בבית חולים רמב"ם הלך לאותו בית ספר יסודי שאני ואתה הלכנו. אנחנו מאותו הכפר מאור."

מאור מהנהן ובכל זאת עושה פרצוף ספקני, משהו בחמי נראה לו חשוד. "למה הוא לא סיפר על הצבא שלו?"

"הוא כן סיפר. הוא ענה לך על כל מה ששאלת, ודרך אגב, כשחקרת אותו נשמעת כמו איזה אבא קנאי שחושד במחזר של ביתו הבתולית, למזלך אמרתי לחמי שאתה טיפוס מוזר ושלא יתרגש ממך, אחרת הוא היה נעלב."

"אני טיפוס מוזר?" נעלב מאור, "מה פתאום? במה אני מוזר?"

"בחשדנות שלך בחמי. הבן אדם אמר לך שהוא היה חובש קרבי בגולני, נתן לך את תאריכי הגיוס שלו... מה הבעיה שלך? רוצה תעודת יושר מהמשטרה? הוא יקבל אותה בלי בעיות כי חצי מהמשפחה שלו משרתת במשטרה."

"כן, מה באמת הקטע הזה עם המשפחה שלו?"

"שום קטע. הם שוטרים, למה לא? משהו צריך לשרת במשטרה."

"אז למה הוא לא?"

"כי לא בא לו להיות שוטר. לא מתאים לו, הוא הומו."

"אז בגלל זה הוא הלך לגולני?"

"לא אמרתי שהוא משתמט, רק הומו. זה לא אותו דבר מאור."

"בסדר, אבל כששאלתי אותו על השירות הצבאי שלו הוא היה מאוד מסויג, בקושי דיבר."

"כי הוא עשה את רוב השירות שלו בלבנון לפני שיצאנו משם, אכל הפגזות וראה חברים שלו מתים. הוא לא אוהב לדבר על זה מאור, זכותו."

"גם אתך הוא לא מדבר?"

משכתי בכתפי כאילו זה כלום ולא משנה לי. "חמי בחור קצת סגור, זה בסדר, אין לי בעיות עם זה."

"ומה עם האיידס?" המשיך מאור להציק.

"מה יכול להיות איתו?" התנפלתי עליו, "הוא קיים, מדוכא ומרוסן, אבל קיים, ועד שלא ימצאו תרופה למחלה הזו הוא לא יעלם."

"התכוונתי לשאול איך הוא נדבק." ניסה מאור להרגיע.

"מהאקס שלו. בחור יפה מאוד, בלונדיני כזה, רוסי אחד. חמי פגש אותו אחרי שהשתחרר מהצבא, התאהב בו נורא, חי איתו בתל אביב וחזר משם חולה."

"אז מי זה בוריס?"

"חבר שלו. עכשיו הוא כבר גם קצת חבר שלי."

"והוא גם שכן שלכם." צמצם לעברי מאור מבט חשדני.

"כן, הוא גם שכן שלנו, ולפעמים הוא בא לבקר, משחק שח עם חמי ושותה איתי בירה. בן אדם נחמד מאוד, לא צעיר אבל אחלה גבר. חמי מחזיק ממנו מאוד. אני מקנא קצת לפעמים, אבל מתגבר על זה ולא, מאור לא עשינו שלישייה, וגם לא נעשה. בסדר?"

"איזה שלישייה?" מאדימים פניו של מאור, "אתה מתכוון שלושה גברים מזדיי... איחס! תפסיק לדבר על דברים כאלו."

"בסדר." אני עונה בנחת, "בוא נדבר על ההפסד של מכבי."

"אני לא מאמין שבאמת יש דברים כאלו."

"בטח שיש, אם תראה סרטי פורנו אז..."

הסומק על פניו של מאור מתגבר. "שאני אראה פורנו של הומואים? איחסה עליקה."

"בסדר, אל תראה. גם חמי לא ממש מתלהב מזה."

"אולי בסרטים הסוטים האלו יש דברים כאלו, אבל במציאות אני בטוח ש..."

"גם במציאות יש."

"איך אתה יודע?"

"אני יודע." אנחנו מחליפים מבט, הוא אדום כולו ונראה מזועזע, סקרן ומבויש, ובכל זאת להוט.

"אבל אהרון, זאת אומרת... אתם... אתה וחמי... לא חשוב. אני לא רוצה לדעת."

"ואני לא רוצה לספר."

אנחנו משנים נושא ולא מדברים על זה יותר, אבל פה אני יכול לספר שכן, יש דבר כזה - שלישיות. עשיתי דברים כאלו בהתחלה בלי חמי - שהתנגד בתוקף ואמר שאני צעיר מידי והוא שונא את הקטע הזה כי זה די מגעיל, וזה באמת היה מגעיל, גם מחרמן ברמות וגם נהדר, אבל בסופו של חשבון מגעיל - וגם בזמן מלחמת לבנון השנייה עם חמי ועם עוד אחד בשם עידן. להצדקתי אני יכול רק להגיד כשכולנו היינו אז נסערים ומבולבלים, כל החיים התבלגנו לנו בגלל המלחמה המוזרה הזו ועידן רב עם הוריו ולכן הוא בא לישון איתי ועם חמי, ואיכשהו יצא מזה סקס. זה היה נהדר דרך אגב, ובכלל לא מגעיל כי את חמי אני אוהב, ואני ועידן... אנחנו מעין יזיזים... לא חשוב. לא על זה רציתי לדבר אלא על העבר הצבאי של חמי שבזכות עידן התברר לי קצת ממנו.

זה קרה שנה אחרי המלחמה כשקפצנו לבקר את עידן אחרי שהוא השתחרר מהצבא ושכר לו דירה ליד הטכניון. חוץ מזה שהוא הומו עידן הוא מין גאון במתמטיקה והוא עושה תואר בטכניון במשהו שאף אחד לא מבין באמת חוץ ממנו ומעוד כמה חנונים שאוהבים לפצח משוואות וכל זה. למרות שעוד מעט הוא יהיה דוקטור ובלי קשר לדברים שעשינו יחד במיטה בקיץ של 2006, ומידי פעם גם אחר כך, הוא נשאר ידיד שלנו והוא הזמין אותנו למסיבת חנוכת בית שערך לכבוד הדירה ששכר. בין המוזמנים היה בחור אחד רחב ושחום ומאוד גברי ונאה שהתנפל על חמי בחיבוק גדול ונישק אותו ישר על הפה. "אמסלם." חייך חמי, "איזה הפתעה לפגוש אותך כאן בין כל ההומואים האלו."

"מצחיק מאוד." רטן אמסלם ששמו הפרטי היה שלומי, "כאילו שלא ידעת."

"בטח שידעתי, ידעתי מהפעם הראשונה שעשיתי אתך מקלחת במוצב."

"מה קרה במקלחת הזו?" שאלתי, מופתע, כי חמי אמר שבצבא הוא היה סגור הרמטית בארון.

"כלום כושי, תרגיע, לא קרה שום דבר חוץ ממבטים." שם חמי יד מרגיעה על עורפי.

"נכון, רק מבטים." צחק שלומי, "אבל עד היום יש לי סימנים על התחת מהמבטים שתקעת בי."

"גם אתה הסתכלת, הסתכלת כל כך חזק עד שהרגשתי את המבטים שלך גם כשכיבו את האור." חייך חמי בחיבה.

"נכון." הודה שלומי, "לא יכולתי להוריד ממך את העיניים." ומיד פיצה את עצמו על האיפוק של אז בחיבוק חזק ובליטוף די חצוף של התחת של החבר הפרטי שלי. "מזל שעזבת לקורס צלפים כי אחרת אני לא חושב שהייתי מצליח להתאפק. אז איך היה הקורס צלפים?"

"לא היה. בסוף נעשיתי חובש."

"מה פתאום? איך זה חובש? היית מעולה במטווחים, פשוט נולדת להיות צלף חמי."

"לא נכון." אמר חמי, "הרבה יותר מתאים לי להיות חובש."

"אבל..."

"מספיק אמסלם, די. אני לא רוצה לדבר על זה." אמר חמי בקול תקיף וקר שסתם גם לי וגם לשלומי את הפה. בעיקרון מנחם בן אדם עדין ורך, ומאוד חביב ומנומס, אבל כשהוא אומר שהוא לא רוצה לדבר על משהו לא יעזור בית דין, הוא לא מדבר ודי. אני כבר מכיר אותו ופשוט עזבתי את זה.

האמת, די שמחתי שהוא לא היה צלף, לא מתאים לחמי שאני אוהב ומכיר לרסק לבני אדם את הראש אפילו שהם אויבים שלנו, יותר מתאים לו לחבוש פצועים. רק כמה ימים אחר כך, כשעידן התקשר אלי וסיפר לי מה סיפר לו אמסלם, ששמע על זה מאיזה מכר משותף שלהם, התברר לי מה באמת קרה שם ולמה חמי עזב את קורס הצלפים ונעשה חובש.

מה שקרה זה שממש במקרה למחרת המסיבה אצל עידן אמסלם עשה כמה ימי מילואים ושם הוא פגש מישהו שהיה עם חמי בקורס הצלפים. שלומי סיפר לו שפגש את חמי במסיבה, ריכל איתו קצת על דא ועל הא וההוא סיפר לו מה היה שם. הבן אדם הזה, שכן סיים את הקורס והיה גאה בכך מאוד, סיפר שבהתחלה לחמי היו תוצאות נהדרות במטווחים על מטרות נייר, אבל כמה ימים אחר כך הוא היה צריך לירות על בובות דמויות חיילי אויב והוא היה פחות טוב. באותו ערב עשו מין שיחת מוטיבציה לכל חיילי הקורס וחמי הודה שרק עכשיו הוא קולט שבסופו של דבר יצפו ממנו לפצפץ ראשים של בני אדם ופתאום הוא מרגיש רע מאוד עם הרעיון הזה שהוא אשכרה יהרוג בקור רוח בני אדם וזה מטריד אותו מאוד למרות שהם חיילי אויב שצריך להרוג.

המפקד שניהל את השיחה לא אהב את ההתלבטויות שלו, "יאללה יאללה, די כבר להיות כוסית יפת נפש ברנוביץ." הוא אמר בבוז, "מה קרה לך? למה אתה מדבר כמו הומו?"

"כי זה מה שאני." אמר חמי ולפני שמישהו הספיק לקלוט מה הוא אומר או להגיב על זה הוא קם מכיסאו והכניס למפקד ראסייה בפרצוף, והיה בטח מוסיף עוד כהנה וכהנה אגרופים ומכות, אבל שאר החיילים התנפלו עליו ועצרו אותו. יום אחרי זה הוא נשפט, חטף שלושים יום בכלא והועף אחר כבוד מהקורס. האמת, הוא עוד יצא בזול, כי על דבר כזה הגיע לו לחטוף הרבה יותר, אבל הקצין ששפט אותו התחשב בזה שהמפקד שלו קרא לו הומו, ורמז שבעצם הסמל ההוא חטף מה שהגיע לו ואי אפשר למצות עם חמי את כל חומרת הדין בכך שהגיב באלימות על עלבון כה חמור.

"שאלתי אותו אם העלבון נחשב כל כך חמור גם אם זה נכון ואני באמת הומו." גילה לי חמי כשסיפרתי לו מה נודע לי, "אבל הוא נורא מיהר ובחוץ בדיוק מישהו הניע איזה רכב כבד. אני לא בטוח שהוא שמע מה אמרתי, ובין כה וכה הרי חטפתי שלושים בפנים בצדק גמור, אז פשוט עזבתי את זה."

"וככה יצאת מהארון בצבא?"

"כן, בערך..." חמי היסס וסלסל סביב אצבעו תלתל משערותיי, "לא, אי אפשר להגיד שהיה לי אז אומץ לצאת ברצינות מהארון, אבל בהחלט הצצתי לרגע החוצה, וכשחזרתי שוב פנימה הוא כבר לא היה נעול הרמטית רק סתם סגור." הוא חייך בהתנצלות, "וגם זה משהו, לא?" 

פסח ראשון

חגים משפחתיים כמו פסח וראש השנה קשים מאוד בשבילנו. פסח בעיקר נושא איתו זיכרונות לא טובים, לא היה פסח שלא רבנו בו מסיבה זו או אחרת. הפסח הראשון למשל היה ממש גרוע, באשמתי, בטח שבאשמתי. חמי גר אז בדירה הישנה שלו בצומת דשנים (בבלוק שכיום לא קיים, הרסו אותו) ובגלל מריבה טיפשית עם אחיו הבכור, (בגלל שגיא הקטן) הוא החליט לא להיות עם המשפחה שלו בסדר אלא להשתתף בסדר פסח אלטרנטיבי אצל ליאור - ההומו הכי מוצהר וגאה בקריות.

נכון שליאור מקפיד להדגיש את ההומואיות שלו לא מטעמי אידיאולוגיה אלא כדי לעצבן את אביו (סיפור מסובך... עזבו, לא כדאי להיכנס לזה עכשיו), אבל בלי קשר לסיבה ליאור הוא אחד שכל מי שפוגש אותו ברחוב יודע שהוא הומו. מהטיפוסים שרואים תמיד פוסע בראש כל מצעד גאווה, מענטז בחוטיני צבעוני, צעיף בצבעי הקשת מתנופף אחריו ודגל גאווה מתנוסס מעליו בגאון בעוד הוא דופק פוזות לפני מצלמת הטלוויזיה כדי שגם אם קיימת במשפחה שלו איזה דודה נידחת שעוד לא גילו לה (בסודי סודות כמובן, הם מן משפחה כזאת) שהוא פייגלע היא כבר תבין לבד. העיקר שאבא שלו והזונה שלו יאכלו את הלב.

טוב, נסחפתי קצת. בעיקרון אני מחבב מאוד את ליאור ומעריץ את העבודה שלו - הוא מעצב ויש לו טעם נהדר והמון כישרון - אבל קשה לי לסלוח לו שהוא ניסה פעם, כשאני וחמי רק התחלנו להיות יחד, להידחף לצד שלי במיטה כשאני הייתי בתורנות, אבל לא זו הסיבה שלא הגעתי לסדר האלטרנטיבי למרות שהבטחתי, הסיבה היא ש... נו, טוב, ברגע האחרון פשוט לא עמדתי בזה. לא יכולתי לשקר לאימא שאני חייב להיות בבסיס, ניסיתי ולא הצלחתי.

העובדה היא שהייתי צריך לבחור בין הורי לבינו ובחרתי בהם. רק בסוף הסדר אמרתי שיש משהו דחוף בצבא ואני צריך לברוח ונסעתי לליאור. הם כבר גמרו לאכול וסתם ישבו, זללו עוגות פסח ושרו שירים ופתאום אני מופיע... כולם הסתכלו עלי בהבעת זלזול של - עכשיו באים? על מי אתה עובד בעיניים? רואים שרק לפני כמה דקות דחפת את הכיפה לכיס - ורק אחרי שחמי קם, חיבק אותי והושיב אותי לידו הפסקתי להרגיש כמו רמאי שעובד על כולם. 

פסח שני

בפסח השני שלנו יחד ידעתי כבר שאחרי שבועות אני נוסע לטקסס לקורס של שלושה חודשים מטעם הצבא והייתי נחוש לארגן לעצמי חברה לפני שניסע. נורא פחדתי להיות תקוע שם עם חבורה של ישראלים שיהיו איתי יום וליל בלי שום הפסקה וחששתי שאם לא אתארגן כמו שצריך הם יגלו ואז... אז העולם כפי שאני מכיר אותו יבוא אל קיצו והשמיים יפלו על ראשי. (חבל שלא טרחתי לחשוב מה זה יעשה לחמי שגם ככה אכל ממני מספיק קש לאורך השנה הראשונה שלנו יחד. הפרידה הזו כמעט הרסה את הקשר שלנו, אבל את זה קלטתי רק אחרי שחזרתי.)

נתקע לי אז בראש שרק אם כולם ידעו שיש לי חברה יפה ואוהבת, ושאני מת מגעגועים אליה ונחוש לא לבגוד בה אני אהיה בטוח מכל חשד ואף אחת לא תנסה להתקרב אלי מידי. אולי גם בתת ההכרה שלי ידעתי שאני באמת אמות מגעגועים, לא אליה, אבל געגועים, והייתי צריך איזה תירוץ לזה שאני קצת מדוכדך ולא שם לב לבנות שאיתי בקורס.

עכשיו אני מבין את זה מצוין, אבל אז כל מה שידעתי זה שאני חייב חברה, ושתהיה כוסית הורסת, רצוי רוסיה כחולת עיניים. כן, אני יודע שאני נשמע כמו דביל, מה לעשות? הייתי אז צעיר יותר ולחוץ ומבולבל וכן, באמת דביל. למזלי בדיוק אז הגיעה לבסיס בחורה אחת מאוד יפה שפה אכנה אותה מולי כי היא ממולדביה. מולי ממש התלהבה ממני ואני ממנה. היא באמת מתוקה אמיתית, לא רק כוסית אלא גם נבונה ומשכילה מאוד ועם חוש הומור משגע, והכי חשוב, עם משיכה לבחורים כהים ואקזוטיים כמוני. בקריות אני נחשב אקזוטי כמו כפכף ישן, אבל כנראה שלבחורה שבאה ממולדביה אני נראה אקזוטי - מה שמוכיח שכמו פורנוגרפיה אקזוטיות זה עניין של גיאוגרפיה.

למרבה המזל ההורים שלה נסעו בחג לאיטליה כדי שיוכלו לאכול שם בנחת פוקצ'ה ופיצות בלי להרגיש לא נעים מהשכנים, והיא נשארה לבד בארץ וככה יכולתי להביא אותה להורי על תקן של מסובין לסדר ולהסביר לה איך חוגגים סדר פסח כהלכתו אצל פרענקים. אני לא חושב שהיא קלטה את ההבדלים העדינים בין תימנים לעיראקים ואת המתיחות הבין עדתית שכל חג ומועד מדגיש במשפחה הבעייתית שלי, אבל היא נהנתה מהאקזוטיות שלנו ואני נהניתי מזה שבגלל החשש מפדיחות בפני האורחת המשפחה הבלתי אפשרית שלי התאפקה עד אחרי קריאת ההגדה עם המריבות המסורתיות של פסח.

ברגע שהם התחילו להרגיש נוח והתחילו לעקוץ זה את זה ולרדת אחד על השני אמרתי שמולי עייפה וצריכה ללכת הביתה. כמו ג'נטלמן ליוויתי אותה לבית הוריה וכשהגענו היא ביקשה שאני אשאר לישון אצלה כי היא מפחדת לישון לבד בבית ואני הסכמתי בשמחה.

מולי הכניסה אותי לא רק לבית שלה אלא גם לחדר שלה ולמיטה שלה. בהתחלה הכול היה נפלא ונהדר, היא באמת בחורה יפה ועדינה ובלונדינית טבעית לגמרי, בדקתי. בלי בגדים היא נראתה עוד יותר טוב מאשר איתם והיה ממש נהדר חוץ מ... כן, חוץ מחלק אחד קטן (היא דווקא אמרה שהוא ענק) שסירב לשתף פעולה, התעקש ולא זז למרות העידוד שהיא נתנה לו בנדיבות.

עם חמי זה לא קרה לי אף פעם. הרגשתי נבוך ומושפל עד עפר למרות שהיא הייתה ממש בסדר, אמרה שלא נורא, ובטח שתיתי יותר מידי (ממש, ארבע כוסות יין... אל תצחיקו אותי) וזה בסדר, היא מבינה, אבל זה לא היה בסדר, ממש לא בסדר. למרבה הצער באמת חיבבתי את הבחורה הזו, אני עדיין מחבב אותה מאוד והרגשתי זוועה שלא הצלחתי להעמיד את הזין למרות כל מה שהיא עשתה, והיא עשתה המון, זה היה עלבון עצום לה ופדיחה איומה לי.

למחרת בבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר ואחר כך התנצלתי ונסעתי ישר לחמי. מצאתי אותו עדיין במיטה, קורא עיתון, שותה קפה, מנסה להתעורר אחרי ליל אפטר סדר סוער שעבר עליו עם ליאור וחבורתו. מסתבר שהחבר'ה האלה החליטו שבמקום להסתבך עם המשפחות הם ילכו כל אחד לעשות סדר עם ההורים, ואחר כך יפגשו לסגור את החג ביחד. חמי לא סיפר לי מה בדיוק הלך שם, אבל הוא יצא עייף מאוד מהעסק הזה.

כולי מבואס ומפודח נשכבתי לצידו ובישרתי לו בדרמטיות שנעשיתי אימפוטנט! בעודי מפרט את הנסיבות ושופך את ליבי לפניו הזין שלי, שלא הקשיב לי כנראה, הרים ראש והפריך להכעיס את דברי... חמי התפוצץ מצחוק, הודיע לי שאני אידיוט, זרק את העיתון ו... את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד. אחר כך באמת נסעתי לטקסס וזה היה רע לתפארת, אני אספר לכם על זה יום אחד, אבל העיקר שחזרתי ושוב היינו יחד, ואז הגיע הפסח השלישי שלנו יחד.  

פסח שלישי

בפסח השלישי שלי איתו הייתי נחוש שהכול יהיה מושלם. אחרי שליאור וחבורתו העליזה עברו לגור בתל אביב חמי אמר שנמאס לו מכל הבלגאנים סביב החג הזה, הוא הולך לעשות את הסדר אצל הוריו כמו ילד טוב, ואחר כך לחזור הביתה, למיטה, והוא מייעץ לי לעשות אותו דבר.

אמרתי לו שזה רעיון מצוין ואפילו הסכמנו שיום קודם, בערב ערב הפסח, אני אקח יום חופש כדי שנוכל לנקות ביחד את הדירה שלנו - אז כבר עברנו לגור בדירה הנוכחית שלנו. ניקינו, סידרנו וקרצפנו ואחרי הצהרים, בעוד אנחנו יושבים ונחים על כוס קפה ועוגת הבית לא כשרה לפסח (החלטנו לחסל עד מחר בבוקר את כל החמץ) נשמעת דפיקה בדלת. בוריס נכנס ואחריו צעיר גבוה, רזה, עם תלתלי זהב, עיניים כחולות ופנים מדהימות של מלאך יפה תואר. מזמן לא ראיתי את חמי המום כל כך, הוא פשוט נשתל במקום מרוב פליאה.

"חמיצ'קה." ריחף לעברו היפיוף וחיבק אותו באהבה גדולה, ואחר כך הוסיף המון מילים ברוסית ונישק את החבר שלי ישר על הפה, והפולנייה המעצבנת הזו, במקום לדחוף אותו מעליו חיבק אותו בחזרה, קרא לו ארקאדי ונישק אותו גם כן.

אם בוריס לא היה תופס אותי בכוח אני לא יודע איך זה היה נגמר, אבל טוב לא היה יוצא מזה. מסתבר שהארקאדי הזה – פני מלאך מגולפות עם עצמות לחיים גבוהות, עור חיוור שקוף, פה קופידוני אדום, עיני ספיר, תלתלי זהב ארוכים וגוף דקיק וגבעולי - הוא האקס המיתולוגי של מנחם ושבאיזה אופן לא ברור הוא עזב את חמי ונסע עם בוריס לחו"ל... אחר כך חזר ושוב נסע... היה גם ניסיון התאבדות או משהו... הם לא ממש פירטו ואני לא ממש רציתי לדעת, רציתי רק שהוא יסתלק ולא יחזור עוד לעולם, וזה מה שאמרתי לחמי אחרי שהצלחתי לגרור אותו למטבח בתואנה הטיפשית שאני לא יודע איפה הקולה.

"קולה?" הסתכל עלי חמי בעיניים שהיו פתאום אדומות מדמעות שהוא החזיק בפנים, "אבל אנחנו לא שותים קולה." (נו, כן, החלטנו פעם שקולה זה פויה ומאז לא קונים קולה, והוא באמת לא שותה קולה. אני כן, אבל רק מחוץ לבית).

"נכון, שכחתי, מה קרה, למה אתה בוכה?"

"אני לא."

"רק כי אתה מתאפק. העיניים שלך אדומות, מה קרה לך?"

"מה זאת אומרת מה קרה לי? ראית איך הוא נראה?"

"מי, הארקאדי הזה?"

"כן, הארקאדי הזה." אמר חמי והפסיק להתאפק. התיישב ובכה מול הפרצוף שלי בגלל האקס היפיוף שלו. למזלו לא היה לי בקבוק קולה ביד כי הייתי מוריד לו אותו על הראש.

"הוא נראה כמו הנגטיב שלי." הודיתי בחוסר רצון, "חוץ מזה שלידו אני שמן (אני לא) והוא הרבה יותר יפה ממני."

"עזוב יפה, ראית כמה הוא רזה? הוא נראה ממש שקוף." התרגש חמי ואז נכנס בוריס ואמר שארקאדי קצת עייף ושהוא השכיב אותו לישון בחדר האורחים שלנו.

"בוריס, מה יש לו? למה הוא נראה ככה?" התחיל חמי לבכות שוב, הפעם ממש ברצינות.

"הוא חולה." אמר בוריס וחיבק אותו, "למה אתה חושב שהוא חזר לארץ."

הם עמדו חבוקים, מדברים בעצב ברוסית, שוכחים שאני קיים. מה עוד יכולתי לעשות חוץ מללכת להסתכל על ארקאדי הישן שנראה עוד יותר מלאכי בעיניים עצומות. זה כל כך ביאס אותי עד שהוצאתי את הסיגריות שלי מהמחבוא הסודי - רשמית הפסקתי לעשן - וישבתי בחוץ על המעקה לעשן קצת ולחשוב.

חשבתי וחשבתי ולא מצאתי פתרון לבעיה. הארקאדי הזה היה לא רק יפה אלא גם זקוק לעזרה. חמי אוהב להיות אביר על סוס לבן ולהציל יפיפיות ענוגות, ואני עם הפרצוף השחור שלי והאופי הלא ענוג בעליל שלי... לא היה לי סיכוי מולו. אבוד לי, מהיום אני וחמי זה היסטוריה.

בערך בחצי הסגריה השנייה חמי בא והתיישב לידי, לקח לי את הסגריה, כיבה אותה - הוא תמיד עושה לי את זה - ואמר לי לא להתרגש ולא לקחת ללב.

"איך אני יכול? הוא כזה יפה ואתה בוכה בגללו... אף פעם לא בכית בגללי."

"בטח שבכיתי, ועוד איך בכיתי."

"הוא הולך למות מנחם?"

"כולנו הולכים למות אהרון, כל בן אדם, מהרגע שהוא נולד הולך למות."

"זה סתם פלסף. הוא צעיר ויפה והוא צריך אותך... תגיד, בן כמה הוא?"

"עשרים ומשהו. לא יודע בדיוק. כשנפגשנו הוא אמר לי שהוא בן שמונה עשרה, אבל לדעתי הוא שיקר."

"למה?"

"כי הוא כזה, הוא שקרן ולא אמין ובחור נורא מסובך ובעייתי. הוא יפה כמו מלאך, אבל הוא צרה צרורה."

"כמוני?"

חמי חייך. "הרבה יותר אהרון, הרבה הרבה יותר ממך."

"ובכל זאת אהבת אותו מאוד."

"לא אותו. אותו לא הכרתי בכלל, עד היום אני לא באמת מכיר אותו. אהבתי את מי שחשבתי שהוא."

"ואותי אתה מכיר?"

חמי חייך, הוא ידע מה אני רוצה באמת לדעת. "אותך אהרון אני מכיר, יודע ואוהב. אתה אץ קוצץ פחז כמים, אבל אני ואתה, אנחנו מאותו הכפר, אני יודע איפה גדלת ואיך נעשית מה שאתה. אני מבין אותך אהרון, אבל ארקאדי... בעיני הוא מסתורין אחד גדול."

"ובעיני בוריס?"

"פחות. שניהם רוסים, הוא מבין את הראש שלו, בגלל זה הוא מסתדר איתו יותר טוב."

עכשיו כבר הרגשתי יותר רגוע. "איזה מין שם זה ארקאדי?" תהיתי.

"שם לא יהודי."

"אז הוא לא יהודי?"

"לא, הוא לא, והוא גם לא עבר ברית מילה."

"וזה לא הפריע לך?"

"לא. כשרק נפגשנו הייתי מטורף עליו, אבל אז בוריס הופיע ו... לא חשוב."

"הוא שבר לך את הלב?"

"כן."

"ואתה לא כועס עליו?"

"כבר לא. יותר מרחם עליו."

"מה יהיה איתו?"

"אלוהים יודע. בינתיים הוא יגור עם בוריס ואחר כך נראה. אתה לא צריך לזוז להורים?"

"כן, וניפגש אחרי הסדר?"

"בטח, אני מחכה לך, אל תחזור שיכור."

"לא חזרתי שיכור והוא באמת חיכה לי בבית - האשכנזים האלה גומרים עם הסדר כבר בעשר - והיינו יחד כל החג. ארקאדי היה אצל בוריס, ישן רוב הזמן, כמה ימים אחרי המימונה הוא נעלם בלי להגיד שלום. בוריס אמר שיום אחד אולי הוא עוד יחזור, או שלא. אצל אחד כמוהו אי אפשר לדעת.