2. אז עכשיו אתה חוזר?

אחרי שלושה ימים אפילו תמים כמוני הבין שהוא בכלל לא מנסה למצוא דירה חדשה - הוא לא נרשם בהומלס, וגם לא ביד2 ואפילו כשהבאתי לו מספר טלפון שתלשתי ממודעה שמצאתי דבוקה לדלת הסופר הוא דחף אותו כלאחר יד לכיס מכנסיו ושכח אותו שם.

בארוחת הערב אתמול קראתי אותו לסדר. "אתה לא רציני כושי, אמרת שתחפש לך דירה ואתה לא עושה כלום."

"אני עסוק מאוד וחוזר הרוג מהעבודה. מה, אתה לא רואה כמה אני עייף?"

"אתה עייף כי במקום לישון אתה מטייל כל הלילה בין החדר שלי לשלך."

"לא נוח לי בחדר ההוא, יש שם רעש מהשכנים."

"השכנים שלי הם זוג קשישים שבקושי נושמים. על איזה רעש אתה מדבר?"

"הם נוחרים."

"נו, באמת. אז תשים אטמים באוזניים."

"וגם קר שם נורא והפיקה שנתת לי דק מידי."

"נתתי לך שמיכה חמה יותר."

"אבל זו השמיכה שלך, אני לא יכול לקחת ממך את השמיכה שלך, ומה אם תתקרר? גם ככה אתה משתעל."

"אהרון מספיק. אתה עושה ממני צחוק ונמאס לי. הבטחת שתמצא דירה משלך."

עיניו מתמלאות דמעות. "כל כך מפריע לך לישון איתי?"

"לא, אתה יודע שלא, אבל ..."

"הרי אני לא מנסה לאנוס אותך."

"האמת שאתה כן מנסה."

"אני רק מלטף אותך קצת, זה הכול."

"זה מרגיז אותי, תפסיק."

"מה שמרגיז אותך זה שנעשית אימפוטנט."

"לא נעשיתי אימפוטנט."

"אבל זה מה שאמרת."

"לא. מה שאמרתי זה שהחלטתי להתנזר ממין, זה לא אותו דבר."

"תקרא לזה איך שבא לך. אם לא עומד לך כשאני נוגע בך זה אומר שאתה אימפוטנט."

"בסדר, אז אני אימפוטנט. תבין את הרמז ותן גז."

"אבל חמי," הוא רוכן לעברי, אוחז בידי ומביט בי ברוב רגש, "איך אני יכול לזנוח אותך כשאתה בצרה כזו? אני חייב לעזור לך להבריא."

"אני לא רוצה שתעזור לי. טוב לי כמו שאני, הסברתי לך כבר הכול."

"דיברת שטויות. מאיפה הבאת את הקשקוש הזה שאתה עייף מגברים ונמאס לך מזיונים? זה סתם מצב רוח אשכנזי, זה יעבור לך."

"גם אם הוא יעבור רוני ופתאום יחזור לי החשק לסקס זה לא יהיה אתך. חבל על הזמן שאתה מבזבז עלי."

"אם זה ככה," הוא מאדים מזעם ומעלבון, "אם באמת ירד לך ממני לגמרי אז מה הבעיה שלך שאני אגור אתך? אתה צריך שותף שיעזור לך לשלם שכר דירה, נכון?"

"אבל אני צריך שותף רציני ולא משוגעת עיראקית שנדחפת לי למיטה באמצע הלילה ולא נותנת לי לישון."

הוא קם ממקומו, נסער מאוד, ומתחיל לפנות את הכלים מהשולחן. ידיו רועדות ואדמומית חשודה מכתימה את הלובן הצח של עיניו השחורות, אבל פניו נותרות חתומות. אני מרסן ביד ברזל את הדחף לאמץ אותו אל ליבי, להתנצל ולנחם אותו, וממשיך לשבת וללעוס באדישות את החביתה שלי.

"בסדר." הוא אומר אחרי שהכלים שטופים, "אם אתה מסכים לחתום איתי על זיכרון דברים אני אסע להורים ואביא את הדברים שלי."

"איזה זיכרון דברים?" אני מופתע.

"זיכרון דברים שחותמים לפני שעושים עסקה."

"עסקה? על מה אתה מדבר כושי?"

"על זה שאתה משכיר לי חדר בדירה, קודם צריך לחתום זיכרון דברים."

"זה אומר שאתה לא מתכוון להסתלק מכאן?"

"אני אסתלק רק אם תגיד לי להסתלק."

"הנה אני אומר, תסתלק."

"אל תדבר שטויות, אתה לא מתכוון לזה."

"בשביל מה אתה שואל אותי אם אתה בין כה עושה מה שבא לך?"

"לא יודע. כנראה ששיגעת אותי עם השטויות האשכנזיות שלך." הוא זורק עלי את מגבת הכלים הלחה, מסתלק לחדרו וחוזר עם דף נייר חלק ועט.

חיש קל אנחנו מנסחים זיכרון דברים קצר ופשוט שבו נאמר שתמורת אלף ₪ בחודש הוא ישכור ממני את חדר השינה הקטן, וכמו כן יעמוד לרשותו מדף במקרר וזכותו לאחסן את המחשב שלו בחדר הגיהוץ.

"חדר הגיהוץ? איפה יש פה חדר גיהוץ?"

"נו, אל תהיה אטום. החדר עם המגהץ."

"אהה כן, אני כל כך שונא לגהץ עד ששכחתי ממנו."

"בסדר, אני אגהץ ואתה תדאג שתמיד יהיה חלב, ותכין ארוחות בוקר."

"ואתה ארוחות ערב."

"כשאני לא בתורנות בבסיס."

"ומה נעשה בשבתות?"

"לא יודע." הוא מתמלא קוצר רוח, "נסתדר כבר. שלוש שנים הסתדרנו, נסתדר גם בהמשך."

"אבל אז היינו יחד."

"ועכשיו אנחנו לחוד?"

"כן, עכשיו אנחנו לחוד. תכניס לך את זה לראש העקשן שלך, ותוסיף עוד סעיף."

"אני מוסיף. מה לכתוב?"

"תכתוב שאם אתה בא עוד פעם לחדר שלי בלי הזמנה מראש אתה מקבל קנס."

"איזה קנס? מותר לי להציע קנס?"

"נו, מה?"

"שאני אמצוץ לך."

"אם בא לך למצוץ לאימפוטנט שלא עומד לו אז בבקשה."

"אחרי שאני אקח אותך לידיים כבר יעמוד לך." הוא משתחצן.

בתגובה אני משליך עליו את מפתחות המכונית שהוא תופס בזריזות של ספורטאי מלידה. "יאללה, סע כבר להביא את הדברים שלך, חתיכת שחור מופרע שכמוך."

הוא צוחק. "תודה חמי." ופתאום מגניב נשיקה על עורפי ובורח.

אני חייב להשיג מפתח לדלת חדר השינה שלי, אני לא יודע כמה לילות אני עוד אצליח להעמיד פני נזיר שאין לו עניין במין. אולי כדאי לנצל את הזמן כשהוא לא פה ולדוג באטרף מישהו שיבוא אלי הלילה? זה כבר יוציא לכושי העקשן הזה את הרוח מהמפרשים.

מעניין מה יקרה אם אני אפתח כרטיס ואשים בו את אחת התמונות הישנות שלי כשעוד נראיתי טוב? אני אכתוב שאני אקטיבי ממוקם וחרמן... נגיד שיבוא לפה אחד, לא חשוב מי ו.... אני מנסה לדמיין את עצמי עם גבר זר, איזה חייל נגיד, או אולי מישהו מבוגר יותר, מישהו ש...

הרגשת מיאוס ובחילה זוחלת מתוך קיבתי ואופפת את כולי ומין ייאוש דק ומצמית משטח אותי אפיים ארצה. חשבתי שהגועל הזה שתוקף אותי מידי פעם זה בגללו, בגלל הרצון שלו שנחזור להיות כמו פעם, אבל מסתבר שזה משהו עמוק יותר, משהו שלא קשור אליו אלא אלי, איזה נגע, או חולי, או סתם שריטה. הרי לא סתם אני נמנע מגברים ומסתפק באוננות כבר כמה חודשים, אבל מצד שני אתמול, אחרי שהוא שוב פלש למיטתי בטענה שקר לו וזאבים מייללים מתחת לחלון שלו (סתם הכלב המיוחם והבודד של השכנים) נורא נורא בא לי ואם הוא לא היה נרדם צמוד אלי, מחייך כמו ילד עייף...

ידעתי שזה יקרה, הנה הוא שוב משגע אותי ואני שוב מוותר... טוב לא יצא מזה, אל תגיד שלא הזהרתי אותך - זה ייגמר בבכי. 

חלום המדרגות

אני חולה. כאבי בטן, שלשולים, בחילות. בלילה שבין שישי לשבת ישנתי בקושי. רוב הזמן ביליתי בריצות בין המיטה לשירותים. הצלחתי להירדם לפנות בוקר למשך שעתיים קצרות ורעות ובכל זאת כשהוא התקשר בצהרים לברר מה שלומי אמרתי בעליזות שהכול בסדר ואני מרגיש נפלא ומבלה מצוין לבד.

"אתה נשמע קצת עייף." הוא מנחש אותי במומחיות של מי שמכיר אותי היטב. "הכול בסדר אצלך?"

"מאה אחוז. אני עייף כי אני כותב משהו חדש וגם עובד קצת על שיפור סיפור ישן. אני מאוד עסוק. מזל שאתה לא פה כדי להפריע לי."

"אני מבין." הוא עונה באיפוק שלמד ממני. "טוב, תבלה יפה, אני אחזור במוצאי שבת."

"אבל יש את המשחק כדור רגל הזה עם אנגליה, אתה לא מעדיף לראות אותו עם מאור?"

"אה, כן. אני אחזור אחרי המשחק."

"לא כדאי. בטח תשתו בירה. עדיף שתישאר לישון אצלו."

"אתה מנסה להיפטר ממני חמי?"

"לא. אני מנסה למנוע ממך לנהוג שתוי."

"כמה בירות לא משפיעות על הנהיגה שלי." הוא מוחה, ובכל זאת משתכנע ומבטיח שאם ישתה לא ינהג.

מוצאי שבת עוברים עלי בשקט יחסי. למרות שאני חש חולשה קלה הבטן שלי אוהבת את הדיאטה של פריכיות אורז ומים שגזרתי עליה והכל בסדר.

בבוקר יום ראשון אני זוחל מהמיטה עם כאב ראש נורא, לוקח אקמול ונגרר לעבודה.

בעבודה כולם חולים. הבוס משתעל, המנהלת של הגרפיקה איבדה את קולה, ואפילו הסגן מצונן - נדבק מהבן שלו שהתחיל ללכת למעון.

בארוחת הבוקר אני טועם עוגת יום הולדת שהביאה המזכירה שלנו. לרוע מזלה יום הולדתה חל ב - 11.9 ולכן היא החליטה להקדים אותו מעט.

העוגה טעימה ואני אוכל את הפרוסה עד הסוף ושעה אחר כך מצטער על כך מעומק קיבתי. אחרי הטיול השלישי שלי לשירותים אפילו הסגן מבחין שאני חיוור ומזיע, ומאחר וסיימתי כמעט את כל העבודה הוא מציע לי ללכת הביתה מוקדם יותר.

אני מקבל בתודה את הצעתו מצליח לנהוג כל הדרך חזרה בלי לעשות תאונה (זה לא פשוט כמו שזה נשמע), מתקלח ונופל הרוג על המיטה.

כמה דקות אחר כך הוא מתפרץ הביתה ונדהם לראות אותי. "מה אתה עושה בבית בשעה כזו?"

"לא הייתה עבודה ויצאתי מוקדם. ולמה אתה בבית כל כך מוקדם? יש לך פה פגישה עם מישהו?"

"כן, עם המיטה. תכננתי להרכיב אותה סוף סוף ולעשות לך הפתעה כשתחזור."

"אי אפשר להרכיב אותה לבד, צריך שניים בשביל זה."

"אתה בטוח חמי?"

"כן, אני בטוח. כבר פירקתי והרכבתי אותה כמה פעמים. צריך להחזיק את המסגרת עד שמרכיבים לה את הרגלים. בן אדם אחד לא יכול לעשות את זה."

"נו, טוב. אז קום, בוא נעשה את זה יחד."

אני מנסה לקום ומתמוטט. "יותר מאוחר אהרון, אני עייף."

פניו נמתחות בחשדנות. "עייף ממה? מה עשית פה בשבת?"

"אורגיה. יצא לי המיץ מהחבר`ה האלו. תן לי לישון."

הוא רוכן לצידי, מקרב את פניו לפני, ממשש את מצחי. "יש לך חום." הוא קובע.

"אין לי, תעזוב אותי."

"יש לך. איפה התיקייה עם הבדיקות שלך?"

"אחרי שהלכת זרקתי אותה לפח."

"מנחם." הוא מתרעם, "זה לא בסדר, ואני לא הלכתי, אתה הלכת."

אני עוצם את עיני בעייפות ושותק. אין לי כוח להסביר לו עד כמה הכאיב לי מראה הדפים שהוא איגד ושמר בתיק קרטון כחול ששמי היה רשום עליו.

"היית צריך להיבדק מיד אחרי פסח. אתה זוכר את התוצאות של הבדיקות ההן?"

"אהה... לא."

"נבדקת בכלל?"

"לא. הייתי עסוק."

"עסוק במה?" הוא מתרתח.

בניסיון לרפא את הלב השבור שלי אני חושב לעצמי, אבל שותק.

"מנחם, זה לא בסדר." הוא אומר בקול חמור, "אני מבקש שתגיד לי מה התוצאות של הבדיקה האחרונה שלך."

"לא רוצה. זה לא העסק שלך."

"אבל אתה מרגיש לא טוב."

"נו, אז מה? כל אחד מרגיש לא טוב לפעמים. כולם אצלנו בעבודה חולים, גם לי מותר."

הוא מתייאש ממני והולך למקלחת לבדוק את התרופות שלי ובדרך עוצר לחטט במגרות של השידה הקטנה שהבאתי מהדירה הישנה. אם היה לי די כוח לקום הייתי מונע את זה ממנו, אבל אני מותש מידי. יש ימים שהוא עקשן ונמרץ מידי בשבילי.

די מהר הוא קולט הכול - העלייה בעומס הנגיפי שלי, החלפת התרופה הקודמת באחרת והתוצאה - אני שוכב מותש ומקווה שהגוף שלי יסתגל לתרופה הזו מהר ככל האפשר.

הוא חוזר אחרי כמה דקות, נסער. "למה לא סיפרת לי?" הוא מאשים ומתחיל להתפשט.

"כי זה לא עסקך. למה אתה מתפשט?" מוזר, איך אני יודע מה הוא עושה למרות שאני שוכב בגבי אליו ועיני עצומות?

"כי חם לי ואני אוהב לשכב לידך בלי בגדים. חכה, אני רק מתקלח ובא."

כאילו שיש לי כוח ללכת לאיזה מקום. אני מקשיב לקול המים הניתכים על גופו ושוקע במעין הזיה בהקיץ שמורגשת כמו חלום למרות שאני לא ממש ישן.

בחלום ההזוי הזה אני עומד על שפת וואדי עמוק מאוד שנמצא בין שני הרים גבוהים וירוקים. מדרגות אבן צרות וצהבהבות יורדות למטה אל תחתית הגאי שבין שני ההרים. אין להן מעקה והן צרות, תלולות ומסוכנות. עד אמצע הדרך הן מוארות באור השמש ואחר כך צל ההר שממול מוטל עליהן. אני לא יכול לראות את סופן בגלל העיקול התלול והחשיכה שבתחתית הוואדי.

אני חש חוסר רצון לרדת במדרגות הללו, חסרות המעקה והצרות כל כך, אבל יודע שלא יעזרו לי כל טענותיי ומענותי, עלי להגיע למטה. נכון שהמדרגות הללו לא בטיחותיות, ונכון שהחצי התחתון שלהם שרוי בצל כבד ועדיף אם היה להן מעקה, אבל זה מה יש. ברור שעלי לשנס מותניים ולרדת בהן ויפה שעה אחת קודם כי החלק המואר הולך ומצטמצם מפני שהשמש הולכת ושוקעת והצל הולך ומעמיק וכובש את השטחים המוארים.

הוא מטיל את עצמו לצידי, גופו הערום לח עדיין, מחבק את גבי ומפסיק בנוכחותו את חלום המדרגות. אני לא רגיל לתנוחה הזו. עד היום אני הייתי זה שחיבק אותו מתוקף היותי מבוגר ממנו וגדל גוף ממנו והחיבוק שלו מרגיש לי מוזר.

"לך ממני." אני מתנער ממנו, "אתה רטוב."

"אני מיד אתייבש. איך אתה מרגיש?"

"ישנתי כבר. הערת אותי."

"לא נכון, לא ישנת."

"כן ישנתי. אפילו חלמתי."

"איך זה יכול להיות? מתחילים לחלום רק אחרי תשעים דקות של שינה ואני התקלחתי רק חמש דקות וקודם היית ער ולכן ..."

"שתוק כבר. עובדה שחלמתי ואני זוכר מה חלמתי."

"נו, מה חלמת?"

"שטויות. לא חשוב."

"ידעתי, חלמת על זיונים." הוא מצטחק ומנשק את עורפי בעוד ידו מגששת במורד בטני.

"לא נכון." אני מסיט בתוקף את היד המגששת לכיוון חלצי, "חלמתי על מדרגות." אני מספר לו בקצרה על חלומי והוא מקשיב בשתיקה, ראשו שעון על גבי, ידו משתעשעת בשיער שעל חזי.

"אבל למה היית צריך לרדת במדרגות המסוכנות ההן?"

"לא יודע. ככה זה בחלומות. הייתי צריך ודי."

הוא מתרחק ממני, שוכב על גבו. על פי רחש נשימתו המקוטעת אני מנחש שהוא בוכה.

"נו, די. זה רק חלום. מספיק. אל תבכה."

"לא, זה לא חלום. אמרת בעצמך שזה לא היה באמת חלום."

"מה זה משנה? זו לא סיבה לבכות אהרון, נו, די, תפסיק."

"לא יכול. אני פוחד נורא. תחבק אותי."

אני מתהפך על צידי והוא מתכנס לתוכי כמו שנהגנו לעשות פעם. הזין שלי - מתי הוא הספיק להזדקף? החצוף הזה - נדחק אל השקע היפה והחלקלק שבין עגבותיו. ראשו נשען על זרועי, גבו מתחכך בבטני ובחזי. הוא מושך את ידי אל אברו ואני מתעקש ומושך אותה חזרה.

"בבקשה חמי, תיגע בו."

"לא רוצה. תיגע בו בעצמך."

"בבקשה." הוא מתחנן, "אני צריך ... אני נורא רוצה."

"לא בא לי לגעת בו. עזוב אותי."

"אני מבקש חמי, אם לא תיגע בו אני אמות."

"אל תדבר שטויות. לא מתים כל כך מהר." אני נוזף בו, אבל נכנע לצורך שלו בי - צורך שתמיד גורם לי לעשות דברים ששכלי הישר מורה לי שהם טעות - ואוחז בזין היפה שלו שבפעם האחרונה שראיתי אותו היה תקוע בפיו של מישהו שאני מעדיף לשכוח את שמו ואת תווי פניו.

הוא רועד מהנאה, גונח, מתפתל בזרועותיי, מוצץ את אצבעות ידי השמאלית. לשונו הזריזה חולפת על העור הרגיש שבין האצבעות, קולות ההתרגשות שלו מסעירים אותי למרות רצוני וגופי נע בתיאום עם גופו. עכשיו גם אני נאנח, מנשק את צווארו, מלקק את תנוך אוזנו המתוק. משהו בתוכי עדיין נאבק ומוחה כנגד המעשה, אבל גופי נסחף, נכנע, מוותר ונהנה כשאני מגיע לסיפוק יחד איתו.

"ראית איך גמרנו יחד." הוא מתפעל, "עם אף אחד אחר זה לא קורה לי, רק אתך." הוא מוסיף בתמימות, מסתובב אלי, מניח את פניו הלחות על חזי, משפשף את לחיו הזיפית על עורי.

"ועכשיו נישן." הוא אומר בקול לאה, ושנייה אחר כך גופו מתרפה בזרועותיי ונשימתו הופכת איטית וקצובה.

אני שוכב בשקט, ידי מונחת על גבו, מנסה לחזור להזיה על המדרגות ומבטיח לעצמי שהפעם לא אשתהה ולא אפחד אלא ארד מיד למטה, אבל המדרגות לא חוזרות למרות כל מאמצי, וכמה דקות אחר כך אוחזת גם בי תנומה ואני נרדם.

צללים סגולים

אנחנו שוכבים על המיטה מול הטלוויזיה ורבים על השלט. אהרון פיתח תאווה משונה לסרטים צרפתיים וסינים שערוץ שלוש ביס מתמחה בהם ואילו אני רוצה, בשעת אחר צהרים מנומנמת זו, לשמוע מוזיקה עברית שקטה ולשקוע אט אט בתנומה.

אהרון חוטף ממני את השלט וטוען - בצדק אני מניח - שהטעם שלי נתקע אי שם באמצע המאה הקודמת ושאני אוהב רק שירים שהיו חדשים כשסבתא שלי עוד הייתה בתולה, בעוד אני מעקם את פרצופי מול הצרפתים השותקים שתיקות רבות משמעות על המסך.

הוא מתלונן שאני משתמש בטלוויזיה כבמקלט רדיו ואני טוען שהוא נעשה פיינשמעקר שלא נאה לו ליהנות מסתם סרט אמריקאי מטופש.

בסוף אנחנו מתפשרים, כרגיל, על ערוץ הביוגרפיות ואז מגיע טלפון מדני.

יש מסיבה בהיפודרום וההסעה יוצאת מהקריה שבה אני גר. הוא רוצה להתלבש אצלי לפני המסיבה ולחזור אחריה לישון בדירה שלי.

"יופי, מצוין. אימא מרשה?"

"כן, בטח."

"תן לי אותה." אני מתעקש לברר הכול עם אליס, מקשקש קצת עם מאיה הקטנה, אחותו של דני, ונפרד ממנה בצער.

דני מופיע אחרי שעה. שערו מגודל מידי לטעמי ובידו שקית עם בגדים שקנה לכבוד המסיבה. המכנסים - ג`ינס כמובן - מקושטים בטלאים עם קרעים שאני מתאפק ולא אומר עליהם כלום, אבל לא יכול לעצור את פליאתי כשאני מבחין על החולצה החדשה שלו כתובת בצבע ורוד שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס.

"מה, אני ילד קטן?" הוא אומר בבוז כשאני מצביע על הוורוד שהתגנב לבגדיו.

לא, הוא לא ילד קטן. כבר לא. בחודש שעבר מלאו לו חמש עשרה, הוא גבה מאוד במשך הקיץ, ובגלל אימוני השחייה גופו נעשה מוצק ושרירי. קולו התעבה וכל הליכותיו אומרות ביטחון עצמי ובגרות.

הוא מניח לי לנשק את לחיו ולחבק אותו, צוחק כשאני משתאה על גובהו, ומחליף כאפות עם רוני בלי להראות שמץ פליאה על נוכחותו בדירתי.

"אני צריך לכעוס עליך שהלשנת עלי." אני נזכר.

בלי להתרגש מדברי הוא מחייך אלי בחביבות, פולש למקלחת ויוצא ממנה אחרי זמן רב ריחני ומבושם ושערו הלח משוח בג`ל.

לא להאמין שרק לפני כמה שנים הייתי צריך לשחד אותו שיואיל בטובו להתקלח עם סבון ולחפוף את הראש.

"אם תרצה לחזור לפני שההסעות יוצאות תתקשר." אני מבקש ובודק אם הנייד שלו טעון, מפציר בו להתרחק ממהומות וקטטות.

הוא צוחק שוב, קורא לי אשכנזי לחוץ והולך.

משום מה אני מתעורר בשלוש לפנות בוקר. בודק והילד איננו.

אולי ניסע לחפש אותו." אני מעיר את בן זוגי.

"חמי, תפסיק להיות לחוץ כזה." נאנח אהרון, "הוא כבר לא תינוק, אתה תביך אותו."

"אבל נורא מאוחר."

"מחר יש חופש, לא נורא."

"אני לא מבין מה הקטע הזה לא לישון בלילות. מה הכיף בזה?" אני מתמרמר ולא מצליח להירדם עד שהילד חוזר סוף סוף, עייף ומחויך.

למחרת הוא מספר על מריבה אלימה שפרצה במסיבה ומגלה לנו שיש שומרים שבודקים היטב אם יש לנערים סכינים.

אחר כך הוא אוכל שתי פיתות עם מיונז - הממרח החביב עליו מאז ילדותו - ונרדם שוב.

בערב נחגוג את ערב ראש השנה החדשה בנפרד. כל אחד ישהה עם משפחתו וניפגש שוב רק מחר בלילה.

***

אחרי ארוחת החג הדשנה והטעימה אימא הגישה עוגת שוקולד עם דובדבנים בליקר. העוגה הייתה טעימה, אבל אחרי דובדבן אחד שהיה טבול בשוקולד הרגשתי סחרחורת, מה שהצחיק כמובן את משפחתי שחוסר היכולת שלי לשאת אלכוהול לא חדל לשעשע אותה.

אני לא יכול להוכיח את זה, אבל יש לי רושם שעם הזמן הסיבולת שלי לשתייה חריפה הולכת ופוחתת. פעם עוד יכולתי לשתות כוס יין ולהסתיר את ההרגשה הגרועה שהוא גרם לי, כיום אפילו דובדבן שהושרה בליקר גומר עלי.

מזל שהוא היה לפחות בטעם שוקולד.

להפתעתי הערב היה חביב ביותר וכולם היו עליזים ובמצב רוח טוב. האחים ובני הדודים שלי הפנו את האגרסיות שלהם אל הממשלה הדפוקה שלנו והניחו לי לנפשי.

את רוב הזמן ביליתי עם בן אחי הצעיר שדרש לשבת לידי בזמן האוכל ולא חדל לשאול אותי שאלות משונות ומצחיקות שרק ילדים בגיל שמונה יכולים להעלות בדעתם.

אחר כך הסתכלנו על האלבום הישן שלי שאימא שומרת מכל משמר והסכמנו שוב שהוא דומה מאוד לילד שהייתי פעם. לדעתי בגילו לא הייתי כל כך נחמד, חברותי ופיקח כמותו ואני גם חושב שהוא חמוד יותר מכפי שאני הייתי, אבל אולי זה כי אותו מלבישים יפה יותר והוא מסופר היטב בעוד שאותי הלבישו בבגדים ישנים של אחי הגדולים וסיפרו אותי בבית עם מכונה.

למזלו יש לו רק אחות אחת קטנה בעוד שלי היו שני אחים גדולים ואחות צעירה ודי נפלתי בין הכיסאות. לא היה כסף לשלוח אותי לחוגים וחוץ מלקרוא ספרים ולחלום בהקיץ לא עשיתי שום דבר עם עצמי אחרי הלימודים.

בן אחי לעומת זאת משתתף בחמישה חוגים לפחות, וכמובן שיש לו מחשב משלו וטלוויזיה עם DVD. בחדרו. לא פלא שאין לו פנאי לקרוא או סתם לא לעשות שום דבר.

בדיוק כשתכננתי להגיד שלום וללכת הביתה אהרון התקשר. התפלאתי מאוד כי הוא משתדל לא לחלל את החג כשהוא אצל הוריו.

"מה שלומך?" הוא שואל בקול חרישי ומתוח, "גמרתם לאכול?"

"אני בסדר. בדיוק תכננתי לצאת. למה אתה מדבר ככה? איפה אתה?"

"בשירותים. יש מצב שאתה עושה סיבוב ואוסף אותי?"

"מה? עכשיו? אבל... מה קרה? שוב רבת אתם?"

"חמי די. אתה יכול לקחת אותי או לא?"

"עוד עשר דקות אני אצלך. ניפגש במקום הרגיל?"

"טוב, ביי." 

המקום הרגיל הוא מגרש חנייה סמוך לבית הוריו. הוא חביב עלינו כי אי אפשר לצפות בו מחלונות ביתם. שם אני אוסף אותו ומוריד אותו וחוסך להוריו שמתעבים אותי את מראה דמותי.

נכון שבזמן שהוא היה מאושפז יצא לי לשהות מעט במחיצתם. זה לא שהם התאהבו בי בתקופה הזו, אבל בכמה ימים בהם דאגנו יחד לשלומו של אהרון קיימנו בינינו מעין שביתת נשק רופפת. אני מניח שאחרי שהם ראו אותי חרד לשלומו בבית החולים הם החלו לקלוט שהקשר שלנו הוא סך הכול קשר רגיל בין שני בני זוג שאוהבים זה את זה.

אחר כך, בעקבות תקרית הפיזיותרפיסט, הם התבשרו שנפרדנו. לא שאלתי, אבל אני מניח שהבשורה לא שברה את ליבם. אין לי מושג אם הם יודעים כיום שהוא שוב גר אצלי. הלוואי ויכולתי להתיידד אתם קצת ולהסביר להם שאני דואג לשלומו בדיוק כמותם.

לצערי המצב ביני לבין הוריו כל כך עדין ונפיץ עד שלעולם לא אוכל להסביר להם כמה אני מבין לליבם וכמה צר לי עליהם. אולי, אם לא היינו, אהרון ואני, נפרדים וחוזרים כל הזמן הם היו מצליחים להשלים ביתר קלות עם העובדה שהבן יקיר להם חי בזוגיות עם גבר, וגבר לא כל כך גרוע סך הכול, אבל בגלל החינוך שהם נתנו לו הוא מתקשה להתמסד ולחיות איתי בשקט ולכן הכל אצלנו מסובך ולא ברור, וישנה גם המחלה שלי... 

רק המחשבה על כל הבלגן הזה גורמת לי כאב ראש.

חיכיתי לו מעל רבע שעה וכבר התחלתי לפקפק אם הוא יגיע, ואז הוא הופיע פתאום, רץ במהירות, התרמיל הכחול שלו מטלטל בפראות על גבו, שערו פרוע ופניו מעוותות בזעם. הוא צנח על המושב האחורי ונשכב עליו, ראשו מונח על התרמיל ורגליו משוכות אל חזהו.

"בוא ניסע הביתה." ביקש ועצם את עיניו בחזקה.

הייתי מעדיף שישב כמו שצריך, שיחגור את עצמו בחגורה ויספר לי מה קרה, אבל כשהוא עושה פרצוף כזה, וכשיש צללים סגולים כאלו מתחת לעיניו אני יודע שעדיף שאשתוק. בין כה וכה התנועה מעטה מאוד בשעות אלה של ערב חג ואם אסע בזהירות...

"למה אתה נוסע כל כך לאט?" הוא נוזף בי, "תיסע מהר יותר, יאללה, תן גז!" עכשיו כבר אין לי ספק, הוא שתוי.

"בסדר, אבל תשים חגורה."

"לא רוצה."

"בבקשה אהרון, אני מאוד מבקש."

"לא בא לי."

כשהוא כזה אין טעם להתווכח איתו. כמה שהוא פחות צודק ככה הוא יותר עקשן.

"אני מבקש ממך יפה אהרון, זה ממש חשוב, שב ושים חגורה."

הוא חושב קצת ואז מתיישב באנחה, מושך את החגורה ואני כמעט נושם לרווחה, אבל אז הוא מרפה ממנה שוב. "מה תיתן לי אם אני אשים אותה?"

"מה שתרצה."

"אני רוצה לזיין אותך."

"בסדר."

"באמת?"

"כן."

"מבטיח?"

"כן."

"תזכור שהבטחת." הוא מצחקק כמו ילד, נועל את החגורה ונרדם, ראשו על המסעד, שפתיו פשוקות מעט, יפה גם עכשיו, ברגע הרע הזה.

אני שונא לראות אותו ככה. שונא להיות איתו במיטה כשהוא שתוי. האלכוהול גונב את האישיות שלו ומשנה את הריח שלו. כשהוא שותה יש לי הרגשה שאני נמצא עם אדם אחר. כאילו שיש שני אהרון, אחד שאני אוהב ורוצה, והשני שאת ריחו אני מתעב ושכל מה שהוא אומר ועושה, במיטה ומחוץ לה, מרגיז אותי ומעליב אותי.

כשאני מחנה את המכונית מול הבית הוא עדיין ישן. אני מחלץ אותו מהרכב ונושא אותו לדירה. הוא נאבק בי קצת, ממלמל, ער למחצה, "תזכור שהבטחת." ושוב נרדם בבגדיו על המזרון בחדרו.

רק עכשיו אני מבחין שהוא לבוש בחולצה הלבנה החגיגית שלו ובג'ינס השחור החדש.

הוא בטח ישב לאכול את ארוחת החג עם משפחתו, כולם שתו יותר מידי, ואז אחד מבני הדודים או הגיסים שלו העיר משהו נבזי. הוא התרגז החזיר תשובה גועלית לא פחות, אביו כעס, אימו בכתה, הוא ברח לשירותים והתקשר אלי, וכשיצא הם המשיכו לריב, אולי גם לשתות, וככה הגענו עד הלום.

אני ישן כמו תינוק, מתעורר כל שעה ורץ לבדוק מה שלומו. מכסה אותו, מלטף את שערו, מקשיב לנשימתו, נורא רוצה לשכב לצידו, אבל ריח האלכוהול שנודף ממנו מזכיר לי שזה לא אהרון שלי אלא זר שנראה כמוהו.

בבוקר אני קם מאוחר, חש כבד ולא רענן. הולך למקלחת בתקווה שהמים החמים יאוששו אותי ופתאום הוא מופיע, ערום, לא מגולח ועם זקפה עטופה קונדום.

"הבטחת." הוא מזכיר לי, ובלי לצחצח קודם שיניים הוא נצמד אלי.

"אתה זוכר שהבטחת?" הוא הודף אותי לקיר.

"כן, אני זוכר, אבל אולי אתה רוצה קודם..."

"לא רוצה כלום. רק את התחת שלך." יד אחת על כתפי והשנייה על אברי וכבר הוא בתוכי. זה סקס נטו, זיון מהיר, חזק, כמעט אלים, טיפה כואב, מהנה בדרכו שלו, אבל קרוב יותר לאונס מאשר לעשיית אהבה.

הוא גומר מהר ומניח לי מיד. אני לא קרוב בכלל לגמור וגם לא רוצה להתקרב. מתעטף בזריזות במגבת ומסתלק לחדר השינה. שוכב שם בשקט, מחבק את הכרית, ממתין שהדופק שלי יירגע, הנשימה תחזור להיות סדירה והעולם יתבהר שוב.

חצי שעה אחר כך הוא חוזר עם מגש ועליו שני ספלי קפה מהבילים וצלחת עם פרוסות עוגת דבש. הוא מגולח ושערו הלח מדיף ריח נעים של מרכך. פניו כמעט חזרו לעצמם ורק הצללים המסגילים מתחת לעיניו מסגירים מה קרה.

אנחנו לוגמים קפה בשתיקה, מכרסמים מהעוגה - עוגה קנויה אבל טעימה - הוא מבקש בקול מתנצל לעשן סיגריה ואני מהנהן ומסיט את הווילון.

בערך במחצית הסיגריה הוא אומר, "זה שאני הומו לא אומר שאני לא גבר."

"בטח שלא." אני מסכים.

"אני אוהב לזיין כמו כל גבר. זה לא עסקו של אף אחד לאן אני אוהב לדחוף את הזין שלי."

אני מהנהן שוב לאות הסכמה וממלא פי עוגה. הוא מסיים את הקפה, משליך את בדל הסיגריה לכוס, מסלק את המגש ואת המגבת הלחה שלי ונשכב לצידי בלי לגעת בי.

"כאב לך?" הוא שואל.

"קצת. לא נורא."

"סליחה, לא התכוונתי."

כן התכוונת. אני חושב לעצמי ומסתפק בהנהון אילם.

"בפעם הבאה תורך." הוא אומר, כמעט בזעם, וממשיך לא לגעת בי ולא להביט בי.

"זה לא כל כך משנה אהרון, באמת שלא."

"זה כן משנה." הוא מתעקש, מתהפך על בטנו וכובש את פניו בכר, "בטח שזה משנה."

אנחנו ממשיכים לשכב בשתיקה, מנומנמים מעט, ולבסוף נרדמים ומתעוררים שעתיים אחר כך, רעננים ורעבים. הוא מחייך, מברך אותי בבוקר טוב למרות שכבר צהרים, מתרפק עלי ושוב עיניו צלולות ורכות ואין תחתיהן צללים סגולים.

"אני מת מרעב." הוא אומר ומלטף אותי בעדינות, "בוא נלך לאכול משהו טעים ומשמין ונחזור למיטה. בא לך?"

"כן, בטח. אתך אהרון תמיד בא לי."