חפירות
שכבנו במיטה, מתלטפים ומתמזמזים, ופתאום דור הרפה מאברי שהלך והזדקף בכף ידו, נשען על מרפקו והביט בפני במבט רב משמעות שבישר שיש לו משהו חשוב להגיד, "תגיד רענן, אפשר לשאול אותך משהו?" שאל בקול כאילו אגבי שניסה, לא בהצלחה יתרה, להסתיר את מתיחותו.
"מה קרה?" נבהלתי, ”אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור, מה אתה נלחץ? אני סך הכל רוצה לשאול שאלה."
"מה, עכשיו?" מעכתי קצת חזק מידי את אשכיו שעד לרגע זה זכו ממני ליחס עדין ומפנק.
"כן, עכשיו." אחז דור בפרק ידי וריתק אותה מעל לראשי, וליתר ביטחון הניח ברך כפופה על בטני, ואחרי שהיה בטוח שאני לא יכול לחמוק ממנו הציץ בעיני, "אז אפשר?"
הנהנתי, "נו, מה? מה מציק לך?" רטנתי.
"כלום, אבל..." הוא מילא את ריאותיו אוויר וראשית חוכמה החמיא לי בנדיבות, "תראה דור, קודם כל אני רוצה להגיד שאני ממש אוהב מה שאנחנו עושים במיטה, ומאוד נעים לי אתך וכיף וזה, אבל... אבל..." הוא היסס, מחפש מילים שיצליחו לבטא את מה שמציק לו בלי להעליב אותי.
"אבל מה?" איבדתי את סבלנותי.
"מה דעתך על חדירות?" בחר לבסוף דור בגישה הישירה לתקוף את שגרת חיי המין שלנו, בלי לשער שכבר הרהרתי בנושא כי חשתי עוד מזמן שהעניין הזה יצוץ בקרוב, ואפילו הכנתי לי תשובה מראש.
"בעיקרון יש לי דעה טובה מאוד עליהן." חייכתי אליו חיוך מרגיע, "אבל זה תלוי."
"תלוי במה?" נשאר דור מתוח.
"תלוי בנסיבות, ובמצב, וכמובן בפרטנר."
"יופי נחמה! אתה מוכן להיות פחות פלספן ולענות לעניין."
"אחרי שתגיד לי מי פה אמור להיות החודר ומי הנחדר."
"אני לא יודע." הודה דור, הרפה מפרק ידי ונשכב לצידי, מתרפק עלי בעדינות, "אבל אנחנו יחד כבר יותר מחודש, וכמה זמן אפשר עם המשחק המקדים הזה? אני רוצה סקס אמיתי."
"בסדר." הסכמתי, "מקובל עלי, למרות שלא הייתי מגדיר את מה שעשינו עד עכשיו כמשחק מקדים כי הרי שנינו גמרנו אז..."
"אני יודע, ואם זה מספיק לך ואתה לא רוצה יותר אז גם זה בסדר מבחינתי." הרשה לעצמו דור להיות לארג', "אבל אתה רוצה, נכון?" החליק את כפו בליטוף קליל במורד בטני בואכה חלצי.
"אהה... אני..." התקשיתי להסביר לו את מערבולת ההיסוסים והפחדים שהתערבלו בתוכי, גם לעצמי התקשיתי להסביר מה גורם לי להסס ולהתלבט.
"כי אני רוצה, מאוד." הכריז דור בהחלטיות, קוטע את חיבוטי הנפש שלי.
"כן, הבנתי, אבל עוד לא הסברת לי מה בדיוק אתה רוצה." המשכתי להתפלסף ולדחות אותו בקש.
"לזיין אותך." השיב דור בפשטות, ובתנועה זריזה ותקיפה הפך אותי על בטני, נשכב עלי והחל לנשק את עורפי וכתפי.
"רק רגע." ניסיתי לנער אותו מעלי, "חכה שנייה, אבל מה עם..."
"יש לי הכל, ואגב, אתה לא חושב שהגיע הזמן שנעשה בדיקות איידס?"
"כיום כבר לא אומרים איידס, אלאHIV ." תיקנתי אותו, "וחוץ מזה, עשיתי לפני חצי שנה, ומאז לא עשיתי שום דבר שייתן לי סיבה להיבדק שוב."
"גם אני פחות או יותר באותו מצב." חייך דור בשמחה, "אז אפשר לוותר על קונדום?"
"תיאורטית כן, אבל עוד לא הסברת לי למה דווקא אתה זה שמזיין?" הוצאתי סוף סוף את המרצע מהשק, מאוחר מידי מסתבר.
"כי אני נורא נורא רוצה, ואני מבקש ממש יפה." כרע דור בין רגלי, "הנה, תראה כמה יפה אני מבקש." הצטחק, הניח את כפות ידיו על ישבני והחל לנשק וללקק את הרווח שפער בין פלחי עכוזי.
מאז הסיפור המביך משהו עם בועז איש לא ביצע בי רימינג, ומגע לשונו של דור על פי הטבעת שלי הלהיט אותי כל כך עד שאיבדתי את שיקול הדעת, סתמתי את הפה, הפסקתי להתווכח ולהתמקח, ריפיתי את שרירי ופשוט התמסרתי.
***
"אתה בסדר? לא הכאבתי לך, נכון?" העביר דור אצבע מהססת על לחיי הרטובה מדמעות.
"אני בסדר גמור." התנשפתי וברחתי למקלחת, פתחתי את המים החמים ונעמדתי ברגלים כושלות מתחת לזרם, מניח לטיפות הרותחות לשטוף מעלי את הדמעות, הזיעה והזיכרונות.
"מצטער שגמרתי בפנים, אני פשוט... לא הצלחתי להתאפק, אתה כועס עלי רענן?" נכנס דור אחרי למקלחת, "רוצה שאני אסבן אותך?" חייך אלי בחביבות מודאגת.
"לא, זה בסדר. כבר גמרתי להתקלח." סגרתי את הברז והתעטפתי במגבת, "המקלחת פנויה." הכרזתי בעליזות מעושה, ונסתי חזרה למיטה. הפניתי את פני לקיר, התכרבלתי לתנוחת עובר וניסיתי להירדם לפני שהוא יחזור. לא הצלחתי,
הוא חזר אחרי כמה דקות ונשכב לצידי, חמים ומפתה, עורו הלח מדיף ניחוח נעים של סבון.
"אני לא יודע למה אתה ככה." אמר לגבי המופנה אליו, "חשבתי שנהנית." התלונן.
"נהניתי מאוד." השבתי בנוקשות, "תודה רבה לך."
"על לא דבר, גם אני נהניתי מאוד." הוא הניח יד על כתפי והפך אותי אליו, "ועכשיו מספיק להיות מנומס כמו רוזנת פולניה, תדבר כמו בן אדם ותסביר לי מה עשיתי רע, ולמה אתה כועס."
"אני לא כועס." צעקתי, "ותפסיק להפוך אותי לכאן ולשם, זה שאתה חזק יותר ממני לא נותן לך זכות ל... לטלטל אותי ככה."
"אתה צודק, אני מתנצל." אמר דור, ונשמע אחוז חרטה וקצת מבויש, "אני ממש מצטער, לא רציתי לפגוע בך רענן, אני רק רוצה שיהיה לנו טוב יחד." הוא ליטף בהיסוס את כתפי, "אני אוהב אותך." אמר בקול אומלל.
"כן, אני יודע, אמרת לי כבר." הפטרתי באנטיפטיות.
דור נעלב, "אני לא מבין למה אתה מתנהג כאילו שאנסתי אותך או משהו?" הטיח בי ברוגז.
"גם אני לא מבין." עניתי, שוב על סף דמעות.
הוא נאנח בקוצר רוח, "איך אתה בדרך כלל בסקס?" ניסה לתקוף את הבעיה מזווית אחרת.
"אין אצלי בדרך כלל, זה תלוי בפרטנר, לפעמים ככה ולפעמים אחרת."
"בסדר, גם אני ככה. תגיד, איך היית עם עידו?"
אימצתי את זיכרוני, הייתי עם עידו שמונה שנים, אבל כיום חשתי כאילו החיים איתו קרו לאדם אחר, מישהו שהכרתי קלושות ולא עניין אותי במיוחד. "עם עידו... בעיקרון הייתי ורסיטלי, כמוהו, אבל עד כמה שאני זוכר בדרך כלל לא עשינו בכלל חדירות, וכשכבר כן, וזה קרה רק אם היינו מסטולים או שתויים, אז אני היה זה שקיבל את כל הזין."
"למה אתה אומר את זה בצורה שלילית כל כך?" תקף דור, "לפי צורת הדיבור שלך אפשר לחשוב שלהיות פסיבי זה פחות נחשב, ולמה אתה שוכב עם הגב אלי?"
"נו, די." רטנתי, "תפסיק לחפור."
"לא די, ואל תשתיק אותי, אני רוצה לחפור."
"בבקשה." משכתי את השמיכה עד למעלה מראשי, "תחפור להנאתך, אני ישן."
במקום להבין את הרמז ולהניח לי הוא משך מעלי את השמיכה ורכן אלי, "עוד רגע, קודם תגיד לי למה לא ענית לי כשאמרתי לך שאני אוהב אותך."
הנה, עכשיו נגענו בלב הבעיה. ברגע שהוא גמר הוא לחש לי בקול מתנשף שהוא אוהב אותי, מצפה מן הסתם שגם אני אגיד לו אותו דבר. משום מה, במקום להגיב כראוי, ברחתי על נפשי והתייחסתי אליו כאילו הוא תקף אותי, ואין לי שמץ מושג למה ומה עובר עלי, ואני גם לא רוצה לדבר על זה, אפילו לא עם עצמי.
"אני לא יודע למה, מה אפשר לענות לדבר כזה?" התגוננתי.
"הייתי שמח אם היית אומר שגם אתה אוהב אותי." השיב דור ברוך, ושוב ליטף את כתפי, "או שלפחות תתנהג כמו בן אדם ולא תברח מהמיטה כאילו שאתה שונא אותי."
"אני לא שונא אותך." הבטחתי לו, "ממש לא, אבל... אני מצטער, אבל... אה... אני..."
"זה בסדר, אתה לא חייב לי הסברים." קטע דור בקרירות את גמגומי, קם והסתלק לחדר השני, משאיר אותי לישון באלכסון במיטתנו הזוגית.
באותו לילה לא ישנתי טוב, קמתי מוקדם מהרגיל, וחמי שיצא כדרכו ברבע לשש בבוקר הופתע למצוא אותי ממתין לו.
"רענן, איזה הפתעה נעימה, מה קרה שהקדמת כל כך?" חייך אלי בטוב לב, "הכל בסדר?" בחן את פני.
"ככה... האמת, היה יכול להיות יותר טוב, יאללה, בוא נזוז."
חצינו את הכביש וירדנו בשתיקה לוואדי, וכשהגענו להצטלבות, המקום החביב על הכלבים שלנו לעשיית צרכים, התיישבנו על מכסה בריכת הביוב המוגבהת והבטנו בהם, מדשדשים בתוך הסבך המיובש, מרחרחים פה ושם, ולבסוף כורעים בין העשבים הצהבהבים, מרוקנים שלפוחיות ומעיים בנינוחות טבעית שאבדה למרבה הצער לבני האנוש.
"הכל בסדר רענן, רוצה לדבר על זה קצת?" לכסן אלי חמי מבט מודאג.
נאנחתי, "רוצה, אבל קצת מתבייש, והאמת, לא יודע בדיוק מה להגיד ולמה אני כזה."
"איך כזה?"
משכתי בכתפי, "טמבל?" הצעתי וקמתי, "נזוז." הצעתי לחמי שהסכים ברצון, ובעוד אנחנו פוסעים לאט בעקבות הכלבים שדהרו קדימה במרץ, זנבותיהם מתנופפים בהתרגשות, סיפרתי לו את אירועי הערב הקודם, מאשים את עצמי בטיפשות ובחוסר רגישות.
חמי שהקשיב לי רוב קשב לא הסכים איתי. "סקס, ובעיקר חדירות, זה עניין שמחייב אמון וזהירות. לכל אחד יש קצב משלו, וכנראה שדור לא היה רגיש מספיק כלפיך."
"גם אני כנראה לא הייתי די רגיש כלפיו, אני לא אתפלא אם הוא יסתלק."
"גם זה עלול לקרות." הסכים חמי בנחת, "כנראה שכל אחד מכם היה מרוכז מידי במה שקורה אצלו, ולא ניסה להבין מה עובר על הפרטנר. זה קורה אצל הרבה זוגות, אפילו אצל סטרייטים."
"אני בטוח שלך ולרוני זה לא קרה."
חמי גיחך, "מצטער לאכזב אותך, אבל זה קרה לנו הרבה פעמים בעבר, ועדיין קורה לפעמים. זו אחת הבעיות אצל גברים, קשה להם להיות אמפאתיים ולראות גם את הצד השני, וזה קשה עוד יותר כשהם חרמנים."
"גם נשים הן לא תמיד מלאכיות." הערתי, חושב על אימא שלי - למרות טענתה שזה בסדר ולא משנה לה עם מי אני חי הרגשתי שיחסה כלפי התקרר מאוד מאז יצאתי מהארון.
"נכון." הסכים חמי בעצב, "אבל גברים בדרך כלל גרועים עוד יותר."
"אז מה אתה ממליץ לי, להחליף קבוצה? לעבור לנשים ולהפסיק להיות הומו?"
חמי חייך, "אם זה רק היה אפשרי." נאנח.
"אם היית מפסיק פתאום להיות הומו עם מי היית מתחתן?" הפלגתי על כנפי הפנטזיה.
"עם אורה כמובן." חייך חמי, "אבל אז הייתי מסתבך עם אירה." הוא צחק, "הכושי המופרע שלי, זה מה יש ועם זה ננצח." הניח יד מנחמת על כתפי, "אני מציע לך לחזור הביתה, לתפוס את דור, להתחיל לדבר על מה שאתה מרגיש ולבקש ממנו שיסביר לך מה עובר עליו. קוראים לזה תקשורת, וזה הפתרון היחיד לכל הבעיות בזוגיות של כל הזוגות, לא חשוב מאיזה מין ומאיזה עדה."
"פשוט לדבר? זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע." התלוננתי.
"אני יודע, אבל אין פתרון אחר." פסק חמי, ושרק לכלבים שקיפצו בעליצות על הדשא הרטוב מדלגים בין הממטרות הפועלות, מנסים ללכוד את קשתות המים הזוהרות בשמש הבוקר. המים הכניסו בהם רוח עליצות בלתי נשלטת, והם סירבו כמובן לחזור הביתה, מזל שהממטרות נעצרו והכלבים נרגעו.
התחלנו להשתרך הביתה, ופתאום הופיע מולנו סטפן, לבוש רק מכנסי התעמלות לבנים וגופיית סבא צחורה, עורו הזהוב, החלק, נוצץ מזיעה. הוא חייך אלינו, נופף לנו קלות בתנועת יד אצילית והמשיך לרוץ בקלילות של ספורטאי מקצועי, השמש מזהיבה את השיער הבלונדיני על רגליו הארוכות, השריריות, הנתונות בנעלי התעמלות לבנות בעוד הוא מתרחק מאיתנו בקלילות.
"חסר לו רק לפיד אולימפי וזר עלי דפנה על הראש." רטנתי בטינה, "בעוד עשר שנים הוא כבר לא ירוץ כל כך מהר, הברכיים שלו בטח יהיו הרוסות עוד לפני שימלאו לו שלושים." ניבאתי.
"יכול להיות שאתה מקנא קצת?" עקץ אותי חמי בבת צחוק, "ואגב, למרות שלא רואים עליו סטפן כבר בן עשרים ושמונה."
"לא נכון!" נדהמתי, "לא הייתי נותן לו עשרים, מאיפה אתה יודע?"
"מבוריס, ורוני צדק, הוא באמת היה נער ליווי כשהוא היה סטודנט, אבל ברגע שהוא סיים את הלימודים הוא הפסיק."
"מה הוא למד?"
"הנדסת חומרים, למרות שהוא בלונדיני יש לו תואר שני מהטכניון, והוא אפילו חושב להמשיך לדוקטורט."
"ומה בדיוק המהנדס הסקסי הזה עושה עם ויאז'ה כמו בוריס?"
חמי זקף גבות משועשעות, "מה אתה חושב? מה שאני ואתה עשינו איתו אני מניח."
"זאת אומרת שזה יסתיים בקרוב, ועוד מעט הוא יסתלק לדרכו. טוב מאוד, העוד מעט דוקטור הזה לא בא לי טוב." הערתי בחמיצות.
"אל תבנה על זה, הסטפן הזה... הוא די עקשן, ובוריס... מאז שוולאדי הסתלק לעולם שכולו טוב לא ראיתי אותו מוקסם ככה ממישהו."
"וולאדי, מי זה?"
"אחד... לא משנה, זה נגמר מזמן, עוד לפני שהוא החזיר ציוד."
"גם הוא היה יפיוף כמו סטפן?"
"ממש לא." צחק חמי, וסירב לפרט בטענה שלא יפה ללכת רכיל ועוד על מישהו שמת ונקבר בברלין, ובכל זאת, עד שהגענו הביתה הצלחתי לחלוב ממנו עוד פיסת מידע קטנה ועסיסית אחת – סטפן לא הגיע במקרה לחוף הבונים, הוא בא לשם עם השח שלו במטרה לפגוש את בוריס אחרי שבוריס סיפר לו כבדרך אגב, כשהם נפגשו במקרה במועדון שח רוסי, שהוא עומד לבלות את יום כיפור בים.
***
נכנסתי הביתה והופתעתי לגלות את דור יושב בתחתונים במטבח ושותה קפה. "בוקר טוב." חייכתי אליו בהיסוס. הוא חייך אלי חזרה, ואמר בוקר טוב בקול נעים. הרגשת חמימות נעימה התפשטה בגופי, מסלקת את תחושת הכישלון שכרסמה בי מאז ליל אמש. אולי בכל זאת יש תקווה לקשר שלנו?
"די מאוחר, אתה לא פוחד שתאחר לעבודה?" התיישבתי מולו.
"לקחתי היום חופש." הסביר דור, "רוצה קפה?" הציע, ובלי לחכות לתשובה ניגש להכין לי קפה במאג החביב עלי, "אנחנו צריכים לדבר רענן." הניח את הספל מולי.
"אוי..." נאנחתי, והעברתי את אצבעי על הדוגמא הסינית הכחולה המסולסלת שעטרה את ספלי – עידו קנה לי אותו מזמן, כשעוד היינו צעירים ומאוהבים, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר לי ממנו למזכרת, ספל סיני מזויף וקצת סדוק, ושעון קרמיקה בדוגמה ארמנית.
"למה אוי?" נדרך דור, "אני בסך הכל רוצה שנדבר, וקודם כל אני רוצה להתנצל על מה שהיה אתמול."
"להתנצל, לא להיפרד ממני?"
"ממש לא, אלא אם כן אתה רוצה ש..."
"לא, אני לא. אני רוצה שנדבר ושנחפור זה לזה עד שנבין אחד את השני וש... על מה אתה רוצה להתנצל דור?"
"שלחצתי עליך ושלא ניסיתי להבין." הוא לפת את כף ידי בידיו, "אתה סולח לי?"
"שטויות, אין על מה לסלוח, זו הייתה פשוט אי הבנה טיפשית." העפתי מבט בשעון, "בצהרים יש ישיבה שאני לא יכול להתחמק ממנה, אבל עד אז אני פנוי, אז מה דעתך..."
"לגמרי." קפץ דור בשמחה מהכיסא, "אבל קודם נאכל ארוחת בוקר כי אני גווע, מה דעתך שתלך להתקלח ואני אכין בינתיים משהו, ואחר כך..."
התקלחתי בזריזות, ואחרי שטרפתי בתיאבון את החביתה שדור טיגן למעני חזרנו למיטה. הוא עמד על כך שהפעם אני אהיה האקטיבי, ולדעתי נהנה מאוד, אם כי הפעם הקפיד לא לשחרר שום הצהרות אהבה.
אני אוהב אותך
אחרי שהשתעממתי בבית הספר לאורך כל הישיבה המיותרת וההרבה יותר מידי ארוכה שהמנהל התעקש לקיים, חזרתי הביתה והתקבלתי בטקס הרגיל על ידי גוץ שקפץ עלי בשמחה, וניסה ללקק את פני. "שלום גוצי חמוד." הדפתי אותו מעלי בעדינות. לא הייתי מספיק זריז והוא הספיק להשאיר טביעת כף רגל כלבית על חולצתי.
"תראה מה עשית." נזפתי בו, אבל הוא לא נעלב וקשקש אלי בזנבו, כולו אושר ושמחה לראות אותי שוב בבית. "כן, אני יודע." ליטפתי אותו, מתענג על חלקלקות פרוותו כנגד כף ידי, "גם אני אוהב אותך טיפשון, רק תן לי להחליף בגדים ונלך לטיול."
"אני יכול לבוא גם?" הפתיע אותי דור שצץ בלי אזהרה מהפטיו, "אני מבטיח לא ללכלך לך את החולצה." הוסיף, והיה לי ברור שהוא שמע אותי מספר לגוץ שאני אוהב אותו ושהוא פגוע מעט.
"כן, בטח, אני אשמח מאוד." אמרתי בקול רם מידי, והוספתי חיוך רחב ליתר הדגשה בעודי מקלל בליבי את הפה הגדול שלי. מה פתאום אני מדבר עם הכלב? ולמה דור היה חייב לשמוע אותי דווקא כשאמרתי לו שאני אוהב אותו?
לקחנו את גוץ, וכמובן שגם לונה הצטרפה, וירדנו אתם לוואדי. הפעם הלכנו בדרך הארוכה העוברת דרך מטע הפקנים, נהנים מצילם שהגן עלינו מהשמש הקופחת.
"הלוואי ויתחיל כבר החורף, כבר כמעט נובמבר ועדיין כל כך חם." התלוננתי.
"לא נורא, באוגוסט היה יותר חם. לפחות בערבים קריר ואפשר להתחבק במיטה. אני אוהב לישון מחובק אתך." העז דור לשחרר וידוי, והתיישב על גזע עץ כרות, "תגיד דור, יש עוד מישהו חוץ מהכלב שזכה לשמוע ממך שאתה אוהב אותו?"
נו, טוב, הרי לא חשבתי באמת שאוכל להתחמק, ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר... ועכשיו, לא להתעצבן ולא להתחמק יעצתי לעצמי, תזכור מה חמי אמר, די להיות גבר אטום, אחרי הכל אתה הומו, תיקח את עצמך בידיים ותתחיל להיות רגיש ואמפאתי.
התיישבתי לידו ומתחתי את רגלי, נחוש לא לפשל הפעם, "פעם, כשהייתי צעיר ותמים יותר אמרתי את זה לעידו, ותראה איך זה נגמר, כיום אני זהיר יותר ולא מרשה לעצמי להיסחף." הסברתי.
"אני מבין." הנהן דור, והניח יד על ירכי, "זה בסדר, יש לי סבלנות." חייך אלי בחיבה.
"סבלנות זה טוב." הבטתי בעיניו הזוהרות, מלאות האמון וחייכתי אליו חזרה.
משב קליל של רוח סתווית נשב עלינו פתאום, נושא בכנפיו שמץ קרירות משיבת נפש שציננה את עורנו הלוהט, מרעיד את עלי הפקנים. צללים פיזזו על פניו של דור, והתסיסה העצבנית שחלחלה באיברי מאז אתמול בלילה התפוגגה לאיטה, ומין רחש בחש מתוח ועצוב, תערובת של פחד וחשדנות שרחשו בתוכי מאז שנפגשתי עם דור, ואולי עוד קודם, מאז שעידו הסתלק, החל להירגע.
ידי השמאלית השתלבה כמו מאליה בכף ידו החמימה של דור, "אתה חמוד, אתה." לחשתי לו, הנחתי את ידי הימנית על עורפו, קירבתי את פני לפניו ונישקתי את שפתיו, ואז קטעה יבבת כאב כמעט אנושית את הרגע האינטימי המתוק, ושנינו זינקנו מבוהלים על רגלינו, ותרנו בעינינו אחרי הכלבים.
גוץ ולונה ששכבו עד לרגע זה לא רחוק מאיתנו, אדישים למעשינו, התנערו גם הם וזקפו את ראשיהם. היללה נשמעה שוב, וגור לברדור בהיר פרווה רץ לעברנו, נע במסורבלות גורית מתוקה, כפותיו הגדולות מידי לגופו מעלות אבק על השביל, פרוותו הבלונדינית הייתה מטונפת, וחבל עבה שהיה כרוך סביב צווארו נשרך אחריו. זנבו היה שמוט בין רגליו מרוב פחד והייתה לו סיבה לפחד - שני פרחחים צעירים רצו אחריו עם מקלות בידיהם, נחושים לשוב ולתפוס אותו.
הגור, עיוור מרוב פחד וכאב, דהר ישר אלינו, והיה עלי רק לרכון קלות ולתפוס אותו בידי. "די, די חמוד." אחזתי בו בעדינות, "הכל בסדר, אל תפחד." ניסיתי להרגיע אותו. הוא רעד בזרועותיי והבחנתי, מזועזע, שרגליו פצועות וחבולות, פצע עמוק נפער בבסיס זנבו, ועל בטנו הורודה נמתחות מספר שריטות מדממות. מי מסוגל לפצוע ככה גור כל כך קטן וחמוד?
"תעזוב אותו!" צעקו הפרחחים, שני בני תשחורת קולניים - אחד גבוה ודק, שערו עשוי במין כרבולת מחומצנת, והשני נמוך ושמנמן, פדחתו מגולחת למשעי ועגילים מתנוצצים בתנוכי אוזניו - מנופפים לעברי במקלות, "זה הכלב שלנו!"
"באמת? אז למה הוא במצב כזה, מי פצע אותו?" הידקתי את ידיי סביב הגור המסכן שהצטנף בזרועותיי ויבב.
"זה לא עסקך, תביא אותו." נהם השמן באיום, מושיט אלי כף יד מטונפת ושרוטה.
"לא." נסוגותי לאחור, "בשום פנים ואופן לא."
השניים החלו לקלל אותי, וניסו לקחת ממני את הגור בכוח, אבל דור נחפז לחצוץ ביני לביניהם, ובניגוד אלי הוא לא נרתע לאחור בפחד, אלא פסע קדימה באומץ, ונעמד מול השניים, גבוה ורחב ומלא ביטחון רגוע.
"אתם פצעתם אותו?" שאל את השניים בקול שקט, מאיים.
"לא, אנחנו רק מאלפים אותו." השיב הרזה בטון עצבני, מתגונן, והחל לסגת.
"אילפתם אותו?" התרתחתי, "הוא רק גור, ואתם לא אילפתם אלא התעללתם בו, תראו איך הוא נראה!"
"זה לא עסקך, זה הגור שלנו ואנחנו נעשה לו מה שנרצה." התחצף השמן, "ואחר כך נזיין גם אותך ואת החבר ההומו שלך." הוסיף בגסות, ולא יסף כי דור הרכין את ראשו ובלי מילים נגח במצחו היישר בפרצופו העגלגל.
"איי!" צרח הצעיר בקול צפצפני מגוחך, "שברת לי את האף, בן זונה, הומו מזדיין בתחת!" גידף והסתער על דור שהדף אותו מעליו בקלילות. השמן צנח על ישבנו וישב מבולבל, ידו מכסה את פניו החבולות ופיו שופע גידופים שהומו מזדיין בתחת עוד היה העדין ביניהם.
הנער השני, הרזה בעל הכרבולת, חש לעזרת חברו, אבל גוץ שעמד עד אותו רגע בשקט, מנסה להבין מה קורה פה, החליט שהגיע הזמן להתערב וזינק עליו, נוהם באיום. נעלם הכלב הרגוע והאיטי שהכרתי והופיע גוץ אחר – שיניו חשופות באיום, פרוותו הכהה סמורה לאורך עמוד השדרה שלו, גורמת לו להיראות עוד יותר מסוכן. הרזה נרתע בבהלה והניף עליו את מקלו וברגע זה לונה הסתערה קדימה בשתיקה, ובלי שום אזהרה תפסה בשיניה את מכנסי הג'ינס של השמן ומשכה, קורעת אותם מעליו, ואחרי שחשפה את בשרו תכננה כנראה לנגוס בו, אבל לא הספיקה.
"אימא!" נפלטה מפיו צרחת בהלה, הוא זינק על רגליו וברח במהירות מפתיעה בעוד חברו הרזה וקל הרגלים יותר רץ אחריו, אבל לא מצליח להשיג אותו.
גוץ ולונה רצו אחריהם עד שהם נעלמו בעיקול הדרך, ואז חזרו אלינו, שמחים וגאים בעצמם, ונפנו לבדוק את הגור שרבץ על ברכי, מייבב חרש.
לונה החלה ללקק אותו, מנקה בלשונה את פצעיו בעוד גוץ מחכך את חוטמו באוזניו הרכות, השמוטות.
"איזה חמוד." כרע דור על ברכיו לצידי, וליטף בעדינות את הגור שהלך ונרגע, זקף את זנבו והחל לבחון בעניין את מכריו החדשים, "איך נקרא לו?"
"אולי טופי?" הצעתי.
"או בלונדי." גיחך דור, והתיר בזהירות את החבל הכרוך על צווארו של הגור, "מסכן קטן שכמוהו, אם לא היינו מתערבים הפראים האלו בטח היו הורגים אותו."
"איזה מזל שהיית איתי דור, בחיים לא הייתי מצליח להתמודד אתם לבד. איפה למדת לתת ראסיות כאלה?"
דור חייך ומשך בכתפיו בצניעות, "החיים לימדו אותי." השיב בפשטות וקם, "קדימה רענן, בוא ניקח את החמוד הקטן הזה לווטרינר." האיץ בי.
"בסדר." הסכמתי, וניסיתי להזדקף, אבל רגלי כשלו, ומזל שדור אחז בזרועי ותמך בי. "אתה בסדר?"
"לא כל כך." גנחתי, "הברכיים עוד קצת רועדות לי, אני לא כל כך טוב בדברים כאלה, אלימות מפחידה אותי." התוודיתי, ונשענתי עליו, מותש, "אם לא היית איתי בטח הייתי מוותר ונותן להם להמשיך להתעלל בטופי."
"אני בטוח שלא." מחה דור, וכרך זרוע איתנה סביב מותני, "גם אם היית לבד אני משוכנע שלא היית מוותר והיית נלחם בהם כמו אריה."
"יפה מצידך להגיד את זה, אבל אני מכיר את עצמי, אני גיבור גדול על תלמידים בתיכון, אבל מול הבריונים האלה הייתי משתפן כמו איזה הומו." הנחתי את ראשי על כתפו, שואב נחמה וחמימות מגופו המוצק, "אני אוהב אותך דור, ועכשיו יאללה, בוא ניקח את טופי לווטרינר."
הווטרינר העריך את גילו של הגור שהצלנו בחודשיים בערך, וקימט את מצחו בדאגה למראה זנבו הפצוע. "כנראה שהחלאות האלו ניסו לקצוץ לו את הזנב." שיער ומרח משחה אנטיביוטית על הפצע.
"למה?" גנחתי, אחוז בחילה פתאומית, ונאחזתי בקצה שולחן הטיפולים העשוי נירוסטה. מזל שישבתי כי ראשי הסתחרר לשמע דבריו.
הוא נד בראשו בעצב, "לא יודע... פשוט, אנשים רעים." נאנח, ובחן בזהירות את כפותיו של טופי שייבב חרש, אבל לא התנגד.
"מה אתם מתכננים לעשות איתו?" שאל הרופא, מעביר את מבטו ממני לדור שעמד לצידי, ידו על כתפי, "אתם מתכוונים לאמץ אותו?"
"ברור, טופי הוא שלנו." עניתי בלי לטרוח להתייעץ בדור שמעך בחוזקה את כתפי לפני ששאל את הרופא לאיזה גזע לדעתו שייך טופי.
"הוא מעורב כמובן, כל כלב בלי תעודות נחשב מעורב, אבל לדעתי הוא ברובו לברדור, מה שאומר שהוא יהיה כלב גדול עם תיאבון בריא." הוא ליטף בחיבה את טופי, "לברדורים הם בדרך כלל נבונים מאוד ואת זה שהוא אמיץ אנחנו כבר יודעים, נכון שאתה בחור אמיץ?" שאל את טופי בחיבה, אחז בעורפו והזריק לו בזריזות זריקת חיסון. "בעוד חודש נשבב אותו וניתן לו זריקה נגד כלבת. בינתיים תקנו לו אוכל לגורים ותקפידו שהוא לא יבוא במגע עם כלבים לא מחוסנים, אבל לא לשמור אותו סגור בבית, הוא צריך להתרגל לכלבים אחרים. איך גוץ מתנהג איתו?"
"ממש נהדר, שומר עליו כאילו שהוא אחיו הגדול, ולונה פשוט מאוהבת בו, היא כל הזמן מלקקת אותו." התפארתי.
הווטרינר המליץ שנענוד לגור כבר עכשיו קולר כדי שיתרגל, ושנסדר לו בבית פינה קטנה משלו. "מקום שקט ומוגן, אבל לא רחוק מכל הפעילות בבית, ותתחילו להרגיל אותו כבר מעכשיו לעשות את הצרכים בפינה נפרדת, אולי על עיתון במרפסת או בחצר? אבל לא לכעוס עליו אם בורח לו. תזכרו שהוא עוד תינוק." הסביר לנו ושקל את טופי ששקל שלוש וחצי קילוגרם, "משקל תקין לגילו, למזלו הוא לא היה יותר מידי זמן אצל המנוולים האלה, אולי יום או יומיים, הוא פצוע, אבל לא בטראומה. אני משער שעד שהוא הגיע אליהם הוא היה עם אימא שלו ועם האחים שלו, המצב הגופני שלו די טוב, הוא בטח ינק עד אז, מעניין איך הוא הגיע אליהם, כנראה שהבעלים של האימא פשוט חילקו את הגורים לכל דורש ולא בדקו מי בדיוק לוקח אותו. זו הבעיה כשלא מעקרים כלבות ואחר כך נשארים עם המון גורים שעושים לך בלגן בבית, וזה מזכיר לי, בקרוב הוא ינסה לכרסם כל דבר שהוא יצליח למצוא, וזה כולל נעלים, רהיטים ושטיחים, אז תרחיקו ממנו כל מה שאתם לא רוצים שהוא יהרוס, ותתנו לו צעצועים ללעיסה. יעץ לנו הווטרינר, "וכמובן, ברגע שהוא יהיה בן חצי שנה הוא צריך לעבור סירוס."
"סירוס?" נחרדתי, "למה? אנחנו חייבים? מה יקרה אם לא נסרס אותו?"
"אתם לא חייבים כמובן, אבל מחיר האגרה לכלב לא מסורס יקר הרבה יותר, והוא יהיה פחות רגוע ויסבול כל פעם שיריח כלבה מיוחמת. כלב לא מסורס יריב כל הזמן עם כלבים אחרים ויהיה לו יותר סיכוי לחלות בסרטן ערמונית."
"כן, אבל... אבל זו סיבה לחתוך לו את הביצים?" התמרדתי.
"גם גוץ מסורס." הזכיר לי דור, "ולונה מעוקרת."
"אני יודע, אבל..."
"יש לנו עוד זמן לחשוב על זה." אסף דור את טופי בזרועותיו, "בוא רענן, אנחנו צריכים עוד לקנות אוכל לגורים ורצועה וצעצועי לעיסה... רק אלוהים יודע כמה זה יעלה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה