יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

12. יומני המורה

 יותר מיד אינפורמציה 
לפנות בוקר התעוררתי פתאום בגלל איזה רעש עמום שנשמע כמו דלת נטרקת, או אולי חפץ כבד שנפל? העפתי מבט בשעון החשמלי, חמש בבוקר, בעוד חצי שעה ישמע קולו המציק של השעון המעורר, הפיתוי לעצום עיניים ולחזור לישון היה רב, אבל הלחץ על שלפוחית השתן היה רב עוד יותר. הסטתי את מתג השעון, והלכתי להשתין, מציץ תוך כדי כך דרך חלון השירותים. החושך הלילי החל להחוויר בשוליו לכחול כהה, בעוד פחות משעה השמים יתבהרו, הכוכבים והירח ייעלמו, השמש תתחיל לבצבץ מעבר לענפי הברוש, ועוד יום יתחיל. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התייעצתי ביני לביני מול המראה והחלטתי לדחות את הגילוח לאחר כך, וחזרתי לחדר השינה כדי להתלבש. 
"רענן?" הפתיע אותי קולו החרישי של דור, "עוד לילה, למה קמת?"
"סתם, התעוררתי משום מה לפני השעון המעורר, אז קמתי. אני הולך לשתות קפה לפני הטיול עם הכלבים, רוצה גם?"
"כן, רק רגע, חכה שנייה." הוא התיישב במיטה, עטוף עדיין בשמיכה ורק ראשו הפרוע מציץ ממנה. "אני מצטער על מה שאמרתי אתמול, דיברתי שטויות ואמרתי דברים שלא הייתי צריך להגיד, אתה סולח לי רענן?" 
בכל שעה אחרת של היום הייתי אומר שישכח מזה, הכל בסדר ואין על מה לסלוח, אבל השעה הייתה כל כך מוקדמת, השמש עוד לא זרחה וראשי היה כבד מערפילי שינה, כך שהאמת נפלטה מפי מבלי משים, כאילו הייתי שרוי עדיין בחלום. "זה בסדר, אין לך שום סיבה להצטער, סך הכל אמרת את האמת, אם לא הייתי טיפש כזה בטח הייתי מבין אותה בעצמי."
"אל תגיד את זה רענן, אתה ממש לא טיפש, ואני יודע שאתה גם לא בוגד, כמוני."
"רק בגלל שלא הייתה לי הזדמנות, זה הכל."
הוא נאנח וחזר לשכב, "אתה קשה מידי עם עצמך."
"יכול להיות, אבל כזה אני, אני כבר לא אשתנה בגילי. מה אתה רוצה שנעשה דור, אתה רוצה שניפרד?"
"לא, ממש לא. אני יודע שזה לא נשמע משכנע, אבל אני אוהב אותך ורוצה שנישאר יחד, ואתה?"
"גם אני רוצה שנישאר יחד." אמרתי, ולפני שהוא ישאל אם גם אני אוהב אותו נחפזתי ללכת למטבח כדי להכין קפה. הנחתי את הספל של דור, ששכב בעיניים עצומות ונראה ישן, על ארונית הלילה שלו, פלטתי להתראות חרישי ויצאתי שוב למטבח. אחרי שלגמתי מספלי כמה לגימות רותחות מידי החלו הכלבים שישנו בחצר לשרוט את הדלת ולייבב בקוצר רוח. ויתרתי על הקפה ויצאתי החוצה, חילקתי בין שניהם עוגייה והלכתי לקחת את לונה שנהגה לישון ליד הדלת של חמי ורוני. להפתעתי היא לא הייתה, אולי היא נשארה לישון הלילה בתוך הבית? אם ככה מישהו אחר יצטרך לטייל איתה.
ירדתי לוואדי, הכלבים רצים לפני ומצדדי, ויחד צפינו בשמש שעלתה לאיטה במזרח, מאירה ומחממת את העולם. כשהגענו לעץ האיקליפטוס היחיד שצמח בין אלוני התבור, כליל החורש והאלות הכלבים התחילו לרוץ פתאום. החשתי את צעדי וגיליתי להפתעתי את לונה משתובבת אתם, עשיתי עוד כמה צעדים ואז ראיתי, מעבר לעיקול הדרך, את חמי יושב על מכסה הבטון של נקודת הביוב המרכזי - המקום בו נהגנו לנוח קצת לפני הירידה לפארק. הוא ישב כפוף, בהה בכפות רגליו הנעולות נעלי התעמלות בלויות, ונראה עייף, לא מסורק ולא מגולח.
"חמי..." אמרתי בהיסוס, הייתה לי הרגשה שהוא שקוע במחשבות וזקוק לפרטיות והיה לי קצת לא נעים להפריע לו. מה קרה לו הבוקר? למה הוא נראה מובס כזה?
הוא הרים את ראשו ופניו האירו בחיוך למראי, "בוקר טוב רענן, הקדמת הבוקר."
"כן, משהו העיר אותי פתאום. לא יודע מה בדיוק, אבל כבר לא היה טעם להירדם שוב. אתה נראה עייף, רוצה לחזור הביתה, לישון קצת? אני כבר אטייל עם לונה."
"לא, עדיף שלא." קם חמי באיטיות, ומתח את גופו באנחה, ”הבוקר עדיף שאני אתרחק קצת מהבית." העיר. 
"קרה משהו?" שאלתי, ומין מועקה לא נעימה החלה להכביד על ליבי, "הקטנים בסדר?"
"לשם שינוי הם דווקא בסדר גמור, אבל רוני ואני... רבנו חצי לילה, ובסוף, אחרי שהוא זרק עלי ספר, נמאס לי והסתלקתי בטריקת דלת, וזה כנראה מה שהעיר אותך."
"אהה... טוב, זה קורה לפעמים, אין זוג שלא רב."
"אני יודע, אבל עם רוני זה תמיד דרמטי ורעשני כל כך, הוא מתיש אותי לפעמים." הוא שלח לעברי מבט חשדני, "אתה לא רוצה לדעת על מה רבנו?"
בטח שרציתי אבל אין מצב שהייתי מודה בזה בפניו, "רק אם אתה רוצה לספר." עניתי בקלילות אדישה, מזויפת למשעי. 
"רבנו בגללך, רוני תקע לעצמו לראש שאני ואתה... כבר מזמן, עוד מהקיץ, הוא מציק לי שאני מטייל אתך בבוקר במקום להישאר איתו ולנצל את הבוקר... אתה בטח כבר מבין לבד למה." שיער חמי, ובכל זאת המשיך להסביר, "לא אכפת לו שלונה מתה לטייל ושבקיץ אלו השעות הכי טובות לצאת איתה, אצלו, מה שהכי חשוב, זה הזין שלו." השמיץ במרירות את בן זוגו הוותיק. שמרתי על שתיקה דיסקרטית, אבל הרתיעה מווידויו המפתיע ניכרה מן הסתם על פני. חמי בחן אותי, וגיחך, "יותר מידי אינפורמציה?" שאל באהדה. 
"טוב... תראה... אני... האמת שגם דור קיטר קצת שאני מסתלק בבוקר, בדיוק כשיש לו חשק, אבל..."
"אבל הוא לא עיראקית משוגעת כמו כושי שלי." סיכם חמי בעליצות זדונית.
"תראה..." התחלתי להתפתל בין תשוקותיי לבין מצפוני, "בזוגיות צריך לדעת להתפשר ולוותר לפעמים." הצהרתי לבסוף הצהרה מהוגנת ומתחסדת מכדי שאפשר יהיה להתווכח איתה. 
"תגיד את זה לפסיכי הזה, לא לי." רטן חמי, "ומילא הכלבה, את זה הוא עוד מוכן להבין, אבל זה שאני הולך אתך... נתקע לו בראש המטורף שלו שאני ואתה..."
"אני ואתה מה? מה הוא חושב שאנחנו כבר עושים?" נזעקתי, וכפות רגלי התלחלחו לפתע מזיעה – סימן בדוק אצלי למתח.
חמי הניד את ידו בביטול, "עזוב, אני לא רוצה לחזור על ההזיות החולניות שלו, לא מגיע לך לשמוע את השטויות המעליבות האלה."
"זה בסדר, אני לא נעלב כל כך מהר." העזתי ונגעתי בזהירות בזרועו הנתונה בשרוול פלנל משובץ, "תספר לי מה רוני אמר?" העזתי להפציר.
"הוא אמר ש..." חמי עיווה את פיו כאילו נגס לימון חמוץ במיוחד, "שאתה מאוהב בי, ושאם אני לא אזהר... נו, די, הוא היה קצת שיכור, או מסטול, או גם וגם... אני שונא כשהוא מתנהג ככה, ואני ממש לא סובל לגעת בו כשהוא שיכור, וכשהוא עוד ניסה להפסיק את המריבה בסקס... איחס!"
"איחס? למה אתה מתכוון איחס? למה איחס?" שאלתי, ופתאום החלו מחשבות מטורפות להתרוצץ במוחי - ומה אם הם ייפרדו? מה אם רוני הגזים הפעם וחמי לא רוצה אותו יותר? מה אם חמי יהיה פתאום פנוי, מה אני אעשה אם...
"אני שונא את הריח שלו כשהוא שיכור, ועוד יותר כשהוא מעשן." הסביר חמי והתיישב על הספסל הקבוע שלנו, "כל זמן שאירה הייתה בהיריון הוא התנהג למופת, וגם אחר כך הוא הפתיע אותי לטובה, והיה ממש בסדר, אבל היהפוך כושי עורו?" שאל בזעם, "כנראה שלא." ענה לעצמו.
"אז אתם נפרדים?" נפלטה שאלה מסוכנת ומיותרת מפי.
חמי נאנח, "לפעמים אני מפנטז על זה, אבל אני לא חושב שזה יקרה." 
"בגלל הילדים וזה..." תרמתי פרשנות.
חמי צחק, "לא, עוד לא התדרדרתי להיות סטרייט שפוט שסובל בשקט בשביל הילדים, הוא בלתי נסבל לפעמים, ועולה לי על העצבים בערך פעמיים בשבוע, אבל מה לעשות שאני קרוע על התחת השחור שלו, וגם הוא כנראה... הרי הוא לא היה מקנא אם הוא לא היה אוהב אותי." 
"כנראה שלא." הסכמתי, ופיהקתי פתאום, חבל שלא נשארתי לישון עוד קצת עם דור, מזמן לא הייתי כל כך עייף. כאילו נדבק מהעייפות שלי הניח חמי את ראשו על ברכיו ועצם את עיניו, אבל לא הפסיק לדבר, "נכון שזו קנאה מטופשת וחסרת בסיס, אבל הוא כזה, קצת משוגע ולא תמיד הגיוני, ובכל זאת אני אוהב אותו, אחרת הייתי סובל אותו כל כך הרבה שנים?"
"אהה..." הנהנתי בנימוס בעודי נאבק לשמור את עיני פקוחות, "כנראה שלא."
"מסכן שלי, אתה הרוס מעייפות, אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש." טפח חמי בחביבות על כתפי, "יאללה, בוא נלך הביתה."
חזרנו הביתה בשתיקה, הכלבים מתרוצצים סביבנו בעליזות. אף אחד מאיתנו לא הופתע במיוחד לגלות את רוני יושב על מכסה הביוב, גבו מופנה אל השמש העולה, ממתין לחמי. ברגע שהבחין בנו הוא קם, וכשהוא מתעלם מהכלבים הנרגשים מהופעתו חיבק את חמי, שחיבק אותו בלי היסוס בחזרה. "סליחה..." שמעתי אותו לוחש, אבל מאחר והמשכתי ללכת במהירות, מאיץ בכלבים לבוא איתי, לא שמעתי את ההמשך, וגם לא את תשובתו של חמי, וטוב שכך, יותר מידי אינפורמציה אף פעם לא הועילה לאיש.

בבית מצאתי שולחן ארוחת בוקר ערוך ברוב פאר, טוסטים וסלט וחביתות, ואפילו כוס קקאו מהביל שדור ניסה לפתות בה את סטפן, אך לשווא. "אין לי תאבון." אמר סטפן בעקשנות, והסב את פניו הצידה, כאילו מראה שנינו יושבים ואוכלים יחד מכביד עליו.
הוא התמיד לסרב לאכול גם בצהרים, ובערב כבר נעשינו מודאגים והלכנו להתייעץ עם חמי שאמר שבסוף הוא יישבר ויאכל, ושנפסיק להיות נודניקים.
שעה אחר כך נשמעה פתאום דפיקה בדלת, ובוריס הופיע, ואסף אותו בזרועותיו, ורק אז, הפלא ופלא, סטפן נזכר שהוא גווע ברעב וביקש משהו לאכול ובוריס הצטרף אליו בשמחה. "קדימה." פקד עלינו, אחרי שהם סיימו לאכול, "תעזרו לי לקחת את הילד הביתה."
"הביתה, אתה מתכוון לדירה שלך? ומה עם הבת שלך?" חקרתי בחוסר נימוס.
"הבת שלי תהיה בסדר גמור." פסק בוריס, "היא אישה בוגרת, בת שלושים פלוס, בריאה לגמרי בגופה ובנפשה, הכל בסדר גמור אצלה ואין שום סיבה לעשות בייביסיטר לאימא לילדים, וזה בדיוק מה שאמרתי לה לפני שחזרתי הביתה."
"אבל בכל זאת, הבטחת שתישאר אצלה עד שבעלה יחזור." הזכיר לו דור. 
"כן, הבטחתי, נכון, ורציתי לקיים את ההבטחה, אבל מה לעשות שבחיים יש הפתעות ושינויים, ולמרות הרצון הטוב שלי הפעם זה לא הסתדר. היא הבינה שיש לי התחייבויות דחופות יותר וויתרה לי."
"מה, סיפרת לה על סטפן?" 
"בערך," רטן בוריס בחוסר רצון.
"מה בערך? מה בדיוק אמרת לה?"
"אמרתי לה שיש לי חבר שצריך אותי יותר בגלל בעיות רפואיות דחופות." נהם בוריס בקוצר רוח, ביקש שנפסיק להציק, ושנעזור לו לקחת את סטפן למכונית כי הילד עייף וחייב ללכת לישון קצת. הכנסנו את סטפן בזהירות לרכב של בוריס, ושאלנו איך הוא יעלה אותו ואת הגבס הכבד שלו לקומה השנייה שם שכנה דירתו? "אתה רוצה שאני אבוא אתך ואעזור לך?" הצעתי.
"לא צריך, כבר דיברתי עם חמי, הוא מחכה לי בדירה שלי, והוא יעזור לנו, תודה רבה בחורים ולהתראות."
למחרת בבוקר שאלתי את חמי מה קרה לבוריס, למה הוא שינה את התוכניות וחזר? הוא משך בכתפיו, "אין לי מושג." הודה, "מאז שהוא עם סטפן הוא לא מספר לי כלום, אולי הוא נלחץ כשהוא שמע מרוני שסטפן איבד את התיאבון, ואולי מה שהציק לו זו ההתפעלות של רוני מהעיניים הכחולות של סטפן היפה? לך תדע מה עובר לרוסים האלה בראש."
 
לי נערה יש ושמה רותי - אפילוג
עד שהחורף נמלך בדעתו ופינה את מקומו לקיץ התאומים כבר התחילו לזחול, רוני וחמי הספיקו לריב ולהשלים עוד פעמיים, כולם כבר התרגלו שבוריס וסטפן יחד למרות הפרש הגילים הגדול ביניהם, והחיים שלי עם דור נכנסו לשגרה נעימה ונטולת הפתעות, ואז, כמה ימים אחרי שהקיץ החל להרפות את אחיזתו והלילות חזרו להיות שוב קרירים, קיבלנו מייל מפתיע מתהילה, בעצם דור קיבל, אבל הוא הראה לי אותו עוד באותו יום, ושאל מה לדעתי עליו לעשות.
למייל הייתה מצורפת תמונה של תהילה והלל. שניהם היו יפים מאוד, בדיוק כמו שדור סיפר לי, כהי שיער וכחולי עיניים ודומים זה לזה בצורה מדהימה. הלל עמד והביט כלפי מטה אל תהילה שישבה מחזיקה בזרועותיה תינוק קטן שזה עתה נולד, עטוף בשמיכה ורודה.
"זו רותי, הבת שלי." כתבה תהילה, "נכנסתי להיריון בדיוק בשבועות, ולכן קראתי לה רות. אתה לא חייב להאמין לי, אבל אם תעשה חשבון תבין לבד שהיא שלך.
אני לא רוצה תמיכה כספית, אני מסתדרת לבד, ומבחינתי רותי היא רק שלי וכל האחריות עליה היא שלי בלבד, אבל הלל מתעקש שזכותך לדעת שיש לך בת, ושלא בריא לילד לגדול בלי לדעת מי אבא שלו. 
אנחנו גרות עכשיו במצפה בגליל, הלל גר בתל אביב, אבל בא לבקר כמעט כל סוף שבוע, אתה מוזמן להתקשר אם תרצה, ואם מתחשק לך לראות אותה אין לי התנגדות, רק תודיע קודם.
בחיבה ובתודה
תהילה ורותי
"מה לדעתך אני צריך לעשות?" שאל דור.
"לא יודע, מתי בדיוק היית איתה? אתה זוכר תאריכים?"
"פחות או יותר, נפגשנו קצת אחרי יום העצמאות, והפגישה האחרונה שלנו הייתה, אם אני לא טועה, באמת בשבועות.
בדקתי את לוח השנה, ואחר כך חישבתי את החודשים על אצבעות ידי, "כן, זה באמת מתאים. לדעתי אתה צריך לבקר אותה ואת הילדה, זה הדבר הכי הגון לעשות."
"רק בתנאי שתבוא איתי."
"למה, אתה פוחד להישאר איתה לבד?"
"כן, קצת." הוא אחז בכף ידי, "תבוא?"
"אם אתה מתעקש, אבל רק שתדע, אני לגמרי סומך עליך."
"אני יודע, גם אני סומך עליך, אבל אני צריך את התמיכה שלך."
דור התקשר אליה, הם שוחחו קצת וקבעו מועד לביקור. הוא סיפר לה שאני אבוא איתו, והיא לא התנגדה, וכששאל אם הלל יהיה היא אמרה שאולי, היא לא יודעת.
שבוע אחר כך נסענו יחד, זה היה יום אביב מקסים, והדרך למצפה הגלילי הייתה ירוקה ופורחת ונעימה מאוד. כל כך נעימה עד שהצלחנו ליהנות ממנה למרות המתח שחשנו. לקחתי איתי את המצלמה שרכשתי לא מכבר, כשסיימתי את קורס הצילום, ולאורך כל הדרך עצרנו כדי שאוכל לצלם תמונות של האביב הארץ ישראלי הקצר והמרהיב.
תהילה גרה בבית גדול ומאוורר עם נוף גלילי נהדר. "מתנה מחבר טוב." אמרה ולא פירשה. הילדה הייתה מקסימה, פעוטה כחולת עיניים, צחת עור ויפה כמו אימה. צילמתי אותה בתענוג רב והבטחתי לתהילה לשלוח לה את התמונות המוצלחות.
הלל לא הגיע, "הוא רצה לבוא, אבל הוא חי עם מישהו קצת קנאי והוא לא רוצה לריב איתו." הסבירה תהילה. לרווחתי דור נותר אדיש ולא נראה מאוכזב במיוחד מהבשורה.
הוא הסכים בלי היסוס שהיא תרשום את שמו כאביה של רות בתעודת הלידה שלה, ואחז בפעוטה בביטחון של אב מנוסה, ואפילו החליף לה חיתול. הוא אפילו התנדב לפתוח לה קופת חיסכון קטנה שתיפתח כשימלאו לה שמונה עשרה, והבטיח לבוא לבקר כל שבועיים שלושה. "רק תודיע לי מראש." התנתה תהילה, והוא הסכים בלי היסוס. לפני שעזבנו, ממש על סף הדלת, הוא רכן קלות אל תהילה ושאל כמעט בלחש אם הידיד הטוב שהעניק לה ולרותי את הבית הוא אותו חבר קנאי של הלל?
תהילה הסמיקה קלות, "אולי." השפילה מבט.
דור חייך, "אני מבין." אמר, ליטף קלות את לחייה הוורדרדה, אחז בזרועי והוביל אותי לרכב. הבוקר האביבי הנעים הפך לעת ערב לחמסין. אובך צהבהב הכביד על הנשימה והראיה כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה, אבל כפיצוי זכינו לשקיעה רבת רושם. לבקשתי דור עצר על שפת הים, וחיכה בסבלנות כשצילמתי את השמש שוקעת לתוך גלי הים, משאירה עליהם פס רוטט של אור. 
"יצאו לי תמונות נהדרות." שמחתי כשהעברתי את התמונות מהמצלמה למחשב, "את התמונה של השקיעה אני מתכוון לשלוח לתחרות צלמים חובבים. איזה כותרת תתאים לה לדעתך?"
הוא בחן בהרהור את התמונה הדרמאטית, "לי כל גל נושא מזכרת." פסק לבסוף, נשק לי, אמר לי שאני מוכשר להפליא, ומשך אותי למיטה.   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה