מצאתי אותו יושב יחף מול מאוורר עתיק, לבוש רק במכנסים קצרים ומקליד משהו במהירות.
"אני מפריע? יש לך זמן אלי?"
חמי לחץ על שמור והסתובב אלי, מחייך, "איזה מזל שבאת, לא הצלחתי להקליד משפט אחד הגיוני מאז שרבתי אתך אתמול."
"לא התכוונתי להיות מגעיל חמי, אבל היה לי יום זוועתי."
"קורה לכל אחד, לא הייתי צריך להתנפל עליך ככה, לפעמים הסקרנות מתגברת עלי, לא יזיק שיזכירו לי מידי פעם להיות פחות נדחף." אמר חמי וקם להכין לנו קפה.
"מה כדאי לדעתך לקנות מתנה לבחורה בת שמונה עשרה שאוהבת ילדים?" שאלתי אותו אחרי ששתיתי את הקפה שלי עם מנת גלידה קרה ועוגיות לתוספת.
"בת שמונה עשרה? אתה לא חושב שהיא קצת צעירה מידי בשבילך? אולי כדאי לך ללכת על בנות קצת יותר מבוגרות?" העיר חמי, ופרץ בצחוק כשהתחלתי להתנצל ולהסביר למה אני מתכוון, מסמיק בגלל אי ההבנה.
"זה בסדר, סתם מתחתי אותך. אבל כמה חבל שאנחנו לא יכולים להחליף את בני הזוג המרגיזים שלנו בבנות נחמדות."
"כן, זה היה פותר המון בעיות." הסכמתי, ואחר כך אזרתי עוז וסיפרתי לו על היום הנוראי של אתמול, על הפרידה האיומה של הדס מהילדים שלה שסירבו להיכנס אליה בלעדי, וברחו משם בזריזות מעליבה ברגע שהיא הפסיקה לדבר, משאירים אותי לבד עם אימם הגוססת.
"אני מקווה שזו לא הייתה טעות, לתת להם לראות אותה ככה, אני די בטוח שלמרות שהם רק תינוקות הם מבינים שהם לא יראו אותה יותר, היא כל כך רזתה, היא נראתה כמו רוח רפאים."
"זו לא הייתה טעות, וילדים בגיל הזה מבינים יותר ממה שנדמה לך. לא להגיד להם כלום היה גרוע יותר." אמר חמי בתקיפות, וסיפר לי איך סבתא שלו שגידלה אותו עד שהיה בן חמש נעלמה יום אחד בלי שאף אחד הסביר לו למה, וכמה שנים לקח לו להבין ולהשלים עם מותה.
"הייתי רק בן חמש, והורי חשבו שאני תינוק ולא מבין, ושלא צריך להסביר לי כלום, אבל הם טעו." אמר במרירות שלא שכחה גם אחרי עשרים וחמש שנים.
"אל תכעס עליהם, נורא קשה לדבר עם ילדים על מוות, זה נושא שמפחיד גם מבוגרים. אני בטוח שהכוונה שלהם הייתה לטובה."
"אולי, אבל עד היום כואב לי שהם לא סיפרו לי מיד את האמת." אמר חמי בפנים זועפות, "חשבתי שסבתא לא אוהבת אותי יותר, ולא הבנתי מה עשיתי רע, טוב שהילדים מבינים שאימא אוהבת אותם ושהיא חולה ולא סתם נעלמה."
"אני שואל את עצמי מה בדיוק הם מבינים?" תהיתי, והתאפקתי לא לחבק את חמי - המחשבה עליו כעל ילד קטן ועזוב עוררה בי רצון עז לחבק אותו ולנחם אותו.
"הם מבינים מה שילדים מסוגלים להבין, אבל עם הזמן הם יבינו יותר ויותר. חשוב לדבר אתם על אימא כל פעם שהם ישאלו, לא לשקר ולא להתחמק. ילדים מרגישים שמשקרים להם וזה פוגע בהם מאוד."
"כן, אתה צודק." הסכמתי, ונזכרתי שעד היום אני לא יודע לאן בדיוק נעלם אבא שלי שהיה לי זיכרון מאוד מעורפל ממנו. סבתא תמיד התחמקה מתשובה ואימא אמרה בקוצר רוח שאני צעיר מידי להבין, וכשהתעקשתי היא צעקה עלי שאני מציק ושאבא מת. פעם, כשכבר הייתי תלמיד תיכון, שמעתי במקרה בדל שיחה של הדודות שלי, והבנתי שהוא כנראה התאבד, אבל אולי טעיתי? ככל שעבר יותר זמן ככה היה לי קשה יותר לחקור מה קרה לו, לאן הוא נעלם ומה קרה לבעלים של שאר הדודות שלי שגם הם נעלמו, מתו או ברחו, לפני שנים.
החלטתי להניח לעבר ולהתרכז בהווה. "חמי, אני צריך עצה, תקשיב מה ארי רוצה לעשות ותגיד לי מה אתה חושב." סיפרתי לו על התוכנית של ארי ושאלתי אותו מה דעתו על הרעיון
"חרא של רעיון, מה הטעם לשלם על דירה שכורה אם לא תגור בה?"
"אבל זהו, שהוא כן רוצה שאני אגור בה, לפחות רשמית, ואולי הוא צודק? אני כבר לא יודע מה לחשוב?"
"הוא לא צודק." אמר חמי בתוקף, "ארי המסכן." הוסיף, קצת יותר בעדינות.
"למה ארי המסכן?" התפלאתי.
"כי הוא לא אוהב להיות הומו, והילדים נותנים לו תירוץ מצוין להיכנס לארון. זה מקרה מובהק של הומופוביה עצמית, ואל תחשוב שסתם הוא התאהב דווקא בבת דודה שלו, הוא ידע יפה מאוד שהיא לא תרצה אותו כי הם קרובי משפחה. אם הוא היה באמת בעניין של נשים הוא היה מוצא אחרת, אבל היה לו נוח לספר לעצמו שהוא מזדיין עם גברים כי האישה היחידה שהוא מעוניין בה לא רוצה אותו."
"היא לא רצתה אותו, אבל בכל זאת עשתה איתו ילדים." הערתי, מפתיע מאוד את חמי שהאמין, כמו כל העולם, לסיפור על בנק הזרע.
"אז הילדים הם באמת שלו?" תהה בשמץ קנאה, והוסיף שאם הוא לא היה נשא הוא היה מנסה להביא ילד עם מישהי שלא מעוניינת בבעל, לסבית, או רווקה שנואשה ממוסד הנישואים.
"ואולי אני עוד אעשה את זה? יש שטיפות זרע, זה לא קל, אבל אפשרי." פנטז, למרות שגם הוא וגם אני ידענו שיש סיכוי קטן מאוד שמישהי תסכים להביא ילד עם נשא hiv, "אז מה אתה מתכוון לעשות?" חקר אותי.
"לא יודע, מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"
חמי משך בכתפיו, ושאל אם אני עדיין אוהב את ארי. "איך לפעמים, לא יודע, אבל את הילדים אני אוהב מאוד, ואני מרגיש אחראי עליהם. אם אני אעזוב אותם הם יגדלו עם מטפלות כי ארי לא יודע איך לגדל אותם. הוא אוהב אותם, אבל הם מעצבנים אותו, ואין לו סבלנות אליהם." אמרתי, והבנתי תוך כדי דיבור שבעצם החלטתי כבר לקבל את התנאים המרגיזים שלו כדי לא להיפרד מהילדים.
"וחוץ מזה גם הבטחתי לאימא שלהם לשמור עליהם, גם היא יודעת שארי לא כל כך טוב בקטע הזה של גידול ילדים, אולי, כשהם יהיו גדולים יותר, אבל עכשיו, כשהם כל כך קטנים... צריך להשקיע בהם המון זמן וצריך טונות של סבלנות כלפיהם, הוא לא בנוי לזה, לי זה קל כי אני אוהב אותם, אבל הוא... הוא אוהב אותם, אבל מתעצבן מהר ו... אתה בטח חושב שאני טיפש?"
"לא." אמר חמי ברוך, "אני לא חושב ככה, אני חושב שאתה פשוט אתה, זה האופי שלך, בדיוק כמו שהאופי של ארי הוא להיות הומופוב נצלן ואגואיסט. אתם צמד חמד, אתה מתאים לארי והוא מתאים לך."
"תודה רבה לך." אמרתי, נעלב, "ותרשה לי להחזיר לך את המחמאה חמי, אתה מתאים לרוני הבוגד והמניאק כי אתה סמרטוט חסר אופי."
במקום להיעלב ולזרוק אותי החוצה חמי חייך חיוך נוגה, ואמר לי שאני צודק לגמרי, "ככה זה בחיים, כל אחד מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו." אמר באנחה של קשיש שבע אכזבות, "ואם כבר מדברים על לקבל, איך נראים חיי המין שלך לאחרונה?"
"יבשים כמו הנגב." הודיתי, "ושלך?"
"יבשים כמו מדבר סהרה." נאנח חמי, והושיט לי את ידו, "כמה זמן יש לנו עד שהילדים חוזרים מהקייטנה?"
העפתי מבט בשעוני, "שלוש שעות."
"שלוש שעות זה מספיק ודי זמן כדי לשפר את המצב." כרך חמי יד על כתפי, והוביל אותי לחדר השינה, ולמרות שעדיין כעסתי עליו קצת, וגם על עצמי, הנחתי לו לקחת אותי למיטה, ולהראות לי מה אפשר לעשות בשלוש שעות פנויות, ונהניתי מכל רגע.
***
רק אחרי כמה ימים התברר לי שהסידורים שארי התכוון אליהם נגעו לבית שהוא רצה לקנות. בעוד הדס שוכבת וגוססת הוא דאג לעתיד, קבע פגישות עם מתווכים, התרוצץ בכל רחבי הקריה ובסוף ננעל על בית אחד שהיה לדעתי גדול מידי ויקר מידי, וזה בדיוק מה שאמרתי לו. "הבית יפה מאוד, והנוף מדהים, מחדר השינה הגדול אפשר לראות את כל עמק יזרעאל, אבל בשביל מה אתה צריך בית כל כך גדול? יש פה המון חדרי שינה, ויש עוד דירה נפרדת בקומת העמודים, ומי לדעתך יטפל בגינה הענקית הזו? רק לחשוב על חשבון המים שתקבל עושה לי כאב ראש, ואני לא מבין למה יש בבית הזה כל כך הרבה מזגנים, אבל אין מקום למייבש כביסה? ושים לב שהפטיו לא גמור, צריך לצבוע ולתקן את הטיח, התריסים די ישנים ו..."
"סולי, סתום כבר! הבית הזה מוצא חן בעיני ודי. נדלקתי עליו ואני רוצה אותו." הכריז ארי בתקיפות.
"אבל מאיפה יהיה לך כסף לשלם עליו?"
"אם נמכור את הדירות של הדס ושל אימא שלה יהיה די כסף לקנות אותו, ויישאר מספיק לשפץ את כל מה שצריך."
"אבל איפה תגור דודה אמה?" שאלתי ועוד לפני שסיימתי לדבר תפסתי מה הוא זומם, ופתאום הרעיון שאני אגור בדירה נפרדת, לא נראה כל כך גרוע. לא שהיה לי משהו נגד הדודה הקשישה של ארי שהייתה אחרי הכול גם סבתא של התאומים, אבל הרגשתי שהיא לא מחבבת אותי, ושאני מעצבן אותה, והעדפתי להתרחק ממנה.
"אתה חושב שדודה אמה תסכים לגור בדירה הקטנה מתחת לבית?" תהיתי.
"אני בטוח שכן, היא כבר אמרה לי כמה פעמים שאין לה חשק לעבור לדיור מוגן מלא קשישים שמחכים למוות, ושהיא לא יודעת מה יהיה איתה אחרי שהדס לא תהיה. היא מאוד חוששת להיות לבד, ואני חושב שאם היא תבוא לגור איתנו זה יהיה פתרון מושלם. היא תוכל לעזור עם הילדים, ואתה תוכל לחזור לעבוד משרה שלמה, נדמה לי שזה הפתרון הכי טוב." פסק ארי, וכך היה.
דודה אמה לא ממש התלהבה מהדירה המיועדת לה, והתלוננה שהיא קטנה ודחוסה, חשוכה וחסרת אוויר, אבל ארי הבטיח לה להגדיל את החלונות, לצבוע הכול בלבן ולשפץ, ואחרי שהיא שמעה שאני לא אגור איתם היא התרצתה והסכימה למכור את דירתה כדי שארי יוכל לרכוש לו ולילדים את הבית שחשק בו.
אחרי שהיא נתנה את הסכמה הכול קרה מהר מאוד. לי עצמי כמעט שלא היה חלק בעניין, ארי טיפל בכול וכל מה שנותר לי היה לטפל בילדים, ולהעסיק אותם במשך ימי הקיץ המייגעים, החמים ונטולי הקייטנה.
"אין ברירה, נצטרך להעביר את הדס להוספיס." אמר לי אחרי שהצליח למצוא קונה לדירה של הדס, "הוא מוכן לשלם מחיר טוב ובמזומן, אבל הוא רוצה לעבור לשם מיד."
"אבל הבטחת להדס לא לאשפז אותה."
"אני יודע סולי, אבל אין לי יותר כוח לזה, מביטוח לאומי שולחים לנו עזרה רק שעתיים ביום, והיא צריכה השגחה צמודה."
"אבל אימא שלה גרה איתה, ואתה ישן שם כמעט כל יום אז..."
ארי שחש אשמה על הפרת ההבטחה שלו להדס נעשה עצבני והתנפל עלי בכעס, "לך קל לדבר סולי, אבל אין לך מושג כמה זה קשה, הדס כבר לא קמה יותר מהמיטה, וצריך לעשות בשבילה הכול, אפילו לרחוץ אותה ואל תשכח שדודה אמה כבר בת שבעים פלוס, ובין כה וכה רוב הזמן הדס לא יודעת מה קורה איתה, היא צריכה השגחה מקצועית ואנחנו לא עומדים יותר בנטל, אני מתמוטט ואי אפשר לדרוש מאימא שלה שהיא אישה לא בריאה לעמוד בדבר כזה בלי שום עזרה." ההתפרצות שלו שכחה באותה פתאומיות בה החלה, והוא עצם את עיניו, מיוגע, וחזר ואמר בקול מותש שלי קל לדבר, אבל אני לא צריך להתמודד עם דבר נורא כזה, היא גוססת להם מול העיניים והוא פשוט לא עומד בזה יותר.
מלא חרטה ובושה הושטתי אליו את ידי, והוא הניח לי לחבק אותו, נשען עלי ובכה בשקט כמה דקות עד שהתעשת, ניגב את עיניו, אמר שהוא לא היה עומד בכל העניין הנורא הזה בלעדי, ושוב הלך.
למחרת העבירו את הדס להוספיס לחולים סופניים, ושבועיים אחר כך היא הלכה לעולמה.
הלוויה הייתה קטנה ועצובה, וכללה כמה מכרים וחברים לעבודה של ארי, כמה ידידות של הדס, וקומץ ידידים קשישים של דודה אמה שעוד זכרו את הדס כילדה קטנה, ואותי. לא רציתי ללכת ללוויה, אני מתעב בתי קברות, אבל חמי הזדעזע מהרעיון שלא אחלוק כבוד אחרון לאימא של התאומים, ופחות או יותר אילץ אותי ללכת, ומאחר והוא התנדב לשמור עם רוני על הילדים לא היה לי יותר תירוץ להתחמק. חבשתי על ראשי את כיפת הקטיפה הסגולה שחמי נתן לי, עטיתי על פני הבעה רצינית ונסעתי לבית הקברות.
אחרי שתם הטקס הקצר והעצוב פילסנו לנו דרך בין המצבות, פוסעים לאט לעבר הכניסה, ושם, עומד בשער בית הקברות, זר פרחים בידו, ראיתי לראשונה בחיי את אנחל. ברגע הראשון חשבתי שהוא בחורה צעירה, ורק כשפנה לדודה אמה, חיבק אותה והתנצל שאיחר, הבנתי שהוא לא נערה אלא גבר צעיר, כמעט נער.
היה לו גוף דק ושברירי, עור שחום, חלק ושער ארוך, מתולתל ושחור מאוד שהיה אסוף על עורפו. הוא דיבר בקול רך, חרישי, והתנועע בחן ביישני של איילה צעירה. "לא נורא חמוד." הרגיעה אותו דודה אמה ואפילו לטפה את לחיו בעדינות לא צפויה, מחווה שהייתה נדירה מאוד אצלה, "בוא איתי, אני רוצה שתפגוש את הנכדים שלי."
דודה אמה נסעה עם הידידים הקשישים שלה ועם אנחל, ואני הסעתי את ארי. בדרך הסביר לי ארי שאנחל הצעיר הוא אחד מהעובדים בהוספיס, והוא נקשר מאוד להדס וטיפל בה במסירות רבה עד יום מותה, ופיתח קשר חם גם עם דודה אמה שמשום מה רכשה לו חיבה רבה.
"הוא ילד נחמד, לא יהודי כמובן, אבל הוא גדל בישראל, ויש לו אפילו אזרחות והכול, אני חושב שאבא שלו פיליפיני או משהו כזה, אימא שלו הגיעה לארץ מרומניה כעובדת זרה, ואחרי שהיא נהרגה בתאונת דרכים המעסיקה שלה אמצה את אנחל והשיגה לו אזרחות ישראלית. לצבא לא רצו לגייס אותו, אבל הוא עשה שירות לאומי בהוספיס ונשאר לעבוד שם, הוא מתכנן ללמוד להיות אח מוסמך.
"הוא נראה בחור נחמד למרות שבהתחלה חשבתי שהוא אנחליטה, לא אנחל." הערתי, ושאלתי את ארי אם הוא מתכוון לשבת שבעה, ואם כן איפה?
"נשב בדירה של דודה אמה כי הדירה של הדס כבר לא שלנו." העווה ארי את פניו בחוסר רצון, ואמר שעם כל הכבוד למסורת היהודית הוא היה מוותר ברצון על הסיפור הזה, אבל אין לו כוח להתווכח עם הזקנה, ואחר כך הניח את ידו על ברכי, השעין את ראשו על משענת הכיסא, עצם עיניים ולא פקח אותם עד שהגענו לדירה שלי.
בעודי מחנה את המכונית ראיתי אך דודה אמה יורדת לאט מהרכב שבו ישבה, ועולה בצעדים איטיים לדירה כשהיא נתמכת בידי אנחל שהוליך אותה בסבלנות במעלה המדרגות ולא מש ממנה עד שהושיב אותה לבטח בכורסה. רק אז פנה אלי ושאל בנימוס מלא כבוד אם הוא יכול לעזור לי במשהו.
אמרתי תודה ובעוד הקשישים עסוקים בילדים - שמילאו אותי גאווה בהתנהגותם הבוגרת והמנומסת - הלכתי עם אנחל למטבח להכין כיבוד מרענן לאורחים. "מי הבחורים האלה ששמרו על הילדים?" שאל אותי אנחל בלחש, ושחרר במיומנות קוביות קרח מתוך התבנית הישר לקנקן המים.
"רוני ומנחם, הם ידידים שלי." עניתי, מתפעל מזריזותו ומידיו העדינות כידי נערה.
הוא לכסן אלי מבט סקרני, "הם כאילו... כאילו יחד?" שאל בהיסוס.
"כן." אמרתי בפשטות.
"ואתה עם ארי?"
"כן, בערך." אמרתי, "זאת אומרת, כן, למרות ש... לא משנה, קח בבקשה את המגש עם השתייה לסלון."
אנחל לקח בצייתנות את המגש העמוס כוסות, ויצא מהמטבח. פרסתי פרוסות דקות של עוגה, הוספתי קרטיבים לילדים, העמסתי הכול על המגש השני, וכשפניתי לצאת עם כל הכבודה מהמטבח שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, וקול גברי עבה רעם שלום במבטא רוסי דשן.
"בוריס." אמר חמי בשמחה וחש אליו, "חזרת!" חיבק את בוריס שהחזיר לו חיבוק.
"כן, חזרתי." אישר בוריס, נישק את חמי על לחיו, לחץ את ידו של רוני, וחייך בחביבות אל כל הנוכחים שלטשו בו מבטים משתוממים.
"אני השכן מהדירה ממול, חזרתי רק הבוקר מברלין." הסביר בנימוס, סוקר בפליאה את החבורה שהצטופפה בסלון שלי, מעביר את מבטו מדודה אמה וזוג הקשישים שישבו לצידה, אל התאומים שהתעסקו בקילוף הארטיקים שלהם, ומהם לאנחל שעמד דחוק ומבויש בצד, מנסה להתמזג עם הקירות. לא היה לו סיכוי, בוריס התמקד בדמותו הדקה החיננית, נועץ מבט כחול, קר וחסר בושה בעיניו הגדולות, השחורות של הנער שפניו האדימו כשהשפיל נבוך את מבטו, והחל מתעסק בסידור הכוסות על המגש.
חמי הניח יד על כתפו של בוריס ולחש על אוזנו ברוסית מהירה, מסביר לו כנראה מה פירוש הכינוס המפתיע, בוריס הנהן ושאל משהו, מחווה בסנטרו לעבר אנחל שלא העז להביט בו, וחמי משך בכתפיו כאומר לא יודע.
בוריס שב והנהן, משך כיסא, התיישב מול דודה אמה, לקח את כפות ידיה הקטנות הקמוטות בידיו הגדולות, והביע בפניה את תנחומיו, מדבר בביטחון רהוט שעורר את קנאתי. הוא שוחח מעט איתה וגם עם זוג הידידים שלה, ומהר מאוד גילה מי הוא אנחל ומה תפקידו במעמד הזה.
אחרי מספר דקות של שיחה דודה אמה החליטה שהיא רוצה לחזור הביתה וקמה, ובעקבותיה קמו כל השאר ויצאו החוצה. היא נפרדה בחיבוק מהילדים שעמדו בנשיקות שלה בצורה מכובדת, ואפילו אמרו שלום מנומס לידידים שלה, ואחר כך כולם נכנסו למכונית עם ארי שהתנדב להיות הנהג.
"ומה עם אנחל?" נזכרה פתאום דודה אמה, "מי ייקח אותו חזרה?"
"אני." אמר בוריס, ואחז במרפקו של הנער שהלך איתו בצייתנות למכוניתו, משאיר אותנו מביטים אחריהם בפליאה מלאת הערצה.
"העיקר שלי הוא אמר שאני צעיר מידי." העיר חמי אחר כך, אחרי שרוני והתאומים הסתלקו לרכב על אופנים במגרש, והשאירו אותי עם בית הפוך וכאב ראש נוראי, כאב ראש שהתחיל כשנכנסתי לבית הקברות, התפוגג מעט במשך הלילה, והתחדש שוב כשראיתי למחרת בבוקר את אנחל חומק מדירתו של בוריס ורץ לתחנת האוטובוס.
***
החלטנו, אני וארי, שאין צורך שאגיע לניחום אבלים. הייתי בלוויה ודי בכך, עדיף שאהיה עם הילדים. זה חשוב יותר מהטקס המעיק הזה של ניחום אבלים, הסברתי לרוני ולחמי שהביטו בי משתוממים כשסירבתי, יומיים אחרי הלוויה, לבוא איתם לבקר את דודה אמה שישבה שבעה על ביתה.
"יפה מאוד מצדכם ללכת אליה, אני אישית שונא את הקטעים האלה ומעדיף לוותר, אבל אני אסביר לכם איך להגיע, זה לא מסובך."
"מה זאת אומרת שונא?" זקף לעומתי חמי מבט נוזף, "יש מישהו שאוהב ללכת לניחום אבלים? אבל ככה זה בחיים," הטיף לי בהבעה פולנית מרגיזה, "לפעמים צריך לעשות דברים ששונאים."
"די כבר מנחם." נזף בו רוני, ודחק מרפק בצלעותיו של בן זוגו, "למה אתה חייב לחנך את כל העולם? אם הוא לא רוצה שלא ילך."
"אבל זה לא בסדר." רטן חמי, "הוא הכיר את הנפטרת, והוא ובעלה... נו, טוב, תעשה מה שאתה רוצה סולי, אם לא בא לך אל תלך, למרות שאני במקומך..."
"אבל אתה לא במקומו מיס ורשה, תעזוב אותו, בוא נלך כבר." התעצבן רוני, לקח את המפה הקטנה שציירתי לו, ואת חבילת הבגדים להחלפה שהכנתי לארי, והסתלק, גורר אחריו את חמי.
להפתעתי הם חזרו אחרי שעתיים עם שקית מלאה בגדים לכביסה ששלח לי ארי, ועם אנחל שתפס אתם טרמפ.
"גברת אמה לא מרגישה טוב." סיפר לי אנחל, "ניסיתי לשכנע אותה ללכת לעשות בדיקות, אבל היא גברת מאוד עקשנית."
להפתעתי חמי תמך בדבריו, והעיר שדודה אמה לא נראית טוב, ולדעתו היא סובלת מלחץ דם גבוה ומתשישות. "רציתי לבדוק לה את הדופק ואת לחץ הדם, אבל היא לא הסכימה." התלונן.
"למה שהיא תסכים? מה אתה, רופא?" העיר רוני ברוגז.
"לא, אבל הסברתי לה שאני חובש." מחה חמי, "וארי הזה... במקום לעזור לה הוא סתם יושב ובוהה, הרי זו דודה שלו, לא נראה לי שאכפת לו ממנה."
"ארי לא עושה אכפתיות." אמרתי, כאילו בצחוק, אבל אף אחד לא חייך לשמע דברי, אולי בגלל שהם היו נכונים מידי.
בניסיון לשנות את הנושא חייכתי בחביבות אל אנחל ואמרתי לו שיפה מאוד מצידו שהוא בא לבקר אותי.
"דביל!" התעצבן רוני, תלש את הכיפה מראשו ודחף אותה לכיסו, "הוא בא לבוריס, לא אליך."
אנחל הסמיק, ושאל בעיניים מושפלות אם זה בסדר שהוא יחכה אצלי עד שבוריס יחזור.
"לחמי יש מפתח לדירה שלו, פשוט תיכנס, תתפשט, תשכב על המיטה שלו ותחכה לו ערום עם התחת למעלה." הציע רוני בעוקצנות.
"שתוק כבר כושי, יש פה ילדים." נזף בו חמי, והציץ בדאגה לעבר התאומים שצפו בטלוויזיה ולא שמו לב אל המבוגרים שהתווכחו במטבח.
להפתעתי הוא נתן לאנחל את המפתח לדירתו של בוריס (האמת שגם לי היה אחד אבל לא עלה בדעתי למסור אותו לילד הזה) אמר שבטח יש אצלו המון בגדים שצריך לגהץ, אחז במרפקו של אנחל והוביל אותו לדירתו של בוריס, מסביר לו תוך כדי כך איך מחליפים לסולק החתול את החול ככה שהוא לא יתפזר בכל הבית.
"אוף! איזה הומואים שהם." פלט רוני בבוז גברי מצמית.
"אין ברירה, מישהו צריך לעשות את כל הדברים האלה, לא יזיק גם לך לעזור קצת בבית כושי, חמי לא המשרת שלך."
"אף אחד לא מכריח אותו להיות עקרת בית, מצידי שיביא עוזרת." התיז רוני בקוצר רוח, "אפשר לחשוב שהחבר שלך יותר טוב." הוסיף ברשעות.
"למה אתה עצבני כל כך?" ניסיתי להבין מה עובר על ידידי הוותיק.
"סתם, לא חשוב." צנח רוני על הכורסה ברשלנות חיננית של נער מתבגר שהלמה אותו מאוד למרות שהוא היה כבר בן עשרים ושבע, וסיפר לי בעצב שהוא חייב לנסוע שוב לכמה חודשים לבסיס באילת כי הטילו עליו לרכז שם קורס חדש.
"כמה חודשים?" התעקשתי על דיוק.
"חצי שנה, אולי קצת יותר."
"זה המון זמן, ומה יהיה בינתיים עם חמי?"
"אני סומך עליך שתדאג לו."
"יש לי חבר אהרון, שכחת?"
"לא נורא, אתה תסתדר." העיר רוני, וצחק את הצחוק הפרוע שלו שתמיד אהבתי למרות שהוא גם הפחיד אותי מעט, ופתאום קלטתי שהוא מסטול מהתחת.
רוני המסכן, כשהוא היה רק ילד בחטיבת הביניים שלחו אותו ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, המקום היחיד שהסכים לקבל אותו למרות ההיפראקטיביות שלו. זו הייתה עסקה טובה שגם חיל האוויר וגם רוני הרוויחו ממנה. רוני היה אמנם היפר אקטיבי ופרא אדם, אבל היה גם בחור נבון ומוכשר שניחן בשפע מרץ וברצון עז להצליח ולהוכיח שהוא שווה משהו. לא לחינם הוא הגיע לתפקיד אחראי ורציני כל כך. הבעיה הייתה שבזמן שהוא היה במדים הוא היה חייב לדכא את הצד ההומאי השמח והחרמן שלו, ולהיות אדם מסודר, קפדן חרוץ, וורקוהוליק פרפקציוניסט, וכמובן סטרייט. פעם הוא הסביר לי שבבסיס הוא חייב להתנהג כמו אשכנזי, ורק כשהוא בבית, עם חמי, הוא יכול להרשות לעצמו להשתחרר. כשהוא היה פושט את המדים הוא היה מפצה את עצמו על האיפוק, והיה שותה ומתמסטל, ונעשה חסר מעצורים באופן מזעזע, סומך על חמי, האשכנזי מבטן ומלידה, שירסן אותו וישגיח עליו.
אם הוא לא היה שאפתן כל כך הוא בטח היה עוזב את הצבא, אבל הוא אהב מאוד להיות קצין, והוא ידע היטב שבשום מקום אחר חוץ מחיל אוויר לא היו נותנים לו משכורת כל כך טובה ותפקיד כל כך אחראי ורציני.
חמי קרא לדואליות המוזרה הזו באופיו של רוני עיקרון הדקרון, השלים איתה וקיבל אותו כמו שהוא. אולי הוא אפילו נהנה מהעניין, לך תדע מה באמת עובר לאנשים אחרים בראש?
"אם לא יהיו לך מספיק חופשות חמי תמיד יוכל לטוס לבקר אותך באילת." ניסיתי לנחם אותו.
"נראה לך? ואיך אני אמור להסביר להם למה אני ישן עם גבר?" נהם רוני.
"בחייך רוני, דברים השתנו מאז שהיינו בסדיר, אתה איש קבע היום, וקצין, ואל תשכח שחיל אוויר מלא הומואים."
"אולי בקריה, אבל אילת זה לא תל אביב, ואני לא יכול לפקד על אנשים שיודעים שאני מזדיין בתחת, זה פשוט לא עובד ככה."
"לא נכון! אתה סתם הומופוב רוני." התקוממתי.
"למה אתם רבים?" הפתיעה אותי אביב שצצה פתאום במטבח, "ומה זה הומופוב?" הוסיף שקד שכרגיל, הזדנב מאחוריה.
"אתם לא יודעים שאסור לילדים להתערב בשיחה של מבוגרים." נזף בהם רוני, ועשה לעברם פרצוף מאיים שרק הצחיק אותם.
"ילדים לכו לראות טלוויזיה, אני אביא לכם גלידה." ניסיתי להיפטר מהם בצורה לא חינוכית.
"לא רוצים!" צעקו השניים, ודרשו שנלך מיד לגן השעשועים עם האופניים שלהם, ושניקח גם את סולק.
"אבל הוא חתול, לא כלב." מחיתי, אך לשווא, הם התעקשו, וסולק שכח שהוא חתול ונגרר אחריהם כמו אחרון הכלבים. למזלי אנחל התנדב ללכת עם הילדים ולהשגיח עליהם ועל החתול.
"בן כמה אתה חושב שהוא?" שאל אותי חמי אחרי שאנחל, מלווה בילדים הצוהלים, נעלם מעינינו.
"לא יודע, בן עשרים בערך, אולי פחות, הוא חמוד, לא? אני לא מבין מה יש לו לחפש עם בוריס."
"את זה אני דווקא כן מבין, אבל מה יש לבוריס לחפש עם הילדון הזה?" תהה חמי בחמיצות.
"למה שלא תשאל אותו." צחקתי.
"מצחיק מאוד." רטן חמי, "יאללה כושי, בוא נלך הביתה." משך את רוני המנומנם מהכורסה.
"עזוב, אני עייף." ניסה רוני לחזור ולשבת. חמי צחק ולא הניח לו, והם החלו להיאבק אחד עם השני, הודפים ומושכים, צוחקים ומכנים זה את זה בכינויים מסמרי שיער כמו פולנייה מנג'סת, ועיראקית מופרעת. למרות שידעתי שזו לא מריבה אמיתית, יותר מין משחק מקדים שלהם, נדחפתי ביניהם וניסיתי להפריד. לא הייתי חזק מספיק וכל מה שהצלחתי היה להילכד בין שניהם, נלחץ בין גופו הגדול והשעיר של חמי, וגופו הדק והחלק של רוני. שניהם נהנו מאוד למעוך אותי ביניהם והאמת, גם אני לא סבלתי, ואם הטלפון לא היה מצלצל פתאום... אבל הוא צלצל, והם הניחו לי לענות, וזה היה ארי שסיפר לי, רציני מאוד, כמעט מבוהל, שהוא נמצא עכשיו בדרך למיון יחד עם דודה אמה שאיבדה את הכרתה פתאום, והאם אני מוכן למצוא איזה סידור לילדים ולבוא להיות איתו כי הוא זקוק לי?
***
הבעת השמחה שהאירה את פניו של ארי כשראה אותי פיצתה אותי על כל העלבונות הקטנים, ההתעלמות והקרירות שהוא הפגין כלפי בתקופה האחרונה, אבל היא נעלמה ברגע שהוא הבחין באנחל שהצטרף אלי לנסיעה החפוזה לבית החולים.
"מה הוא עושה פה?" רטן בלחש, מביט בחוסר רצון בגבו של אנחל שהרגיש בבית החולים כמו בבית, ומיד חש לחפש רופא גריאטרי, משאיר אותנו יושבים חסרי אונים ליד מיטתה של דודה אמה. היא נראתה ממש רע, קטנה, שברירית ומקומטת, כמעט ריחמתי עליה.
"זה היה רעיון של חמי שאנחל יבוא איתי." הסברתי, תוהה בשקט ביני לבין עצמי למה באמת חמי הציע את ההצעה הנדיבה הזו, ואפילו התנדב לשמור על הילדים? האם הוא חשב על טובתה של דודה אמה שחיבבה את אנחל, או שפשוט רצה להרחיק אותו מבוריס?
"ומה עשית עם הילדים מי משגיח עליהם?" תהה ארי באנטיפתיות.
"הם נשארו אצל חמי ורוני." הסברתי.
"הם הסכימו?" התפלא ארי, "הם לא בכו?"
"לא, מה פתאום? חמי הבטיח לקחת אותם לבקר אצל אימא שלו וזה הרגיע אותם מיד, אימא של חמי מפנקת אותם, מפטמת אותם באוכל טעים ומכרכרת סביבם. לא יזיק גם לי לקבל קצת פינוק אימהי." הוספתי באנחה.
"תפסיק לקטר כל הזמן." התעצבן ארי, שאיכשהו הסיק מדברי שאני מאשים אותו בהזנחה, ומיד נעשה גועלי ומתגונן והתחיל לפרט בפני כמה קשה לו, ואיזה צרות נפלו עליו, ואיך הוא מתמודד אתן באומץ ובתושייה בזמן שאני, שאמור להיות בן זוגו התומך, רק מתלונן ומקטר כל הזמן.
"אבל בכלל לא התכוונתי..." התחלתי להתגונן, חש שנעשה לי אי צדק נוראי, וארי סתם מוציא עלי את העצבים שהצטברו אצלו בתקופה האחרונה שבאמת הייתה איומה לכולנו.
"כן, בטח, אתה אף פעם לא מתכוון." התרגז ארי, "אבל אתה כל הזמן מתלונן ומתבכיין במקום לעזור."
"זה לא נכון!" צעקתי, ממורמר מההתנפלות הלא צודקת הזו, וכמעט שפרצה מריבה, אבל למרבה המזל הרופא עם אנחל הופיע בדיוק בזמן, ושנינו התעשתנו וסתמנו את הפה.
הרופא עיין בתיק של דודה אמה שהתעוררה בינתיים, סגר את הווילון סביב מיטתה, משאיר אותנו בחוץ, ובדק אותה, ושאל שאלות, גם אותה וגם אותנו, ולבסוף פסק שעליה להישאר להשגחה ולבדיקות עד מחר ואחר כך נראה, אבל שנתכונן לעשות בשבילה סידורים כי מעכשיו אסור יהיה להשאיר אותה בלי השגחה.
"מה סידורים? אני יושב שבעה." מחה ארי.
הרופא נאנח ואמר שפיקוח נפש דוחה שבעה, והסתלק.
"טוב, אז מה נעשה?" הביט בי ארי, אובד עצות, "עוד לא גמרתי את השיפוץ של הבית שקניתי, ובעוד חודש צריך לפנות את הדירה של דודה אמה, ועכשיו זה... פתאום היא צריכה השגחה, אני לא יודע מה לעשות." אמר בקול מיואש, והביט בי במבט אומלל.
"גם אני לא יודע." הודיתי, "הבטחתי בעבודה שמספטמבר אני מתחיל לעבוד במשמרת יום, ואחרי הצהרים אני צריך להיות עם הילדים, אני לא יכול להשגיח גם עליה, וחוץ מזה היא לא סובלת אותי."
"אם תרשו לי..." התערב אנחל בשיחה, "יש לי הצעה." אמר בקול הססני, והציע לנו שהוא יעבור לגור עם דודה אמה ויטפל בה תמורת המגורים אצלה. "או, אם זה לא מתאים לכם, תצטרכו להכניס אותה לבית אבות." הוסיף חרש והשפיל מבט ביישני.
"אני לא מוכנה ללכת לבית אבות." פסקה דודה אמה שפקחה פתאום את עיניה והביטה בארי במבט מאשים.
"אבל אני חייב לעבוד דודה אמה, ויש גם את גם הילדים... ובעוד חודש אנחנו צריכים לפנות את הדירה שלך, שכחת שמכרנו אותה?"
"לא שכחתי, ואתה אל תשכח שהבטחת לי שתמורת הדירה שלי אני אבוא לגור אתך ועם הילדים." הזכירה לו דודה אמה, ונאחזה בזרועו של אנחל שחייך אליה, החליק את שערה הפרוע והבטיח לה שהכול יהיה בסדר, היא לא צריכה לדאוג, הוא ישגיח עליה.
"אתה ילד טוב." אמרה דודה אמה, עצמה שוב את עיניה ונרדמה.
אנחל אחז במרפקו של ארי והוביל אותו החוצה, בעוד אני משתרך אחריהם, ביקש מאיתנו לא לדאוג, הכול יהיה בסדר, הוא ישמח לטפל בגברת אמה ולגור איתה כל זמן שהיא תצטרך אותו, "נגור יחד כמו משפחה אחת גדולה." הבטיח, וגם קיים.
יומיים אחר כך אנחל החזיר את דודה אמה לדירה שלה ונשאר לגור אצלה עד שהבית שארי קנה היה מוכן, פחות או יותר למגורים, ובסוף אוגוסט הם עברו כולם יחד לגור בבית החדש, משאירים אותי לבד בדירתי שנראתה פתאום גדולה וריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה