יום שישי, 10 בספטמבר 2021

א. שישים וארבע

זוכרים את השיר הישן הזה של הביטלס, האם תאהביני כשאהיה בן שישים וארבע? כשמקרטני כתב את השיר הוא היה בן חמש עשרה, זה היה ממש מזמן, לפני יותר מחמישים שנה, אז שישים וארבע נשמע לו ממש קשיש, היום הוא בטח צוחק מהמילים שכתב. אולי גם אני אצחק אחרי שאצלח את הגיל הזה, רק חצי שנה אחרי יום הולדת שישים וארבע נזכרתי בשיר של מקרטני וחייכתי בעצב. מי האמין שאי פעם אגיע לגיל המופלג הזה? אני בטח שלא, זה היה פשוט בלתי נתפס והנה, אני כבר בן שישים וארבע וחצי ועדיין חי, עדיין נושם, עובד ומצליח אפילו להביא קצת תועלת פה ושם.

מי שמסתכל עלי רואה בן אדם מבוגר, אבל עדיין מתפקד. הולך זקוף, מדבר ברור, נוהג אפילו, נכון, עם שיער שיבה וקמטים, אבל בניגוד למה שחשבתי בנעורי גם בגיל הזה אני עדיין לא חסר ישע ובטח לא תשוש. לא צריך עדיין קטטר וגם לא כיסא גלגלים. רוב הזמן אני בכלל לא זוכר שאני כבר זקן, אני מרגיש כמו שהרגשתי תמיד ולמרבה הפלא אני עדיין מתרגש, מתחרמן, מתעצבן ועושה שטויות כמו לפי חמישים שנה. בלב אני מרגיש בן עשרים בערך, אולי שלושים, אבל בטח לא זקן עובר בטל. גם כשאני מסתכל בראי אני לא רואה איזה זקן מיותר שצריך לשבת בצד ולחכות למוות. ממש לא. מה שאני רואה זה את עצמי, אולי קצת מלא יותר, אבל לא שמן מאוד ובטח לא רופס. ברור ששערותיי הפכו שיבה אבל זה דווקא נראה טוב לדעתי, וגם הקמטים לא נוראיים, משתלבים יפה עם המשקפיים ומוסיפים לי אופי. חמי טוען ששישים זה החמישים החדש. כשהייתי בן חמישים הוא אמר שחמישים זה השלושים החדש, נכון, זה שטויות, אבל כיום להיות בן שישים זה לא כמו שהיה בזמנם של הורי, פעם בן שישים היה כבר עם רגל אחת בקבר ואילו כיום הוא יכול לצפות לעוד שלושים שנות חיים ואם ישמור על בריאותו יוכל גם ליהנות מהן.


למרות ההרגשה הפנימית שלי שנשארתי אותו בן אדם בחינה אובייקטיבית של ההיסטוריה שלי תגלה שאני לא לגמרי צודק, ועם הזמן חלו בי שינויים. זה לא שנהפכתי לאדם אחר, אבל בכל זאת לא נשארתי אותו פרחח חצוף וחסר התחשבות. התרככתי מעט, נעשיתי סבלני יותר ולמדתי לחשוב לפני שאני פותח את הפה. אני חושב שהניסיון שצברתי במשך השנים, המשברים והצרות שהתמודדתי איתם גרמו לי להיות צנוע יותר, פחות אגרסיבי ויותר חכם, וסך הכל השתפרתי לטובה. כיום אני מזדעזע כשאני נזכר איך התנהגתי עם הילדים ועם אשתי כשהייתי צעיר. נכון, בגלל הלחץ של אימא ושל ריטה התחתנתי צעיר מידי ולמען האמת לא הייתי צריך להתחתן בכלל, אבל מאחר וכבר עשיתי זאת וגם הכנסתי אותה להריון הייתי צריך להיות מתחשב יותר ולעזור לה עם הילדים, להיות יותר בבית ולא להסתפק בעזרה כספית בלבד. האמת היא שעד גיל ארבעים בערך הייתי שמוק אגואיסטי. התחלתי להשתנות אחרי שחזרתי עם הזנב בין הרגלים מבוסטון. פתאום קלטתי עד כמה אני מתגעגע לחמי שעד אז התייחסתי אליו כאל צעצוע סקסי נחמד, ולא כאל בן אדם. הוא תמיד מספר שהצלתי אותו ושעזרתי לו לצאת מהדיכאון שנפל עליו בגלל הצרות שעברו עליו בתל אביב. אני שמח שעזרתי לו, אבל בזמנו לא חשבתי עליו אלא על עצמי, נהניתי מהסקס עם בחור צעיר ויפה, ולא הבנתי שטוב לי איתו בגלל האופי והאישיות שלו, ולא בגלל התחת היפה שלו. הייתי טמבל למרות שבגילי כבר הייתי אמור להיות חכם יותר. רק אחרי שארקאדי ניסה להתאבד קלטתי איזה זבל הייתי וכמה פגעתי בחמי וגם בארקאדי המסכן. איך לא ראיתי שיש לי עסק עם ילד פגוע ואומלל שעבר התעללות מגיל צעיר והגיע אלי כשהוא הרוס נפשית? גם חמי לא הבין את זה, אבל הוא נתן לארקאדי המון יחס ואהבה ואני, שהייתי אמור להיות חכם יותר, סתם ניצלתי אותו.

מזל שהיה לי די שכל לסרב לחמי ולא לנסות לחיות איתו. אז כבר הבנתי שהוא צעיר מידי בשבילי ושאחד כמוהו לא יסתפק בסתם סקס אלא ירצה זוגיות אמיתית, וחוץ מזה היה גם כושי שכבר היה אז בתמונה וישר הבנתי שעדיף שהם יהיו יחד ושאסור לי להפריע, וגם אם הייתי רוצה אין מצב שטיפוס כמו כושי היה מרשה לי, וסך הכל בצדק.

אם יש משהו שאני ממש מצטער עליו זה שלא הצלחתי ליצור זוגיות עם וולאדי. נקשרתי אליו מאוד, אולי אפילו אהבתי אותו אבל הוא היה דומה לי יותר מידי. כמוני גם הוא היה צריך את הספייס שלו, אהב את החופש שלו ושנא כשמישהו ניסה להכתיב לו מה לעשות. היה לנו טוב מאוד יחד למרות שהוא היה בגילי, בעצם מבוגר יותר בשנתיים, והיה איתי באותו ראש כמעט בכל נושא. אולי הוא היה קצת יותר פרוע ממני ובטח ששתיין יותר טוב ובניגוד אלי הוא לא שמר על קשר טוב עם המשפחה שלו. את אשתו הוא ממש שנא, לא עזר כמה שניסיתי להסביר לו שזו לא אשמתה שהיא רצתה בעל שיאהב אותה ויגדל איתה ילדים.

אולי, אם הייתי פחות עקשן והייתי נשאר לחיות איתו בברלין, הוא היה נשאר בחיים? מצד אחד חבל שלא נשארתי, מצד שני איך הייתי יכול לזנוח את הילדים שלי ואת חמי? אני אוהב את ברלין ונהנה לגור שם אבל רק כתייר, למרות כל התלונות שלי ישראל נעשתה הבית. קשה להיות מהגר ואחרי שעזבתי פעם אחת בית והגעתי לישראל ונקלטתי בה, בערך, לא היה לי כוח לעבור שוב. חזרתי לישראל ואיבדתי את וולאדי המסכן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה