35. סרט של הומואים

מאחר ומחר יום עבודה החלטנו שנלך להצגה של שבע בערב. האמת, הייתי די מופתע להיווכח שסרט כל כך מפורסם מציג רק ב'עממי', שהוא קולנוע די צנוע בנווה שאנן ליד הטכניון. בדרך כלל אנחנו הולכים לראות סרטים בקניון לב המפרץ, או במתחם חוצות המפרץ. אני אוהב בעיקר את לב המפרץ הקטן והישן יותר. יש שם תמיד חנייה, זה קרוב לבית ואולמות הקולנוע הקטנים והאינטימיים על כיסאותיהם המרופדים חביבים עלי מאוד.

בעממי לא הייתי מאז ששיפצו אותו לפני למעלה מעשר שנים. למרבה המזל מיצי גר קרוב (ברח' חביבה רייך למי שמכיר את חיפה) ואחרי ששמעתי בעצתו ועליתי מתל חנן, מעפיל בדרך הטכניון עד לזיו, הגעתי לדירה הקטנה שלו בלי בעיות. כרגיל עשיתי את זה שוב והקדמתי. אני לא מסוגל לאחר. מין פגם מובנה באישיותי. תמיד אני מקדים מעט, תמיד חושש לאחר, מתייסר אם אני מניח לדייט שלי להמתין יותר משנייה. ברגע שהחניתי את המכונית ונעלתי אותה רוני התקשר. השעה הייתה רק שש ומשהו והוא בטח החמיץ ארוחת ערב כדי לשוחח איתי. הוא שאל אם כבר יצאתי, וצחק כששמע שכבר הגעתי. הוא, בניגוד אלי, מאחר סדרתי ואפילו לא טורח להתנצל על כך - כולם יודעים שהוא כזה וסולחים לו מראש.

"אל תשכח לקחת את הכדור לפני שתכנס לסרט, ותהיה ילד טוב." אמר לי לפרידה, "ותמסור ד"ש למיצי, ואל תשכח שמחר יום עבודה ואתה צריך להיות במיטה מוקדם."

"די כבר סבתאל'ה." רטנתי, אבל אני מודה שהדאגה שלו נגעה לליבי.

מצאתי את מיצי באמצע ריב טלפוני גדול עם אימא שלו. יחסית לוויכוחים שלי עם הורי השיחה הזו נשמעה כמו שיחת נימוסין מעודנת, אבל מיצי גדל בבית מאוד חם וליברלי. ההורים שלו, בעיקר אימא שלו, התנהגו תמיד כאילו הם חברים שלו. מעולם לא שמעתי אותו מתווכח אתה או אומר לה שלא בא לו לדבר על זה, ושלא תתערב לו בעסקים, ושהוא חייב לסגור כרגע כי הוא לא לבד. הוא אמר את זה בנימוס רב, אבל אין להכחיש - הוא נפנף את אימא שלו כאילו הייתה עוד אימא פולנייה מתערבת. "אוף!" אמר כשסגר את השפופרת וניסה לחייך אלי, "לפעמים אימא שלי נורא קרצייה, הגעת ממש מוקדם חמי, עוד לא הספקתי להתלבש."

"סליחה." התנצלתי, "יצאתי מוקדם כי חשבתי שאני אתברבר, או שיהיו פקקי תנועה, וממתי אתה רב עם אימא שלך?"

"מאז שנפרדתי מהחבר הקודם שלי, היא נורא חיבבה אותו והיא לא מבינה למה נפרדנו."

"שמעתי שהוא סטג'ר, בטח לא היה לו זמן אליך, נכון?" הצעתי בנימוס סיבה סבירה לפרידתו מבחור ששמעתי שהוא ממש נחמד.

"לא, דווקא נפגשנו המון, הוא היה בסדר גמור, מתמחה ברפואת ילדים, בחור ממש מתוק. נפרדנו מיד אחרי שראינו יחד את ברוקבק."

"בגלל שהוא לא אהב את הסרט?"

"לא, מה פתאום? הוא נהנה מאוד מהסרט. אפילו קרא קודם את הסיפור כדי לדעת מראש את הסוף.

"וואלה." התרשמתי.

ואז מיצי הוריד את המיזע המרוט שלבש ואני חזרתי ואמרתי "וואלה!" בנימת הערכה, כי מיצי המתוק והעגלגל שהכרתי פעם נעשה הרבה יותר צנום, שרירי וחלק.

האמת שאהבתי אותו יותר בגלגולו המקורי, הדובי והשעיר, אבל הוא עבד כל כך קשה על ההתעמלות והדיאטה שלו (רק אלוהים יודע כמה עלה לו מכון הלייזר) שלא היה לי לב להגיד לו את זה ונחפזתי להחמיא לו על הריבועים בבטן.

כל הדרך לסרט, וגם אחרי שהתיישבנו באולם, מיצי דיבר על האקס שלו וניסה לנתח למה הם לא התאימו למרות שהבחור הזה היה ממש ממש חמוד, חכם, בשל לקשר וכמעט רופא. "אולי תיתן לי את הטלפון שלו מיצי? מרוב שסיפרת לי עליו אני כבר חצי מאוהב בו." התבדחתי, ואז כבו האורות.

"אל תדבר שטויות!" נתן לי מיצי מין מכה עדינה בבטן ו... פחות או יותר השאיר את ידו על ברכי. ניסיתי לסלק אותה בזהירות - מרגיש כמו בחורה חסודה בפגישה ראשונה - אבל מיצי התעקש וטען, תוך כשהוא מקרב את ראשו לראשי ולוחש לתוך אזני, כתפו מתחככת בכתפי, שלא ניתן לצפות בסרט הזה בלי לתת יד לחבר, כי זה סרט נורא נורא עצוב ומרגש, והוא חייב...

ואז נזף בו מישהו מאחור ואמר, "ששש..." כזה קולני, כמו שתמיד אומרים בקולנוע, ומיצי אמר סליחה והתיישב זקוף בכיסאו, אבל ידו נשארה על ברכי, ובקטעים המרגשים, (והיו כאלו בשפע), הוא אחז בידי בחזקה. לקראת הסוף, כשמתברר שהגיבור מת, הוא אפילו הניח את ראשו על כתפי, משך באפו ונאנח. אני לא מתכוון לדבר על הסרט כי כבר דברו עליו די והותר, אבל היה משהו בטענתו של מיצי שזה מסוג הסרטים שצריך לראות עם מישהו שנותן לך יד ומוכן לחבק אותך כשאתה מתרגש מאוד. שמחתי שאני לא צופה בסרט לבד ושיש לי את מי לחבק כשהכותרות החלו לרוץ על המסך.

החיפאים הם בליינים קטנים מאוד, בעיקר באמצע שבוע עבודה, ובנווה שאנן אין הרבה אנשים שבאים לראות סרטים בימי רביעי בשבע בערב. הקהל המועט מאוד שצפה איתנו בסרט המתין בשקט עד שהאורות נדלקו ורק אז פתח בדשדוש איטי לקראת היציאה. היו הרבה עיניים לחות (ולא רק של בחורות) בקרב האנשים שיצאו בשתיקה מהסרט, אם כי ככל שיכולתי להבחין זה היה קהל רגיל וחסר יחוד מבחינת מין, גיל ונטייה.

"אם הוא היה מתנהג כמוך לא הייתי נפרד ממנו." אמר לי מיצי כשהחזרתי אותו הביתה.

"כמוני? לא עשיתי כלום, סתם ישבתי בשקט. מה הוא עשה לא טוב?" התפלאתי.

"התנהג כמו דביל, לא בכה במקומות הנכונים, העיר הערות טיפשיות וציניות ולא ידע מתי לחבק אותי."

"זו לא סיבה להיפרד ממישהו." הערתי. מיצי משך בכתפיו ואמר שלפעמים זו כן סיבה, ואחרי הסרט הוא הבין שזה פשוט לא זה ולא יעזור שום דבר. "אני בטוח שבסוף תפגוש מישהו שכן יהיה זה." ניחמתי אותו.

"כבר פגשתי." אמר מיצי ונעץ בי מבט חודר, ומזל שהייתי יכול להעמיד פנים שאני מרוכז בנהיגה ולא יכול להחזיר לו מבט. הגענו לדירה שלו, ועוד לפני שיצאנו מהמכונית הטלפון שלי שוב צלצל. זה שוב היה רוני שבעצם לא היה לו שום דבר מעניין להגיד, סתם לשאול איך היה.

"היה סרט נהדר." אמרתי, "נכון שהסיפור יותר טוב, ונכון שהיו המון כבשים ושתיקות הרות משמעות, אבל הן היו בטוב טעם ולא הפריעו."

"אז מתי אתה חוזר הביתה?"

"עוד מעט. אני רק קופץ לרגע לדירה של מיצי לבדוק אם התפרסם הסיפור ששלחתי לאתר הסיפורים, ואחר כך אני חוזר הביתה."

"אתה לא יכול לבדוק בבית? תן למיצי ללכת לישון."

"מיצי לא עייף, ואני רוצה לבדוק אצלו, לא בבית. די כבר להתעלק."

"ככה זה תמיד אצלנו." אמר מיצי בהשלמה, ספק מרירה ספק מבודחת, כשעלינו יחד לדירה שלו, "ברגע שאני לבד אתך הוא מיד מפריע."

"הוא אוהב אותי, והוא קצת קנאי. אם לא היית שולח לי את הכרטיס והכרית בוולנטיין הוא כבר מזמן היה שוכח את הסיפור שהיה בראש השנה."

"הסיפור שהיה בראש השנה קרה רק כי הוא עזב אותך בגלל בחורה." התרגז מיצי, "אתה לא רואה איזה טיפוס הוא? סתם ארוניסט פחדן. אני בטוח שהוא לא בא אתך לסרט כי הוא פוחד שמישהו יראה אותו אתך בסרט על הומואים."

מה יכולתי לענות על הטענה הזו? שום דבר. שתקתי ובדקתי את אתר הסיפורים. עדיין לא פרסמו את הסיפור שלי. כיביתי את המחשב, נפרדתי ממיצי שעמד מאובן ולא הגיב לחיבוק הצנוע שלי, והלכתי הביתה לכתוב איך גם אני ראיתי סוף סוף את הר ברוקבק. וכן מיצי, אתה צודק בכל מה שאמרת על רוני, הוא באמת כל מה שאמרת ואפילו יותר גרוע, אבל כשזה כן זה אתה משלים גם עם דברים שאתה לא אוהב ולא עוזב.

***

רוני לא חזר הביתה מהעבודה אלא קפץ קודם לביקור אצל הוריו. היום היה אביך נורא ולא נעים. יום מסוכן לחולי אסטמה, ולא התפלאתי שהוא רצה לבקר אצל אימא שלו, אבל הוא התקשר אחרי הביקור אצלם ואמר שהוא נוסע משם לבן דוד שלו מאור, ושהוא יישאר שם לראות את המשחק של מכבי.

כשמחיתי שאני מתגעגע, והמשחק מתחיל מאוחר, ולמה שלא יראה אותו בבית, או לפחות יעבוד דרך הבית לפני שהוא נוסע למאור? פרצה מריבה לא נעימה.

מסתבר שזה היה העונש שלי כי הלכתי לסרט בלעדיו - סרט שהוא סירב במשך כשבועיים ללכת לצפות בו מפחד שיראה עם גבר בסרט של הומואים.

"מיצי הזמין אותנו ביום רביעי אחרי שבירר עם ליאור שאני לא בבית." הודיע לי בזעף.

"אז מה? בין כה וכה לא היית הולך לסרט על הומואים." החזרתי לו מנה אחת אפיים.

"היית חייב להיכנס אליו הביתה אחרי הסרט?" הוא שאל בזעם, ואני כעסתי איך הוא בכלל מעז להציק לי, ולמה הוא לא סומך עלי בעוד שהוא...

"מה? מה אני? תמיד אתה חושד בי וחושב שאני..."

"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפתי לי!" הטחתי לבסוף את השפופרת, ושוב נשארתי לבד.

הוא חזר מאוחר מאוד, אחרי חצות, ולמרות שלא נפגשנו מעל ארבעים ושמונה שעות הוא היה קר ומתנכר אלי, ואני חשתי פגוע וכועס מכדי לנסות לגשר ולפייס. זו לא הייתה השעה המתאימה לשוחח בה על המסיבה של מיצי (שהחליט להזמין את כול החברים שלו, כולל אותנו, למסיבת חנוכת בית פורימית - תחפושות חובה), ובכל זאת קיימנו את השיחה המיותרת הזו דווקא בשעת לילה מאוחרת כששנינו כועסים ופגועים. רוני הצהיר שהוא לא ילך, ושאם אני רוצה אז בבקשה, שאעשה מה שבא לי. ניסיתי לשנות את דעתו, אבל הייתי כעוס ולא ממש משכנע. בבוקר המשכנו בוויכוח המטופש הזה, ואז הוא פשוט הסתלק והשאיר אותי לבד עם הבלגן המאובק בבית. כשחזר הביתה הוא מצא אותי שוטף רצפה, לקח את המגב השני ועזר לי, ותוך כדי שטיפת האבק הצהבהב שהצטבר על הרצפה בתקופת האובך דיברנו קצת, הפעם רגועים יותר.

אמרתי שאין לו סיבה לקנא ושאין אף אחד שאני אוהב חוץ ממנו, והוא אמר שהוא יודע, ושהוא כועס יותר על עצמו מאשר עלי כי הוא יודע שכל הקטע שהיה לי עם מיצי קרה באשמתו, ושמרגיז אותו שהלכתי לסרט עם מיצי דווקא בגלל שהוא התחמק מללכת איתי לסרט המסוים הזה, ושהוא רוצה שאני אלך למסיבה ואהנה, ואני אמרתי שבלעדיו לא אלך, וכמעט ששוב פרץ ריב, אבל מיצי התקשר פתאום ואמר שהמסיבה נדחתה ליום שני בגלל שיש לחבר שלו איזה אירוע משפחתי בסוף שבוע.

"מה? חזרת לחבר שלך? הסטג'ר?" התפלאתי.

"כן, הוא התקשר ודיברנו והחלטנו לתת לזה עוד סיכוי." אמר מיצי בשמץ התנצלות, "אז אתם באים ביום שני?"

"בטח שאנחנו באים מיצי, איזה שאלה? שנביא יין או אזני המן?" שאל רוני שכמובן האזין בקו השני.

"מה שאתם רוצים, העיקר שתבואו עם מצב רוח טוב." אמר מיצי ונפרד מאיתנו בברכת שבת שלום. אחרי שאכלנו את הפיצה המסורתית של יום שישי (שהפעם יצאה ממש טוב) רוני התמוטט עייף במיטה, וזהו זה, נכון לעכשיו. 

בלי פאניקה

לי ולחבר הכי טוב שלי בתיכון - הסטרייט ההוא שהייתי מאוהב בו כמו דביל ושבמשך תקופה לא קצרה הייתי פחות או יותר הצל שלו, ולקח לי המון זמן להבין למה בכלל אני מרגיש מוזר כל כך לידו - הייתה מעין בדיחה שבזמנו נורא הצחיקה אותנו. על כל דבר חדש ומפתיע שהיה קורה (בגיל הזה כל מה שקורה לך הוא מדהים ומרעיש עולמות, החיים הופכים משמימים רק כשמתקרבים לגיל שלושים) היינו אומרים - בלי פאניקה! בלי פאניקה! - וככל שאמרת את זה בנימה יותר לחוצה והיסטרית ככה זה היה מצחיק יותר. אני בטוח שאם ניפגש פתאום היום (והוא עוד יזכור מי אני) זה יהיה הדבר הראשון שנגיד אחד לשני ונתפוצץ מצחוק. איזה בחור יפה שהוא היה... פנים מסותתות בקווים ישרים, לסת נחושה ולוק מסוקס לתפארת. נו, טוב, זה לא שייך עכשיו לכלום, נמשיך הלאה.

אתמול רוני חזר נורא עייף והלך לישון אחרי הצהרים. ישנתי קצת לצידו עד שנמאס לי והחלטתי לרדת לליאור. ככה זה אצלנו, לליאור יורדים (לא מה שאתם חושבים סוטים) הוא פשוט גר קומה מתחתי ואם המדרגות שמוליכות מהדירה שלו לשלי היו יכולות לדבר... היה ערב קריר של יום שישי ואני ירדתי אליו לתומי עם חצי עוגת פרג בתור כיבוד בתקווה שיש לו חלב לנס קפה. לשמחתי היה לו חלב וגם רעיונות לתחפושת בשביל המסיבה של מיצי, וכמו תמיד היו אצלו גם כמה אורחים - סשה הגדול וסשה הקטן, אורי ועוד כמה שאני לא מכיר כל כך טוב – קוקיצות מעוצבות מהמכללה מן הסתם.

איכשהו מהדיבור על תלבושות ואיפור הגענו לדבר על אברי מין (של גברים, בטח של גברים! מה חשבתם?) ועל הסוגיה העתיקה שלא נפתרה מאז החלו בני אדם ללבוש בגדים - איך לדעת באיזה גודל בורך הבחור הנורא נחמד שפגשת זה עתה לפני שמגיע רגע האמת שאי אפשר לסגת ממנו בכבוד. "צריך לבדוק את האצבע הזו." אמר ליאור, לקח את כף ידי, בחן אותה בקפידה והצהיר שלפי הממצאים אני מטלטל בתחתוני כלי מרשים מאוד כי האצבע האמצעית שלי - זו שמשתמשים בה למחוות מזרחיות מגונות - ארוכה מאוד יחסית לשאר האצבעות שגם הן ארוכות, ובכלל, פתאום הוא רואה שיש לי יד גדולה מאוד.

"עזוב כבר, זה שטויות וזה לא נחשב." משכתי את כף ידי מידו, נבוך ומסמיק כמו תמיד כשהנושא המביך הזה עולה. להצדקתי אני יכול רק להגיד שכילד חלקתי חדר עם שני אחים מגודלים שמיהרו להתבגר, ואם אנחנו לומדים על עצמנו באמצעות השוואה לסביבה אני למדתי אז שיש לי ממדים מאוד לא מרשימים, וגם אחרי שבגרתי וגדלתי אני עדיין נבוך מהקטע הזה אם כי לטענת השותפים שלי לסקס אין לכך שום סיבה. 

"מה לא נחשב?" מחה ליאור שהתחיל לתדלק את עצמו לבילוי של שישי עוד לפני שהגעתי, ואיבד את מעט המעצורים שהוא מצויד בהם בימות החול. "אל תגיד סתם, תביא נראה." אמר וקפץ עלי. ישבתי באותו רגע על מעין מזרון הסבה שמשמש לו כספה לעת מצוא ופשוט נפלתי לאחור. למזלי הקיר מאחורי היה מרופד בשטיח עבה ככה שלא נפגעתי, אבל גם שאר בני החבורה שנכחו במקום הצטרפו לליאור, כולם מצחקקים בעליצות מסטולית משהו, צעקו, "כולם על חמי!" וקפצו עלי, מורטים את בגדי מעלי.

אני מניח שמי שהיה צופה בנו מרחוק היה חושב שאנחנו סתם חבורה עליזה של בחורים משועשעים שנורא נהנים מהאבקות שיש בה יותר מאבק של הומו ארוטיות, ואולי זה היה נכון לגבי כל השאר, אבל אני נתקפתי פתאום בפאניקה אמיתית לגמרי ולחלוטין, ופשוט איבדתי את הראש. התחלתי לצעוק ולהשתולל שיעזבו אותי ודחפתי אותם מעלי בגסות, מנצל את העובדה שאני גבוה וחזק יותר מכולם. טוב, אולי סשה הגדול חזק יותר ממני, אבל הוא בחור נורא עדין, (גם אני בעצם), רק שברגע זה הייתי מבוהל והיסטרי, ואני זוכר את עצמי נחלץ בקושי מערמת הבנים שקפצו עלי ומנסה להסתלק.

לרוע המזל הם רצו אחרי בתרועות שמחה, לא מבינים שאני רציני ובאמת לא רוצה שהם יגעו בי, ובלי לחשוב קודם לקחתי כיסא וזרקתי אותו בכוח על החבורה הצוהלת שבאה בעקבותיי. לא נשארתי לראות מה תוצאות מעשי, זרקתי וברחתי. מאחורי שמעתי את ליאור צועק עלי שאני מפגר ופסיכי, ואת אורי, נדמה לי, אומר לו שישתוק ושהכל באשמתו (מה שהיה בעצם נכון), ורצתי משם והלאה, לא הביתה אלא לדירה של בוריס שגר כמה רחובות מאתנו. הדלת שלו הייתה נעולה ואני טלטלתי את הידית בקוצר רוח ובעטתי בדלת עד שהוא פתח אותה סוף סוף, לבוש תחתונים וגופייה וקצף הגילוח שעל פניו מסתיר אך בקושי את הבעת התמיהה הנסוכה עליהם.

"מה קרה דוצ'ינקה?" שאל בבס האיטי והרגוע שלו, "מי רודף אחריך?"

"לא יודע." אמרתי בבכי, "אני פוחד." ולמרות שהבטחתי לעצמי שלא עוד נפלתי על צווארו, מסתיר את פני בתלתלים המאפירים שעל חזהו, בוכה כמו ילד שקיבל מכה בברך.

הוא חיבק אותי חזק וחיכה בסבלנות עד שאירגע, ואחרי שסיפרתי לו גרסה מקוצרת מאוד של מה שקרה נאנח, מחה את פני במגבת מקצף הגילוח שדבק בהן, השכיב אותי על הספה שלו, כיסה אותי בשמיכת צמר משובצת עתיקה שנגררה אחריו עוד מתקופת דירת הזיונים הזכורה לטוב, נתן לי כוס תה והלך להשלים את הגילוח שלו.

"אני הולך להתקשר לרוני." אמר אחרי שהתלבש יפה ושם אפטר שייב, סימן בדוק שפניו מיועדות ליציאה לבילוי, אבל ברגע שניגש לטלפון התלוי במטבח הקטן שלו הדלת נפתחה ורוני נכנס.

"מה קרה?" שאל, מביט בי ואחר כך בבוריס, כולו זועם ודרוך לקרב, רק מחפש על מי לשפוך את זעמו, "אתה חולה?" התנפל עלי, "למה אתה שוכב ככה? הזדיינתם?"

"בוז'ה." נאנח בוריס וגלגל את עיניו בתיעוב, מניד תוך כדי כך את ראשו בהבעה של מיאוס ומורת רוח, "אני צריך ללכת דוצ'ינקה." פנה אלי, מתעלם מרוני, "תשאיר לי את המפתח במקום הרגיל ותירגע כבר, לך לטיפול או משהו, לכו שניכם לטיפול." אמר ויצא בטריקת דלת שהבהירה לי היטב את דעתו על דרמות קווין היסטריות שיש להן חברים דרמטיים לא פחות.

"למה זרקת כיסא על ליאור? מה הוא עשה לך?"

"כלום, סתם נכנסתי ללחץ, זה היה בצחוק, הוא רצה להפשיט אותי."

רוני התנפח כולו מכעס. "למה?"

"הוא רצה למדוד לי את הזין כדי לדעת אם... שטויות... זה היה סתם בצחוק. סתם נלחצתי."

"אבל למה לא באת הביתה? למה רצת לבוריס?"

"לא יודע." התייפחתי חרש, "לא חשבתי כמו שצריך, הייתי בפאניקה." אבל בסתר לבי ידעתי היטב למה לא ברחתי הביתה אלא לבוריס. איך אני יכול ללכת עם הפוסט טראומה שלי ועם הבעיות שאני גורר לרוני שהוא רק ילד שלוקח הכל ללב? שכועס ונבהל מכל שטות ושהוא עוד יותר אובד עצות ממני?

חזרנו הביתה בשתיקה אחרי שהשארתי את המפתח של בוריס במקום הרגיל. "אולי אני אתקשר למנחה שלך?" הציע רוני כשהתמדתי בשתיקתי הקודרת.

"הוא חולה, אני אדבר איתו בשבוע הבא. אתה יוצא היום?"

"כן, כבר קבעתי עם חברים, אבל אני אבטל אם אתה צריך אותי."

"לא, תלך. זה בסדר. אני הולך לישון. פגעתי במישהו עם הכיסא הזה?"

"לא. פספסת אותם בגדול. כמעט פגעת בחלון, מזל שהעציצים עצרו את הכיסא. שום נזק לא נגרם."

"טוב, מחר אני אלך לבקש סליחה מליאור."

"זין שתבקש ממנו סליחה! שהוא והחברים המפגרים שלו יבואו להתנצל לפניך או שאני מפרק אותם!"

"די, די, אל תדבר שטויות. הם רק צחקו. הם לא ידעו, גם אני לא ידעתי עד שזה קרה, אני דפוק רוני."

הוא נאנח ואמר שאני לא ושהכל יהיה בסדר, והבטיח לחזור מוקדם (ובאמת חזר לפני אחת) והלך להתלבש. לפני שיצא הוא זרק לי מהדלת שיש שמונה עשרה וחצי סנטימטר.

"איך אתה יודע?" התרגזתי, אף פעם לא הסכמתי לעשות סיפור מהקטע הזה שהוא פשוט אידיוטי ואובססיבי.

"מדדתי בוקר אחד כשישנת, והוא גם נורא עבה, אבל כשניסיתי למדוד את הקוטר התעוררת." העווה את פניו בקונדסות.

"אתה כזה אוויל רוני!"

הוא מתעלם מנזיפתי, מגחך בשביעות רצון. "שלי יותר ארוך בחצי סנטימטר, אבל שלך יותר עבה."

"אידיוט אחד! לך כבר!" זרקתי עליו את הכרית של מיצי - כרית לב אדומה וקטיפתית,  והוא ענטז לו החוצה, צוחק בשביעות רצון.