יום שבת, 19 ביוני 2021

סוף טוב הכל טוב?

 


את מישה פגשתי לפני איזה שלוש שנים, אז עוד לא הייתה קורונה וגם לא שקענו בסבב בחירות פסיכי, היינו סתם מדינה יהודית ודמוקרטית עם הצבא הכי מוסרי בעולם וגם מישה נראתה כמו סתם אחת - מין טום בוי כזו, רזה ונמוכה עם שער קצוץ מאוד, חולצת טריקו שחורה, גדולה מידי וג'ינס סקיני משופשף וקרוע. חמי פגש אותה ברחוב כשהיא חיפשה כתובת של מישהו שגר בכלל ברחוב סמוך ועזר לה כי רק הוא מכל האנשים שהיא פנתה אליהם דיבר רוסית, וגם כי הוא טיפוס כזה שתמיד עוזר. מפה לשם הם נעשו סוג של חברים, ואז התברר שמישה היא לא עולה חדשה כמו שהנחנו בהתחלה אלא עובדת זרה שמנסה להפוך לאזרחית בארץ למרות שהיא לא כל כך יהודייה, ואחר כך התברר שהיא גם לא כל כך בחורה, כלומר היא כן, אבל היא שואפת להיות בחור, וזו הסיבה שהיא כאן, כדי לחסוך כסף לניתוח, ולכן חוץ מהאישה הקשישה שהיא מטפלת בה היא גם עובדת במשק בית וחוסכת כל גרוש במטרה להפוך ממישה למישקה.

"מהיום היא מבקשת שנקרא לה מיקי." הודיע לי חמי שהפך את עצמו למלאך השומר עליה, ונזף בי כשפניתי אליה בלשון נקבה כי מיקי רוצה שנדבר אליו כאילו הוא בחור, לא שזה משנה הרבה מפני שמישה/מיקי לא מדבר עברית אלא רק רוסית ורומנית מפני שהיא, כלומר הוא, ממולדבה בעצם.

עד הקורונה מיקי לא ממש הטריד אותי וגם אחר כך לא ממש, אבל לאט לאט שמתי לב שהשם שלו צף ועולה כל פעם מחדש. כל פעם הייתה לו בעיה אחרת שהוא היה צריך לפתור, ובגלל שהוא עובד זר היה צריך לעבור בירוקרטיה מתישה כל פעם שהוא היה צריך לעשות עוד בדיקה, ועוד טיפול, וכאלה היו בלי עין הרע המון.

"מה יש לבן אדם כל כך צעיר לעשות כל כך הרבה בדיקות וטיפולים?" איבדתי יום אחד את סבלנותי כששוב חמי נעדר מהבית עם המכונית כי הסיע את מיקי לאיזה בדיקה.

"מיקי צריך לעשות בדיקות לפני הניתוח העליון." הסביר חמי, "ויש גם את כל הסיבוך הזה עם התעודות שלו בגלל שהוא שינה את המין שלו, ואני עוזר לו כי הוא לא מדבר עברית ואין לו רכב, והוא צריך שייקחו אותו למרפאה וידברו בשמו, אבל קודם הוא חייב לעשות חיסון אחרת..."

"הוא עוד לא עשה חיסון?" התפלצתי, "למה?"

"הוא פוחד, הוא לא מאמין בזה, זו בעיה של המון אנשים שבאו מברית המועצות לשעבר." הסביר חמי בסבלנות, "אבל אני עובד על זה ובסוף הוא ישתכנע."

"או יחטוף קורונה." הערתי בנבזות. מיקי הזה עצבן אותי לאחרונה. היה לו מנהג מרגיז להתכתב עם חמי בפייסבוק כל ערב, ולשלוח לו כל מיני מצגות אידיוטיות ברוסית, ולספר לו כל הזמן סיפורים משעממים על הקשישה שהוא טיפל בה, ובגלל שהייתה דתיה והילדים שלה היו חרדים היה עליו להסתיר את השינויים שהתחוללו בו עקב זריקות ההורמונים שלקח, ועקב הניתוח העליון שהספיק לעשות בגרמניה ממש לפני שסגרו את שדה התעופה. בסופו של דבר הבן של הקשישה קלט שהבחורה שהם שכרו לטפל באימא שלהם נעשתה פתאום בחור, והוא פיטר את מיקי מרגע לרגע, וגם צעק עליו שהוא סוטה וחולה מין.

מיקי נורא נפגע כמובן, ומיד התקשר בבכי לחמי שעזב הכל ונסע חיש לחיפה לאסוף את מיקי על כל חפציו אלינו.

"זה רק עניין של יום יומיים, שבוע מקסימום עד שנמצא למיקי מטופל או מטופלת חדשה." הרגיע אותי חמי. מזל שהוא היה מובטל באותה תקופה כי הוא השקיע המון זמן והתרוצץ בכל רחבי הצפון למצוא למיקי מטופל חדש. לכל אחד היו חסרונות מסוג זה או אחר. מטופלת אחת התעקשה שמיקי יסתלק כל סוף שבוע כי אז המשפחה שלה באה לבקר, אחרת גרה בדירה מטונפת ומסריחה נטולת מזגן, ולשלישית לא הייתה מכונת כביסה, אבל היה לה בן אנטיפת שצעק כל הזמן, ולא הפסיק לדרוש שמיקי ישגיח היטב על אימו. "עיניים על אימא!" צעק שוב ושוב, מרתיע את מיקי ואת חמי שברחו משם כל עוד רוחם בם.

רק אחרי שלושה שבועות מתישים מיקי מצא סוף סוף קשישה אחת שגרה ממש לידינו, ולמרבה המזל דיברה רוסית, והשתקע אצלה, ממשיך להטריד את חמי הסבלני בבעיות הלא נגמרות שלו.

יום אחד בדקתי את הנייד של חמי שביקש ממני לבדוק אם הוא קיבל הודעה מקופת חולים וגיליתי לחרדתי שהגלריה שלו מלאה בתמונות של מיקי. מסתבר שכל בוקר הוא ומיקי היו נפגשים ומטיילים יחד עם הכלבים, ומיקי ניצל כל הזדמנות להצטלם בכל פינה, מחייך כמו איזה בת טיפש עשרה דבילית, מציץ בין ענפי עצים, מריח פרחים, מלטף כלבים ועושה פרצופים מטופשים. הוא הצליח אפילו לשכנע את חמי לקחת אותו לקבר שיח אברק כדי לקטוף שם סברסים. כל פעם שמחיתי על הזמן והמאמצים שחמי משקיע בטיפוס המתעלק הזה הוא היה מסביר לי שוב בסבלנות שמיקי בודד בארץ ולא יודע לדבר טוב עברית, ואין לו רכב, וקשה לו להסתדר, ולכן חמי רואה חובה לעצמו לעזור לו ולפתור לו את הבעיות.

"אבל אתה לא רואה שהוא הפך אותך לנהג ולמשרת שלו?" התפרצתי יום אחד בזעם אחרי שחמי נעדר חצי לילה מהבית כי נסע עם מיקי לחגוג את פסחא באיזה כנסיה של פרבוסלבים בחיפה.

הזקנה של מיקי נהגה לישון בצהריים, והוא היה מנצל את השעות הללו לטייל עם חמי בכל מיני קניונים, שם היה קונה כל מיני שטויות, בגדים וכיוצא בזה, חלק שולח למשפחתו במולדבה, וחלק משאיר אצלו.

"אם אני הייתי גורר אותך לקנות בגדים או שטויות אחרות היית מתעצבן עלי, אבל עם מיקי אתה מוכן ללכת לכל מקום ולעשות הכל." התרגזתי, "מה יש לך מהחצי בחור הזה? ואגב, אם לא שמת לב הוא צעיר ממך באיזה עשרים שנה לפחות."

"רק חמש עשרה." תיקן אותי חמי בשקט, "ואתה סתם מקנא בלי סיבה."

"בלי סיבה? באמת? כי לדעתי יש לי דווקא המון סיבות לקנא." התרתחתי.

חמי משך בכתפיו בשקט, "אז תקנא." ענה בקרירות, והסתלק. רק אז עלה בדעתי שככה הוא מחזיר לי על כל הקש שהאכלתי אותו בשנה האיומה של הקורונה וממש התבאסתי כי מצד אחד באמת לא הייתי בסדר. עזבתי את הבית אחרי שאימא שלי מתה וגם כשחזרתי היה העניין הגועלי הזה עם ההתמכרות שלי לוויד וכל הכסף ששרפתי עליו, כסף שחמי חסך בעבודה קשה מאוד. אבל זה היה כל כך לא מתאים לחמי להחזיר לי בצורה כזו, או שאולי כן?

התייעצתי עם אורה שהודתה שהיא לא יודעת אם זו הסיבה שחמי משקיע כל כך הרבה זמן ומאמצים בעזרה למיקי. לדעתה זה לא היה ניסיון לנקום בי, גם היא חשבה שהתנהגות כזו ממש לא מתאימה לחמי. "הוא פשוט נהנה לעזור למי שצריך אותו, מיקי גורם לו להרגיש גברי ומגונן וחכם. להרבה גברים יש את התסביך הזה של עזרה לעלמה במצוקה."

"איזה עלמה? לא ראית שמיקי כבר התחיל לגדל זקן? מעניין לדעת מה הולך אצלו שם למטה?"

"למטה הוא עדיין בחורה, והוא חוסך במרץ לניתוח תחתון, הוא רוצה לעשות אותו באופן פרטי בארץ כי אין מצב שקופת חולים תממן דבר כזה לעובד זר." 

"אבל איך הם ישתילו לו זין?" התפלאתי.

"אין לי מושג." הודתה אורה והסמיקה קצת, "אבל בטוח שיכרתו לו את הרחם והשחלות ואהה... לא יודעת."

"תגידי אורה, המיקי הזה, מה דעתך? הוא בעניין של נשים או גברים?"

"לא יודעת, אבל לפעמים נדמה לי שהוא פשוט בעניין של מישהו שיטפל בו, ואיכשהו יצא שזה דווקא חמי שלנו."

"למה הוא לא חוזר למשפחה שלו במולדבה?" התפרצתי בתסכול.

"לא יודעת, לדעתי בגלל שאין שם פרנסה, וחוץ מזה אני לא אתפלא אם הם לא יודעים שהוא נעשה בחור ואם הם ידעו הם יתרגזו עליו נורא. עדיף לו להישאר בארץ והוא מחפש איך לעשות את זה כי אם הקשישה שהוא מטפל בה תמות והוא לא ימצא מהר מישהו חדש ישלחו אותו חזרה כי הוא בארץ כבר מעל ארבע שנים ואחרי חמש שנים לא נותנים אישור להישאר."

"יש המון עובדים זרים שנשארים בארץ בלי ויזה, ונעשים שוהים לא חוקיים." העירה אירה שהקשיבה בשקט לשיחה שלנו.

"בת כמה הקשישה שלו?" תהיתי.

"מעל תישעים, ולאחרונה היא כבר צריכה חיתולים כי כבר אין לה כוח לקום, והכיסא שלה לא נכנס לשירותים." סיפרה אורה, "והבת שלה מתקמצנת לקנות לה חיתולים." הוסיפה אירה.

"מסכנה." הערתי, חושב על אימא שלי. מזל שהיא נפטרה לפני שנאלצה להשתמש בחיתולים. היא הייתה סובלת נורא מהשפלה כזו.

"לפעמים עדיף לא לחיות יותר מידי." סיכמה אורה את השיחה והלכה להתקלח.

"המישה מיקי הזה הוא חתול רחוב רעב, והוא רק מחפש מי יאכיל אותו ויטפל בו. משום מה נכנס לו לראש שבישראל יהיה לו טוב והוא מחפש מישהו שיעזור לו להשיג אזרחות ישראלית." גילתה לי אירה, היחידה חוץ מחמי שהייתה מסוגלת לשוחח עם מיקי.

"מה כל כך טוב בישראל?" הופתעתי, "מה יש למי שלא יהודי לחפש פה? לא עדיף לו להיות באירופה?"

"מי יסכים לקבל אותו באירופה?" גיחכה אירה בציניות, "יש להם מספיק ודי פליטים מכל העולם, ופה הוא תמיד ימצא עבודה במשק בית או בטיפול בקשישים, ויש המון אנשים שמדברים רוסית, וכל היהודים רחמנים בני רחמנים, בעיקר אם אתה לא נראה כמו ערבי. אני לא אתפלא אם הוא ינסה להתחתן פה עם מישהי כדי לקבל אזרחות."

"או עם מישהו." נבהלתי.

אירה צחקה והזכירה לי שאין חתונות בין גברים בארץ.

"אבל יש כל מיני הסכמי זוגיות ואפשר להתחתן בחו"ל ואז מכירים בזה בארץ, את חושבת שחמי ומיקי..." הרעיון החריד אותי כל כך עד שלא הצלחתי לסיים את המשפט.

"אני לא יודעת." הודתה אירה, "מיקי יסכים לעשות הכל כדי למצוא לו מקום נוח, אבל חמי לא כזה טיפש, אני מקווה."

"גם אני." לחשתי, ומוטרד מאוד הלכתי לדירה שלנו להמתין לחמי שיחזור מהעבודה.

***

כל כמה ימים היינו רבים שוב בגלל מיקי. חמי טען שאני סתם קנאי ומציק ואני טענתי שהוא פראייר ומניח למיקי הזה לנצל אותו ולהפוך אותו לנהג ולמשרת. הכי הרגיז אותי סירובו העקשני של מיקי להשתמש בתחבורה הציבורית בתירוץ הטיפשי שהוא לא מדבר עברית והוא פוחד ללכת לאיבוד.

"אבל הוא פה כבר כמעט ארבע שנים, איך זה יכול להיות שהוא לא למד אף מילה בעברית? וחוץ מזה יש המון אנשים שמדברים רוסית, וגם באנגלית אפשר להסתדר לא רע."

"מיקי לא יודע אנגלית." הסביר חמי, "הוא למד בבית ספר דפוק באיזה כפר מולדבי פרימיטיבי ושם למדו גרמנית, לא אנגלית."

על זה אין לי תשובה חוץ מזה שפשוט נמאס לי לשמוע על מיקי ועל הבעיות המציקות שלו, ולמה הוא לא מוצא מישהו אחר שיפתור אותן? ולמה לחמי לא אכפת שאני לא מרוצה?

ופתאום המטופלת הקשישה של מיקי אושפזה בבית חולים כרמל בגלל מים בריאות. מיקי חשש מאוד שהיא תמות ואז הוא יצטרך לחפש שוב עבודה, למרות שמצד שני אם היא תמות הוא יקבל פיצויים ואז...

"אין מצב שהוא עובר לגור אצלנו עוד פעם." התרתחתי, "שילך למלון אם אין לו איפה לגור."

"די כבר כושי, תפסיק להיות רשע כזה, מה בכלל הבעיה שלך עם מיקי?" התחיל גם חמי להתרגז.

"הבעיה שלי היא אתה, או יותר נכון היחסים בינך לבינו, אתה מאוהב בו או מה? תגיד, הוא בכלל הומו?"

"לא יודע וזה לא משנה בכלל, אני עוזר לו בקטע של חברות ולא... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע, זו בדיוק הבעיה, שאני לא מבין מה יש לך ממנו, מה יש לו ממך זה ברור, אבל למה אתה מסכים לזה? מה יוצא לך מכל העסק הזה?"

"איזה עסק?" מתרתח חמי.

"העסק של זה שהפכת את עצמך למשרת שלו, לנהג שלו ולכותל המערבי שלו." אנחנו יושבים לנו בשקט במסעדה רומנית נידחת אחת שתקועה מאחורי תחנת דלק, שוכנת אי שם בין צ'ק פוסט לאזור התעשייה של תל חנן. הגענו אליה אחרי שחיפשנו, במצוות בוריס, מאוורר תקרה שיהיה גם גדול, גם יפה, גם בטיחותי, וגם לא יקר. ואחרי שיגענו ומצאנו נעשינו רעבים והלכנו לאכול. המסעדה ריקה לגמרי בשעה זו של היום, אפשר לריב בלי לחשוש מצופים סקרניים, רק המלצרית השמנמונת שעוטה על עצמה חולצה לבנה תפוחת שרוולים עם רקמה רומנית צבעונית מביטה בנו מרחוק, משועממת מההזמנות חסרות ההשראה שלנו - צ'יפס וסטייקים עם סלט כרוב, מיץ לימונענע בשבילו, ובירה בשבילי.

"אני מחבב אותו." אומר חמי בתקיפות, "הוא מצחיק אותי, הוא טפשון תמים כזה, והוא גם צריך אותי, בלעדי הוא לא יסתדר."

"שטויות, בקלות הוא ימצא פראייר אחר." אני אומר בביטול, ומיד מתחרט כי פניו של חמי מעידות שהוא נפגע מהערתי. "אתם מזדיינים?" אני חוקר בעקשנות.

"לא, בטח שלא, תפסיק כבר להיות מגעיל כזה."

"אני אולי מגעיל, אבל אתה דביל." אני מתיז בזעם, ומחסל את הבירה בלגימה אחת ענקית.

"גם לך לא חסר כלום." עונה חמי בנחת, מקפיד להישאר רגוע כי הוא יודע שזה מרגיז אותי עוד יותר. גם אחרי האוכל אנחנו ממשיכים להתווכח, אני טוען שחמי נהנה לגדל ולטפח בחור צעיר שנושא אליו עיניים כי אני כבר מבוגר וחכם מידי בשבילו, והוא מתרגז ואומר שאני מדבר שטויות ומיקי רק ידיד שלו, ובסוף, אחרי שהוא ישלים את כל הטיפולים, הוא בטח יעזוב לאירופה, או אפילו לאמריקה, וכל העצבים שלי הם סתם מיותרים.

"ואם הוא לא יעזוב, ואם הוא..." פתאום צונחת עלי השראה מלמעלה, "מתי אתה הולך להרכיב את המאוורר?"

"עכשיו." אומר חמי, "למה?"

"אתה צריך עזרה?"

"בוריס יעזור לי, אבל אם בא לך אתה יכול לבוא גם."

"בא לי," אני אומר ושואל מה דעתו של בוריס על מיקי.

"למה צריכה להיות לו דעה עליו? הוא בכלל לא מכיר אותו."

"אולי הגיע הזמן שתפגיש את שני המעריצים הכי גדולים שלך." אני מקנטר אותו.

חמי צוחק, "מעריצים? ממתי בוריס מעריץ אותי? וגם מיקי... אמרתי לך שהוא רק חבר, זה הכל."

"בוא נסכים לא להסכים." אני מעיר בליבראליות שמאלנית, מאוד לא אופיינית לי, וגורם לחמי להרים גבות מופתעות.

"אתה מרגיש טוב כושי?" הוא תוהה, וספק בצחוק ספק ברצינות נוגע במצחי כדי לבדוק אם אין לי חום.

"מרגיש מעולה." אני מבטיח, צוחק, "תגיד, מה קורה אצל בוריס לאחרונה? מי גר איתו?"

"אף אחד, כל עניין הקורונה הזה די חירב לו את חיי החברה." נאנח חמי שהמשיך לדאוג בנאמנות לבוריס במשך כל שנות הכרותם, "ועכשיו יש את העניין הזה עם כאבי הגב שלו, לא קל לו."

"אז אולי," אני מתחיל לפתח בזהירות את הרעיון שלי, "אולי מיקי... לא עכשיו כמובן, אבל הרי הזקנה שמיקי מטפל בה כבר ממש מבוגרת וחולה, ובוריס באמת צריך מישהו שיגור איתו ויעזור לו, אז אולי?"

"אתה לא מבין כושי שמיקי נמצא פה על ויזה של עובד זר, לא סתם עובד זר אלא עובד סיעוד זר, והוא יכול להיות רק אצל מי שיקבל מביטוח לאומי, או אולי מרשות ההגירה? אני לא בטוח ממי, אבל צריך לקבל אישור שאתה מספיק חולה ונכה וקשיש כדי להעסיק עובד זר, או שביטוח לאומי לא ישלם את השכר שלו, או את רובו לפחות, תלוי כמה אתה מבוגר ונכה. בוריס לא צעיר, זה נכון, אבל הוא עוד לא נכה, הוא אפילו לא פנסיונר עדיין. רק בגיל שישים ושבע יוצאים לפנסיה, אם רוצים, מותר לעבוד עד גיל שבעים נדמה לי."

"בן כמה בוריס בעצם?"

"הוא מבוגר ממני בעשרים ושתיים שנה ויום, וזה אומר שהוא בן שישים וארבע, כמו בשיר הזה של החיפושיות, זוכר?"

"כן, אתה פשוט מאגר מידע שלא יאמן חמי, אתה ממש גוגל אנושי." אני מתחנף, וחמי צוחק ומלטף את ברכי, ואז אנחנו מגיעים לבית של בוריס, ומוציאים את הקופסה של המאוורר מהבגז'. אני נושא את תיבת המכשירים של חמי והוא את המאוורר ודקה לפני שאנחנו עולים אליו חמי פונה אלי ואומר בקול חמור, "אהרון, אני מזהיר אותך לא להגיד לבוריס שום דבר על התכנית שלך, רע לו מספיק גם בלי שתגיד שהוא נכה שצריך עובד זר שיטפל בו."

"אבל הוא צריך מישהו." אני מתווכח.

"יש לו אותנו." פוסק חמי, ושותק כשאני שואל למה הוא חושב שעליו לטפל בכל העולם, וממתי הוא הפך לעובד סוציאלי כזה?

***

אנחנו מוצאים את בוריס יושב במרפסת על כדור פיזיו ענקי בצבע אדום, מתנועע עליו בעיגולים קטנים. על השולחן לידו יש שפופרות משחה מכל מיני סוגים, בן גאי, וולטרן ואיזה רולר בשם אקסיפן.

"איך אתה מרגיש?" שואל חמי באהדה ומושיט לו יד למשוך אותו מהכדור.

"הרבה יותר טוב." מפתיע אותנו בוריס, ואפילו מחייך, "התחלתי לעשות טיפול פלדנקרייז, יקר נורא, אבל ממש עוזר. ידעת שרוב כאבי הגב הם כאבים פסיכוסומטיים?"

"חשדתי בזה." מצטחק חמי, "אז זה אומר שלא תעשה ניתוח?"

"חס וחלילה ניתוח, יש דרכים יעילות ופחות כואבות לטפל בגב המסכן שלי, אני אסביר לך בהזדמנות, אבל עכשיו אני צריך מאוורר כי המזגן הזה ממש מזיק לי."

חמי מביא סולם, מפסיק את זרם החשמל ומוריד את הנברשת המכוערת שבוריס רכש פעם באיקאה, ואז מרכיב במקומה את המאוורר הלבן והנאה עם המנורה שרכשנו. צריך להחליף גם את המפסק למפסק כפול כדי שאפשר יהיה להדליק את המנורה בלי המאוורר, או את המאוורר בלי המנורה, או אם רוצים את שניהם יחד.

בוריס ממנה את עצמו לעוזר שלי ומגיש לי מברג או פלייר, ורואים שקשה לו לעמוד והוא מתאמץ לשבת רוב הזמן. אחרי שהמאוורר עובד כהלכה והכל נקי ומסודר שוב, חמי מקפיד מאוד לסדר ולנקות אחריו ולהחזיר למקום כל דבר, הוא מבקש מבוריס לשכב על הספה ומעסה לתוך גבו בן גאי מסריח, ומעיר שבוריס רזה לאחרונה.

"זה האופטלגין הנוזלי המחורבן הזה, הוא הורס לי את התיאבון." מתלונן בוריס, ושואל את חמי אם הוא מכיר עוזרת בית אמינה וחרוצה כי אין לו כוח לנקות לבד והבית על הפנים.

"אבל בוריס אני אשמח ל..." מתחיל חמי, אבל שותק כשבוריס נוזף בו בעברית מעורבת ברוסית ומסרב בתוקף להניח לחמי לנקות ולסדר אצלו כי יש לו די עבודה עם המשפחה שלו, והוא צריך סידור קבוע, ויש לו די כסף לשלם על זה.

"אני מכיר מישהי, אבל היא כבר כמעט מישהו." אומר חמי בזהירות.

בוריס בוהה בו, מופתע, "לא הבנתי, אתה מדבר על טרנסג'דר?" הוא תוהה, מוכיח שהוא דווקא כן מבין.

"כן, זו בחורה שנמצאת באמצע התהליך של הפיכה לבחור. היא, זאת אומרת הוא, מדבר רק רוסית ורומנית, והוא גם יודע לבשל. המטופלת של מיקי מאושפזת היום והוא נמצא איתה בבית חולים כרמל, אבל הוא יחזור בערב, ואז הוא יוכל לבוא אליך ותוכלו להגיע לאיזה הסדר, הוא בחור די נחמד, לא יותר מידי משכיל, אבל חרוץ וממש צריך כסף בשביל לעשות ניתוח תחתון."

"איפה הוא רוצה לעשות את הניתוח? לא בארץ אני מקווה, כי המומחים האמתיים לעסק הזה נמצאים בתאילנד ובברלין."

"באמת? איך אתה יודע?" מתפלא חמי.

"תסמוך עלי, אני יודע, ואני ממליץ לו לעשות את זה בברלין, אני מכיר איזה מומחה אחד שעושה ממש פלאים, לא סתם הכינוי שלו הוא אלוהים."

"וואלה?" נדהם חמי, "תראה מה זה?" הוא פונה אלי וקורץ, "מי אמר שאלוהים שונא טרנסג'נדרים? טוב, אני אביא אליך את מיקי ותוכלו לדבר על כל העסק הזה ונראה מה יהיה."

***

ארגון הפגישה בין מיקי לבוריס לקח קצת זמן כי המטופלת הקשישה של מיקי הייתה מאושפזת מעל שבוע, והוא ישב לידה מהבוקר ועד הערב והיה חוזר הרוס מעייפות, אבל אחרי שהיא השתחררה בשעה טובה מיקי ניצל את מנוחת הצהריים שלה והלך עם חמי לפגוש את בוריס. לפי הדיווח של חמי הפגישה ביניהם עלתה יפה מאוד. מיקי ניקה את דירתו של בוריס ואפילו הכין למענו מרק בצל טעים, ועוד הגדיל לעשות וחזר גם למחרת להכין עוד מטעמים ולסדר את ארון הבגדים של בוריס, ומאז הם היו נפגשים כל יומיים שלושה. מיקי היה מנקה ומבשל ומקשקש עם בוריס ברוסית, ובוריס אכל בתיאבון את מה שמיקי בישל ושילם לו שכר נאה על טרחתו.

די מהר היחסים בין מיקי לבוריס התפתחו והפכו מיחסי עובד מעביד לידידות, ואחרי כמה שבועות נוכחתי לדעת לשמחתי שחמי כבר פחות עסוק עם מיקי. הם אמנם היו נפגשים עדיין מידי פעם בבקרים והולכים יחד עם הכלבים, אבל חמי כבר לא הסיע את מיקי יותר לכל מיני מקומות, והפסיק להתעסק עם בעיות הבירוקרטיה והבריאות המתישות שלו, הן עברו למרבה השמחה לבוריס.

קצת אחרי שהקורונה נפרדה מאיתנו לשלום ורק היפוכונדרים חרדתיים המשיכו לעטות מסכות נמלכה המטופלת של מיקי בדעתה ונפטרה פתאום בשנתה. מיקי נכנס לחדרה להעיר אותה ולהחליף לה חיתול, וגילה לחרדתו שהיא לא נושמת. במקום להזעיק את קרובי משפחתה או את מגן דוד אדום הוא התקשר בבהלה לבוריס שנשאר רגוע ופקד עליו להתקשר לבת שלה שנחפזה לביתה ובדרך גם התקשרה לאמבולנס. הקשישה הוחשה לבית חולים והרופא שבדק אותה קבע מיד את מותה של הזקנה שנקברה כבר באותו ערב.

כמה ימים אחר כך ביתה ונכדתה של הקשישה הודיעו למיקי שהם מודים לו מאוד על הטיפול המסור בסבתא ומאחלים לו כל טוב ובהצלחה בהמשך דרכו, הוסיפו מתנה של 50 אירו וביקשו שיפנה עד מחר את הדירה כי הבעלים החדשים שלה רוצה להיכנס אליה עד סוף השבוע.

"מתי הם הספיקו למכור את הדירה? הם לא ישבו עליה שבעה?" התפלאתי כשחמי סיפר לי למה הוא הסיע הערב את מיקי על כל חפציו לדירתו של בוריס.

"לא יודע אם הם ישבו שבעה או לא, כנראה שלא כל כך כי הם לא ממש מחוברים לצד היהודי שלהם, אבל את הדירה של הזקנה הם מכרו עוד לפני שנה, והקונה רק חיכה שהיא תמות." הסביר חמי. החלפנו מבטים ושנינו חשבנו אותו דבר – ככה לא מתנהגים עם אימא וסבתא, אבל מה לעשות? אלו החיים ויש אנשים שכסף חשוב להם יותר ממשפחה.

"אז מה יהיה עם מיקי עכשיו?" שאלתי, "שוב תחרוש את כל הארץ כדי למצוא לו מטופל מתאים?"

"כנראה," נאנח חמי אנחה ארוכה, "יש לי ברירה?"

"אולי בוריס יוכל לעזור? זה בסדר מבחינתו שמיקי גר אצלו?"

"נכון לעכשיו כן, אחר כך, מי יודע?"

"ומה עם הניתוח של מיקי, הניתוח התחתון אני מתכוון?"

"לא יודע, נראה מה הוא יחליט, בזמן האחרון הוא מתייעץ בעיקר עם בוריס, לא איתי."

"אתה עצוב בגלל זה? אתה מקנא?" שאלתי, מנסה לשמור על טון אוהד וחברי, ולהחביא את השמחה שהידיעה הזו גרמה לי.

"לא כושי, כל זמן שאתה לא רועה בשדות זרים אני בסדר גמור." גיחך חמי שהעמדת הפנים שלי לא עשתה עליו שום רושם, הוא ידע בדיוק מה אני חושב.

כמה ימים אחר כך מצא מיקי בכוחות עצמו עבודה חדשה בתור מטפל לקשיש אחד שחי בחיפה. הקשיש היה נחמד מאוד ומיקי היה מרוצה מאוד, ובעיקר שמח שהמטופל שלו נתן לו חופש כל סוף שבוע, חופש שהוא ניצל לעבוד בעבודות ניקיון אצל בוריס, ואצל עוד כל מיני אנשים.

"הוא מנקה אצל הנכד של המטופל שלו שחי לא רחוק מסבא, ומיקי די בטוח שהוא הומו." סיפר לנו בוריס.

"אתה מתגעגע אליו?" שאלתי, "היית מעדיף שהוא יגור אתך?"

בוריס צחק ואמר שמיקי חמוד ומבשל מצוין, וגם חרוץ מאוד, אבל מספיק לו לפגוש אותו פעם בשבוע, לא צריך יותר.

"הוא נעשה כל כך עסוק, כמעט שאין לו זמן לדבר איתי, ומתי הוא יעשה את הניתוח התחתון?" תהה חמי.

"לא יודע, אולי אף פעם לא?" אמר בוריס, "ונראה לי שהוא גם הפסיק לקחת הורמונים."

"באמת? מעניין למה? חשבתי שזה נורא חשוב לו, להיראות כמו גבר." השתומם חמי.

"אולי הוא שינה את דעתו? גם זה קורה לפעמים." חייך בוריס חיוך רוסי מסתורי ושלף את קופסת השח שלו, "מספיק לקשקש ולרכל, עכשיו נשחק שח!" פקד.

חמי ציית, הפסיד לבוריס בשח, ניצח אותו בשש בש ואחר כך הלכנו הביתה. כמו תמיד התעסקנו בעניינים שלנו ולא דאגנו יותר בגלל מיקי עד שכמה ימים אחר כך בישר לנו בוריס שמיקי בהיריון.

"סליחה?" נדהמתי, "משום מה שמעתי שאמרת שמיקי בהיריון, אבל בטח טעיתי."

"לא, לא טעית." גיחך בוריס, "הנכד של המטופל שלו, זה שהוא עושה אצלו ניקיון, הכניס אותו להיריון."

"אבל... אבל..." מרוב פליאה נעתקו המילים מפיו של חמי.

"אחרי הלידה הוא יחזור לקחת הורמונים ויפתח שוב שרירים במכון כושר, ואולי אפילו יעשה סוף סוף את הניתוח התחתון, אלא אם כן הבן זוג שלו ירצה שהם יעשו עוד ילד." הסביר בוריס בשלווה, שלף את הנייד שלו והראה לנו תמונה נחמדה של מיקי ושל בחור צעיר ושרירי עם זיפים סקסיים וחיוך זחוח שעמד צמוד אל מיקי, וחיבק את כתפיו, "נמאס להם כבר מהארץ הפרימיטיבית הזו, לתום יש כבר מזמן אזרחות גרמנית, ולכן הם החליטו שמיד אחרי שהסבא ימות הם ימכרו את הדירה שלו ויעברו לברלין, שם הם יוכלו להתחתן ואז מיקי יקבל אזרחות בלי שום בעיות, לא כמו במדינת ישראל הדפוקה והדתית מידי הזו."

 

 

יום רביעי, 7 באפריל 2021

9. למה אני? (פרק אחרון)

עשו אהבה ולא מלחמה

כדרכי בכל בוקר הלכתי עם חמי והכלבים לטיול, מספר לו מה הספקתי לקרוא אתמול בבלוג שלו, מנסה להיות מעודן ודיסקרטי ולברר אם כל מה שקראתי קרה באמת. לא כל כך הצלחתי, חמי התחמק ממני די בקלות בטענה שזה קרה מזמן ושהוא כבר שכח ומה זה חשוב בכלל? ואז נשמע קול צעדי ריצה מאחורינו ופתאום הופיע בחור אחד, לבוש רק מכנסי ריצה קצרים וגופייה, כחול עיניים, זהוב עור ושער, יפה וחטוב כמו אל יווני, הוא חייך אלינו, אמר, "שלום חמי, נתראה בפארק." והמשיך לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, יפה כמו חלום רטוב ובלתי מציאותי כמותו.

"מי זה?" שאלתי, המום ומוקסם, "אתה מכיר אותו? מאיפה הוא צץ פתאום?"

חמי הצטחק, "זה סטפן, האקס של בוריס, הם נפרדו לפני כמה שנים כי לסטפן נמאס מהמדינה וגם מבוריס כנראה. מעניין מה הוא עושה פה פתאום?"

"אם הוא עדיין אזרח ישראלי הוא בטח בא לקבל חיסון." שיערתי, "איפה הוא היה עד עכשיו?"

"באמריקה, בקליפורניה אם אני לא טועה, ואל תראה אותו כזה כוסון, הוא דוקטור ל... אה... לא זוכר כבר, אבל הוא בחור משכיל ובכלל לא טיפש, עובדה שהוא ברח מפה ברגע שהיה יכול."

"וחזר כשזה נעשה משתלם."

"כן, באמת מוזר, בזמנו הוא טען שהארץ הזו מפגרת ודפוקה ויש בה יותר מידי יהודים דתיים וימניים, הוא ברח לאמריקה הנאורה והמתקדמת ואז הגיע טראמפ, ואחר כך הקורונה... ופתאום ישראל המפגרת מוצלחת יותר מאמריקה הגדולה." הצטחק חמי.

המשכנו ללכת כרגיל ופגשנו את סטפן מתעמל במרץ על הדשא מול הספסל הקבוע שלנו. "אני רואה שאתה עדיין מקפיד לשמור על כושר סטפן," העיר חמי בחביבות, "איך הרגל שלך, מציקה לך עדיין?"

"כמעט שלא." השיב סטפן והתיישב לידנו, מתנשף מעט ונראה עדיין יפה בצורה כמעט בלתי נסבלת.

"מה הבעיה עם הרגל שלך?" סקרתי בעניין את רגליו החשופות שהיו ארוכות, שריריות ושזופות בצבע חום זהוב מעורר תיאבון, מעטה השער הבלונדי הדקיק שצמח עליהן בטוב טעם רק גרם להן להראות מפתות עוד יותר. לא יכולתי שלא להבחין שהוא עטה על עצמו חליפת ריצה יקרה ומעוצבת בצבע כחול שהלמה אותו להפליא. גם נעלי הריצה שלו נראו יוקרתיות וחדשות מאוד בניגוד אלינו שלבשנו סתם אימוניות מרופטות ונעלי התעמלות זולות ודי מתפוררות.

"שברתי את הרגל השמאלית שלי לפני שבע שנים בערך, כשרצתי לא רחוק מפה, זה היה בחורף והיה לי נורא קר, למזלי חמי הגיע והציל אותי."

חמי צחק והעיר שלא צריך להגזים והייתה לו עזרה גם מג'ינג'י שהגיע עם הג'יפ ומבוריס כמובן ובכלל, אף אחד לא מת מרגל שבורה, וגם מקור קשה למות בארץ, אפילו בשיא החורף.

"בבוסטון לעומת זאת אפשר למות מקור די בקלות." נכנס סטפן לדבריו. הוא דיבר עברית מצוינת עם שמץ קליל של מבטא, ספק אמריקאי ספק רוסי.

"מה בוסטון? לא אמרת שאתה בקליפורניה?"

"הייתי, אבל אחרי הפוסט דוק נאלצתי לעבור לבוסטון."

"אתה דוקטור?" התרשמתי, תוהה בן כמה סטפן, ממבט ראשון הוא נראה לי בן שלושים ומשהו, אבל ממבט שני ושלישי... אולי ארבעים, אולי קצת יותר, אבל בן ארבעים שמור היטב ובכושר מעולה.

"מה רע בבוסטון? שמעתי שזו עיר מדהימה." העיר חמי בתום לב.

"נכון, מדהימה, אבל בחורף קר שם נורא, ואפילו עכשיו שזה כאילו אביב עדיין קור כלבים, למי שבא מהארץ נורא קשה להתרגל לזה." סח סטפן בעגמומיות.

"לפחות אין שם דוסים פאנטים, ויהודים עקשנים, וביביסטים פסיכים, ובחירות כל חצי שנה וכל שאר החולירע שיש בארץ." ניסה חמי לנחם.

"נכון, אבל יש להם את החולירות שלהם, הטרמפיסטים הדפוקים, והמון משוגעים עם נשק שמסתובבים חופשי, ואין קופות חולים שאפשר להיכנס ולעשות חיסון בלי בעיות."

"בגלל זה חזרת, בגלל החיסון?"

"גם וגם כי די נמאס לי מאמריקה הזו, מסתבר שהיא לא גליק כזה גדול כמו שחושבים."

"איפה אתה גר, אצל בוריס?"

"כן," הנהן סטפן, "גם אחרי שעזבתי שמרנו על קשר, למזלי הוא התעקש שאני אמשיך לשלם ביטוח לאומי, רק ליתר ביטחון כי באמריקה הביטוח הרפואי יקר בצורה מזעזעת, ומיד כשהגיעו החיסונים הוא הציע לי לחזור להתחסן, בהתחלה חשבתי שזה שטויות, וגם לא כל כך האמנתי בכל הסיפור הזה של הקורונה והחיסונים, אבל עם הזמן..." הוא נאנח בעצב, "המנחה שלי נפטר מקורונה, וגם אשתו ועוד כל מיני מכרים שלי וקולגות שלי חלו, ופתאום קלטתי שזה אמיתי, לא בלוף ונבהלתי. בוריס מיד הציע לי להגיע לפה להתחסן ואפילו סידר לי תור לחיסון."

"יפה מצידו למרות שכיום מספיק שאתה מראה תעודת זהות ישראלית וישר מחסנים אותך."

"כן, זה באמת מדהים, איך דווקא בישראל... הופתעתי לטובה." הודה סטפן.

"כן, כאלה אנחנו," הצטחק חמי, "ברדק ופארטצ' כל הזמן עד שזה מגיע לפיקוח נפש, ופתאום אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו ואגב, פה בקריה הקטנה שלנו יש מעט מאוד חולים, ונפטרו סך הכל שניים או שלושה אנשים. אז מתי עשית את החיסון הראשון?"

"לפני שבועיים, עוד כשהייתי במלונית הקורונה, הייתי אמור להיות שם עוד שבוע, אבל החליטו פתאום לסגור את כל המלוניות ואישרו לי להיות אצל בוריס בתנאי שאני אקפיד על מסכה וריחוק חברתי, בעוד שבוע אני הולך להתחסן פעם שנייה, יש לי תור בנשר."

"יופי, מקווה שיעבור לך בקלות, לפעמים צעירים מקבלים קצת חום אחרי החיסון השני."

"טוב, קשה להגיד שאני צעיר." חייך סטפן חיוך זוהר ומלא עלומים, "אני כבר בן ארבעים."

"אתה נראה הרבה פחות." החמיא לו חמי, "תגיד, המלוניות קורונה האלה באמת כל כך מגעילות ולא נוחות."

סטפן משך בכתפיו, "הן לא מלון חמישה כוכבים, אבל סך הכל לא נורא, האוכל היה קצת משעמם, אבל בהחלט נסבל, וגם לא לקחו מאיתנו כסף על כלום, בארצות אחרות תוקעים אותך במלונית ואתה עוד צריך לשלם ככה שסך הכל, לא נורא." הוא קם והתמתח, "טוב, אני ממשיך לרוץ, נראה אם אני אצליח להגיע לפסל בלי לחטוף התקפת לב בדרך." גיחך ודהר הלאה בקלילות מעוררת קנאה.

חמי קם באנחה, "לא להאמין שהוא צעיר ממני רק בשנתיים, אני נראה כמו סבא שלו."

"אל תגזים, בקושי אחיו הגדול והשלומפר." ניסיתי לנחם, מתאפק לא לצחוק כי חמי, למרות שלא היה בלונדיני זוהר ומוקפד כמו סטפן נראה ממש בסדר גם בבגדים הפשוטים שלבש בדרך כלל.

"תודה רבה דודו." ניסה חמי להעמיד פנים שהוא נעלב, אבל החיוך שלו הסגיר שהוא לא רציני.

בדרך חזרה הוא שוחח שיחה ארוכה עם בוריס ונזף בו שלא סיפר לו כלום על סטפן. חלק גדול מהשיחה שלהם הייתה ברוסית ככה שהבנתי רק רבע ממנה, אבל היה ברור שבוריס מסרב להינזף ודוחה בקלילות את מחאתו של חמי, וכמובן שלא טרח לענות לחמי שחקר, די בחוצפה לעניות דעתי, איפה בדיוק סטפן ישן.

***

נפגשתי שוב עם סטפן בסדר פסח. חמי ואורה החליטו להזמין את כול מכיריהם וחבריהם לסדר פסח אלטרנטיבי. "זה יהיה פיצוי על הסדר פסח העלוב שהיה לנו בשנה שעברה." אמר חמי, וסיפר שסטפן קיבל את החיסון השני שגרם לו לחלות קצת, אבל עכשיו הוא ממש בסדר והוא נענה בשמחה להזמנה לסדר פסח.

"מה זאת אומרת אלטרנטיבי?" חקרתי בדאגה.

"תהיה הגדה כמו בקיבוץ יגור, פחות או יותר. הרבה שירים ומעט ארמית, וכמובן שהמון אוכל. סולי התחיל לבשל כבר בשבוע שעבר, יהיה כיף גדול ובלי יותר מידי ניג'וסים דתיים." הבטיח חמי ולמרבה ההקלה קיים את כל הבטחותיו. אורה וחמי הזמינו את כל מכריהם ולשמחתי גם יוני הצטרף. בהתחלה הוא קצת היסס כי רצה להיות עם הבן שלו בסדר פסח, אבל אשתו לקחה את הילד למשפחה של החבר שלה וממש לא התחשק לו להצטרף אליהם, ולכן הוא נישאר איתי, וככה יצא שהוא ראה לראשונה את סטפן דווקא בסדר פסח.

יוני התחבר איתו מיד, והם הפכו לחברים טובים במהירות הבזק. עוד בחול המועד הם התחילו לרוץ כל בוקר יחד, ויצאו ממש מוקדם, חוזרים מהריצה רק כשאני וחמי יצאנו עם הכלבים. פתאום קלטתי שהם מתכתבים המון בווטסאפ, בעיקר לפני השינה, ושסטפן קופץ כל כמה ימים לבקר את יוני בטכניון ואוכל איתו שם ארוחת צהריים. יוני אף פעם לא ניסה להסתיר את החברות המתפתחת שלהם, וכשהתחלתי למחות ולגלות סימני קנאה הוא פשוט צחק ואמר לי להפסיק להיות טמבל.

"גם אם הוא לא מזדיין איתו זה עדיין נורא מעצבן." התוודיתי בפני חמי.

"אבל למה אסור ליוני שיהיו לו חברים, מה, לך אין חברים? מה היית אומר אם יוני היה מתלונן שאתה הולך איתי כל בוקר?"

"למה שהוא יתלונן? אנחנו סך הכל מטיילים עם הכלבים."

"ומדברים כל הזמן ומתייעצים זה בזה."

"נו, אז? אתה חושב שזה מה שיוני עושה עם סטפן, מתייעץ איתו?"

"לא יודע, אבל אם תעשה ליוני סקנדלים כי הוא בקשר ידידותי עם עוד בן אדם חוץ ממך זה לא ייגמר טוב."

"אני יודע, ולא אכפת לי שיש לו חברים, למה שזה יפריע לי? מפריע לי רק הקשר עם סטפן כי... כי... לא יודע למה בדיוק אבל זה מפריע לי."

"אולי כי סטפן גם הומו, וגם נטול בן זוג, וגם בחור מאוד נאה?"

"כן, אבל לא רק, מה שבאמת מפריע לי זה שהם מתנהגים כמו זוג מאוהב. הוא ישן איתי, אבל לא נרדם לפני שהוא אומר לסטפן לילה טוב, וכל הזמן מספר לי מה סטפן אמר, ומה סטפן חושב, ומה דעתו של סטפן על כל מיני דברים, לא משנה על מה אנחנו מדברים הוא תמיד מוצא סיבות לתקוע את הסטפן הזה לכל שיחה שלנו, וכן, אם סטפן היה שמן, קירח ומכוער זה היה מפריע לי הרבה פחות. מתי הנודניק הזה יחזור כבר לאמריקה? יש מצב שתברר אצל בוריס? הוא בטח יודע."

"בסדר." הסכים חמי, "אני אברר, אבל דודו, גם אם יוני חטף קראש קטן על סטפן זו לא סיבה להתרגז כל כך, ואם אתה באמת אוהב אותו..."

"האמת, אני כבר לא יודע, חשבתי שכן, אבל מה יש לי לאהוב מישהו שכל כך דלוק על בן אדם אחר שבמקרה הוא יפה ומשכיל ומוצלח הרבה יותר ממני?" התמרמרתי, יודע שאני נשמע קנאי ודפוק ובכל זאת מתקשה להתאפק.

"אל תגזים דודו, סטפן בסדר, אבל גם לך לא חסר כלום."

"תודה חמי, ותדע שמה שהכי מעצבן אותי זה שיוני יודע כמה מפריע לי הקשר שלו עם סטפן, וכמה זה גורם לי להרגיש חרא, ובכל זאת הוא ממשיך ופשוט מזלזל ברגשות שלי, וזה בעיני בגידה יותר גרועה מאשר סתם זיון עם מישהו."

"אני מבין." אמר חמי אחרי שחשב קצת על מה שאמרתי, "ולדעתי דודו אתה צריך להגיד את זה ליוני, לא לי."

"טוב." הסכמתי, "אני אדבר איתו, אבל בכל מקרה תבדוק עם בוריס מה קורה עם סטפן."

"אני אבדוק." הבטיח חמי, "ואתה תפסיק לשמור דברים בבטן, תדבר איתו ותנסה לדבר בהיגיון ולא סתם לצעוק."

הסכמתי עם חמי שעדיף לדבר בשלווה ולהישאר רגוע ולא לצעוק, אבל התקשיתי בכך בגלל שתי סיבות, ראשית היה לי קשה למצוא זמן מתאים לדבר עם יוני כי הוא היה עסוק מאוד, וכשכבר הגיע הביתה היה נרדם עוד לפני שהייתי מספיק לדבר, וכשכבר הצלחתי לתפוס אותו לא עייף ולא עסוק וניסיתי לשפוך לפניו את ליבי הוא היה מתחיל לנשק אותי, ולספר לי כמה התגעגע אלי וכמה חבל שהוא כל כך עסוק בעבודה, ובלימודים ובמבחנים, וכמה חבל שיש לנו כל כך מעט זמן יחד, וכל מה שרציתי לדבר עליו היה פורח מראשי, וזה היה נגמר בסקס נהדר ואחריו שינה שלווה, ולמחרת בבוקר הוא שוב היה ממהר ונחפז, וחוזר חלילה.

"יש לנו כל כך מעט זמן פנוי יחד," התלוננתי בפני חמי, "וכשאנחנו כבר לבד בשקט ובפרטיות אנחנו אה... אנחנו לא מדברים באמת אלא..."

חמי הבין וצחק והעיר שאולי עדיף לעשות אהבה ולא מלחמה, ובכלל, סייג לחוכמה שתיקה, ולא על הכל צריך לדבר.

"אבל אתה אמרת שאני צריך לדבר איתו אם הקשר שלו עם סטפן מפריע לי." מחיתי.

"נכון," הסכים חמי, "אבל מאחר וסטפן כבר קנה כרטיס טיסה חזרה והוא עומד לנסוע עוד לפני יום השואה כי הוא פשוט שונא את הפסטיבל הזה שעושים בארץ מימי זיכרון, אז אולי באמת עדיף לשתוק."

"זה מה שהוא אמר, שהוא שונא את יום השואה ויום הזיכרון ובגלל זה הוא עוזב את הארץ? איזה זבל." נעלבתי בשם יום השואה למרות שהאמת, גם אני לא ממש אוהב את הרצף שובר הלב והמתיש של יום שואה ויום זיכרון לחללי צה"ל, ומיד אחר כך יום העצמאות. הייתי אמור להתרגל אבל במקום כל שנה זה קשה לי יותר, וגם חמי הודה שהוא מתקשה לפעמים לעמוד בזה ובורח לנטפליקס, או סתם הולך לישון במקום לראות טלוויזיה.

"הוא לא זבל." הרגיע, "זה באמת יום די קשה, ואם תביא בחשבון שסטפן לא יהודי אז אפשר להבין למה הוא מעדיף לברוח, גם לי מתחשק לפעמים לברוח, אבל אז אני נזכר בסבא ובסבתא שלי שהיו ניצולי שואה, ובכל החברים שנהרגו במלחמה..." הוא נאנח, "קשה להיות יהודי וגם להיות ישראלי זה לא פיקניק."

"לגמרי." הסכמתי.

באותו ערב יוני הגיע מוקדם מהרגיל וסיפר לי שמחר סטפן נוסע חזרה, ואיזה מזל שהוא החליט לחזור לבוסטון בדיוק עכשיו כשהתחיל להיות חם, והוא לא יצטרך לרוץ יותר כל בוקר כי ממש נמאס לו מכל הספורט הזה, והוא שונא להזיע, ומעדיף לבלות את שעות הבוקר במיטה איתי, ולא בריצה בין הג'בלאות.

"אז למה המשכת לרוץ איתו כל בוקר?" התפלאתי.

"כי לא היה לי נעים ממנו, ורציתי להיות ספורטיבי וחטוב כמוהו, אבל..." הוא נאנח ומשך אותי אליו, "מאז שהתחיל שעון הקיץ זה נעשה כל כך קשה, אין ברירה, תצטרך לסבול אותי שמן ומוזנח."

"או שתתחיל ללכת כל בוקר איתי ועם חמי."

"באמת? זה לא יפריע לכם שאני אדחף בינכם?"

"בטח שלא, למה שזה יפריע?"

"כי... חשבתי ש... אתם כאלה חברים טובים, ואתה כל פעם מזכיר את חמי ומתייעץ איתו, ומספר מה דעתו על כל דבר ו..." הוא היסס לפני שהודה שהוא קצת קינא בקשר שלי עם חמי, "ולא שאני חושב שעשיתם משהו חוץ מלדבר, אבל... מה אתה צוחק? מה מצחיק במה שאמרתי?"

"שום דבר חוץ מזה שגם אני חשבתי אותו דבר עליך ועל סטפן."

"מה חשבת? שיש לי קראש על סטפן?"

"אה... כן."

"וקינאת?" חייך יוני באושר.

"כן, קצת, בעצם הרבה יותר מקצת."

"באמת? איזה חמוד אתה." הסתער עלי יוני בנשיקות, ויותר לא דיברנו כי כמו שחמי אמר לפעמים עדיף לעשות אהבה ולא לדבר.



יום ראשון, 21 במרץ 2021

8. למה אני?

 קשה יש רק בלחם 

"באמת כל הכבוד לו." אמר חמי בהתפעלות שהיה בה אולי אפילו שמץ של קנאה? "בטח היה לו ממש קשה להגיע ללימודים בטכניון בלי שום תמיכה משפחתית, חבל שלי לא היה די שכל ואופי כשהייתי בגילו להשקיע יותר זמן בלימודים, וזה גם סיפור נורא יקר, להיות סטודנט."

"טוב, הוא גם עבד תוך כדי כך." אמרתי, "וחוץ מזה הוא קיבל מלגה לתלמידים מצטיינים, ועוד אחת לחייל קרבי משוחרר, הוא באמת בחור חרוץ ויש לו המון מרץ, לידו אני סתם אפס חסר השכלה." חשפתי את רגשות הנחיתות שאני גורר אחרי עוד מילדותי.

"אל תגזים." טפח חמי על כתפי בחיבה, "אתה ממש לא אפס, וחוץ מזה הרי גם אתה למדת, מה באמת קורה עם הלימודים שלך?"

"כלום, תקועים. האמת, הם משעממים נורא, ולא בא לי עליהם. יכול להיות שיש לי הפרעת קשב? אני מתקשה מאוד להתרכז."

"יכול להיות, אפשר לבדוק את זה, גם בעבודה אתה מתקשה להתרכז?"

"לא, אבל בעבודה אני מתרוצץ לפה ולשם ולא יושב יותר מידי מול המחשב. אני לא אוהב לשבת כל הזמן עם הראש במסך."

חמי חייך ואמר שצריך כל מיני סוגים וטוב שיש גם אנשים כמוני, ומעולה שיש אנשים כמו יוני שעושים הכל כדי ללמוד ולהתקדם בחיים.

***

נזכרתי בשיחה עם חמי כשערב אחד צלצל הנייד של יוני שהעיף מבט בשם המתקשר ומיד נדרך, קפץ מכיסאו ויצא החוצה, משאיר אותי לבד מול החביתה המתקררת שלו. זה לא היה יוצא דופן שניהלנו שיחות בנייד מחוץ לבית, ולפעמים אפילו עלינו במדרגות לחצר של דודה אלה, שם הקליטה הייתה טובה יותר. מה שהיה מוזר הייתה הדריכות החשודה הזו שבה הגיב, והחיפזון בו יצא מהר החוצה בלי לנסות אפילו לבדוק אולי יש קליטה, לפעמים יכולנו לדבר מהבית ולפעמים לא, אבל הוא אפילו לא ניסה, וגם כשחזר אחרי כמה דקות הוא לא התיישב לסיים את ארוחתו אלא הסתלק לשירותים וישב שם זמן רב.

"משהו אצלו השתנה אחרי השיחה המסתורית הזו." סיפרתי לחמי שהפכתי אותו, שלא בטובתו, לכותל המערבי שלי.

"איזה משהו?" תהה חמי, "הוא נעשה עצבני, כועס ממורמר, אולי עצוב?"

"לא עצבני ולא כועס, אבל פשוט... לא יודע, אני מרגיש שהוא מתאמץ להתנהג כרגיל, והוא באמת מתנהג כמו תמיד, אבל זה לא בא לו טבעי אם אתה מבין מה אני אומר."

"האמת שלא, אז הוא מתנהג כרגיל או לא?"

"כן ולא." נאנחתי.

"עכשיו הבנתי הכל." גיחך חמי, וכשראה שאני מתבאס מהתשובה שלו חזר וניסה שוב, "אתה מרגיש שיוני מוטרד מסיבה כל שהיא אבל לא רוצה לספר לך למה, ומתאמץ להתנהג כאילו לא קרה כלום, וזה מטריד אותך כי אתה מרגיש את הזיוף."

"הוא אמר שהוא יחזור מאוחר היום, הוא לא יודע מתי בדיוק, ואני בטוח שזה בגלל השיחה ההיא מאתמול, כנראה שיש לו מישהו מהצד."

"אולי, אבל מצד שני יש לשיחה הזו המון הסברים אחרים, למה אתה ישר חושב שהוא בוגד בך?"

"בוגד? אני לא אוהב את הביטוי הזה, זכותו להיות עם מי שהוא רוצה." הפגנתי התחסדות תקינה פוליטית שגרמה לי להרגיש צבוע ושקרן.

"וואלה?" גיחך חמי, "זאת אומרת שלא אכפת לך שהוא יעשה סקס עם אחרים?"  שאל בליגלוג.

"כן, אבל לא אמור להיות לי אכפת." המשכתי להיות צבוע ושקרן.

חמי צחק ואמר לי שאני דביל, ושלא כדאי שישר אקפוץ למסקנות, ולפעמים אין ברירה וצריך פשוט לשבת בשקט ולחכות עד שהכל יתבהר.

"אבל מה עוד זה יכול להיות?" התפוצצתי פתאום, זונח באחת את העמדת הפנים שאני ליברלי ותקין פוליטית, "ובלילה הוא אמר שהוא עייף ולא רצה סקס." הוספתי, מתאפק לא לבכות כמו ילד.

"זה יכול להיות עוד המון דברים אחרים, אולי הוא חייב כסף ופתאום דורשים ממנו להחזיר אותו מיד? הוא בטח לקח איזה הלוואה כדי לממן את הלימודים שלו." ניסה חמי להיות הגיוני ורגוע.

"אולי, לא יודע." עניתי, מדוכדך, "מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא מעמיד פנים שהכל כרגיל, וחושב שאני כל כך טיפש שאני לא ארגיש כלום. אני הבן זוג שלו, אני אוהב אותו, למה הוא לא סומך עלי ומספר לי מה הבעיה?"

"יכול להיות שהוא פשוט מתבייש?" תהה חמי.

משכתי בכתפי ושתקתי. ביני לבין עצמי סברתי שחמי סתם מקשקש, יפה מצידו שהוא מנסה לנחם אותי ולהרגיע אותי, אבל הוא סתם מעלה השערות חסרות ביסוס, ואולי עדיף היה שהייתי סותם את הפה ולא מספר לו כלום.

יוני חזר אחרי חצות. שמעתי אותו פותח חרש את הדלת ומתגנב בזהירות למקלחת. שכבתי ער ומתוח, שואל את עצמי אם להמשיך ולהעמיד פנים שאני ישן או לפתוח סוף סוף את הפה ולדרוש הסברים. יוני הפתיע ואחרי שהתקלח המון זמן, ובטח גמר את כל המים החמים, הוא הלך לישון על הספה בחדר האורחים.

שכבתי כמה דקות במיטה, מתוח וכועס ועדיין לא לגמרי מאמין שהוא פשוט הלך לישון בחדר אחר. במשך כדקה קיוויתי שאולי הוא רק הלך להביא משהו, או לבדוק משהו במחשב, ועוד רגע הוא יחזור למיטה שלנו, אבל לא, שמעתי את אנחת הקפיצים של הספה ואחר כך את הנקישה החרישית של מפסק החשמל. הוא פשוט הסתלק לו, הלך לישון בחדר השני והשאיר אותי לבד. זה היה מעליב, פוגע, מרגיז וכל כך לא צודק. לא יכולתי לשכב יותר בשקט, זינקתי מהמיטה, רצתי לחדר האורחים והדלקתי את האור, "אנחנו חייבים לדבר יוני!" הכרזתי בקול.

יוני התיישב, "אתה לא ישן?"

"נראה לך? למה אתה שואל שאלות דביליות, ולמה אתה מתנהג ככה?"

"איך ככה?"

"ככה, כמו איזה שושו מגעיל כזה, ועכשיו אתה הולך לישון לבד, מה עובר עליך? למה אתה לא מדבר איתי? אתה רוצה שניפרד אז תגיד, אל תעשה כל מיני דברים מאחורי הגב שלי, אני שונא את זה." צעקתי, מתאמץ לא לבכות מרוב עלבון ותסכול.

יוני נאנח, "אל תבכה דודו, בבקשה, תפסיק לצעוק עלי ובבקשה תכבה את האור המסנוור הזה."

כיביתי את האור והתיישבתי לצידו, "אני לא בוכה." התרסתי.

"בסדר." ניסה יוני להרגיע, "ואל תצעק."

"אל תגיד לי מה לעשות, למה לא באת למיטה? מה יש לך לישון פה?"

"לא רציתי להעיר אותך."

"שקרן."

"נו, די." ניסה יוני לפייס, וליטף את ברכי, "אתה סתם כועס."

"לא נכון, לא סתם, עם מי דיברת אתמול? מה הבעיה יוני? למה אתה לא מספר לי מה קורה, ואל תגיד שכלום, אני לא טיפש ולא עיוור, יש לך מישהו אחר, אתה רוצה שניפרד?"

"לא, אל תהיה טיפש, בטח שלא, אבל זה מסובך מאוד וקשה לי להסביר." אמר יוני בקול עצוב, והשפיל את ראשו, מתאמץ לא להביט בי.

"קשה יש רק בלחם, קדימה, בוא למיטה ותסביר." אחזתי בכפו ומשכתי אותו אחרי לחדר השינה שלנו.

נשכבנו זה לצד זה והתכסינו בשמיכה. "תביא חיבוק," אמר יוני, הסתובב על הצד ונכרך סביבי, מניח ראש על כתפי, "נורא קר לי." התלונן, מצמיד כפות רגליים קרות אל רגלי, "אני אוהב אותך דודו ומתנצל אם פגעתי בך," התחיל, "אבל..." ושוב השתתק.

"אבל מה?" האצתי בו אחרי שנמאס לי לחכות להמשך, "מה קרה יוני? למה אתה לא מספר?"

"כי אני פוחד שתשנא אותי ולא תרצה אותי אחרי שתדע."

"אחרי שאני אדע מה?"

"מה שעשיתי."

"מה עשית, מתי זה קרה?"

"מזמן, לפני שהכרתי אותך, לפני שהתחתנתי אפילו, זה קרה אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמעט לפני עשר שנים. השתחררתי במאי אלפיים אחת עשרה, נרשמתי למכינה והתחלתי לעבוד באיזה מפעל מסריח שייצר קרטונים לאריזות, ובקיץ התחילה המחאה וכמובן שהגעתי לשם ואז פגשתי אותו."

"את מי?"

"אחד, לא חשוב מה השם שלו, הוא היה מבוגר יותר מכולנו, בן חמישים בערך, נראה טוב לגילו ובניגוד אלינו, התפרנים, היה לו תמיד כסף."

"כסף למה?" לא הבנתי.

"בהתחלה לשטויות, הוא תמיד קנה לנו פיצות ובורקסים וגלידות ובירות, היה איזה בחור רוסי אחד, ספורטאי כזה שהוא לקח מידי פעם למלון, אחרים הוא לקח למסעדות ולפעמים לצימרים או לחדרים להשכרה לפי שעות, אנחנו חשבנו על המחאה, ועל מחיר הקוטג', הוא חשב על סקס וכל הזמן חיפש בשר טרי."

"בשר טרי." אמרתי בסלידה, מנסה לכבוש את תחושת הבחילה, "איחס."

"כן," הסכים יוני, "איחס לגמרי, אבל הבעיה הייתה שבסוף הקיץ ובסוף המחאה תפסתי פתאום שבמקום לעבוד ולחסוך כסף להתחלת הלימודים בזבזתי את הזמן והמרץ באוהלים של רוטשילד, היה כיף גדול וגם הייתה לי אשליה, די טיפשית, שהנה אני עוזר לשנות את העולם." הוא חייך בעצב, "הייתי צעיר וטיפש, ובאוקטובר, כשהתחיל הסמסטר, הבנתי שהעולם לא השתנה ושאין לי מספיק כסף לשרוד. יכולתי או ללמוד בלי לאכול, או לאכול בלי ללמוד, והכי גרוע, אם לא הייתי לומד הייתי מפסיד את המלגה, הם שילמו לי את הלימודים שזה יפה מאוד, אבל צריך גם לגור באיזה מקום ולאכול מידי פעם."

"לא יכולת לעבוד וללמוד?"

"לא בהתחלה, בשנה שלישית כבר אפשר, אבל בסמסטרים הראשונים פשוט אין די זמן. הבנתי שאני צריך לדחות את הלימודים בשנה, ובזמן הזה לעבוד כמו משוגע ולחסוך כל גרוש ואז... הסברתי את כל זה לגרי שנתן לי טרמפ לחיפה."

"גרי, ככה קראו לו?"

"כן, גרגורי בעצם, אבל כולנו קראנו לו גרי."

"ומה פתאום הוא נתן לך טרמפ?"

"אנשים נסעו בטרמפים מפה לשם כל הזמן, שאלתי מי נוסע לחיפה והוא אמר שהוא נוסע וכן, הוא ישמח להקפיץ אותי לטכניון, ושאל מה יש לי לחפש שם, ואז הסברתי לו שאני חייב לדחות את הלימודים בשנה בגלל הכסף, והוא אמר שחבל להפסיד שנה, ואם אני מוכן יש לו פתרון בשבילי, אבל אולי כדאי שקודם נלך אליו ונאכל משהו טעים, ואם אני רוצה אני מוזמן להתקלח אצלו, יש לו דירה נחמדה בזיו, ממש ליד הטכניון, והוא ישמח לארח אותי."

יוני השתתק ועצם עיניים, ולרגע חשבתי שהוא פשוט נרדם, אבל אז הוא פתח אותן והמשיך לדבר, "ידעתי שזה לא סתם אירוח תמים, הרי ידעתי מי זה גרי ושמעתי עליו מספיק סיפורים, היה לי ברור שהמקלחת והאוכל יעלו לי, ואולי הייתי צריך לסרב, אבל היינו באמצע כביש שש וממש לא בא לי שהוא יוריד אותי מהאוטו שם, אז רק אמרתי טוב, נראה כזה לא מחייב, ועברתי לדבר על משהו אחר, והפסקתי לחשוב על זה עד שהגענו לחיפה. הוא עלה לזיו בדרך פרויד, חנה בחניה שמורה מתחת לבלוק דירות גדול, לא חדש, אבל שמור יפה, ופתאום היינו אצלו בדירה. דירה יפה ומרווחת. ריהוט מודרני וחדש, הכל נקי ומסודר. המקלחת הנורמאלית הראשונה שלי מאז שהתחילה המחאה. הייתי ממש מטונף ודי מסריח, היה קיץ ממש חם, והיה כזה כיף להתרחץ סוף סוף..." הוא שוב השתתק, ואז המשיך, "שיהיה ברור, הוא לא הכריח אותי או משהו, ממש לא אנס אותי, וגם אם היה רוצה, הייתי צעיר וחזק והוא, למרות שהיה בכושר טוב לגילו, לא היה מצליח... זה בכלל לא היה ככה, אבל עובדה שהוא הציע לי לגור שם בדירה הזו ליד הטכניון ולהיות מין פילגש מוחזקת כזו שלו ואני הסכמתי. הסידור היה שהוא יגיע לשם מידי פעם להזדיין איתי, אולי גם לישון, ובתמורה אני אגור אצלו חינם, אשמור שתמיד יהיה נקי ומסודר, ותמיד יהיה אוכל מוכן ומים חמים, וגם שאני אסכים לארח מידי פעם אנשים שהוא ישלח לדירה."

"אנשים?" תהיתי, "איזה אנשים?"

"חברים שלו בעיקר, או שותפים לעסקים."

"והסכמת?"

הוא הנהן ואז הסתובב בגבו אלי ודחף את ראשו מתחת לכרית, מסתיר ממני את פניו.

"נו, והוא באמת שלח אנשים?"

יוני הנהן.

"אבל... זאת אומרת..." הייתי כל כך נדהם ומופתע ומזועזע עד שהתקשיתי לנסח שאלות, "איך... זה לא הפריע לך ללמוד שפתאום הוא היה בא ו... איך זה עבד?"

"הוא לא היה בא פתאום אלא מודיע, בדרך כלל כמה ימים מראש, ותמיד זה היה בלילה, והאנשים שבאו, לפעמים איתו, אבל בדרך כלל לבד, היו משאירים לי מידי פעם קצת כסף ו... זה נשמע נוראי, אני יודע, אבל רובם היו מאוד נחמדים ומנומסים, נורא הדליק אותם שאני אתיופי, והם גם היו די מבוגרים אז... לא היה מי יודע מה סקס, בעיקר מציצות וסתם... סתם התמזמזות. היה רק אחד ש... לא חשוב."

"כמה זמן גרת שם, בדירת הזיונים הזו?"

"שנתיים. בקיץ, אחרי השנה השנייה של הלימודים, התחלתי לעבוד כמתרגל בסמסטר קיץ, וגם כמדריך בקייטנת מחשבים, והצלחתי להשיג דירה במעונות."

"מה גרי אמר כשעזבת?"

"כלום, הוא בין כה תכנן להשכיר את הדירה הזו ולעבור לגור באוקראינה, באודסה נדמה לי, זה מה שהוא אמר, שחסכתי לו לבקש ממני לצאת. הוא אפילו נתן לי את הרכב שלו לסוף שבוע אחד כדי לעזור לי להעביר את הדברים שלי."

"זה היה הוא שהתקשר אליך אתמול?"

"לא, מי שהתקשר היה אחד האורחים של גרי."

"ההוא שאמרת שלא חשוב?"

"כן."

"מה הוא רצה יוני?"

"רצה לפגוש אותי שוב, שנעשה עוד פעם את הדברים האלה שהוא אוהב."

"איזה דברים?"

"לא משנה, אני לא רוצה לדבר על זה."

"ומה אמרת לו?"

"אמרתי שאני לא רוצה, אבל הוא התעקש וביקש לפחות פגישה."

"ונפגשת איתו?"

"כן, נפגשנו בבית מלון בחיפה, בלובי של דן פנורמה, הוא רצה שאני אעלה איתו לחדר ולא הסכמתי, איימתי עליו שאם הוא יתקשר אלי שוב אני אתלונן עליו במשטרה ואלשין שהוא הציע לי סמים וברחתי. אחר כך הסתובבתי קצת בטיילת ובגן של יפה נוף וחשבתי מה לעשות ואיך לספר לך, ובסוף חזרתי הביתה."

"אבל למה לא באת למיטה לישון איתי?"

"חשבתי שאתה ישן ולא רציתי להעיר אותך." יוני התיישב וגישש אחרי נעלי הבית שלו.

"מה אתה עושה, לאן אתה הולך שוב?"

"להתקלח, אני מרגיש מלוכלך."

"מה מלוכלך? אבל התקלחת לא מזמן."

"בכל זאת אני מרגיש מלוכלך."

"אתה לא, וחוץ מזה נראה לי שגמרת את כל המים החמים, די יוני, אל תברח, תשכב לידי ותן לי לחמם אותך, אתה קפוא, נו די, תשכב בשקט ותירגע, אתה תהיה הרוג מחר, די, אל תבכה חמוד."

יוני כבש את פניו בחזי והתייפח עד שנרדם, מותש. לקח לי המון זמן להירדם גם כן, אבל קמתי כרגיל בשש והספקתי לתפוס את חמי בדיוק כשהוא יצא מהבית. החלטתי לא לספר לו שום דבר ממה שיוני גילה לי, אבל ברגע שהוא העיר כבדרך אגב שאני נראה ממש עייף, ושאל אם אני חולה הסיפור התפרץ מתוכי כאילו בעל כורחי.

"אולי הייתי צריך לזרוק אותו מהמיטה ולסרב לישון איתו?" התייעצתי עם חמי שהקשיב לי בשקט ונראה מודאג ועצוב יותר ככל שהסיפור שלי נמשך.

"לא, טוב עשית שחיבקת אותו וניחמת אותו." השיב מיד, "אתה עוד אוהב אותו דודו?"

"כן, אני חושב שכן, אבל... מה אתה חושב שהאיש הזה שהתקשר רצה ממנו?"

"לא יודע, אבל אם יוני לא רצה לדבר על זה כנראה שיותר טוב שלא נדע."

"אתה לא חושב שאני צריך להיפרד ממנו חמי?"

"איך אני יכול לדעת מה אתה צריך לעשות? זה משהו שרק אתה יכול לדעת."

"אם רוני היה עושה דבר כזה מה היית עושה?"

"רוני לא היה עושה דבר כזה כי יש לו הורים שתמיד... אני מתכוון שהיו לו הורים... לרוני תמיד היה גב משפחתי חזק, לפעמים חזק מידי, אבל הוא אף פעם לא היה מגיע למצב כזה של להיות בלי כסף ובלי עזרה, אני לעומת זאת..." קולו גווע לפני שסיים את דבריו.

"אתה חמי?" נדהמתי, "מה אתה? תספר לי?" תבעתי.

"אין לי כוח לדבר על זה, ובכלל, למי אכפת? זה קרה כל כך מזמן."

"בכל זאת." הפצרתי.

"כתבתי על זה מספיק פעמים בבלוג, אם החיים שלי כל כך מעניינים אותך אתה מוזמן לקרוא בבלוג שלי, אבל תוריד קודם את האבק כי מזמן לא נכנסתי אליו." חייך חמי.

"איך קוראים לבלוג? איפה אני מוצא אותו?" התלהבתי.

"תחפש בוורדפרס את הבלוג של מספר סיפורים, או אולי מדביק תוויות? לא זוכר כבר, ושיהיה לך בהצלחה כי כשהייתי צעיר היה לי המון זמן ומרץ, אחרי שנמרוד נולד הורדתי הילוך, וכיום אני בקושי כותב משהו."

"אני אקרא הכל." הבטחתי וקיימתי, אבל קודם הייתי צריך לדבר עם יוני. תפסתי אותו בדרך החוצה ובלי לבזבז זמן חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו בהתלהבות, "היום אתה לומד או עובד?" שאלתי.

"גם וגם, בבוקר אני בעבודה ואחרי הצהריים לומד, אני אחזור בערך בשמונה בערב." הציץ בי יוני במבט ספק שואל ספק מודאג.

"חכה רגע, אני אכין לך סנדוויץ' ובערב תחכה לך ארוחה חמה." הבטחתי והתחלתי להכין כריכים, אורז אותם בקופסא מיוחדת המיועדת לשמור אותם טריים, הוספתי גם פרי וגם חטיף מתוק ושילחתי את יוני לדרכו בנשיקה.

אחר כך התארגנתי ויצאתי גם כן לעבודה. אחרי שעשיתי כמה דברים שהייתי חייב לעשות התיישבתי מול המחשב וחיפשתי את הבלוג של חמי. מצאתי אותו בקלות, התחלתי לקרוא, ולא עזבתי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה.