יום שישי, 20 בנובמבר 2020

5. מאבקי כוח

מוקדם בבוקר, בעודי משרך את דרכי חזרה הביתה, רוקי רץ לפני וטופי הקשיש והאיטי יותר נגרר לאיטו אחרי, מצרצר הנייד שלי ומודיע שיש לי הודעת ווטסאפ. מתנשף בהקלה אני מתיישב על מכסה הביוב ובודק את הנייד, זה דני, "אפשר לבוא לבקר בצהריים?" הוא כותב לי, ומוסיף, "יש פיצה?"

"כן וכן." אני משיב ומוסיף פרצוף שמח ולידו בוהן זקורה באישור. הכנת פיצה עם דני זו אחת המסורות הוותיקות שלנו שהתחילה עוד בתקופת עיר גנים. דני היה אז בגילו של נמרוד כיום. איזה הבדל יש בין שניהם. נמרוד בן תשע וחצי כיום, תלמיד כיתה ד', ילד יפה תואר ומלא ביטחון עצמי שקט, ספורטאי טוב, תלמיד מעולה, חייכן, מוקף תמיד בחברים, ילד מדהים. אין לי מושג איך הצלחתי לגדל ילד כל כך נהדר ומוצלח שאפילו דומה לי. כלומר, כל מי שמביט בנו יודע שהוא שלי, שאני והוא חולקים אותם גנים, ורק אני יודע עד כמה הוא שונה ממני, טוב ומוצלח יותר ממני. מתחת לפני השטח מי שבאמת דומה לי הוא דווקא דני שבגילו של נמרוד היה רזה ונמוך הרבה יותר, ילד זועף וחצוף, ילד בודד ורדוף שגידל בסתר חתול ופחד מכלבים. נמרוד לעומתו הוא בעליו הגאה של רוקי וחבר של כל כלב שהוא רואה. לדני הייתה רק אימא אדישה ומבולבלת בעוד שנמרוד מוקף משפחה מעריצה, אימא אוהבת, אחות צעירה שנושאת אליו עיניים, ואבא תומך שמוכן לעשות הכל למענו.

אני שמח שפגשתי את דני בגיל צעיר מספיק כדי להיות מעין דמות אב בשבילו ולתת לו לפחות קצת ממה שאני מעניק בשפע לנמרוד. רוני מתבדח ואומר שהתאמנתי על דני כדי להיות מוכן לטפל בנמרוד. אולי זה אפילו נכון.

דני צץ במטבח שלי כשהפיצה כבר הייתה מוכנה. ירד גשם נוראי והיו רעמים וברקים ובחוץ היה קר ורטוב, אבל בבית נעים וחמים ויש ריחות טובים של בישול ומוזיקה רכה וילדים שקופצים על דני בשמחה ומבקשים חיבוקים ונשיקות. הכלבים מקשקשים לעומתו בזנב, ואני מציע כוס תה חם וחותך למענו פיצה מהבילה. אחר כך כולם מתפזרים לענייניהם ומשאירים אותי לבד איתו.

"איפה רוני?" הוא שואל ונוגס בפיצה בכל פה.

"עדיין ישן, אתמול הוא חזר ממש מאוחר מתל אביב, מה שלומך דני? מה עם מעיין? חשבתי שהיא תבוא אתך."

"זהו ש..." הוא נאנח ומסתיר את פניו בכוס התה, "אישה זה לא עסק פשוט, חבל שלא יצאתי הומו."

"חס וחלילה," אני נבהל, "גברים קשים הרבה יותר מנשים, תאמין לי."

שנינו צוחקים, ודני מעיר שלא כולם כמו רוני ויש גם גברים נחמדים כמו סולי המתוק.

"כן, סולי... אם לא הייתי טיפש כזה, ואם רוני לא היה מפריע אז..." אני מדמיין את חיי עם בחור מפנק ונחמד כמו סולי ונאנח.

דני צובט אותי ואומר שאם הייתי חי עם סולי הייתי אוכל כל יום פאי לימון, ונעשה שמנצ'יק כמו גבי.

"גם היום לא חסר לי כלום, מאז הסגר השני אני לא מעז לעלות על המשקל."

"אתה בסדר גמור." מנחם אותי דני, ואז שואל פתאום מה הייתי עושה אם רוני היה רוצה לעבור לגור במקום אחר?

"איזה מקום אחר? בחוץ לארץ או במקום אחר בארץ?"

"במקום אחר בארץ, בתל אביב למשל."

"אין מצב." אני פוסק מיד, ומפרט באריכות את כל מגרעותיה של תל אביב, העיר הכי יקרה ופקוקה בארץ. "שונא את העיר הזאת, הדבר היחיד שטוב בה זה הים, ובשביל ים אני לא צריך לנסוע לתל אביב, יש ים גם בחיפה."

"שלא לדבר שאתה לא אוהב ים, ולא יודע לשחות." מגחך דני, יודע שהטענה הזאת מעצבנת אותי כל פעם מחדש כי אני כן יודע לשחות, ואפילו שוחה לא רע בכלל, אבל לא אוהב ים מפני שאני נשרף תמיד בשמש, ואני גם ממש שונא את הים בקיץ, שונא את הצפיפות והרעש, החול החם והמטונף, כדורי המטקות שעפים מעלי, המוזיקה שתמיד רועמת, הילדים שמתרוצצים וצורחים, ומה עם המדוזות? טוב, זו לא חוכמה, אף אחד לא אוהב אותן.

"ביום כיפור אני דווקא כן אוהב ים, בעיקר בחוף הבונים, ובגלל שבספטמבר כבר לא חם כל כך ואין מדוזות שאני ממש שונא וגם פוחד מהן, אבל עזוב ים, תל אביב זו עיר קשה ויקרה, נכון שיש שם יותר עבודות והזדמנויות אבל..."

"מעין מתה על תל אביב, ומתעקשת לגור רק שם, היא לא מוכנה לזוז משם למרות ששוב העלו לנו את השכר דירה."

"טוב, הרי היא לומדת בתל אביב אז..."

"היא לומדת בזום בכלל, וגם אם הקורונה הזו תיגמר היא יכולה להמשיך את הלימודים בסמינר אורנים, או לנסוע למכללה, זה סך הכל פעמיים בשבוע, וקיבלתי הצעת עבודה ממש מעולה פה, בחיפה, אבל היא... אנחנו לא מפסיקים לריב בגלל העסק הטיפשי הזה."

"להחליט איפה לגור זה בכלל לא עניין טיפשי, זה ממש חשוב, ואתם צריכים להחליט על זה יחד. חשבת להציע לה פשרה? איזה מקום בין חיפה לתל אביב?"

"איפה למשל?"

"נגיד זיכרון יעקב, או בנימינה."

"ואז שנינו נצטרך לקום מוקדם ולעמוד בפקקים." החמיץ דני פנים, "וגם לשלם שכר דירה." הוסיף בעגמומיות, "אם מעין הייתה מסכימה הייתי חוזר לגור ליד אימא בדירה שהם קנו ממך, ולא הייתי צריך לשלם שכר דירה. נורא חבל שמעין מתעקשת כל כך."

"מה יש לה נגד הקריות?"

"היא אומרת שנורא משעמם אצלנו, וחוץ מזה היא לא מסתדרת עם אימא. האמת, אני מבין את זה, וגם אני לא כל כך מסתדר עם ג'קי, אבל גם אם נגור בחיפה נשלם הרבה פחות שכר דירה מאשר בתל אביב, וגם לזה היא לא מסכימה."

"טוב, אין מה לעשות דני, אם אתם רוצים להמשיך לחיות יחד אתם חייבים להתפשר. זה הקטע בזוגיות, כל אחד מוותר קצת, אחרת זה לא ילך."

דני לא אוהב את עניין הפשרה, הוא מודה שאני צודק, אבל הוא לא רוצה להתפשר כי לדעתו הוא צודק ומעין טועה. וכמובן שהיא חושבת בדיוק ההפך, שהוא טועה והיא צודקת.

"מאבקי כוח," פוסק רוני שהתעורר סוף סוף ובא לאכול פיצה. "בכל זוגיות יש מאבקי כוח. הנושא לא ממש משנה, כל זוג מוצא משהו אחר לריב עליו, אבל הבסיס של הוויכוח הוא מאבק כוח. אין ברירה, אם לא תתפשרו אחד תמיד ירגיש ממורמר, וזה ייגמר רע."

"גם לך ולחמי היו מאבקי כוח?" תוהה דני, מעביר מבט ביני לבינו.

"בטח, עד היום יש." משיב רוני בביטחון, "ומזל שהתפשרנו, אחרת לא היינו יחד היום."

"במה התפשרנו?" אני שואל, מוקנט קצת, כי לדעתי הוא זה שניצח תמיד ולא ויתר לי בכלום. למיטב זכרוני אני זה שתמיד ויתר והתפשר.

"בהכל, ואם אני חושב על זה קצת אתה תמיד מצליח לוותר פחות ממני. גם אני תמיד רציתי לחיות בתל אביב, אבל העקשן הזה הטיל וטו על תל אביב, נדבק למקום הזה כמו קרצייה ולא ויתר לי בכלום. התעקש שהוא רוצה לחיות כמו בורגני בבית עם גינה ולגדל ילדים וכלב, ואם לא מתאים לי זו בעיה שלי." הצהיר רוני בשביעות רצון מרגיזה ושתה מהנס קפה שהכנתי לעצמי.

"זה ממש לא נכון!" נזעקתי, "אני אף פעם לא אמרתי ש... אתה זה שהתעקש להביא ילדים גם, ואף פעם לא הכרחתי אותך לגור פה, מי הפריע לך להמשיך לגור בניו יורק או בתל אביב? בטח שלא אני. אתה גר פה כי זה מה שרצית, ובין כה וכה לפחות חצי מהזמן אתה בכלל לא בבית, מסתובב בכל מיני מקומות, ישן פעם פה, ופעם שם... קופץ לך כל שבועיים לחו"ל, התפשרת עלק!"

"וזה מה שמפריע לך?" התפלא רוני, ועוד העז לחייך אלי בחוצפה.

"פעם זה עצבן אותי נורא, אבל היום כבר פחות, היום אני כבר לא נשאר לבד כמו כלב וחוץ מזה הבנתי שבסוף אתה תמיד חוזר. אגב, אני לא אתפלא אם בעוד כמה זמן תחליט פתאום ש... לך תדע איזה ג'וק יקפוץ לך פתאום? ועכשיו, אחרי שהוריך כבר אינם... רק בגללך ויתרתי על סולי, וגם בועז עזב כי חירפנת אותו ו..." כל הזיכרונות הרעים מהתקופות בהן הוא עזב אותי סתם ככה, בלי התחשבות ברגשותיי, צצו פתאום וגרמו לעיני לדמוע, אם כי בעצם הייתי נורא עצבני, והיה עלי להתאפק לא לבעוט במשהו מרוב כעס שתקף אותי במפתיע.

רוני נבהל למראה סערת הרגשות שנתקפתי בה פתאום, ומיהר לחבק אותי ולהתנצל, "נו, די כבר חמי, לא התכוונתי, סך הכל התלוצצתי קצת, למה אתה מתעצבן? נראה לך שאכפת לי איפה אני גר? ממש לא משנה לי באיזה מקום בארץ נגור כל זמן שנוכל לישון יחד, בחייך, תרגיע."

ובדיוק ברגע הנדיר הזה שבו זכיתי לשמוע התנצלות מהכושי המשוגע שלי צלצל פתאום הנייד של דני. פניו התבהרו בחיוך כשראה מי מתקשר, והוא יצא החוצה וניהל את השיחה על הפטיו. שמעתי רק מילה פה ומילה שם מדבריו, אבל למראה פניו ניחשתי שהוא מדבר עם מעין, רק היא הצליחה לגרום לו להיראות מאושר כל כך.

"טוב, אני חייב לטוס, מעין מצאה בטירה דירה נהדרת עם נוף לים. השכר דירה הגיוני לגמרי והכי טוב, ממש ממול יש תחנת אוטובוס לתל אביב."

"כן, אבל מה עם העבודה שלך בחיפה?"

"העבודה היא במת"ם, עשר דקות נסיעה מטירה. טוב, אני חייב לרוץ, היא מחכה לי שם לחתום על החוזה. תודה חמי, חולה עליך וגם עליך רוני." הוא חטף עוד חתיכת פיצה ודהר החוצה, מדלג על המדרגות כמו ילד.

"הפיצה יצאה ממש טוב הפעם." החמיא לי רוני, "בשביל לאכול את הפיצות שלך חמי אני מוכן ללכת לגור אפילו באיזה מצפה נידח." הכריז והציץ בשעון, "עוד דקה יש לי שיחת ועידה בזום, לא אכפת לי איפה נגור, אפילו בסוף העולם שמאלה, אבל בתנאי שיהיה שם אינטרנט כמובן." הטביע נשיקה על עורפי והסתלק בריצה לחדר העבודה, משאיר אותי כרגיל עם מטבח מבולגן ותבנית מלוכלכת.

יום שבת, 7 בנובמבר 2020

4. זמן הקורונה

  

יום הולדת

"קודם כל אל תילחץ." התחיל רוני, גורם לי כמובן להילחץ כהוגן.

"ומה שנית כל?" העמדתי פנים שאני רגוע, וחייכתי כדי להראות שאני משועשע.

"פשוט תירגע." התעלם רוני מהעמדת הפנים שלי, "שב כאן לידי ותן לי לגמור לדבר לפני שאתה קופץ." טפח בידו על הספסל המוצל שישבתי עליו כדי לנוח מהעבודה בגינה המיובשת שלנו, ופתאום הבנתי שגם הוא די לחוץ, ואפילו חושש קצת. מאז שהוא חזר מפסק הזמן שלו העניינים ביני לבינו היו מוזרים קצת. מצד אחד הוא הרי הצהיר שהוא זקוק למנוחה ולזמן לעצמו, ולכן קיבל את חדר השינה הפנוי ביחידת הדיור שלנו ושמר שם את כל הדברים שלו, ומצד שני הוא נהג להיכנס לחדרי ונשכב לצידי במיטה בטענה שהוא רק רוצה לראות חדשות בטלוויזיה, ואז, בערך לקראת הסבב השני של הפרסומות, הוא היה מתחיל להטריד אותי מינית, וככה יצא שאף פעם לא זכיתי לצפות בתחזית, אבל מאחר ועדיין היה נורא חם ויבש ולא היו שום הפתעות, הגשם שהחזאים ניבאו ירד תמיד במקום אחר, זה לא היה הפסד כל כך גדול.

בבוקר הייתי מתעורר והוא כבר לא היה במיטה, ישב מול הזום בסלון ודיבר עם אמריקה, או אירופה, או השד יודע מי, וחיכה לי שנשתה קפה יחד. לאחרונה הפסקתי לקנות עוגות או עוגיות כי גיליתי לחרדתי שבתקופת הסגר השני הוספתי כמה ק"ג מיותרים למותניי, והחלטתי לוותר על ממתקים, ובדרך כלל גם עמדתי בהחלטה הזו ככה שאת קפה הבוקר היינו שותים עם קרקר יבש.

"נו, על מה רצית לדבר?" האצתי בבן זוגי הוותיק שהביט בפני בדאגה.

"על היום הולדת שלך שיהיה, כמו שאתה בטח זוכר, בעוד שבוע.

"איך אפשר לשכוח?" רטנתי, ממורמר קצת, כרגיל, למרות שאני הראשון שיודה בזה שמורת הרוח שלי מכך שיום הירצחו של רבין חופף ליום הולדתי היא ממש מטופשת. גם אין טעם להתרגש מזה שכל ארבע שנים האמריקאים מתעקשים לעשות בחירות דווקא ביום ההולדת שלי, נכון זה ממש מעצבן אבל אין מה לעשות. מזל שבתקשורת מציינים בדרך כלל את רצח רבין (מה שהביביסטים החלו לכנות פסטיבל רבין) לפי התאריך העברי, אם כי גם מהרביעי לנובמבר הם לא מושכים את ידיהם.

"אני יודע שתכננת לחגוג כרגיל עם בוריס, למרות שאני ממש לא מבין מה בדיוק אתם עושים יחד, כי..."

"אל תדאג לי ולבוריס." הפסקתי אותו מיד, "יש לנו שיטות משלנו שהן לא עסקך."

"טוב, אז השנה תצטרכו לדחות את החגיגה כי הילדים מתעקשים לעשות לך מסיבת הפתעה."

"אם זו הפתעה למה אתה מגלה לי?"

"כי אני יודע שאתה שונא מסיבות הפתעה, ניסיתי להוריד אותם מזה, אבל הם מתעקשים, נמרוד ראה באיזה סרט איך עושים למישהו מסיבת הפתעה ונדלק על הרעיון, ואורה זרמה איתו, אגב, הם קנו לך נייד חדש."

"הנייד שלי בסדר גמור." נזעקתי.

"חמי, הוא כבר בן חמש, בשנות סלולר הוא נחשב למתושלח קשיש ומקרטע, הגיע הזמן להחליף אותו."

"אבל..."

"נו, די. תראה שאתה תתרגל לנייד החדש מהר מאוד ולא תבין איך הסתדרת עד היום עם מכשיר כל כך ישן ואיטי." הבטיח רוני, "ואל תדאג בקשר לבוריס, הוא כבר יודע על המסיבה וגם הוא יהיה."

"ומי עוד?" שאלתי, נרגן אבל משלים עם רוע הגזירה.

"כל החשודים הרגילים." חייך רוני בשמחה, מרוצה שהשלמתי כל כך מהר עם התוכניות שלו (לא האמנתי לרגע שזה רעיון של נמרוד, לא היה לי ספק שידו של רוני הייתה במעל) סולי והחבר'ה שלו, וביטון יגיע עם אנחל, וכמובן שרענן עם דור, וספירית תגיע עם החברה החדשה שלה, ודני יגיע עם מעין, אליס וג'קי יביאו את הקטנה שלהם, וכמובן שגם גולן ופזי וההורים שלך עם האחים והילדים שלהם, ואימרי הבטיח לבוא עם אייל."

"המון אנשים," התמלאתי דאגה, "צריך להכין אוכל ו..."

"לא צריך כלום, סולי ופזי ואורה ידאגו להכל."

"אבל הסגר, אסור להתקהל."

"יהיו בערך חמישים איש, לא כולל הילדים, והכל יהיה בחוץ, בגינה של סולי. הוא יתקשר אליך ויבקש שתבוא מהר כי יש לו הצפה במטבח, וכשתגיע כולם יקפצו ויצעקו הפתעה, ואני מצפה שתהיה מופתע כמו שצריך."

"בסדר, רק חבל שאני אהיה עם בגדי עבודה סמרטוטיים."

"אל תדאג, חשבתי על הכל, אני אביא לך בגדים יפים, ואחרי שתגמור לדגמן הפתעה תלך להחליף בגדים, ואז נחגוג, תהיה עוגה ושתייה, ופיצות וגלידות, והילדים ישירו לך שיר שהם חיברו במיוחד בשבילך."

"ומה אם ירד גשם?" המשכתי לדאוג.

"אז נעביר את המסיבה לפטיו." הוא רכן לעברי ונישק אותי פתאום, "תפסיק לדאוג, יהיה כיף וכולם ייהנו, גם אתה, זוכר איך תמיד אמרת שבטח לא תזכה לחגוג יום הולדת ארבעים, והנה אתה כבר בן ארבעים ושתיים, מזל טוב חמי!"

***

כצפוי סולי התקשר אלי ביום שלישי בשעות אחרי הצהריים, יום לפני יום הולדתי, וביקש שאבוא אליו כי יש לו בעיית מים במטבח.

"אין בעיות." השבתי, ואז נזכרתי שיש - מאז שעון החורף רוקי ציפה שאקח אותו לטיול בדיוק עכשיו - וכבר התרוצץ סביבי בקוצר רוח, רומז לי בדרכו הכלבית שהגיע הזמן לקחת את החגורה ולצאת לפני שיחשיך. על זה מתכנני מסיבות ההפתעה שלי לא חשבו כנראה.

"אה... סולי, אם לא אכפת לך, אני אגיע עם רוקי כי הוא מת לצאת לטייל ו..."

"אין בעיות, אין בעיות." נחפז סולי לאשר, ואז אמר בגמגום מחשיד מאוד שהבעיה שיש לו במטבח היא לא ממש רצינית, ואני לא צריך להביא את ארגז הכלים, ועדיף שלא אבוא עם בגדי עבודה כי...

"סולי די, תרגיע, רוני סיפר לי הכל." ריחמתי עליו, "הוא רק שכח שזו השעה שאני לוקח את רוקי לטיול. אני מקווה שהוא הביא לי בגדים יפים."

"זהו, שהוא לא הספיק כי... בקיצור, בוא לבוש כמו בן אדם, ואל תדאג לרוקי, הוא לא ישתעמם, גם החברה הזו של נמרוד עם הכלב הזללן שלה פה, ובחייך חמי, תעשה לי טובה ותתאמץ להיות מופתע אחרת הילדים נורא יתאכזבו."

"אל תדאג, אני אהיה הבן אדם הכי מופתע במדינה, אחרי היום הולדת הזה יגישו את המועמדות שלי לאוסקר." הבטחתי וקיימתי. לבשתי ג'ינס נקי וחולצה עם כפתורים וצווארון ונסעתי עם רוקי לביתם של סולי וגבי. נצמד בקפידה לתסריט, נכנסתי עם רוקי לצידי ואמרתי בשיא הטבעיות, "שלום סולי, איפה הנזילה?" וכשכולם קפצו והתנפלו עלי בצעקות, "הפתעה!" דגמנתי הפתעה מושלמת, וכולם היו שבעי רצון ושמחים עד מאוד.

רק אחר כך, כשחזרנו הביתה, סיפרה לי אורה בסוד שנמרוד אמר לה בלחש שאבא בטח ידע על המסיבה כי אחרת הוא לא היה בא עם בגדים יפים, ואפילו מכניס את החולצה למכנסיים.

נאלצתי להודות שהילד צדק, ובאמת ידעתי, "רוני גילה לי כי הוא יודע שאני שונא הפתעות וגם לא מחזיק כל כך ממסיבות." אורה צחקה, אמרה שאין כמוני בעולם, ושהיא מקווה שאלמד להסתדר עם הנייד החדש שקנו לי, ונישקה אותי על הלחי.

***

חוץ מהנייד החדש שהוא באמת זריז וחתיך וחטוב יותר מהישן, ואני מקווה שעד יום ההולדת הבא שלי גם אלמד לשלוט בו כמו שאני שולט בנייד הישן שלי, קיבלתי עוד כמה מתנות מעולות. קיבלתי חולצה יפה מאימא שתמיד מתלוננת שאני שלומפר שלא לבוש יפה, קיבלתי גרבי ספורט עם ציורים מדליקים מהתאומים של רוני, וחגורת עור יפה מאוד מהתאומים של סולי, ובנוסף גם ערמה של ספרים מכל הסוגים, גם ספרי עיון וגם ספרי מתח שנראו מפתים מאוד, ואולי הם יעזרו לי להתגבר על מחסום הקריאה שתקף אותי מאז הקורונה (נשבע לכם, מאז הקורונה לא קראתי אפילו ספר אחד, מתולעת ספרים הפכתי לדיסלקט שקורא רק בפייסבוק).

שמחתי בכל המתנות היפות שקיבלתי, כולל בנייד החדש שלי, אבל הכי שמחתי לשמוע שטראמפ לא נבחר. לא יודע מי זה בדיוק ביידן אבל אין ספק שהוא טוב יותר מהפסיכופט הגועלי הזה – טראמפ.

 

שעת נעילה

שמעתי על הסדרה הזו שעניינה הוא מלחמת יום כיפור כבר באוגוסט, ופה ושם גם ראיתי פרומואים די מפחידים, אבל כדרכי הדחקתי והתעלמתי. אני לא רואה הרבה טלוויזיה ואם אני כבר טורח לצפות בה אני מעביר רוב הזמן לנטפליקס. לאחרונה התמכרתי לצפייה מחודשת ב'חברים'. הסדרה המיתולוגית ההיא שבזמנו ראיתי חלקית בלבד כי הייתי עסוק בדברים אחרים כמו שירות בצבא, ואחר כך הישרדות ברחובות תל אביב, והתגברות על מה שההישרדות הזו גרמה לחיי.

עד שהתאוששתי מכל הצרות והתהפוכות והתחלתי לנהל חיים יציבים פחות או יותר (בעיקר פחות), הסדרה 'חברים' הסתיימה, ורק כיום, בתקופת הקורונה ובזכות עידן הנטפליקס שיש לנו את המזל לחיות בו, אני רואה אותה מחדש, ולמרות שהיא כבר נחשבת לישנה אני נהנה מאוד וצוחק המון. הבעיה היחידה עם נטפליקס היא התלות באינטרנט שהוא בדרך כלל די בסדר אצלנו, אבל לפעמים נופל. באחת מהנפילות הללו איבדתי את הסבלנות ועברתי לצפות בטלוויזיה הרגילה (אצלנו זו רשת סלקום) וכמעט מבלי משים התחלתי לצפות בשעת נעילה. ראיתי את כל שלושת הפרקים שכבר שודרו, וכנראה שאצפה מחר גם בפרק הרביעי, והבנתי שדייב, המנחה של קבוצת התמיכה שלנו ז"ל, צדק, אני סובל מהלם קרב קל.

בזמנו דחיתי בבת צחוק מבטלת את הרעיון כמופרך לחלוטין, התעלמתי מהסימנים לכך שהשירות הצבאי שלי, ובעיקר החודשים האחרונים שאותם ביליתי בלבנון כחובש קרבי, שרט אותי קצת. בלילה שאחרי הצפייה בשעת נעילה התעוררתי כל הזמן מסיוטים, ועד היום יש לי פלאשבקים לא נעימים לתקופה ההיא שבעצם אני זוכר ממנה ממש מעט, וכנראה שטוב שכך.

"אבל עוד לא נולדת במלחמת יום כיפור?" התפלא רוני כשסיפרתי לו (אחרי שהשבעתי אותו זה יישאר ביני לבינו ושלא יעז לספר כלום לבנות) ובחן היטב את פני, "אתה באמת נראה קצת עייף." העיר בדאגה.

"אני לא ישן כל כך טוב בזמן האחרון, חבל שהסתכלתי על הסדרה הזו, יצא לך לראות אותה?"

"רק קטעים, ראית איזה פאה מצחיקה שמו לליאור אשכנזי?"

"כן, באמת דבילית, אבל הוא מדבר צרפתית ממש יפה."

"באמת? לא שמתי לב, עם מי הוא מדבר צרפתית."

"עם אשתו לשעבר."

"הבנתי, אז איך זה שסדרה על יום כיפור מזכירה לך את לבנון?"

"כי מלחמה זה מלחמה בכל מקום, ו... לא יודע, עובדה."

"אז מה בדיוק קרה לך בלבנון? הרי המלחמה נגמרה עוד לפני שהתגייסת."

"נגמרה, אבל לא תמה, כל הזמן היו קרבות ופצועים, הייתי חובש קרבי וכמה חודשים, דווקא לקראת סוף השירות, תקעו אותי בדלעת שזה מוצב קדמי דפוק, וגם בריחן הספקתי להיות ו... אני זוכר ממש מעט ממה שקרה."

"גם ממה שקרה לך בתל אביב אתה זוכר רק קטעים, מעניין למה, כי ככה, בחיים הרגילים, אתה בכלל לא שכחן, בדרך כלל דווקא יש לך זיכרון טוב."

"כן ,ראית מה זה?" משכתי בכתפי, והלכתי להכין כריכים לבית הספר לילדים.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

3. זמן קורונה

כמה ימים אחרי שיחת הטלפון האחרונה שלנו הוא הופיע בדיוק לארוחת הערב והתקבל בשמחה רבה אצל הילדים ואצל הבנות. כולם כרכרו סביבו, הילדים התפעלו מזיפי זקנו שגדלו מאוד, והבנות הושיבו אותו בראש השולחן והגישו לו שלל מטעמים, מפצירות בו לאכול כי הוא נורא רזה לאחרונה.

ישבתי רחוק ממנו ככל האפשר והתרכזתי בצלחת שלי למרות שלא התחשק לי כל כך לאכול. הייתי עייף אחרי שביליתי כמה שעות מתישות בהשקיית הדשא והגינה של יד לבנים. למרות שהמקום היה סגור לקהל היה צורך להיכנס לשם כל כמה ימים, לבדוק שהכל בסדר, שאין דליפות ותקלות, וכמובן שהיה צורך להמשיך לטפל בגן המקיף את המבנה. השבועות האחרונים היו חמים מאוד, זה היה הספטמבר החם ביותר מאז שהתחילו למדוד טמפרטורות בארץ, והמנהלת שלי לא הפסיקה להתקשר ולשאול מה עם הדשא, ומה עם הפרחים, ומה מצב העצים? מזל שאני גר קרוב למקום העבודה.

"בעוד שבועיים יהיה השלושים לפטירה של אימא, אני וקובי החלטנו לחדש בהזדמנות גם את המצבה של אבא והזמנו להם מצבה זוגית, אני מקווה שתגיעו לאזכרה." אמר רוני, והגניב אלי מבט.

"בטח שנבוא." אישרה אירה מיד, "ואולי תהיה עד אז עוד הקלה בסגר? מה דעתך חמי?" ניסתה לגרור גם אותי לחוג המשפחתי.

"נקווה." הפטרתי באדישות ומילאתי את פי בסלט.

"אבא, אבא, אני רוצה לקרוא לך סיפור." התלהב גילי.

"גם אני, ואני רוצה שתשכיב אותנו לישון ושתהיה פה בבוקר, למה אתה לא יכול לישון בבית אבא?" הצטרפה גילי.

"אה... כי... כי אני עוד עסוק בכל מיני עניינים, אבל בקרוב אני אחזור לישון בבית." הבטיח רוני, נבוך מעט, "ועכשיו בואו תראו לי איך אתם יודעים לקרוא."

הוא הקדיש לילדים את כל זמנו, מתעלם ממני כמו שאני התעלמתי ממנו. אחרי שעה שמונה בערב כל הילדים כבר היו במיטות, המטבח היה נקי ומסודר והמבוגרים התרכזו בסלון מול הטלוויזיה. "שגיא (זה שמו של הבוס שלו שאני מכנה הקוץ) התקשר אלי וביקש שאני אחזור לעבודה כמה שיותר מהר כי הוא לא מסתדר בלעדי." סיפר רוני, "והוא גם חושב שאני צריך להתגלח," הוא העביר יד על זקנו, "מה דעתכן בנות, מתאים לי זקן?"

"לא כל כך." אמרה אורה והביטה באירה, השתיים החליפו מבט, ואחר כך הביטו בי.

"אל תסתכלו עלי, אין לי דעה בעניין, וזה בכלל לא עסקי."

"אבל חמי..." מחתה אורה.

"תסלחו לי, אבל אני נורא עייף, אני הולך למיטה." קטעתי אותה וירדתי למטה. נחוש להמשיך להתעסק בענייני נכנסתי לצחצח שיניים, ואחרי שלקחתי כדור התפשטתי והחלקתי למיטה, בעוד אני מתלבט אם יש לי כוח לראות טלוויזיה שמעתי את צעדיו של רוני שירד במדרגות ונכנס למקלחת. "חמי, איפה המכונת גילוח שלנו?" שאל, מדבר כאילו הכל בסדר ולא קרה כלום.

"בארון, מתחת לכיור." עניתי, "אבל לדעתי היא מקולקלת."

רוני התעסק קצת עם המכונה המיושנת והמסורבלת שירשתי מאחי הגדול, ואחרי כמה דקות התייאש, "חמי!" צעק, "בוא תעזור לי."

"לא רוצה, תעזוב אותי." עניתי וכיביתי את האור בתקווה שהוא יבין את הרמז ויניח לי. הוא כמובן לא הבין, נכנס לחדר השינה והתיישב לידי על המיטה, "אנחנו ברוגז?" שאל, מתנהג במין אגביות מעצבנת שעצבנה אותי.

"לא. אנחנו בפסק זמן." עניתי ברוגז.

"אז אתה לא יכול לעזור לי להיפטר מהזקן? אני לא מסתדר עם כל השערות האלה."

"אני נראה לך כמו ספר?" רטנתי.

"בבקשה חמי, אני הולך מחר למשרד וכולם יצחקו ממני אם אני אראה ככה." ניסה רוני לרכך אותי.

הוא לא הצליח, נשארתי כעסן ורגזן. "שטויות, אתה עוד באבל על אימא שלך, אף אחד לא יצחק ממך, וחוץ מזה זקנים שוב נכנסו לאופנה ככה שאין לך מה לדאוג."

"אני לא דואג, אני מתגרד, זה חם ומעצבן. נו," הוא מרט את שולי הפיקה בו התעטפתי, "קום כבר ותעזור לי."

"לא בא לי, לך מפה." התמדתי בסרבנותי.

"לא רוצה." התנפל עלי רוני והצמיד אותי למיטה, "נו, די כבר להיות כזה, תביא חיבוק!" דרש והתחיל לנשק אותי.

"לך ממני," ניסיתי להדוף אותו, "אתה דוקר."

"אני יודע." הוא צחק והמשיך להתמרח עלי. זה נגמר כמו שידעתי שיגמר, אחרי מאבק פרוע והרבה קללות וזיעה שנינו גמרנו אחד על השני ורק אז התנתקנו זה מזה ונשארנו לשכב על המיטה, מתנשפים.

"אני הולך להתקלח, ואחר כך אני אנסה להתגלח עם סכין, נקווה שאני לא אשחט את עצמי תוך כדי כך." אמר רוני אחרי שהתאושש וקם, "אתה בא לעזור לי?" ליכסן אלי מבט.

"בסדר," נכנעתי, "אבל זה לא אומר כלום, אנחנו עדיין בפסק זמן."

"ברור." הצטחק רוני, בטוח שניצח. הוא טעה, נכון שגילחתי אותו, מבחין בדאגה עד כמה רזו פניו וכמה קמטים נוספו על מצחו וסביב עיניו היפות, ונכון שהתקלחנו אחר כך יחד, מסבנים זה את זה, מה שהוביל לעוד סקס, ואפילו הסכמתי לנשק אותו נשיקה אמיתית, כמו שהיינו מתנשקים פעם, אבל זה עדיין לא היה זה. האינטימיות והאמון ששררו בינינו פעם נעלמו, ולא ממש הופתעתי כשהוא אמר, אחרי שהתנגבנו ויצאנו מהמקלחת, שהוא חוזר עכשיו לבית הוריו. הנהנתי בהסכמה ובלי מחאה נכנסתי למיטה, מפנה אליו את גבי.

"זה פשוט שהצבעי אמר שהוא יגיע ממש מוקדם, אתמול הוא העיר אותי בחמש בבוקר ו... אתה מקשיב חמי?"

"לא, אני ישן, ולמה אתה צובע פתאום את הבית?"

"כי... אה... כי כנראה שכל הקטע של אילת לא ממש מסתדר לחלי, ויש מצב שהיא תחזור קצת לפני השלושים, וכבר תישאר עם הילדים ואה..."

"ואתה מעדיף לגור פה מאשר עם אחותך והילדים המופרעים שלה."

"הם לא מופרעים," מחה רוני, "זו לא אשמתם שיש להם הפרעת קשב."

"לא, אבל זו אשמת אחותך שהם פראים חסרי חינוך, אבל זה בסדר רוני, אני לגמרי מבין אותך שאתה מעדיף לגור פה, עם הילדים שלך שאימא שלהם נותנת להם חינוך סובייטי קשוח, מאשר עם האחיינים המופרעים שלך שבטוחים שהם נסיכים ונסיכות ומותר להם הכל."

"זו לא הסיבה שאני חוזר," מחה רוני, "והאמת שחלי דווקא רצתה שאני אשאר והייתה מוכנה אפילו לתת לי את חדר השינה של ההורים כדי שתהיה לי פרטיות."

"באמת יפה מצידה, ומה ענית לה?"

"אמרתי לה שאני לא צריך פרטיות, אני צריך אותך, ויש גם את התאומים שצריכים את אבא שלהם, והבטחתי שאני אבוא לעזור לה כל כמה שהיא תצטרך, ואני מבטיח לך שברגע שאני גומר עם הסיפור הזה של הצביעה ושיפוץ המטבח..."

"שיפוץ המטבח?" הפסקתי לשחק אותה אדיש והתיישבתי במיטה, מביט בו, "מה בדיוק אתה משפץ שם ומי מממן את זה?"

"אל תתעצבן, אימא תכננה מזמן להחליף את הארונות, ולקנות מקרר חדש ולהכניס מדיח כלים, ואפילו שמה כסף בצד בשביל זה, אבל אז התחילה הקורונה ו... השיפוץ הוא בעצם קיום הצוואה שלה, ואגב, היא השאירה את הבית לכולנו, אבל ביקשה שניתן לחלי לגור שם חינם כל זמן שהילדים קטנים."

"אני מבין, איך אתה מסתדר עם הבעלי מקצוע והכל?"

"ככה, לא הייתה מזיקה לי עזרה, נראה לי שהאינסטלטור שהנגר הביא לא כל כך מבין מה הוא עושה, יש מצב שתקפוץ לשם מחר לראות שלא עושים לי בלגן עם החיבור של המדיח?"

"בסדר, חבל שלא סיפרת לי קודם למה אתה מתעקש לגור אצל הוריך."

"אה..." הוא מהסס, מתלבט, ובסוף מחליט שעדיף להגיד את האמת כי הרי היא תצוץ באיזה שלב והוא יעשה רושם טוב יותר אם יתוודה מיד, "האמת היא שלא ידעתי שום דבר על התכניות של אימא וחלי, כל העסק נודע לי רק לפני כמה ימים כשפתאום הנגר הופיע, וכמעט התעלף כששמע שאימא נפטרה כבר לפני שבועיים."

"אז למה?" התעקשתי לחפור, "מה הסיבה שהחלטת שאתה רוצה לעזוב את הבית? ולמה אתה רוצה לחזור פתאום? וזה שחלי עם הכנופיה שלה חוזרת מאילת זה לא סיבה מספיק טובה, וגם לא זה שפתאום נעשית חרמן."

"אחרי השבעה הרגשתי שאני צריך להיות קצת לבד, לחשוב, פשוט לקחת פסק זמן מהכל, ואחרי שבועיים בערך עבר לי, התחלתי להתגעגע ורציתי לחזור, אבל אירה אמרה שאתה נורא עצבני עלי, ואז הגיע פתאום הנגר הזה, וחלי התקשרה לבקש שאם כבר משפצים אז שאני אזמין צבעי והקוץ, זאת אומרת שגיא, אמר שהוא מצטער מאוד, אבל פתאום צצה לנו הזמנה מאוד חשובה והוא מבקש שאני אחזור חודש קודם, ועל הדרך שאני אפטר מהזקן הדעש"י הזה כדי שהקליינטים לא ייבהלו ממני ו..." הוא לקח נשימה עמוקה, "אתה מבין?"

"כן, ואין לי בעיה שתחזור לגור פה, מקום לא חסר, אבל כמו שכבר אמרתי לך קודם, מעכשיו אני ואתה כבר לא."


כמו שהבטחתי עזרתי לרוני עם השיפוצים בבית של הוריו. הנגר החליף את המטבח וסוף סוף הותקן אצלם מדיח כלים, וכמו שרוני ניבא האינסטלטור הסתבך קצת עם הניקוז, אבל עזרתי לו בכיף וגם לצבעים עזרתי קצת, ועד שחלי עם שלושת ילדיה הפרועים הגיעו חזרה מאילת הבית היה מוכן ומשופץ.

רוני נסע למרכזית המפרץ לאסוף אותה ואת הילדים, וביקש שאמתין לו שם כדי שנחזור הביתה יחד, אבל סירבתי. "עם כל הכבוד לאחותך אני יודע שמפריע לה מאוד שאני נשא, ושהיא ממש לא סובלת אותי, אז עדיף שאני אסתלק הביתה לפני שהיא תחזור."

"כן, אבל... אל תגיד לי שאתה עוד זוכר לה איך היא התנהגה אז, כשנסעתי לחו"ל."

"האמת שכן, היא הייתה ממש גועלית כלפי, ועל הגיסים שלך אני בכלל לא רוצה לדבר."

"גם אני לא, ונכון שאז היא... בחייך חמי, זה היה לפני איזה עשר שנים, חשבתי שהתפייסתם מאז."

"אז טעית, כל זמן שהיינו יחד השתדלתי להיות מנומס כלפיה כי היא אחותך, אבל היום, כשאנחנו כבר לא, אין לי שום סיבה להיפגש איתה, ואני די בטוח שגם היא לא מתגעגעת אלי."

"למה אתה מתכוון שאנחנו כבר לא ביחד?" נרעש רוני, "אבל... חמי, בחייך."

"כן בחיי, אתה זה שעזבת, ואל תחשוב שבגלל כמה זיונים הכל בסדר ואנחנו שוב יחד."

הוא בהה בי בפנים מזועזעות, "אתה רציני? שאל, "אבל אני... חשבתי שזה בסדר מבחינתך שאני אחזור."

משכתי בכתפי באדישות, "אין לי בעיה עם זה שתחזור ותגור איתנו שוב, זה הבית שלך בדיוק כמו שהוא שלי, אבל שתדע שמבחינתי אנחנו עדיין בפסק זמן."

רק רציתי להכאיב לו כמו שהוא הכאיב לי, ללמד אותו לקח, להאכיל אותו במרורים שהוא האכיל אותי, שלא יחשוב שהוא יכול ללכת ולחזור כל פעם שמתחשק לו, אבל לא חשבתי שהוא ייקח את זה כל כך קשה. לשמע דברי פניו נעשו אפורים פתאום, והוא התיישב בכבדות על מעקה המרפסת שעליה עמדנו, צונח תחתיו כאילו נגמר לו פתאום כל האוויר.

"אתה רציני חמי? זהו, אתה לא אוהב אותי יותר?" שאל בלחש, ועיניו נעשו ענקיות וכהות מאוד.

למרות רצוני חשתי חרטה ואפילו נבהלתי קצת ממה שעוללתי, "אני לא יודע מה אני מרגיש." התיישבתי לצידו, ובלי לחשוב מה אני עושה הנחתי יד מנחמת על כתפו, "נו, די כבר, אל תעשה מזו כזו טרגדיה, הרי בין כה וכה רצית להיפרד."

"לא נכון, לא רציתי." מחה רוני, "סך הכל הייתי צריך פסק זמן קטן, זה הכל."

"אז הנה, קיבלת את הפסק זמן שלך, תהנה ממנו." אמרתי ופתאום התרגזתי, למה אני מרחם עליו ומודאג בגלל שהוא מרגיש חרא? למה הוא לא התחשב בי? למה הוא לא הבין שאני אפגע אם הוא יעזוב אותי ככה, בלי לטרוח אפילו להגיד לי בפנים שהוא עוזב? שלח אלי את אחיו כמו איזה שפן.

"מספיק, אל תתחיל ליילל לי. גם אני לא בכיתי לך כששלחת את אחיך להעיף אותי. תהיה גבר! הנה, אתה שוב רווק ויכול לנסוע לך לאיטליה לבלות עם האנג'לו הזה שלך."

"דביל! אנג'לו שוכב בבית חולים מחובר למכונת הנשמה, אשתו המסכנה, היא פוחדת שהוא כבר לא יצא מזה."

"שיהיה בריא." הפטרתי, והמשכתי לשמור על פנים אדישות, "מספיק לקשקש רוני, אתה חייב לצאת עכשיו או שתאחר."

"ואיך אתה תגיע הביתה בלי רכב?"

"בוריס יבוא לקחת אותי. בעוד שבועיים יש לנו יום הולדת והחלטנו שהשנה נעשה משהו ממש מיוחד יחד. מגיע לנו פינוק אחרי כל הזמן הזה שחגגנו לחוד." שיקרתי,

הבחנתי שדברי גרמו לו להתכווץ עוד יותר, וזה בדיוק מה שרציתי, להכאיב לו כמו שהכאיב לי, אבל למרות כל מאמצי לא הצלחתי להרגיש טוב יותר, למעשה הרגשתי עוד יותר רע.

רוני התחיל ללכת לעבר המכונית ואז הסתובב וחזר אלי, "טעיתי שלא דיברתי אתך אחרי השבעה של אימא, לא הייתי צריך לשלוח אליך את קובי, הייתי צריך לדבר אתך, להסביר לך, הרגשתי כל כך רע... לא חשבתי כמו שצריך, אבל אני מבטיח לך חמי..." ואז הופיע בוריס, נופף לנו לשלום, ירד ולחץ את ידו של רוני, שאל מתי השלושים והבטיח להגיע ואחר כך האיץ בי למהר לרכב כי הוא צריך להתחיל זום בעוד חצי שעה.

***

"רוני נראה לגמרי מעוך, מה עשית לו?"

"נתתי לו מנה מהתרופה שלו, שידע איך אני הרגשתי."

"נו, וזה עזר לך להרגיש יותר טוב?" שאל בוריס, נשמע משועשע משהו.

"לא, אני מרגיש אפילו יותר גרוע."

בוריס הצטחק, "לא מתאים לך להיות רשע, אני מקווה שלמדת את הלקח שלך."

"לא יודע." הזעפתי את פני, "אני כבר לא יודע כלום, אבל נמאס לי בוריס, נמאס לי להחזיק את כל הבית על הכתפיים שלי, נמאס לי לטפל לבד בכל הילדים, ולדאוג לבד לקניות ולבישול ולניקיון, ונמאס לי כבר מהקורונה הזו ומכל המסכות המזדיינות האלה, והכי נמאס לי זה שאני כל הזמן לבד, שאין לי שותף לסחוב את העול הזה של הילדים והבית והכל."

בוריס הנהן, "אני מבין, אבל מי שרצה ילדים זה אתה חמי."

"כן, אבל רציתי לגדל אותם עם אימא שלהם, והיא... היא אישה נהדרת, בחורה ממש טובה, אבל הזום הזה ממש גומר לה את הכוחות, וכל המצב הזה שאין בית ספר... נמאס לי לגמרי, וגם מזה שיש לי רק משכורת חלקית נמאס, וגם מהביבי המאוס הזה ומהתאום הרוחני שלו, מטראמפ גם נמאס לי ו... אתה זוכר שעוד מעט יש לנו יום הולדת?"

"כן, אני זוכר."

"אני רוצה לחגוג את היום הולדת אתך, ואני רוצה שטראמפ, הזין הזה, יפסיד בבחירות, ושרוני ירגיש חרא כמו שאני הרגשתי כשהוא הסתלק לו פתאום לפסק זמן הדפוק שלו."

בוריס משך באפו בספקנות, "נו, נו," אמר, "יש עוד משהו שנמאס לך ממנו?"

"כן, נמאס לי מהחום ומהיובש הזה, אני רוצה שיהיה שוב חורף, ושיהיה קר, כי נמאס לי להזיע כל הזמן ולהשקות כל יומיים את הגינה."

"עוד משהו? אל תתבייש, תשפוך הכל." הצטחק בוריס.

"זה לא מצחיק." נעלבתי, אבל הוא ליטף את ברכי ואמר לי שאני חמוד כשאני כועס, ואחר כך הוריד אותי בבית והסתלק, משאיר אותי עם ערמת ילדים רעבים שרק חיכו לי שאאכיל אותם ואשעשע אותם, ואעזור להם עם הזום.

***

"חמי, רוני התקשר אלי קודם," הודיעה לי אורה, "ולדעתי אנחנו צריכים לדבר." הכריזה והסתגרה איתי בחדר השינה של הבנות שהכיל גם את פינת העבודה שלה.

"לדבר על מה?" שאלתי בחוסר רצון, כי הייתה לי כבר הרגשה שלא אוהב את השיחה הזו.

"על סידורי השינה שלנו." נעצה בי אורה מבט חודר.

נאנחתי, "מה רוני רוצה שנעשה?"

"שנדבר עם נמרוד ונבקש ממנו שיפנה את חדר השינה הקטן בדירה למטה כדי שיהיה לו איפה לישון, אלא אם כן הצלחתם להתפייס ותחזרו לישון יחד."

"לא, לא נחזור לישון יחד, לא בזמן הקרוב בכל אופן, ואולי בכלל לא."

"מה שכנראה לא יפריע לכם להמשיך לעשות סקס, אני מניחה." הסתננה נימת גינוי צדקנית לקולה.

"יש מצב." הסכמתי, ולמרות שמצד אחד לא הפסקתי להתבצר בעמדתי הצודקת, עמדה זועפת וכועסת שטעמה היה מר כלענה, מצד שני משהו חם ומתוק התרונן בי בשמחה מהרעיון שהלילה אני והוא... שנהיה שוב יחד, ואוכל לגעת בו, לנשום אותו שוב. ברור שלא התכוונתי לוותר לו אפילו במילימטר, וברור שעדיין רתחתי מכעס על התנהגותו האגואיסטית והמכוערת, אבל כמה טוב יהיה לאחוז בו שוב, ולהרגיש אותו מתפתל תחתי, נאבק בי וצוחק בשמחת ניצחון כשהוא מפסיד לי.

"למה את לא יכולה לדבר עם הילד?" התווכחתי עם אורה למרות שידעתי היטב שהיא צודקת, שיחה על סידורי שינה של בני זוג היא שיחה שעדיף לנהל בלי נוכחות של נשים.

"נו, באמת חמי, תפסיק לדבר שטויות." נזפה בי אורה, "ותקפיד להיזהר מאוד ולצנזר כל מה שתספר לו." הזהירה אותי.

"אל תדאגי, יהיה בסדר." אמרתי בביטחון שדי מהר התברר שהיה מופרז לגמרי.

תפסתי את הילד בחדר השינה הקטן הצמוד לחדר השינה הראשי ביחידת הדיור שלי ושל רוני. חדר די חנוק שהיה חפור בצלע הגבעה עליה שכן הבית. במקום חלון הייתה שם מין ארובה שהכניסה קצת אוויר ומעט מאוד אור. תמיד הרגשתי שם כמו בצוללת, אבל נמרוד חשב שזה חדר מגניב, והתארגן לו שם בנוחיות למרות שחוץ ממיטת שלושה רבעים ושולחן כתיבה קטן לא היה שם מקום לכלום. מזל שמי שבנה את החדר ניצל את הצורה המוזרה שלו כדי לבנות בו ארון קיר גדול.

"נמרוד, שב רגע, אני רוצה לדבר אתך." התיישבתי על המיטה שהייתה נמוכה מידי לטעמי.

הילד התיישב על כיסא המחשב הישן ששנורר מהורי והביט בי במבט בהיר וגלוי, "מתי רוני חוזר?" שאל, מחייך אלי בתמימות.

"אני חושב שהיום, הוא מתכנן לישון פה הלילה ולכן... מה שקורה זה ש..." גמגמתי, מתלבט איך להסביר לו מה אני רוצה בעוד נמרוד ממשיך להביט בי במבט ישיר ותם. החיוך היפה שלו הלך וגווע ככל שהמשכתי לדבר, מתאמץ להסביר במילים מכובסות שהמצב ביני לבין רוני הוא כזה שכיום אנחנו מעדיפים לישון לחוד ולכן...

"אתה רוצה שאני אחזור לישון בחדר שלי למעלה?" איבד נמרוד את סבלנותו.

"כן, האמת שאני לא מבין למה עברת לפה, החדר שלך הרבה יותר גדול ונוח."

"כן, אבל יותר נוח לי להיות פה כשאני לומד בזום, וחוץ מזה לא רציתי שתהיה לבד בלילה." איזה ילד חכם ונחמד יצא לי, זה בטח מגיע מהצד של אימא שלו כי אני לא כל כך חכם, ובטח שלא נחמד.

"טוב, עכשיו אני כבר לא אהיה לבד כי הוא חזר, ואם תצטרך שקט כשאתה לומד תוכל לרדת לפה, אני בטוח שרוני ייתן לך להשתמש במחשב שלו."

"ויכול להיות שמהשבוע הבא נחזור בכלל ללימודים ואז ניפטר מהזום הזה." העיר נמרוד באופטימיות, ואז הניח יד חמימה על ברכי, "אז מה קורה אבא? אתה ורוני כבר לא יחד?"

"אה... אנחנו כן, אבל... זה מסובך נמרוד."

"אני לא רוצה שרוני יעזוב אותנו."

"אל תדאג, הוא לא יעזוב, הוא ימשיך לגור פה גם אם אני והוא לא נהיה יותר זוג."

"כן, אבל אם הוא יתאהב במישהו חדש שירצה שהוא יישן איתו אז..."

"זה לא יקרה." נכנסתי בחיפזון לדבריו, "כרגע אנחנו קצת ברוגז, אבל בסוף נתפייס והכל יהיה בסדר, אל תדאג, טוב?"

נמרוד בחן אותי במבט שלדעתי היה בוגר מידי לילד בן עשר, "או. קיי." אמר לאט, "מה שתגיד, אבל אבא..." ואז שמענו מישהו יורד במדרגות, וזיהינו מיד את קול צעדיו הקלילים והמפזזים של רוני. נמרוד שכח מה רצה להגיד לי ורץ לחבק אותו ומיד אחר כך הופיעו התאומים שברחו מהמקלחת ורצו אליו בשמחה, בעקבותיהם הגיעה אירה שרדפה אחריהם עם מגבות, חיבקה אותו גם כן וחייכה בשמחה למראהו, מעירה שבלי זקן הוא נראה הרבה יותר טוב.

רוני החזיר לכולם חיבוקים, ואחר כך הלך להשכיב את התאומים לישון, משאיר את מזוודותיו בכניסה. אחרי שעזרתי לנמרוד להחזיר את חפציו לחדר השינה שלו, הזכרתי לו לצחצח שיניים ואמרתי לו לילה טוב חזרתי לדירה למטה, ועמדתי לפרק את  המזוודות של רוני, מחזיר הכל למקום, ומזיע כולי מההתרוצצות נכנסתי שוב להתקלח.

רוני פלש למקלחת בדיוק כששטפתי את השמפו משערותי והצטרף אלי, ערום וחרמן.

"חלי הייתה מאושרת מהסדר שעשית בבית, ומסרה לי להגיד לך המון תודות, ולהוסיף נשיקה." נצמד אלי, חם, חלקלק, מתלהב ומלא מרץ.

מניסיון ידעתי שאין טעם לנסות לעצור אותו כשהוא במצב צבירה כזה, השלמתי עם המצב וזרמתי איתו, נהנה מכל רגע, ואחר כך נרדמתי צמוד אליו, וסוף סוף, אחרי לילות ארוכים של נדודי שינה ישנתי כל הלילה, וקמתי בבוקר רענן ובמצב רוח טוב לשם שינוי.