בין טיפול לטיפול נתנו הרופאים להדס הפסקה של עשרה ימים שנועדה להתאוששות והתחזקות. מטיפול לטיפול היא נחלשה יותר והתקשתה עוד יותר לחזור לתפקד. בהתחלה עוד היינו מביאים אליה את הילדים לביקור, ואפילו משאירים אותם לישון אצלה אבל אחרי הטיפול הרביעי נאלצנו להפסיק כי הדס הייתה חלשה מכדי להישאר אתם לבד. בסוף הטיפול האחרון היא לא הצליחה אפילו לשוחח אתם בטלפון, שיחות שהיא התעקשה לקיים כל לילה, ועם הזמן נעשו קצרות יותר, שוברות את ליבה ומפחידות את התאומים.
בהתחלה הם דברו עליה הרבה, ושאלו עליה כל הזמן, חוקרים בקוצר רוח ולפעמים אפילו ברוגז מתי אימא תבריא כבר. עם הזמן הנוכחות שלה בחייהם נעשתה אוורירית ומוחשית פחות וזיכרון דמותה החל להתעמעם בזיכרונם הילדותי.
התכנון המקורי שלנו היה להחזיר אותם הביתה בספטמבר, בהנחה שעד אז טיפולי הכימותרפיה יסתיימו והדס תחזור לעצמה ותתחיל להבריא כדי שתוכל להתמודד עם ההקרנות, אבל זה לא קרה, במקום להתאושש מצבה הלך והדרדר, הכאבים לא פסקו, הטיפול הכימותרפי החליש אותה אבל לא את הסרטן, ולבסוף היא הובהלה לבית חולים הדסה בירושלים כדי שהרופאים שם ינסו להביס את התאים הסרטניים המאכלים את גופה בעזרת תרופה ניסיונית חדשה.
"זה טיפול חדש, מין קוקטייל מיוחד, אין איתו עוד הרבה ניסיון בארץ, יש אותו רק בהדסה." הסביר ארי, והתרגז כששאלתי אם זה חוקי לעשות ניסויים על בני אדם?
"איזה מין שאלה טיפשית זו? יותר טוב לך שהיא תמות?" צעק עלי, ועיניו האדימו מדמעות שהוא לא הצליח לשחרר.
"תמות?" נחרדתי, "אתה רציני? אבל זה רק סרטן שד, לא מתים יותר מסרטן שד."
ארי נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת וכבש את פניו בכרית, וכשניסיתי לגעת במעין ליטוף בכתפו ניער אותי מעליו בעצבנות, ואמר שלא בא לו.
"אני יודע. סליחה." אמרתי בעלבון והפכתי אליו את גבי. כבר המון זמן שלא בא לו, ואחרי שגם חמי סירב לי, אמנם בצורה יותר עדינה, כמעט מתנצלת, אבל סירב, הייתי חייב להסתפק באוננות חפוזה מחשש שהילדים יבואו לחדרי ויתפסו אותי על חם. נכון, יכולתי לנעול את דלת חדר השינה, אבל המחשבה על אביב בורח מהמכשפה האורבת לו בחושך לביטחון של מיטתי, ומוצא את הדלת נעולה בפניו, מנעה ממני אפילו את אמצעי הזהירות הפשוט הזה.
"ארי, מה קורה? למה אתה לא מדבר איתי? תספר לי מה המצב האמיתי שלה?" דרשתי למחרת בבוקר, מנצל כמה דקות של חסד שהצלחנו לגנוב לעצמנו בזמן שהילדים שקעו בתוכנית בוקר צרחנית במיוחד.
"המצב שלה רע, רק נס יציל אותה." אמר ארי קצרות, מדבר אלי בקול זעוף ומאשים שדכדך אותי מאוד.
"הילדים לא ראו אותה כבר שבועיים, הם מתחילים לשכוח אותה, מתי הם יוכלו לבקר אותה?"
ארי נד בראשו בשאט נפש, "אתה פשוט לא תופס, מה?" אמר במורת רוח, "לפעמים אתה ילדותי יותר מהתאומים." נזף בי, ולפני שהצלחתי לחשוב על תשובה קם והסתלק.
שבוע אחר כך הוא חזר בשעת לילה מאוחרת, ביקש שאקח את אביב חזרה למיטתו, ואחר כך התיישב על הכיסא הרעוע והלא נוח ששימש אותנו בעיקר כקולב, וביקש שאקשיב היטב.
"אני מקשיב." שילבתי את ידי על חזי כמו תלמיד שקדן, והבטתי בפניו שהיו חיוורות וצנומות מהרגיל.
"הטיפול החדשני לא עוזר, הדס גוססת." אמר ארי בקול חסר רגש, "היא בבית עכשיו, אי אפשר לעשות יותר שום דבר בשבילה."
"ומה עם ההקרנות? למה הם לא מנסים לפחות?"
"כי אין בזה טעם סולי, היא רק תסבול וזה לא יעזור כלום. יש לה סרטן אלים במיוחד, כזה שלא מגיב לשום תרופה, חוץ מלתת לה תרופות נגד כאבים אין יותר מה לעשות, הרופאים ממליצים לאשפז אותה בהוספיס, אבל היא מסרבת, ואימא שלה תומכת בה. הן מתעקשות שהיא תמות בבית, לדעתי זה שיגעון וזה יגמור גם את דודה אמה, אבל אני לא יכול לעשות כלום. הדבר היחיד שהן מרשות לי לעשות זה להתחתן אתה."
בהיתי בו בשתיקה נדהמת, "להתחתן איתה?" הצלחתי לפלוט לבסוף, "למה?"
"בגלל הילדים." הסביר ארי, "אם נתחתן אני אהיה האפוטרופוס החוקי שלהם, וזה יחסוך לנו המון בעיות בעתיד, הייתי צריך לעשות את זה מזמן." הוסיף ונשכב על המיטה לצידי, משלב את ידיו מתחת לראשו,
"מזמן?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון מזמן?"
"מזמן, כשרק חזרתי לארץ להתגייס." הוא נאנח, "לא ראיתי אותה מאז ששנינו היינו ילדים ופתאום מופיעה לפני האישה היפיפייה והמדהימה הזאת... מיד התאהבתי בה, הדס הייתה האישה היחידה שהייתי מוכן לוותר בשבילה על גברים, אבל היא לא רצתה אותי, היא מבוגרת ממני בשנתיים ואז היא חשבה שאני רק ילד מתלהב ובצדק. המשכתי לאהוב אותה גם אחרי השחרור, בסוף היא הבינה שאני רציני ובכל זאת סירבה, לא הפריע לה שהייתי עם גברים, אבל היינו בני דודים, וזה הפחיד אותה, ואת הוריה זה חירפן לגמרי למרות שהאימהות שלנו רק אחיות למחצה כי סבא התחתן עם אישה שנייה אחרי שאימא של אימא שלה נפטרה." הוא גנח, "איזה משפחה דפוקה, לא פלא שיצאתי דפוק כזה." ארי הסתובב ולקח את פני בכפות ידיו הקרירות והדקות, "זה לא מפריע לך סולי, נכון? החתונה איתה רק עניין רשמי קטן כדי שלא נסתבך עם המשמורת על הילדים, אתה מבין?"
"כן." הנהנתי, "אני מבין." וחיבקתי אותו, והפעם הוא לא דחה אותי אלא חיבק אותי בחזרה, והניח לי לנחם אותו כמיטב יכולתי.
***
"מי יספר לילדים?" שאלתי למחרת בבוקר כשהוא התארגן לצאת.
"אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו, את כל מה שקשור לטיפול בתאומים אני משאיר לך." אמר ארי בשמץ של קוצר רוח, נופף לילדים שישבו והסתכלו דרוכים בסרט הבוקר שלהם, חייך אלי חיוך חיוור ועצבני, אמר שהוא יתקשר אלי כשיהיה לו זמן והסתלק.
"דוד ארי הלך לבקר את אימא?" שאלה אביב כשהתנהלנו לאט בדרכנו לקייטנה, נאבקים בפקקי התנועה של הבוקר.
"כן." אמרתי קצרות וראיתי איך פרקי אצבעותיי מלבינים כשנאחזתי בחוזקה בהגה.
"ומתי אנחנו נבקר אותה?" שאל שקד.
"כשהיא תבריא." אמרה אביב, "נכון סולי?"
"אהה... כן, יכול להיות, אני עוד לא יודע."
"למה אסור לנו לבקר אצלה כשהיא חולה?" המשיך שקד לנדנד.
"כדי שלא נידבק." הסבירה לו אביב בקוצר רוח, "נכון סולי?"
"אהה... כן, בערך." אישרתי באי נוחות. איכשהו, לשקר לילדים היה קשה הרבה יותר מאשר לשקר למבוגרים.
"אז מתי היא תבריא כבר?" התעצבן שקד, "הקייטנה כבר נגמרת עוד מעט, מתי אימא תבוא לראות אותנו שוחים?"
"לא יודע." אמרתי, אוחז בהגה חזק כל כך עד שזרועותיי התחילו לכאוב.
"ומה אם היא לא תבריא? מה אם היא תמות? מי יטפל בנו אז?" שאלה אביב בקור רוח מצמרר.
"אימא לא תמות, טיפשה!" צרח שקד וחבט בה בצעצוע שאחז בידו. מזל שזה היה מין יצור פרוותי רך.
"אתה טיפש בעצמך!" צרחה אביב בחזרה, ופרצה בבכי, "אני לא רוצה להישאר אצל סבתא אמה, היא גועלית."
"לא נכון, את גועלית." השיב לה שקד, ופרץ גם הוא בבכי.
עד שהחניתי את המכונית בחנייה של גן הילדים שעבר הסבה לקייטנה הייתי שטוף זיעה, וידי רעדו מרוב מתח. שחררתי את שני התאומים הזועפים מכיסאותיהם, נזפתי בהם רכות על התנהגותם, הודעתי להם שהם צריכים להתבייש, ואחרי שקינחתי חוטמים זעירים ומנוזלים, וניגבתי דמעות מעיניים כחולות הצעדתי אותם לשער הקייטנה, שם עמדה המנהלת, מקבלת כדרכה כל בוקר את פני הילדים.
"הכול בסדר?" שאלה, מודאגת למראה פניהם הזועפות של התאומים שבדרך כלל היו במצב רוח טוב בבקרים.
הנחתי לילדים לרוץ פנימה להיפגש עם חבריהם, וסיפרתי למנהלת בלחש שמצבה של אימם הולך ומדרדר, וכנראה שהם יישארו אצלי גם בשנה הבאה, ושאלתי אם יש איזה גן שהיא ממליצה עליו בשבילם.
היא הייתה גננת ותיקה שהכירה את כל גני הילדים והגננות באזור ואחרי שדיברנו קצת על גני ילדים שיתאימו לילדים היא כבר לא הצליחה להתאפק יותר ושאלה בסקרנות את השאלה שבטח הציקה לה מרגע שפגשה אותי, שאלה שבטח שימשה נושא לדיון בינה לשאר האימהות, "למה הם קוראים לך דוד סולי? אתה אח של אימא שלהם, או שזה סתם כינוי?"
"אני אה... אני קרוב ל... לבן זוג של אימא שלהם, אני לא אחיו, רק בן דוד, אבל אנחנו מאוד קרובים, ו... בגלל שהמצב שלה הוא כל כך קשה..." השקר שהתחלתי לרקום התגבש והתפתח תוך כדי דיבור, לבש נפח ודמות משל עצמו, התקשט בחצאי אמיתות כדי להתחזק, ועדיין נשאר שקר גס ששיקרתי מתוך אינסטינקט הגנה על הילדים.
***
"אבל למה לא אמרת ישר את האמת?" נדהם חמי כשהתוודיתי לפניו על האירוע המביך. "מה יש לך להתבייש ממנה? מי היא בכלל?"
"היא גננת מאוד ותיקה והיא מכירה את כל העולם ואשתו, והילדים כנראה ימשיכו לגור כאן גם בשנה הבאה, והגברת הזו שהיא אישה ממש נחמדה ואוהבת ילדים היא גם רכלנית גדולה, אני לא רוצה שכול האימהות של הילדים שהם ילכו איתם לגן בשנה הבאה ידעו שהם גדלים בבית של הומואים, אני רוצה שימשיכו לאהוב אותם ולהיות חברים שלהם." הסברתי לו, והוא הנהן בהבנה ואמר שיש בזה משהו, זה עצוב, אבל אולי אני צודק.
***
גסיסה איטית היא עניין מתיש ושובר לב, אבל לפחות היא נותנת לחולה זמן להתכונן למותו, לכתוב צוואה ולהיפרד מהעולם. לזכותה של הדס אומר שהיא ניצלה היטב את הזמן שנותר לה, ומרגע שהבינה שהיא לא תצליח לנצח את המחלה היא עשתה כמיטב יכולתה להבטיח את עתיד ילדיה ולהרחיק אותם מסבתם.
מאחר והייתי רק בבחינת צופה מהצד במצב העגום הבנתי את כוונתה רק כמה ימים לפני מותה, כשהגעתי למיטת חוליה כדי להיפרד ממנה. כל זמן שהדס הייתה בריאה לא ידעתי שום דבר על טיב היחסים שלה עם אימה שהייתה בעיני עד אז סתם דודה קשישה ולא ממש נחמדה שאין לה שום קשר אלי.
כרגיל טעיתי, בשיחות שניהלתי עם ארי – דיברנו בעיקר בלילות כשהילדים ישנו – קלטתי לאט לאט שיש חילוקי דעות בינו לבן דודתו, סבתם של התאומים שהייתה אישה שמרנית, עקשנית ובעלת דעות מיושנות על הדרך בה יש לחנך ילדים, דעות שהתנגשו באלה של ביתה.
דודה אמה השלימה בקושי עם קיומם של הומואים בעולם, וסברה שעליהם להצניע את עצמם ולא להציק לעולם בנוכחותם המבישה. אני מניח שאם היא הייתה צעירה יותר היא הייתה מצליחה לטרפד את החתונה של הדס וארי, כמו שהצליחה בזמנו להרוס את הקשר הרומנטי שכמעט נוצר בין השניים. היא האשימה תמיד את ארי שהרס את סיכויה של ביתה להתחתן עם בעל ראוי, ודבקה בעקשנות בגרסה שהדס נותרה רווקה באשמתו, ורק בגלל השפעתו הרעה היא הפכה לאם חד הורית.
"מי שבאמת הרס להדס את החיים זו היא, אם לא הסנוביות שלה הדס הייתה מתחתנת מזמן, איתי או אם גבר אחר, אבל לדעתה של דודה אמה אף גבר לא היה מספיק טוב לבת שלה, היא הבריחה את כל מי שרצה את הדס עד שהיא נעשתה מבוגרת מידי להתחתן, ואל תשאל איזה מהומה היא עשתה כשהדס נכנסה להיריון דרך בנק הזרע, מזל שדוד מקס השאיר להדס כסף משלה כי דודה אמה נעשתה קמצנית נוראית, היא אף פעם לא הסכימה לתת לה גרוש וכל הזמן היא בוכה שאין לה כסף ושהיא חייבת לחסוך כדי שיהיה לה כסף כשהיא תהיה זקנה וחולה."
"טוב, היא כבר לא צעירה, וככה זה מבוגרים, גם אם היא מעצבנת אל תשכח שהיא סבתא של התאומים, ושהיא קרובת המשפחה היחידה שלך." ניסיתי לפשר ולהרגיע.
"אל תזכיר לי." נהם ארי בתיעוב, "אתה יודע שאחרי שהיא גילתה שאני הומו היא יעצה לאימא שלי לשלוח אותי לפסיכולוג כדי שירפא אותי מהסטיות שלי? אישה מגעילה."
"חבל להתעצבן, ככה חינכו אותה, ובגילה כבר לא תשנה אותה."
ארי חייך וליטף את ראשי, "אתה נשמה טובה סולי, אתה פשוט לא מבין איזה טיפוס היא, למה אתה חושב שהדס התעקשה להתחתן איתי? היא מכירה את אימא שלה, אם זה היה תלוי בה הילדים היו נמסרים לאימוץ."
"מה פתאום אימוץ?" נבהלתי, "אתה לא נסחף קצת?"
"אני לא." אמר ארי בקול קודר, "אתה פשוט לא מבין עם מי יש לך עסק, לא ראית איזה מבטים היא תקעה בך כשהבאת את הילדים לביקור? נורא מעצבן אותה שאתה מטפל בנכדים שלה, לדעתה אני צריך לשכור איזה או-פר פיליפינית או לשלוח אותם לפנימייה, כל דבר רק לא לתת להם להיות אתך. היא כל הזמן שואלת מה בדיוק אתה עושה אתם, ולמה אתה מעדיף להיות עם הילדים במקום לעבוד כמו כל גבר, היא לא מעזה להגיד את זה בגלוי, אבל אני בטוח שהיא חושדת בך שאתה... טוב, לא חשוב, היא סתם מכשפה זקנה, יש לך מזל שאתה לא מבין הולנדית."
"אם תמשיכו לקשקש כל הזמן לידי בשפה המכוערת הזו בסוף גם אני אלמד אותה, ואני יודע שהיא חושדת בי, שקד ואביב ספרו לי שהיא כל הזמן שואלת אותם מי מקלח אותם, ואם הם ישנים איתי באותה מיטה."
"באמת?" נדהם ארי, ופניו הפכו נוקשות ומרירות, "חבל שלא ספרת לי קודם, מה הם ענו לה?"
חייכתי, גאה בתבונתם של הילדים שהבינו בחושיהם החדים שסבתא אמה מנסה להכשיל אותם, וסיפרו לה שהם מתקלחים לבד, וישנים במיטות שלהם.
"אבל זה שקר." התמלא ארי דאגה, "אתה אמרת להם לשקר?"
"לא." התמלאתי תחושת אשמה, וחיוכי נמחק, "וזה גם לא ממש שקר." התגוננתי, "אביב כמעט לא באה אלי למיטה, אולי קצת, בבוקר, וגם שקד מגיע רק כשיש לו חלום רע, ואני גם לא ממש מקלח אותם, אני רק עוזר להם קצת."
"הם ראו אותך אי פעם ערום?" חקר אותי ארי בפנים חמורות.
התחלתי להזיע מרוב מבוכה, "אולי, לא בטוח... זה קיץ, אני לא לבוש יותר מידי במזג אוויר הזה, אבל אני לא מסתובב ערום בבית, מה זה חשוב? הם רק ילדים ארי, מה, אתה חושב שאני..." גל של בחילה עלה בגרוני, "אני הומו, לא פדופיל ולא סוטה, והם רק ילדים קטנים." הוספתי, מרגיש שקולי נעשה לחוץ, אפילו בכייני משהו, "למה, מה הבעיה? למה כל השאלות האלה?"
ארי נע בחוסר נוחות, "די, תירגע, דביל. אני לא מאשים אותך בכלום, אבל תודה שזה לא מצב נורמאלי שגבר מבוגר מטפל בשני ילדים קטנים שהם לא קרובי משפחה שלו, ו... אה... יכול להיות שהרשויות יחליטו לשלוח עובדת סוציאלית לבדוק מה קורה אצלנו, אז..."
"מה זאת אומרת מה קורה אצלנו?" צעקתי, "למה אתה מתכוון, מה כבר יכול לקרות אצלנו? אני לא מאמין שאתה מדבר ככה, זה היה הרעיון שלך שאני אעזור לך אתם, לא בגלל זה חזרת לגור איתי?"
"לא בדיוק." אמר ארי בנוקשות, "חזרתי כי התגעגעתי אליך, ורציתי שנחיה יחד, לא ידעתי שהמצב של הדס יחמיר כל כך מהר, איך יכולתי לנחש שהיא תבקש ממני לגדל את הילדים שלה?"
"ונניח שאני לא הייתי? נניח שהיית לבד בסיפור הזה, מה היית עושה אז? משאיר אותם אצל איזה מטפלת זרה? שולח אותם לפנימייה, או למשפחה אומנת?" חקרתי אותו, קיבתי מתכווצת במתח.
"לא יודע." אמר ארי, וכיבה את האור, אות לכך שמאס בשיחה, "עובדה שאתה כן כאן, ואתה כן מטפל בהם, אז מה הטעם בכל השאלות האלה?"
"ומה יקרה אחרי שהיא תמות? מה תעשה אז?" המשכתי לחקור.
"לא יודע, אני לא מסוגל לחשוב על זה, די סולי, לך כבר לישון."
עצמתי את עיני וניסיתי להירגע ולהירדם, אבל לא הצלחתי, ראשי געש מרוב מחשבות ושנתי נדדה, פתאום הבנתי שבלי משים נגררתי לתוך מצב בעייתי מאוד, ואני מסובך בו עד למעלה מראשי. בדרך כלל אני זהיר יותר אבל הכול קרה בהדרגה, צעד אחרי צעד, וכמעט בלי להרגיש נסחפתי לתוך הבלגנים של המשפחה הבעייתית של ארי. עכשיו כבר לא יכולתי לסגת, לא אחרי שנקשרתי כל כך לילדים וויתרתי על כל האופציות האחרות שלי. את העבודה בהוצאה לאור עזבתי, וגם את העבודה השנייה, באתר האינטרנט, עבודה שיכולתי לעשות מהבית, צמצמתי למשמרת לילה כדי להשאיר לעצמי יותר זמן להיות עם הילדים. אמנם הבטחתי לבוס שאחרי החגים אני חוזר לעבוד במשמרת הבוקר, העמוסה יותר, אבל התעקשתי שאני לא יכול יותר לעבוד בסופי שבוע כי מי יהיה עם הילדים?
כתוצאה מכך המשכורת שלי הצטמצמה מאוד, וכולה נבלעה בדרישות של משק הבית שלנו שהלכו וגדלו עם הזמן. על עצמי יכולתי לחסוך, אבל ילדים צריכים אוכל טרי ומזין, הם צריכים בגדים, נעלים, צעצועים וספרים, ומה עם חוגים ובילויים? אפילו הרישום לגן היה יקר להחריד, וכל בילוי מחוץ לבית היה אסון כלכלי. היום הנהדר שבילינו יחד במוזיאון המדע בחיפה עלה הון כי חוץ מכרטיסים קניתי להם גם צעצועים חינוכיים, וכמובן שהם לא הסתפקו בכריכים מלחם מלא ויקר להחריד שהתעקשתי להכין בבית, הם רצו גם גלידות ומיץ, ונסיעה בכרמלית, והבטחתי לקחת אותם בשבוע הבא לטיילת של חיפה, ולנסוע אתם ברכבל. רק אלוהים יודע כמה כסף זה יעלה?
התקשיתי לחסוך כשהייתי איתם, נהניתי לבלות עם הילדים, לפנק אותם, להפתיע אותם ולהעסיק אותם. היה כל כך כיף לשהות איתם, לענות לשאלותיהם, לפרש למענם את העולם, לצלם אותם צוחקים ונהנים ולגלות מחדש את העולם דרך עיניהם הצעירות, אבל הכול היה נורא יקר, ובעצם חייתי על חשבונו של ארי שהפסיק לעשות שעות נוספות, וגם הכנסתו הצטמצמה מאוד.
"ארי, אני חייב לרשום אותם לגן בספטמבר, וגם אם אני מוותר על הצהרון זה יוצא נורא יקר, ועוד מעט צריך לקנות להם בגדי חורף, איך נשלם את כל זה?" שאלתי אחרי שלא יכולתי יותר לשתוק.
הוא לא ענה, והייתי בטוח שהוא ישן, אבל טעיתי. "אל תדאג לכסף." הוא ענה בקול שקט, כמעט בלחש, "כסף לא חסר."
"איך לא חסר? אני כמעט לא עובד, וגם אתה עובד פחות שעות, אנחנו כבר במינוס, ועוד מעט ירדו כרטיסי האשראי. יש לך מושג כמה כסף אנחנו מוציאים בזמן האחרון? כל יציאה עם הילדים עולה הון, הבגדי ים שלהם כבר קטנים עליהם, ואביב קרעה את הכפכפים שלה, ואם אני קונה לה גם שקד ירצה, והם כל הזמן מנדנדים לי שהם רוצים אופניים, ומחשב, ואל תשכח שהכול צריך לקנות כפול כי אחרת הם רבים ויש בכי וצעקות. מי יממן את זה?"
"אל תדאג, לי ולאשתי יש די כסף לממן את הילדים שלנו." אמר ארי בשלווה.
"לאשתך? אבל... מה, כבר התחתנתם? מתי?"
"בשבוע שעבר, מה, לא ספרתי לך? כנראה ששכחתי."
התיישבתי והדלקתי את האור, "איזה מזל שנזכרת סוף סוף." הערתי בקול חמצמץ, נעלב עד עמקי נשמתי, "הייתה חתונה יפה? כמה אורחים באו? איך היה האוכל?"
"אידיוט." התיז ארי, "אל תתחיל לי עם ההיעלבויות הפולניות שלך, אין לי כוח לזה."
"בסדר, אבל יכולת לפחות לספר לי."
"בשביל מה, כדי שתציק לי עוד יותר?"
"אתה מתחתן בשושו ואני עוד מציק?" נעלבתי, "למה אתה מגעיל כזה?"
"כי אני עייף נורא, ועצבני, ובמקום לעבוד אני כל הזמן מתרוצץ בין עורכי דין ורופאים, הבוס שלי משגע אותי, דודה אמה מטריפה לי את השכל, והדס נגמרת לי מול העיניים. מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה שלי, אבל תאמין לי, לא הפסדת כלום, זה היה אירוע מגעיל, הרב לא סיפר בדיחות, הכלה הייתה קירחת, החותנת בכתה כל הזמן, לא הייתה מוזיקה ולא אורחים, והאוכל היה ממש חרא."
כיביתי את האור, נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו. "כמה זמן אתה חושב שעוד נשאר לה?"
"מעט מאוד, שבוע, אולי אפילו פחות, מזל שרוב הזמן היא על תרופות ולא ממש בהכרה, תוכל להגיע לבית חולים מחר בבוקר? היא רוצה לדבר אתך."
"איתי? על מה?"
"על הילדים. אולי תוכל להביא גם כמה תמונות שלהם?"
"כן, אני אוכל, אבל אולי עדיף שאני אביא אותם ולא תמונות, ככה הם יוכלו להיפרד ממנה כמו שצריך."
ארי נאנח, "אתה חושב שזה רעיון טוב? היא נראית נורא, רזה וצהובה ובלי שערות, זה עלול להכניס אותם לטראומה, לא עדיף שהם יזכרו אותה כמו שהיא הייתה קודם?"
"לא יודע, אני בכל זאת חושב שהם צריכים להיפרד ממנה, ושזכותה לראות אותם לפני... אתה יודע."
"טוב, נראה." אמר ארי בעצבנות, "אבל ללוויה הם לא באים, הדס ביקשה במפורש שהם לא יהיו בלוויה, אם זה היה תלוי בה גם לא הייתה לוויה, אבל אימא שלה עשתה כזה סקנדל... טוב, אין לי כוח לדבר על זה יותר, בוא נישן כבר, אני יודע שמחר יהיה לי יום זוועתי."
***
"נו, תספר, איך היה?" חקר אותי חמי בסקרנות, שהאמת, טיפה עלתה לי על העצבים. אני אוהב אותו וזה, אבל לפעמים הוא מתנהג כאילו שהחיים שלי הם איזה טלנובלה מרתקת שמוקרנת בטלוויזיה. יכול להיות שמי שמביט בי מהצד באמת מרגיש ככה, אבל אני, בתור מי שבאמת צריך לחיות את החיים האלה דקה אחר דקה מעצבנת, מתישה ומפחידה, פחות מתלהב מהם. האמת, לא היה מזיק לי קצת שעמום ושגרה במקום כל הדראמות האלה.
"היה בסדר." אמרתי בקיצור נמרץ, "ומה שלומך אתה?"
"חם לי, ונמאס כבר מהקיץ המנג'ס הזה." אמר חמי בקוצר רוח, "מה היא אמרה?" דרש לדעת בלהיטות מרגיזה.
"מי?" שאלתי, מעמיד פנים שאני לא מבין. לא שלא ידעתי למי הוא מתכוון, אבל קצת עצבן אותי איך הוא מנסה לשאוב ממני מידע.
"מה, מי? הדס כמובן. מה בדיוק היא אמרה לכם?"
"לא הרבה, בעיקר אמרה שלום, וביקשה שנטפל יפה בילדים שלה, ושלא ניתן אותם לאימא שלה."
"וואלה, באמת? איך היא נראתה?"
"נראתה כמו מישהי שעומדת להתפגר עוד רגע, רזה, קירחת וצהובה. למה, מה חשבת?" התעצבנתי.
"למה אתה מתרגז?" נעלב חמי.
"כי אתה קרצייה, לא, לא קרצייה, יותר גרוע, אתה כמו הציפור טרף הזו, זאתי שאוכלת פגרים."
חמי שתק לרגע ואז אמר בקול המום, אפילו דרך הטלפון יכולתי להרגיש שהוא נורא פגוע, שהוא מצטער מאוד, והוא לא התכוון, וסגר.
"מי זה היה?" שאל ארי ששכב לצידי ונמנם מול הטלוויזיה הדולקת.
"אף אחד." אמרתי, החזרתי את הטלפון לכן שלו, דחפתי את הראש מתחת לכרית והתחלתי לבכות.
ארי נאנח אנחה קצרת רוח, וביקש ממני להפסיק עם זה כי היה לו מספיק ליום אחד.
"אני יודע, סליחה אני..." ברחתי לשירותים, יבבתי עוד קצת עד שנרגעתי, ופתאום הבנתי שאני רעב. הביך אותי להרגיש רעב אחרי יום כזה, אבל מה לעשות שלא אכלתי כלום מאז שכרסמתי משהו קל בבוקר, והשעה כבר הייתה חמש אחרי הצהרים?
התגנבתי למטבח והכנתי לי נס קפה וטוסטים עם קוטג'. לכל אחד יש אוכל נחמה משלו, אצלי זה טוסטים עם קוטג' ונס קפה פושטי כזה של עלית, עם המון סוכר - לא בריא, אבל מנחם.
בקושי הספקתי לשטוף את הביס הראשון עם לגימה של קפה כששקד הפציע במטבח ורצה שוקו, ואחריו פיזזה פנימה אביב וביקשה טוסט עם גבינה וטונה, ואז אביב נזכר שגם הוא רוצה, אבל לא עם טונה אלא עם עגבנייה חתוכה בעיגולים, ואביב צעקה שלא, היא לא רוצה עגבנייה, עגבנייה זה איחס.
"אם אתה כבר מכין טוסטים גם אני רוצה כמה." אמר ארי, "וגם קפה." הוסיף והתיישב בלי לעלות בדעתו שהוא יכול לעזור לי והזכיר לי שהוא מעדיף נס קפה מגורען, ואחר כך התמתח ופיהק, מצפה שאשרת אותו כאילו שגם הוא ילד.
עד שהגעתי לטוסטים הצנועים שלי ולקפה הם היו קרים לגמרי, המטבח היה מטונף ואני וארי היינו באמצע ויכוח מר, בעצם מריבה, על מה נעשה אחר כך, אחרי שהיא תלך לעולמה.
ארי רצה שאני אשאר לגור בדירה הזו, והוא יקנה בכסף שהדס השאירה בית קטן ונחמד לו ולילדים, ויגור אתם ממש לידי. אני אבוא כל יום להיות אתם ואיתו, אבל רק כידיד המשפחה ושכן, וככה אף אחד לא יגיד חלילה שהתאומים גדלים אצל זוג הומואים.
"ואל תשכח, רק ליתר ביטחון, גם להתחתן עם מישהי." אמרתי בלעג, ושוב רציתי לבכות, אבל הילדים ישבו בסלון עם הטוסטים שלהם, בוהים בטלוויזיה שהקול הצרחני שלה הסווה - אני מקווה - את הויכוח שלנו, והתאפקתי.
"אל תדבר ככה סולי." ביקש ארי בקול חרישי, "אני מבקש ממך, קשה לי גם ככה."
"וזה מה שיקל עליך? לגדל אותם בתוך שקר מגעיל?"
"סולי די, אנחנו לא בשבדיה, אנחנו אפילו לא בתל אביב. איך אתה חושב יתייחסו אליהם אם ידעו שהם גדלים אצל ההומואים האלה?"
"אז אולי פשוט נמסור אותם לאימוץ לאיזה משפחה נורמאלית ונחמדה ונשכח מהם וזהו?" אמרתי, והצלחתי לשמור על פנים שלוות למרות שנקרעתי מבפנים כשאמרתי את זה.
רק אז ארי גילה לי את מה שחשדתי בו כבר מזמן, מה שהדס כמעט אמרה מפורשות, ואולי הייתה אומרת לולא אימא שלה הייתה מתפרצת פתאום לחדר ומפריעה.
"אל תדבר שטויות סולי, אלה הילדים שלי, אני לא מתכוון לתת אותם לאף אחד." הוא בחן את פני בחשדנות, ושוב עלה בדעתי שיש מצב שארי חושב שאני לא העיפרון הכי חד בקופסה, שאני בעצם קצת טמבל, אמנם נחמד ומתוק, ואחלה זיון, אבל לא חכם כמותו.
"אתה מבין למה אני מתכוון?" שאל, כאילו הוא מדבר עם ילד לא מבריק במיוחד.
"כן." אמרתי, "אני מבין, חשדתי בזה כבר מזמן, והדס פחות או יותר אמרה לי שהם שלך, איך עשיתם את זה, בצורה הטבעית או בהפריה?"
"בהפריה ביתית עם מזרק." אמר ארי, ועשה פרצוף קצת נגעל, "הייתי מעדיף את השיטה הטבעית, אבל היא לא רצתה, היא רק רצתה לדעת מי אבא של הילדים שלה, זה הכול, לא רצתה אותי בתור בן זוג, ולא כדמות אב לילדים, רק את הגנים שלי ושאני אשמור את זה בסוד."
"אני לא מבין איך הסכמת? אני לא הייתי מסכים."
"אני זה לא אתה סולי, לא שאני לא אוהב אותם והכול, אבל אני לא טיפוס כל כך משפחתי, והאמת שילדים קטנים די מעצבנים אותי." הודה ארי, "אבל רציתי לעזור לה ולכן שיתפתי פעולה, והיא באמת לא רצתה ממני כלום, עם הזמן כמעט שכחתי שהם שלי, אימא שלה לא יודעת עד היום, אבל אם היא תעשה בעיות..."
"אני לא חושב שהיא תעשה, לא אם תבצע את התוכנית שלך ותעיף אותי." הערתי בעוקצנות.
העוויה של קוצר רוח כיערה לרגע את פניו העייפות של ארי, "די כבר עם זה שלמה." התיז בעצבנות, "לא היו לנו די דראמות ליום אחד? אני לא מעיף אותך, אני רק מבקש ממך להתחשב קצת בילדים."
שתקתי והתחלתי לשטוף כלים, והוא קם, ניגש אלי, והניח יד מפייסת על שכמי, "נו, די סולי, אתה יודע שאני אהיה אבוד בלעדיך, אני צריך אותך, והילדים צריכים אותך עוד יותר, אנחנו משפחה אחת ואחרי שהם יגדלו קצת... אי אפשר להעמיס עליהם כל כך הרבה, הם נורא צעירים ועוד מעט הם יאבדו את אימא שלהם. זה לא מספיק? הם לא חייבים לסבול גם אבא הומו נוסף לכל הצרות, בבקשה סולי, למען הילדים, בסדר?"
***
בבוקר קמתי לפני כולם, וכמו תמיד מאז שהתאומים באו לגור איתנו, הלכתי לסופר המשפחתי הקטן שלנו להביא להם לחמניות ומעדני חלב. ליד המקרר פגשתי את חמי, החלפנו מבטים נבוכים, הוא אמר בוקר טוב מבויש, ואני הנהנתי בשתיקה ופניתי משם.
עשיתי קניות במהירות וכשיצאתי עם סל גדוש הוא חיכה לי בחוץ.
"סולי, אני מצטער, לא רציתי להרגיז אותך." אמר והסמיק.
"אני יודע, סליחה שסגרתי לך את הטלפון, תפסת אותי ברגע לא טוב."
"אני יכול לעזור במשהו?"
"רק אם יש לך תרופת פלא נגד סרטן, אני חייב לרוץ להכין ארוחת בוקר לילדים, ביי חמי."
בבית ארי ניסה לארגן את התאומים ולהלביש אותם, אבל הם חשו שהוא לא יודע מה הוא עושה והתפרעו, סירבו לצחצח שיניים, התרוצצו יחפים לבושים רק בתחתונים והקימו מהומה שלמה בבית. ארי צעק והתרגז, והם צחקו ממנו וברחו, צורחים כמו פראי אדם.
"אני לא יכול אתם, הם ברברים חסרי חינוך!" רתח ארי שנראה כאילו לא יזיקו לו עוד כמה שעות שינה.
"הם רק ילדים, תירגע, אני אסדר הכול." שלחתי אותו להתלבש, והודעתי שרק מי שיגיע למטבח לבוש ומסורק יקבל לחמנייה עם גבינה, ומי שיבוא ראשון יקבל גם מילקי. השנים קלטו שהברדק נגמר ושהם הגזימו, נרגעו, נחפזו להתארגן, והתיישבו במטבח, נקיים ומסודרים וקיבלו שבחים ומילקי עם הלחמניות שלהם.
"אבל הם לא צחצחו שיניים." מחה ארי.
"אנחנו מצחצחים שיניים אחרי האוכל." הסבירה אביב, מביטה בארי במבט מתנשא. ריחמתי כבר עכשיו על ביש המזל שהיא תסתכל עליו ככה בעוד עשר שנים, הלוואי והיה לי חצי מהביטחון העצמי וקור הרוח של הילדונת הזו.
"בוא, שב, הקפה שלך מתקרר." הוסיף שקד בנימה שהייתה העתק מדויק של צורת הדיבור שלי. החלפתי מבט מבודח עם ארי מעל ראשו של הילד והרגשתי הרעה השתפרה מעט. עדיין הייתי מדוכדך מהיום הנורא שעבר עלי אתמול, ומהשיחה המגעילה של ליל אמש, אבל בכל זאת, אם אנחנו מצליחים עדיין לחייך קצת, כנראה שלא הכול היה אבוד.
"אני חייב לצאת מיד, יש לי היום מיליון סידורים." אמר ארי, שתה בחיפזון את הקפה שלו וויתר על הלחמנייה, "איפה המפתחות של האוטו? לאן נעלם הנייד שלי? אני לא מוצא כלום, סולי, למה הבית כל כך מבולגן?"
"תרגיע הכול תחת שליטה, אני יודע איפה נמצא כל דבר." הגשתי לו את החפצים שלו, והוספתי גם לחמנייה שארזתי לו בתוספת תפוח, ובקבוק מים קרים.
"תודה סולי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
"היית מסתדר, אני סומך עליך." היטבתי את צווארון חולצתו.
הוא לכד את פרק ידי בכף ידו והביט בי בדאגה, "זו הדרך העדינה שלך לרמוז לי שאתה רוצה להסתלק?" שאל בקשיחות שלא הטעתה אותי אפילו לרגע. הוא היה מבולבל, אפילו מבוהל, ובמקום להשקיע את האנרגיות שלו בפתרון הבעיות שהפחידו אותו, השקיע המון מאמץ כדי להסוות את מה שהוא תפס כחולשה – גברי מאוד מצידו.
"אני לא רוצה להסתלק, אתה זה שרוצה לגרש אותי." הזכרתי לו.
הוא הידק עוד יותר את אחיזתו, וזה התחיל לכאוב, "אף אחד לא מגרש אותך, למה אתה מתעקש לא להבין אותי?" התלונן
"סולי, איפה הכובעים של הקייטנה!" צרח שקד, לחוץ. הוא תמיד דאג שלא יתנו לו לעלות להסעה בלי הכובע עם סמל הקייטנה.
"הם תלויים לייבוש, אני כבר מביא לכם אותם, בינתיים תנעלו סנדלים." צעקתי אליו חזרה, ושחררתי במשיכה את ידי מלפיתתו של ארי, "אני מבין יותר ממה שאתה חושב, אבל אין לנו זמן להתווכח עכשיו, נדבר על זה בערב."
"בסדר." הסכים ארי, ופתאום רכן אלי ונישק את לחיי, "תודה סולי, להתראות."
חזרתי פנימה, הורדתי את הכובעים של הילדים מהחבל, חבשתי אותם על ראשיהם, עזרתי לאביב לרכוס את סנדליה ולקשור את שערותיה בקוקיות, והולכתי אותם להסעה. הם הפצירו בי להסתלק, אבל אני התעקשתי להישאר עד שראיתי אותם עולים בבטחה לאוטובוס ומתיישבים ליד שלומית, המדריכה הנחמדה שלהם - נערה אחראית וחביבה מאוד שגרה לידינו, נופפתי להם לשלום, הזכרתי לעצמי שאני צריך לקנות לשלומית מתנה כשהקייטנה תסתיים, והלכתי לדירה של חמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה