אבא
"תדבר איתו." דרשה אליס - אימא של דני – "בבר הגיע במיוחד מצרפת כדי לפגוש אותו והילד עושה פאדיחות, למה כל כך קשה לו לחייך קצת, להיות נחמד, זה לא עולה לו כסף, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר מנומס לאבא שלו."
"אני לא יודע אליס, אני חושב שהוא כועס עליו, איפה בבר גר, אצלך?"
"לא, הוא גר אצל אחותו, אבל הוא קופץ לבקר מידי פעם, נורא חשוב לו להכיר את דני, זה הבן היחיד שלו, אותו דם, והוא בקושי פותח את הפה לידו, בורח כל הזמן אליך, אפילו מאיה מתנהגת איתו יותר טוב."
"אני אדבר איתו, אבל אני לא יכול להכריח אותו אליס."
"למה לא? הוא מקשיב לך, יש לו כבוד אליך."
"כבר לא, אולי פעם כן, אבל היום כבר לא."
"אולי רוני יכול להשפיע עליו? תבקש שידבר איתו, זה כל כך חשוב לבבר, הוא סבל המון ועכשיו אפילו הבן שלו לא מסתכל עליו?"
"גם דני סבל, והוא רק ילד, קשה לו להבין דברים כאלה."
"אם הוא ילד אז שיעשה מה שאומרים לו." התרגזה אליס.
"אליס, די. מה את רוצה ממני? למה שאת לא תדברי איתו?"
"כי הוא לא מקשיב לי."
"ונראה לך שלי הוא כן מקשיב?"
"יותר מאשר לי."
"ממש לא, למה בבר לא מנסה לדבר איתו, להסביר לו למה הוא לא יצר איתו קשר כל כך הרבה שנים?"
"מה יש להסביר, הוא היה בכלא, וחוץ מזה הוא בקושי מדבר עברית, איך הוא יכול להסביר?"
"לא יודע אליס, אני באמת מצטער." שנינו נאנחים יחד והיא מבקשת שאשגיח על הילד, וסוגרת לפני שאני מספיק להגיד לה שהילד כבר בגובה שלי, ובזמן האחרון הוא לא סופר אותי ממטר.
"אני לא יודע מה לעשות." התוודיתי לפני סולי, "דני כועס עליו, לא רוצה שום קשר איתו, לא מנסה להבין מה הבן אדם רוצה ממנו, כשהוא היה קטן כל מה שהוא רצה זה אבא, ועכשיו כשאבא שלו חזר סוף סוף הוא עושה פרצופים וכועס, אני לא יודע מה לעשות."
"טוב, בכוח אי אפשר, אבל תנסה לדבר איתו, להסביר."
"ניסיתי, אבל זה כמו לדבר עם קיר, תגיד סולי, אם אבא שלך יגיע פתאום אתה תכעס עליו?"
"בטח... אבל אני גם אשמח... אני חושב, לא יודע, האמת שאני לא חושב שהוא יחזור, לדעתי הוא מת."
"למה אתה חושב שהוא הסתלק?"
סולי מגחך, "בגלל אימא והאחיות שלה, ואני לא יכול להאשים אותו, מה שאני לא מבין זה איך הוא הצליח בכלל להכניס אותה להיריון."
"אתה זוכר משהו ממנו?"
"כלום."
"ולא שאלת?"
"רק כשהייתי קטן, אבל הן לא רצו לספר לי כלום, ובסוף התייאשתי וויתרתי."
הוא מושך בכתפיו בהשלמה, "מילא, הסתדרתי לא רע גם ככה."
שנינו מסתכלים זה על זה, "אתה באמת חושב ככה סולי? נראה לך שזה שגדלת בלי אבא לא השפיע עליך?"
"לא, האמת שלא, אני די בטוח שהסתבכתי עם אחד כמו ארי כי לא היה לי אבא, אבל זה כבר קרה, מה הטעם לדבר על זה?"
"כדי שלא תעשה שוב את אותה טעות, ואם מדברים על ארי, מתי תבקש ממנו עוד כסף?"
סולי נאטם ומסתגר, נזכר פתאום שיש לו משהו חשוב לסדר במטבח ובורח. הייתי רודף אחריו וממשיך להציק, אבל הטלפון מצלצל פתאום וזה קוקו.
"איפה דני?" הוא שואל בחומרה.
"בבריכה, הוא מאמן היום, מה קרה קוקו, למה אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס עליך, אבל אני מודאג." משיב קוקו בקול רציני, ואני לא יכול לא לשמוע שז'וז'ו צועק עליו ברקע בצרפתית.
"מה קורה קוקו? למה ז'וז'ו מתעצבן?"
"הוא חושב שעדיף שאני לא אתערב." מסביר קוקו.
"תתערב במה?"
"בעניינים של דני ושל אבא שלו."
"אולי הוא צודק?"
"אולי, אבל בבר לא מדבר כל כך טוב עברית, ודני כמובן לא מבין צרפתית, אני לא רוצה להתערב, אני רק רוצה לתרגם, איפה דני?"
"בבריכה, מתאמן, אתה רוצה שאני אשלח אותו אליך אחרי שהוא יחזור?"
"אם אתה מוכן, אני אודה לך מאוד."
"בסדר, תגיד קוקו, איך הוא, הבבר הזה? איזה מין בן אדם הוא?"
"בן אדם חלש ושבור." עונה קוקו אחרי כמה שניות של מחשבה, "וגם חולה." הוא מוסיף.
"חולה במה?"
קוקו נאנח ואומר שהוא לא בטוח, יש לו סכרת, וגם הלב לא משהו, ובעיקר כואבת לו הנשמה, וחשוב לו מאוד להסביר, ולבקש סליחה, ואם יש לי איזה כוח השפעה על דני אז בבקשה...
"אני אנסה."
"אולי תבקש מרוני להתערב גם כן."
"בסדר."
"מה קורה בינך לבינו? אתם יחד או לא?"
"קשה להסביר, הוא גר איתי אבל אנחנו לא ממש יחד, זה מסובך קוקו."
"אני יודע, לי אתה לא צריך לספר, בסילווסטר השנה אני וז'וז'ו חוגגים שלושים שנה יחד, נעשה מסיבה, נזמין חברים, אתה מוזמן, וגם רוני, ותביא גם את החבר החדש שלך."
"אני אבוא, אני מבטיח, בקשר אליהם אני לא יכול להתחייב."
"הבנתי, תודה מנחם, להתראות."
שלושים שנה יחד, כל הכבוד להם אני מהרהר בחיבה בזוג הספרים שלי, משאיר לדני הודעה בנייד שיקפוץ למספרה, ובהחלטה פתאומית של רגע מתקשר לארי.
הוא עונה מיד, נשמע דרוך ועצבני. "הילדים בסדר?" הוא שואל במתח.
"מאה אחוז, הם במגרש השעשועים עם אנחל, סולי מכין להם עכשיו ארוחת ערב ועוד מעט כולנו נאכל יחד, תקשיב ארי, לא נעים לי לדבר אתך על זה, אבל אתה לא נותן לסולי מספיק כסף בשביל הילדים, הגן שלהם עולה המון, ויש גם עוד הוצאות... יש מצב שתכניס לו לחשבון יותר כסף?"
"מה יותר כסף?" מתרתח ארי, "הוא גר חינם בדירה שלי, משכיר אותה לך ולאקס שלך ועכשיו הוא רוצה עוד כסף?"
"את הכסף שהוא מקבל ממני ומהאקס שלי הוא צריך כדי לשלם על המשכנתא הענקית שיש על הבית שלך, וחוץ מזה צריך לשלם גם חשמל, ומים, וארנונה. צריך גם לאכול לפעמים ולשלם על המכונית. תאמין לי שאנחנו חיים ממש בצמצום, רק הגן שלהם עולה איזה ארבע אלף ₪ וזו רק ההתחלה, הם צריכים בגדים וצעצועים, וצריך לשלם עליהם ביטוח בריאות, ולהאכיל אותם כמובן."
"כמה כבר עולה לקנות אוכל לשתי תינוקות?" מתווכח ארי בכעס, ומטון קולו האנטיפטי ברור שהוא חושד שאנחנו רוצים לסחוט ממנו כסף, עכשיו אני מבין למה סולי מתחמק משיחה איתו.
"תראה ארי, אני מצטער שאני צריך ללחוץ עליך אבל תאמין לי שכל גרוש שאתה שולח הולך על הילדים, ההוצאות על הבית הזה ממש גדולות וסולי עובד רק משרה חלקית ולא מרוויח כל כך טוב, הוא משקיע המון זמן בילדים, אנחנו עוזרים כמה שאפשר אבל ממש קשה לו."
"אם כל כך קשה לו שייתן אותם למשרד הרווחה, מצידי שימסרו אותם לאימוץ." פולט ארי בפזיזות חסרת מחשבה שמעלה את חמתי להשחית.
"תגיד, אתה לא מתבייש? מה אימוץ? הם כבר בני ארבע וחצי, זה לא תינוקות שלא מבינים כלום, הם בני אדם קטנים והם קשורים מאוד לסולי, והוא נותן בשבילם את הנשמה, ילדים זה לא חתולים שאפשר למסור, איזה מין אבא אתה? מה הבעיה שלך?"
ארי מתחיל להתבכיין כמה קשה לו, וכמה הכל יקר באוסטריה, ומספר לי כמה הוצאות יש לו על שכר דירה, ורכב, והבית אבות של דודה אמה...
אני מקשיב בשקט, נותן לו לשפוך את הלב ולהתלונן כאוות נפשו, ובסוף הוא נרגע, מבטיח שישלח עוד אלפיים ₪, רוטן ומקטר עוד קצת, וסוגר סוף סוף.
"איזה מניאק." אומר רוני שהתגנב בינתיים הביתה, והקשיב בשתיקה לשיחה המביכה, "זבל של בן אדם." הוא פוסק, ואז הילדים נכנסים עם אנחל וביטון שעבר ממש במקרה בגן השעשועים והסתפח אליהם.
התאומים פרועים ומזיעים, ורעבים מאוד, וצריך לחלוץ להם נעלים, ולשטוף ידיים, להאכיל ולהשקות, לענות להמון שאלות, כולנו מתרוצצים סביבם, מפנקים אותם, נהנים מהם ומהאוכל שסולי הכין ואחר כך לקלח ולהלביש בפיז'מות, וסוף סוף הם במיטות וצריך לספר סיפור, ועוד אחד, ואז לכבות את האור הגדול ולהשאיר אור קטן ולשיר להם שירי ערש, ולתת ליטוף ונשיקה, ועוד חיבוק אחד קטן לפני שאומרים לילה טוב, ואחר כך הרי אי אפשר להשאיר את המטבח מבולגן, וצריך לנקות את המקלחת אחריהם, ולתלות עוד מכונת כביסה אחת. אני לא מבין איך אימא אחת מטפלת לבד בכמה ילדים ובבעל.
אנחנו טורחים ומתאמצים עד שמונה בערב, ורק אז יכולים לצנוח מול החדשות, לשאוף אוויר, להתעדכן בחדש בעולם, ובין לבין לדבר קצת על היום שעבר עלינו.
בינתיים דני חוזר, שבע אחרי שז'וז'ו פיטם אותו במעדנים, מתלונן שקוקו וז'וז'ו נתנו לו על הראש ודרשו ממנו להתחיל להיות בן אדם עם אבא שלו, ומסביר למה לא בא לו, ובמקום לקבל אהדה והבנה הוא חוטף קצת גם מאיתנו. אני מזכיר לו את מצוות כיבוד אב ואם, וסולי מוסיף ואומר שהלוואי והוא היה זוכה להכיר את אבא שלו ומזהיר את הילד שיום אחד הוא יתחרט על ההתנהגות שלו ואז זה כבר יהיה מאוחר מידי. דני עושה פרצופים ומסתלק לבלות עם חברים, וכשאני מזכיר לו שמחר יש בית ספר ושלא יחזור מאוחר הוא אומר לי להפסיק להציק.
"בעוד כמה שנים גם התאומים יהיו חוצפנים כאלה." אני מזהיר את סולי שצוחק בכל פה, ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
"הוא ילד טוב, תפסיק להציק לו." מגן ביטון על דני, ואחר כך מסתלק עם אנחל לדירה למטה, ומשאיר את שלושתנו לבד.
אנחנו מזפזפים קצת, מנסים למצוא משהו מעניין ולא מצליחים עד שסולי נשבר ראשון, מתלונן שהוא הרוס והולך לישון.
אני נרדם על הספה ומתעורר אחרי שרוני מנשק אותי על המצח, אומר לי לילה טוב, מחייך כשאני שואל אותו למה הוא ערום, ומסתלק לחדרו. אני מתיישב לאט, רואה שכבר מאוחר, והולך לישון ליד סולי.
בבוקר סולי מעיר אותי בקריאת שמחה ומבשר לי שהוא בדק כרגע את המצב בבנק, וארי הכניס כסף לחשבון ככה שאני לא צריך למכור את המכונית שלי. הוא נשמע כל כך מאושר עד שאין לי לב לשאול אותו למה הגופייה של רוני זרוקה מתחת למיטה שלנו והאמת, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת את התשובה וחוץ מזה התאומים עם אנחל וביטון נכנסו להגיד בוקר טוב. עדיף לשתוק בינתיים.
אחרי שמצאת את הגופייה של רוני מתחת למיטה שלי ושל סולי החלטתי לא להיות פזיז, לשתוק ולחשוב קודם וזה מה שעשיתי – שתקתי וחשבתי עד שלא יכולתי יותר והלכתי לדבר עם בוריס.
הוא הקשיב לסיפור שלי ובמקום לנחם אותי התפרץ עלי בכעס, התרגז, והיה חסר סבלנות ומעליב. "די כבר." צעק עלי, "מספיק להיות הומו כזה. עוד לא הבנת שלא תשנה אותו, שהוא תמיד יהיה כזה? לא נמאס לך להיות תמיד קורבן? אף אחד לא מכריח אותך לסבול, אם אתה עדיין בקשר עם הכושי כנראה שזה מה שמתאים לך אז די לילל."
"כן, אבל..."
"הוא חרמן חסר מעצורים, פרא אדם שלא יודע לרסן את הזין שלו, הוא תמיד היה כזה, ואם הוא לא היה כזה לא היית אוהב אותו כל כך, אין לי מושג מה אתה עושה עם סולי הנעבעך הזה, הוא בכלל לא מתאים לך."
"הוא בחור טוב, אל תלכלך עליו."
"אני אמרתי שהוא לא בחור טוב? הוא בחור מקסים, והוא גם מוצץ נהדר, אף אחד לא יודע לתת לגבר הרגשה טובה כמו סולי, ועוד לא אמרתי כלום על הכישרון שלו במטבח, אבל הוא נקבה, יש לו זין, אבל בראש הוא נקבה שנולדה לשרת גבר, לטפל בו ובילדים שלו ובבית שלו, בגלל זה הוא מתאים לארי הפוץ, אני משוכנע שבסוף הם יחזרו, יש גם את הילדים שקושרים אותם זה לזה, אבל גם בלי קשר לתאומים הם משלימים אחד את השריטות של השני בדיוק כמו שאתה וכושי נולדתם למרר זה לזה את החיים."
"ומה אתך בוריס, למי אתה מתאים?"
זה השתיק אותו, הוא הפסיק להתרגז ובהה בי, מופתע, "אני... אני... אני צריך להיות לבד, זה מה שמתאים לי, הכי טוב לי עם סולק שלי, לא אכפת לי שאנחל יקפוץ מידי פעם לביקור, ואם לא הוא אז ילד נחמד אחר, אבל הכי טוב לי להיות לבד, בלי כל הבלגנים שלכם."
"בוריס, באמת, כמה שטויות אתה מדבר? אתה שיכור מהתחת."
"נניח שכן, אז מה? זה לא אומר שאני לא צודק, בעצם, כמה שאני יותר שיכור ככה אני יותר צודק."
פרצתי בצחוק וניסיתי לחבק אותו, והוא התרגז והדף אותי לאחור, אמר לי שנמאס לו לראות אותי עושה פרצוף של למך אומלל, ושהגיע הזמן שאני אזכור שאני גבר לא פחות מהעיראקית המשוגעת ואתחיל לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה, ולא לפי הרצונות של אחרים, וכדאי לי למהר, כי אם נדמה לי שאני אשאר תמיד צעיר ויפה ואני חושב שהזין שלי יעמוד תמיד אני טועה, הזמן בורח מהר מאוד, ולפני שאני אבין מה קורה איתי אני אהיה זקן ועייף עם זין נבול, אז כדאי שאפסיק להתבכיין ואתחיל לחיות, ודי עם ההתקרבנות הרכרוכית הזו, "זיינו אותך? יותר טוב שתזיין חזרה במקום ליילל." יעץ לי לפני שהעיף אותי החוצה.
חזרתי הביתה ומצאתי את סולי משחק עם הילדים בסוכה, ואת אנחל אורז מזוודה. "יחד עם יום כיפור יוצא סוף שבוע ממש ארוך, קיבלתי הזמנה לטוס לכרתים במטוס פרטי ולבלות עם אחד... הוא עשיר ומגניב, ומתלהב ממני מאוד." סיפר לי, נלהב כמו ילד שיוצא לקייטנה.
"כמה זמן אתה מכיר אותו?" חקרתי בדאגה.
"רק כמה ימים, אבל אל תדאג, הוא בן אדם ממש נחמד." חייך אנחל, מקפץ בהתרגשות בין החדרים, מלקט את החפצים שיהיה זקוק להם לדעתו לקראת החופשה המגניבה שלו. דחפתי לו קונדומים, ובדקתי שיש לו מטען לנייד וקצת כסף, וביקשתי שייזהר ושלא יעשה דברים שלא מוצאים חן בעיניו גם אם נדמה לו שהוא חייב, ואחרי שהוא הסתלק במונית שהחבר החדש שלו שלח לאסוף אותו העברתי את המחשב שלי לחדר שלו, פתחתי לי כרטיס באטרף, סרקתי כמה תמונות מהקיץ שעבר שבהן אני מפגין שרירים, חזה שעיר, והבעה גברית עולצת, והתחלתי ליישם את העצות של בוריס. גיליתי בשמחה שהאתר המיתולוגי הזה השתדרג מאוד, יש אפשרות לציין בפרופיל כל פרט חשוב על עצמך, כולל נשאות, ואפשר לשים המון תמונות ואפילו וידאו אם אתה ממש רוצה להשקיע, והכל נעשה נגיש וקל, הושט היד וקטוף לך זיונים מלא חופניים.
נכון, המבחר בצפון קטן יותר מאשר בתל אביב ופרבריה, אבל אם אתה לא עצלן, ולא בררן, לא נעול על דוגמנים חלקים וצעירים, וחושב שבוגרים מלאי גוף ושעירים זה סקסי מאוד, אתה מסודר, ואם אתה לא מתרגש מזה שחלקם נשואים אתה בכלל מלך.
אני לא אפרט יותר מידי, אבל יש סיבה טובה מאוד לזה שלא עדכנתי בזמן האחרון את הבלוג, הייתי עסוק מאוד וכשהיה לי קצת זמן פנוי העדפתי לישון ולחדש כוחות במקום לברבר את עצמי לדעת בבלוג.
אני מניח שיש כאלה שיעקמו את הפרצוף על הדרך בה בחרתי להתמודד עם המצב, אבל יש הרבה להגיד לזכות סקס נטו - סקס עם גברים אמיתיים, לא מתוסבכים, לא שרוטים, לא מתנצלים, גברים שרוצים לזיין או לקבל זין, יודעים בדיוק מה הם רוצים ולא מבזבזים זמן על שיחות וקשקשת מיותרת.
נכון, להיות עם מישהו שאתה אוהב זה הרבה יותר כיף, אבל זה סוג אחר של הנאה, מעודנת ומספקת יותר, ובטח בריאה יותר לגוף ולנפש, אבל מה אם אי אפשר? הרי אם מתעקשים לאכול תמיד ארוחות גורמה מלוות ביין משובח, עלולים לגווע מרעב, לפעמים אין ברירה אלא לחגוג עם בשר על האש, פיתות ומשקאות מוגזים נחותים ולעזאזל הדיאטה.
סולי ורוני ניסו לברר מידי פעם מה קורה ולאן אני נעלם כל הזמן, ומה אני עושה בלילות כשאני לא ישן בבית, אבל כשנהמתי עליהם שאני עושה מה שבא לי, וזה לא עסקם, הם שתקו ולא ניסו להתווכח.
ביליתי ככה את מוצאי יום כיפור, והמשכתי בזה עד סוף השבוע הארוך מאוד של סוכות, ורק כשאנחל חזר פתאום בלי הודעה מראש, נראה כמו מלאך קצוץ כנפיים ועצוב מאוד התעשתי, ביטלתי את הפגישה שקבעתי לשבת בצהרים עם דוב חרמן אחד שהתאכזב מאוד, והתפניתי לטפל בו.
בגלל שהייתי פעם חובש קרבי אני הממונה על העזרה הראשונה בבית, למזלי לא יצא לי עד היום לטפל במשהו חמור יותר מאשר ברך שרוטה, או כוויה באצבע בגלל טיפול לא זהיר בתבנית מתכת חמה. החבלות על גופו של אנחל היו בעיקר מכות יבשות ושטפי דם, אבל משהו בעיניים שלו רמז לי שהפגיעות שלו הן בעיקר פנימיות, ושאין בקופסת העזרה הראשונה שלי אף תרופה שתוכל לעזור לו. הוא סירב לדבר, רצה רק מקלחת חמה מאוד ולישון. התעורר אחרי שעתיים בדמעות וביקש מים, ושוב נרדם, ושוב התעורר, רועד ומתייפח. הסימפטומים האלה היו מוכרים לי יותר מידי, ואחרי התייעצות עם סולי המודאג נתנו לילד כדור הרגעה וכוס תה עם דבש וישבנו לטכס עצה. בינתיים הגיע רוני ונכנס גם הוא לראות מה המצב של המלאך הנופל שלנו.
"הוא ישן." דיווח לנו, "ראיתם את הסימנים שיש לו על הידיים?" הביט בי במבט מאשים.
אני מודה, עשיתי לו לפעמים סימנים זהים, אבל זה היה על פי דרישתו המפורשת, והוא נהנה ואחר כך נרדם, מחייך, מרוצה מאוד ולמחרת קם חרמן שוב, אף פעם לא עשיתי לו טראומה והוא בחיים לא לקח כדורי שינה, בטח לא בגללי.
"אתה לא מתבייש?" התנפלתי עליו, "נראה לך שאני והילד הזה... וחוץ מזה בזמן האחרון כמעט לא הייתי בבית."
"כן, שמתי לב, ואם כבר מדברים על זה, לאן אתה נעלם כל הזמן?"
"מה זה עסקך? כאילו שאכפת לך ממני, תתעסק בעניינים שלך ואני בשלי."
"אל תריבו, בבקשה." לחש סולי, "הילדים ישנים." החלפתי מבט עם רוני ושנינו התביישנו בהתפרצות שלנו וסתמנו. סולי ניצל את ההזדמנות לבקש סליחה, ולבשר לנו שהוא השכיב את הילדים לישון מוקדם כי הוא טס הלילה עם התאומים להולנד.
"מה?" נדהמנו שנינו, "מה פתאום הולנד?"
"בין כה יש להם חופש מהגן, וארי קנה לנו כרטיסים ללונה פארק מיוחד לילדים. בהתחלה חשבתי לשלוח אותם עם אנחל, אבל ארי התעקש שאני אבוא ולמזלי לא צריכים אותי בעיתון בחול המועד." הסמיק סולי, ספק מנחת, ספק מבושה.
"ואיפה תגורו?"
"במלון, יש שם מלון מיוחד למשפחות." השפיל סולי את עיניו, ואחר כך הרים אותן שוב, "רציתי לספר לך עוד לפני שבוע חמי, אבל היית כל כך עסוק, אתה כועס?"
"לא למה שאני אכעס? אלא החיים שלך, תעשה מה שבא לך."
"אני מבין." אמר סולי בקור רוח וקם, "טוב, אני צריך לארוז." הכריז והסתלק.
"אז מה, נפרדתם?" שאל רוני אחרי שהדלת נסגרה אחרי גבו.
"אני חושב שכן." אמרתי, קצת נדהם.
"מה, רק בגלל שאני והוא... רק התמזמזנו קצת מנחם, למה אתה עושה סיפור מכל דבר?"
"אני לא, ממש לא, תגיד אהרון, עשית את זה בכוונה?"
"כן, אבל לא הכרחתי אותו."
"אני יודע, אבל מצד שני הוא לא הכריח אותך להשאיר את הגופייה שלך מתחת למיטה שלנו."
רוני גיחך, "לא, זאת הייתה הברקה שלי, הרי לא חשבת שאני אוותר עליך כל כך מהר, ועוד לסיסי?"
"אם באמת הייתי רוצה אותו לא היית מצליח לקלקל לנו."
"יכול להיות, אבל אני חושב שאחרי כל הפעילות הנמרצת שלך בשבוע האחרון אפילו סיסי כבר קלט לאן נושבת הרוח, מה עובר עליך בזמן האחרון חמי? לא מתאים לך להשתרלל ככה, אני מקווה שנזהרת."
"אל תדאג, נזהרתי מאוד, וליתר ביטחון ציינתי בפרופיל שלי שאני נשא."
"זה בטח קלקל לך לא מעט הזדמנויות."
"ממש לא, הקסם האישי שלי התגבר על כל החששות."
"קסם אישי, מצחיק מאוד." נשף רוני בבוז, מנסה להפגין אדישות משועשעת, אבל עלי הוא לא הצליח לעבוד, אחרי כל כך הרבה שנים יחד ידעתי היטב שהוא מרמה.
"אף אחד מהם לא היה יפה כמוך." ניסיתי להחמיא לו, אבל כל מה שהצלחתי היה לעצבן אותו.
הוא זינק עלי, נרגז כמו פנתר רעב, וניסה להכות אותי. ריסנתי אותו בקלות, צוחק. הוא נאבק בי בכל כוחו, מקלל בשטף. התגוללנו על הרצפה, מועכים צעצועים של הילדים ומרעישים כהוגן. סולי נכנס, נרגז, וביקש שנפסיק מיד להרעיש ונעוף לו מהפרצוף. רוני היה מוכן לפצוח במריבה סוערת, אבל תפסתי בעורפו וגררתי אותו למטה, לחדר שלו, זרקתי אותו על המיטה שלו ונשכבתי עליו, מועך אותו תחתי. העמדת הפנים הכל כך גברית שלי נפסקה מיד כשהוא התחיל לבכות.
"מה קרה? אני מכאיב לך?" נבהלתי, ונחפזתי להתיישב.
"אידיוט." אמר רוני ומשך אותי אליו חזרה, "תמיד אתה מפסיק כשאני מתחיל להתחמם."
"אבל אתה בוכה."
"אתה לא אמור לשים לב."
"אתה כזה דפוק."
"כן, אבל אני הדפוק שלך."
"שתוק כבר כושי."
"נראה אותך מכריח אותי." גיחך רוני מבעד לדמעותיו.
"רוני, לא היינו כבר בסרט הזה? באמת בא לך להתחיל עם זה שוב?"
"כאילו שהפסקנו אי פעם."
"בטח שכן, או שרק נדמה לי שעברת לאילת וכמעט התחתנת?"
"רק נדמה לך, בוא הנה, תנשק אותי." כרך רוני רגליים חזקות וגמישות סביב מותניי, אמר לי בקול מתנשם שרק אני עושה לו את זה, שלף מאי שם קונדום והעלה אותו בזריזות על אברי שהזדקף לקראתו בלי להתחשב בדעתי על העניין המפוקפק הזה.
רק אחרי שהקונדום מילא את ייעודו לשביעות הרצון של שנינו נזכרתי שבעצם הייתי אמור להתנגד ולהסתלק עוד בהתחלה, אבל עד אז כבר הייתי מנומנם והגוף שלו, הצמוד לשלי, היה כל כך נעים ומוכר... טוב, אולי בפעם הבאה.
***
"אל תספר לביטון." ביקש אנחל אחרי ששוב התעורר בבהלה משינה טרופה על הספה ומצא אותי לצידו, מביט בו, מודאג.
"לא לספר לו מה? איך אני יכול לספר אם אני לא יודע כלום?"
אנחל משפיל מבט, מתפתל, נבוך, מבויש ושותק.
"ביטון ידע שאתה נוסע לטיול?"
"כן, בטח, שאלתי אותו מה דעתו ואם זה לא מפריע לו שאני משתזף ביון כשהוא מזיע במילואים, והוא אמר לי שאין לו בעיה עם זה, שאסע ואבלה יפה."
"יפה מצידו, תגיד, מה בדיוק קורה בינו לבינך?"
"אני עוד לא יודע, היינו יחד רק כמה ימים ואחר כך הוא יצא למילואים, ועד שהוא חוזר אני מתחיל ללמוד. הוא מאוד מוצא חן בעיני, אבל הוא מבוגר יותר ממני בשמונה שנים, והוא כזה, כזה..."
"ממוקד."
"בדיוק, הוא גבר, רציני כזה, יודע מה הוא רוצה מהחיים, ואני..." אנחל מביט בי במבט מתחנן, "אם הוא ידע הוא לא ירצה להסתכל עלי יותר."
"אנחל, אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל אני יכול להגיד לך שני דברים, קודם כל, זאת לא אשמתך, ושנית, לך תעשה בדיקת דם."
"זו כן אשמתי, וכבר עשיתי, למרות שהם השתמשו בקונדומים."
"הם?"
הוא נאטם, מסתגר מפני, "לא רוצה לדבר על זה. הייתי טיפש ותמים, חשבתי ש... לא חשבתי, אני טיפש." הוא חובט באגרוף במצחו, "סטופידו, קרטין." הוא מקלל את עצמו ובורח שוב למקלחת. כל שעתיים הוא מתקלח, בטח נקבל חשבון מים מזעזע.
בלילה אני מספר הכל לרוני שמקמט את מצחו בדאגה ושואל אם לא כדאי שבכל זאת אספר לביטון שמשהו לא טוב עבר על אנחל.
"אבל אנחל ביקש שאני לא אספר, אם הוא ירצה הוא יספר בעצמו."
"ואם הוא לא ירצה?"
"אז לא, שישתוק, זה עסקו, אני בטח לא אלשין עליו." אני מחליט.
רוני מהנהן - שנינו גדלנו פחות או יותר באותה שכונה, הוא מבין את דרך המחשבה שלי. לא להלשין היה הדיבר האחת עשרה בשכונה שלנו. לא, בעצם השתים עשרה, האחת עשרה היה – תהיה גבר, אל תהיה הומו.
טוב, יש דברים שאי אפשר לשלוט בהם, יצאתי הומו אבל עדיין אני גבר ואין מצב שאני אלשין על מישהו. "מצד שני," ממשיך רוני לחפור, "ברור שמשהו לא טוב עבר על אנחל, שהוא זקוק לעזרה, אולי לטיפול נפשי, אני לא יודע איך הוא יבנה יחסים בריאים עם ביטון אם הוא ידחיק את הטראומה שעברה עליו."
הבגרות והתבונה בדבריו של רוני מפתיעים אותי מאוד, כמה שונה הוא נשמע מהילד הפוחז שהכרתי פעם. "אני לא יודע רוני, מה אני מבין ביחסים בריאים? ואם מדברים על זה, מה אתה מבין בזה?"
רוני מחמיץ פנים, מתרעם, מוחה על דברי, מאיים עלי באגרוף מבודח. אני לוכד את פרק ידו בידי, מנשק את אגרופו הקטן, ואחר כך את פיו. "אתה נשאר לישון איתי?"
"איזה שאלה?" הוא מצטחק, מחבק אותי, נצמד אלי מכף רגל עד ראש. אברו הנכון תמיד לפעילות מזדקף בחדווה לקראתי, ואנחל נשכח.
עוד מהפעם הראשונה הסקס שלנו היה תמיד מרגש ומוצלח ובלי קשר למה שקרה מחוץ למיטה הוא הלך והשתפר עם השנים. יש משהו ביחד שלנו במיטה שמדליק את שנינו ועושה לנו טוב. אלוהים יודע שניסינו להיות גם עם אחרים, אבל אנחנו תמיד חוזרים זה לזה, מגלים מופתעים שהקסם לא פג ואפילו נעשה טוב יותר.
אפילו כשהוא נעשה קצת אלים מידי לטעמי אני מוכן להתאים את עצמי אליו, לשחק את התפקיד שהוא מטיל עלי כדי לשמח אותו ונהנה מההנאה שלו. מאז הניסיון האחרון של אהרון להיות סטרייט הוא נעשה שקט ומרוכז יותר, פחות פרוע, מתרכז לא רק בעצמו, מתמסר יותר. הוא מרשה לעצמו להיות פחות אקטיבי, מנסה פחות להוכיח איזה גבר הוא וזה הופך את הסקס שלנו לזורם ונעים יותר.
מאז שסולי לא כאן הוא גם מתווכח איתי פחות, האמת, הוא ממש חמוד, אם לא היה לי ניסיון רב שנים איתו עוד הייתי מתחיל להיות רגוע לידו. "אתה ממש מתוק בזמן האחרון, אני מתחיל להיות מודאג, מה קרה לך כושי, מה אתה שוב זומם?"
"שום דבר, באמת... סתם, טוב לי אתך, נעים לי פה, בדירה הזו, החדר הזה נחמד, מוצא חן בעיני שיש יציאה לגינה ויש עצים מסביב. מתי סולי והילדים חוזרים?"
"אחרי החג, בתחילת אוקטובר. אתה מתגעגע אליו?"
"כן, קצת, בעיקר לפאי לימון שלו, וגם לילדים, אני אוהב ילדים, והתאומים ממש ילדים טובים, אשכנזים חמודים כאלה. שקד ממש מתוק והקטנה... איזה גברת, חכמה ומקסימה כזאת, אני חולה עליה, גם אתה אוהב ילדים מנחם?"
"כן, מאוד."
"לדעתי אתה תהיה אבא נהדר."
"יכול להיות, אבל..."
"שום אבל, כיום זה כבר לא כזו בעיה."
"עדיין זו בעיה, וזה גם יקר בצורה מזעזעת, וחוץ מזה אני נשא אז..."
"מנחם." הוא נשען על מרפק אחד, מביט בפני במבט מרוכז, עיניו ממש קודחות בעיני, סימן שהוא רוצה להגיד משהו חשוב, "אני אוהב אותך, באמת, אני יודע שלפעמים אני... אבל אני ממש אוהב אותך, אתה אוהב אותי?"
"אני אחשוב על זה, תן לי כמה ימים לכנס ועדה שתדון בנושא, ואחר כך אני..."
הוא דוחף ברך גרמית לבטני, "די, אידיוט. תפסיק לקשקש, תגיד את האמת, אתה אוהב אותי?"
"זה תלוי, אם אני אגיד שכן אז תפסיק להרביץ לי?"
"מפגר, אתה לא יכול להגיד פשוט כן?"
"בסדר, אני אומר פשוט כן."
"מנחם, די עם השטויות שלך, אתה אוהב אותי או לא?"
"כן, חוץ מהפעמים שבא לי לחנוק אותך אז כן. למה אתה שואל, אתה רוצה להציע לי נישואים?" אני מתלוצץ.
"כן." הוא מצהיר, וצוחק למראה פני הנדהמות.
"אהרון? נו, די, מה עובר עליך?"
"כלום, סתם, אני חושב שאני מתבגר."
"הגיע הזמן."
"כן, נכון, באמת הגיע הזמן. הייתי בן עשרים ואחת כשפגשתי אותך, מאז עברו שש שנים, עשיתי הכל, הייתי בכל מקום, ניסיתי כמעט כל דבר, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותך. אין לי חיים בלעדיך, אני רוצה שנישאר יחד כל החיים, ואתה?"
"כל החיים זה הרבה זמן אהרון." אני מעיר, יודע ששוב אני יוצא אשכנזי מבאס, אבל מה לעשות, כזה אני.
"טוב, אז לא." הוא צועק, מאוכזב, ועיניו מתמלאות דמעות.
"תפסיק להתעצבן, הרי לא אמרתי לא, אני אף פעם לא אומר לך לא, הלוואי ויכולתי אבל אני לא מסוגל."
עכשיו הוא בוכה, "למה אתה מדבר ככה? אתה חייב להיות תמיד גועלי כזה?"
אני מתמלא חרטה, מלטף, מנחם, מנשק, מתנצל, מבטיח אהבת נצח אם הוא רק ירצה. נסחפתי קצת בניסיון לכפר על הקרירות הקודמת שלי והוא צוחק, אבל מרוצה, אומר לי לא להגזים ופניו היפים זוהרים. הוא כזה דראמה קווין מצחיק, אני חולה על התחת השחום שלו ולא מתבייש להגיד לו את זה.
"אז אתה מסכים?" הוא מתרפק עלי, קורן משמחה.
"מסכים למה?"
"להתחתן ולעשות יחד ילדים."
"אתה רציני? איך בדיוק אתה חושב לעשות את זה?"
"עם ספירית, זוכר אותה?"
"בטח, מה קורה אתה בזמן האחרון? היא כבר חזרה מהודו?"
"כן מזמן, היא חיה כבר שנה עם בחורה אחת נחמדה, ובזמן האחרון הן החליטו שהן רוצות להביא ילדים יחד ומיד התקשרו אלי."
"אתה רציני כושי? באמת? אבל... תשמע, ילדים זה לא צחוק, זה עסק רציני, אתה לא יכול להשתגע פתאום ולהחליט שבא לך לחזור בתשובה, או להסתלק, אתה מבין את זה?"
"כן, בטח, מה נראה לך?"
"נראה לי שאתה צריך לחשוב על זה עוד קצת כושי, וכמובן שאנחנו צריכים קודם להיפגש אתן, להכיר יותר טוב, לתכנן הכל מראש, לחשוב מה ואיך, ולחתום חוזה, ולעשות הסכם אצל עורך דין, ולהחליט על כל הפרטים עוד לפני ש..."
"נו, די, די, אתה מצליח להוציא את הכיף מכל דבר."
"רוני, ילדים זה שמחה וכיף והכל, אבל זה גם אחריות ענקית, ונטל כספי גדול ו..." הוא מעווה את פניו בסלידה אבל אני מתעקש, "אתה חייב להבין שילדים זה משהו שמשנה לך את כל החיים, ברגע שיש לך ילדים אז די, אתה חייב להתבגר, להיות רציני, אחראי, להפסיק לשתות, לא לצאת יותר למסיבות, לא לעשן, בטח לא לידם, אתה צריך לתת להם דוגמא טובה, לעשות חיסכון בבנק, ביטוח, פנסיה. נגמרה הספונטניות, מעכשיו החיים שלך נעשים רציניים, חיים של מבוגרים."
"אני יודע מנחם, אני לא כזה טמבל." הוא מבטיח ושנינו מסתכלים זה על זה, מתרגשים מהצעד שהחלטנו עליו.
אני מרגיש איך האהבה שאנחנו רוחשים זה לזה חולפת בין שנינו כמו זרם חשמלי, ואני יודע שגם הוא מרגיש אותו דבר, ופתאום אני שמח כמו שלא שמחתי כבר המון זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה