אי שפיות זמנית
הדירה של עידו הייתה חור - קטנה, חשוכה, מוזנחת וגם הריהוט, אוסף גרוטאות שנרכשו באמצע המאה הקודמת, היה על הפנים. "כמה אתה משלם על המקום הזה?" הבטתי סביבי בגועל.
כשהוא אמר לי כמה נחרדתי, "שלושת אלפים חמש מאות על שני חדרים? זה מה שאני משלם על וילה עם שני קומות וגינה."
"כן, בצפון הנידח, אבל פה זה ליד תל אביב, וחוץ מזה הדירה מרוהטת."
"אז הרהיטים המזעזעים האלה לא שלך? הוקל לי, כי אם הם היו שלך הייתי מייעץ לך למהר ולבדוק את הראייה שלך."
עידו העווה את פניו בקוצר רוח וביקש שלא אהיה גועלי.
"מצטער, המקום הזה משפיע על מצב הרוח שלי, מזמן לא ראיתי ספה כל כך מכוערת, עם צורה כזו כדאי לה מאוד להיות לפחות נוחה." ניסיתי להתיישב על הרהיט המדובר שלא הסתפק בכך שהיה ישן ומטונף אלא הגדיל לעשות וניחן בכיעור נדיר.
"היא לא." ציין עידו בעצב, "עדיף לשבת במטבח." הציע. התיישבנו במטבח שעיצב עיוור צבעים בעל חיבה משונה לציפוי פורמייקה.
"יש פה רק שני חדרי שינה, איפה תכננת שכולנו נישן?" תהיתי.
"אה... לא ממש תכננתי, זה תלוי ב... בכל מיני דברים."
"איזה דברים?"
"דברים, תגיד, לא מפריע לך שהחבר שלך הסתלק עם ענר?"
"לא, ולך?"
"ממש לא, ענר חמוד, אבל הוא רק בן עשרים ומשהו, שלא לדבר שנפגשתי איתו רק היום ו... מה בדיוק קורה בינך ובין בועז? אתם יחד?"
"סוג של יחד." עניתי בקיצור.
"לא מבין, אתם מזדיינים? ואל תגיד לי סוג של מזדיינים, כי אין דבר כזה."
"בטח שיש, כשתגדל תבין." חייכתי אליו חיוך שידעתי היטב שירגיז אותו, ואכן צדקתי,
הוא התעצבן אבל שמר על איפוק ראוי לציון. "רענן מספיק, תענה לי כמו בן אדם בבקשה." ביקש בענווה.
"אנחנו פחות או יותר יזיזים."
פניו אורו לשמע תשובתי, "יופי, אני שמח לשמוע."
"מה, שיש לי יזיז?"
"לא, שזה פחות או יותר."
"מה כל כך משמח בפחות או יותר?"
הוא גיחך בשביעות רצון, "כי אם אני מתרגם את מה שאמרת לרעננית מדוברת אז אתה מתכוון להגיד שהיה לך איתו רק סטוץ, בשביל מה סחבת אותו לפה? כדי לעצבן אותי?"
"ממש לא, למה שתתעצבן? הרי נפרדנו."
"זהו ש..." הוא לכד את כף ידי בין כפותיו, ורכן אלי מעבר למשטח הפורמייקה המחריד - חיקוי עץ בצבע חום מזעזע, דהוי שרוט ומכוער, "אני חושב שעשיתי טעות."
"כן, אני מסכים, לשלם כל כך הרבה על דירת וינטג' הכיעור הזה? ביג מיסטייק."
"עזוב כבר את הדירה." סינן עידו בקוצר רוח, ומעך את כף ידי בחוזקה.
"ברצון." עניתי, ומעכתי את ידו בחזרה, מכאיב לו בכוונה, "יאללה, בוא נעוף החוצה."
"איי... די, אתה מכאיב לי." יילל עידו.
"אתה התחלת."
"אני יודע רענן, הייתי אידיוט, עשיתי טעות איומה, ואני ממש מצטער." התרגש עידו, הרפה מידי, הניח את כפות ידיו על לחיי, מסגר את פני בין אצבעותיו והביט ישר בעיני.
"נו, די, לא קרה כלום, לא באמת כאב לי." טלטלתי קלות את כף ידי המעוכה, מעמיד פנים שאני לא מבין את כוונתו.
"אוף אתך, למה אתה חייב להיות תמיד כזה קשה הבנה." רטן עידו, וכמו שידעתי שיעשה משך אותי אליו ונישק אותי, ודקה אחר כך, אין לי מושג איך זה קרה, כבר היינו על המיטה החורקת שלו, מרוכזים כל כך זה בזה עד שהבחנתי בראש המיטה הזוגיות, המרופד קטיפה מזויפת מרוטה בצבע אדום בורדו מחריד, רק אחרי שגמרתי בכף ידו.
"אלוהים ישמור, אין סוף לזוועות." גנחתי וטמנתי את פני בחזה שלו. כל כך התגעגעתי אליו, לריח, לטעם, למגע, איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיו?
"מה?" התנער עידו מהנמנום שהיה נופל עליו תמיד אחרי סקס, "איזה זוועות? לא היה לך טוב נני?" ככה הוא היה קורא לי תמיד אחרי זיון מוצלח.
"אל תשאל שאלות טיפשיות, אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד לא יודע מתי אני נהנה במיטה?" גערתי בו, "התכוונתי לראש המיטה המרופד הזה, תעשה לי טובה ובהזדמנות הראשונה תשרוף את הדבר המזעזע הזה ותביא גאולה לעולם."
"העולם יכול לנשק לי בתחת." השיב עידו בקור רוח, ומעך אותי אליו, "אני אוהב אותך נני, ואני רוצה ש..."
"רק רגע. הדפתי אותו מעלי, "מה אמרת? תחזור שנית."
"אמרתי שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, לעזוב אותך היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי אי פעם, למה לעזאזל נתת לי ללכת?"
"מה הייתי אמור לעשות לדעתך, לקשור אותך? אמרתי שנגמר לך ממני, והלכת."
"כן, נכון, חבל, סתם קשקשתי שטויות."
"נניח, אבל עידו, אם אתה זוכר, רבנו המון לפני שעזבת, והאמת שדי הרבה זמן לא היינו מאושרים יחד, ואגב, מה עם החבר הזה שהיית אמור לגור איתו?"
"זה לא הסתדר." אמר עידו ומבטו התחמק ממבטי.
"או. קי. רוצה לדבר על זה?"
"לא ממש, אבל אם אני רוצה שנחזור, ואני רוצה, אני צריך לספר לך עליו, נכון?"
"לא יודע, מה בדיוק קרה שם?"
הוא נאנח והתחיל להצטדק, "עכשיו אני מבין שזה היה רק סימפטום למשבר אמצע החיים ולא..."
"משבר אמצע החיים? על מה אתה מדבר? אתה כולך בן שלושים וחמש?"
"עוד לא, רק בשבוע הבא."
"בסדר, אבל ממתי שלושים וחמש זה אמצע החיים? אתה מתכוון להתפגר בגיל שבעים?"
"אם זה היה תלוי בי הייתי סוגר את הבסטה כבר בגיל שישים." השיב עידו בעצב.
"אני בטוח שתחשוב אחרת כשתגיע לגיל חמישים וחמש, הנה, קח לדוגמא את בוריס..."
"הויאז'ה הרוסי עם השח? הזדיינת איתו?" קטע עידו את דברי.
תקעתי בו מרפק, אמרתי לו להפסיק להיות דביל, והפצרתי בו שימשיך לספר על משבר אמצע החיים שלו.
"אין הרבה מה לספר, נעשיתי חסר מנוחה, הרגשתי שהחיים בורחים לי בין הידיים, שעוד לא עשיתי כלום, ואז פגשתי בעבודה מישהו..." הוא בחן אותי בהיסוס, ואחר כך המשיך. "נדלקתי על בחור צעיר ויפה ולא יותר מידי חכם, ובגלל שהייתי במצב נפשי גרוע כזה פירשתי את העליזות המטופשת שלו כשמחת חיים והתלהבתי."
"הזדיינתם?" חקרתי, "בגדת בי?"
"כן, הזדיינו, אבל לא בגדתי, הוא לא הסכים לסקס מלא עד שאני לא אפרד ממך."
"אתה צודק, הוא נשמע באמת כמו טמבל גמור." הפטרתי בבוז.
עידו משך בכתפיו, "יכול להיות, אבל בזמנו חשבתי שזה נורא רומנטי וחמוד."
"כן, חרמנות יכולה לבלבל כל אחד, אפילו אנשים יותר חכמים ממך." הסכמתי ביובש, והתחלתי להתלבש, "אני מקווה שהיה שווה לחכות כל כך הרבה זמן לזיון המיוחל?"
"כן, היה בסדר." השיב עידו בקול שטוח, "אבל ברגע שהפסקתי להיות חרמן הבנתי שהוא לא בשבילי."
רכנתי לשרוך את נעלי, "אתה הבנת או שהוא הבין?" שאלתי, קושר את השרוכים ותוך כדי כך בוחן את הבלטות שבצבצו מבעד לשטיח שחוק ומאובק, כמו כל דבר בדירה האיומה ההיא גם הן היו מכוערות וישנות.
"אוף אתך רענן." רטן עידו, "מה זה משנה בכלל, למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על הזבל הזה?"
"לא יודע, אולי כי בגלל הזבל הזה שכחת את כל השנים שלנו יחד וזרקת אותי כמו טישו משומש?" הפניתי אליו מבט מאשים.
הוא גנח באומללות, והתאמץ להיראות אשם ומוכה חרטה, "אבל הסברתי לך מה קרה רענן, אני... תתייחס לזה כאילו לקיתי באי שפיות זמנית, בסדר?"
"לא יודע... נניח, אבל מה אם אני אסכים שנחזור ואחרי כמה זמן שוב תעשה לי את התרגיל הזה? יש לך מושג כמה רע היה לי אחרי שהלכת?"
"גם לי היה רע." השיב עידו חרש, והחל להוליך את אצבעותיו לאורך שביל השער הדק והבהיר שיורד מחזי אל ערוותי.
העפתי את ידו מעלי, "כמה זמן בדיוק אחרי שלזבל ההוא נמאס ממך נזכרת שרע לך איתו?"
הוא נעלב, "מי אמר שליוני נמאס ממני? אולי לי נמאס ממנו?"
"אה, אז יש לו שם? טוב לדעת." סיננתי בטינה, "איך הוא נראה?"
"מה זה משנה? למה אתה חופר בזה?"
"כי אני רוצה לדעת."
"בשביל מה זה טוב?"
"לא יודע, אבל אם אתה רוצה שנחזור אני רוצה לדעת למה הלכת."
"הלכתי כי הייתי אידיוט, כי היה לי משבר נפשי שהפריע לי להעריך את מה שהיה לי בבית. זו הסיבה היחידה שהתחרפנתי ונדלקתי על בחור צעיר ויפה."
"כמה יפה? יש לך תמונה שלו?" התעקשתי.
עידו רטן וקיטר, אבל לבסוף נכנע, הדליק את המחשב והראה לי כמה תמונות ששמר בתיקיה ששמה יונתן. יוני באמת היה יפה, היה לו גוף מעוצב לתפארת חדר הכושר, והוא הקפיד להצטלם במבחר פוזות מטופשות ומלאכותיות שתאמו את פניו - פנים יפות וריקות של דוגמן.
"יפה מאוד, ממש תמונות מקצועיות."
"כן, הן מהבוק שהוא עשה, הוא רוצה להיות דוגמן."
"הוא באמת נראה ככה, אני בטוח שמתחת לכל הפוזות והשרירים הוא גם רגיש, ספונטני ועם חוש הומור."
"ממש לא, הוא... לא חשוב, לא בא לי לדבר עליו."
"ולי לא בא לשמוע, אבל אין ברירה."
"למה אין ברירה, למה אי אפשר לשים את מה שקרה מאחורינו ולחזור לחיים הרגילים שלנו?"
"כי אתה חיסלת את החיים הרגילים שלנו, הם לא קיימים יותר עידו."
"אז אתה לא רוצה שנחזור?"
"אין דבר שאני רוצה יותר, התגעגעתי אליך כמו משוגע, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה, הלוואי והייתי יכול, אבל זה בלתי אפשרי."
"אתה צודק." הסכים עידו בעצב, והתחיל גם הוא להתלבש, "ואני מבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאמרתי לך, וגם על כל המריבות שהיו לנו לפני שעזבתי, אתה היית בסדר, הכל היה באשמתי כי... כי..." קולו נחנק.
"כי היית טיפש וחרמן, מה בדיוק קרה עם הבחור הזה, עם הדוגמן שלך?"
עידו העווה את פניו בחוסר רצון, אבל הבין שאין לו ברירה, והתחיל לספר איך, אחרי שהתארגן בסתר לעזיבה ונפרד ממני, עבר לגור אצל יונתן שחי בדירה גדולה ונאה עם שני שותפים. "בהתחלה הכל היה נחמד ונעים, היה המון סקס, והייתה העבודה החדשה, זה היה קצת כמו לצאת לחופשה, נהניתי מהכל, אבל אחרי חודש בערך כבר הבנתי איזה טעות עשיתי. הכל בתל אביב נורא נורא יקר, כולם עסוקים בעשיית פוזות ובבילויים בכל מיני מקומות... זה נחמד פעם או פעמיים בשנה, אבל כל סוף שבוע? כמה אפשר לצאת לבלות? וכל פעם צריך לקנות בגדים חדשים כי חס וחלילה שיראו אותך באותה תלבושת יותר מפעם אחת, כל הכסף שהרווחתי הלך על השטויות האלה, ומילא זה, הם גם עישנו והתמסטלו כל הזמן... את החשיש עוד יכולתי לסבול, אבל היו גם כדורים... ואחר כך יוני התחיל לדבר על יחסים פתוחים ועל שלישיות..."
"אוי, אוי, אוי..." גיחכתי, "ממש סדום ועמורה, בטח סבלת נורא. נו, אז איך זה לעשות שלישיה?"
"לא זוכר בדיוק, הייתי מסטול, והכי גרוע, לא משנה כמה שתיתי ומה לקחתי לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."
"כן, בטח." הטחתי בפניו בכל הציניות שהצלחתי לגייס.
עיניו של עידו התמלאו דמעות, "אתה לא מאמין לי?"
"לא יודע עידו, אני מת להאמין לך, אבל שיקרת לי כל כך הרבה, אם המצב היה הפוך היית מאמין לי?"
"אל תדבר שטויות, אני מכיר אותך, אתה בחיים לא היית עושה דבר כזה, ותודה שגם הבועז הזה... אני בטוח שלא היה שום דבר בינו לבינך." חייך אלי עידו בביטחון מרגיז.
"אתה טועה." עניתי בהדרת כבוד קרירה והצטערתי ביני לביני שלא זיינתי יותר את בועז או אחרים, לא משנה, רק לא לצאת הלוזר הזה שעידו חשב שאני.
"לא יכול להיות שהזדיינת איתו." התווכח עידו, "הוא בכלל לא הטעם שלך."
"ויוני הטעם שלך?" עקצתי.
"כבר לא." הוא התיישב לצידי, לבוש למחצה, וליטף בהיסוס נוגע ללב את ברכי, "בבקשה חמוד, בוא נפסיק לדבר על מה שקרה, בוא נעשה תוכניות לעתיד." הפציר בי, והמשיך והכביר מילים על החרטה שהוא חש בגלל הצער שהסב לי, ועל רצונו לזכות בסליחתי, לפתוח דף חדש ולחיות איתי מעתה ועד עולם.
"בסדר." הסכמתי, רק כדי לגרום לו לשתוק כבר, "וכדאי גם שנתארגן לצאת למצעד."
"כן, המצעד... מוזיקה צרחנית ודגלים, המון אנשים מזיעים הולכים צפופים בחום הזה... אני לא יכול לחכות." רטן עידו.
"האמת שלא נורא חם השנה."
"מספיק חם, אני מעדיף לשבת לדבר אתך על העתיד שלנו במקום להזיע בחוץ."
"העתיד שלנו יחד?"
"כן, בטח שיחד. תקשיב רענן, עוד מעט סוף השנה ותוכל לעזוב בלב שקט את הבית ספר המעפן הזה שאתה מלמד בו."
"הוא לא מעפן." מחיתי.
"אולי, אבל המשכורות בו כן. מה דעתך לעבור לגור במקום קריר ורגוע, מקום ירוק ויפה, ללמד ילדים נחמדים ומחונכים, ולא ערסים צרחנים, ולהרוויח משכורת טובה ביורו, ולא מה שאתה מרוויח היום?"
הנחתי יד על מצחו, "אתה הוזה? על מה אתה מדבר עידו?"
"על שוודיה, המקום עבודה החדש שלי התמזג עם חברה גרמנית שיש לה סניפים בכל אירופה, חודש אחרי שעזבתי את יוני ועברתי לדירה הזו הציעו לי לעשות רילוקישן לשוודיה, אמרתי שאני מוכן בתנאי שגם הבן זוג שלי יכול לבוא איתי. חשבתי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אבל הם מיד הסכימו, ושאלו מה הוא עושה, וכשהם שמעו שאתה מורה..."
"רגע, שאני אבין, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו אתה הולך ומספר שאני הבן זוג שלך? על מה בדיוק חשבת עידו?"
"עליך כמובן, חכה, אל תפריע, כשהם שמעו שאתה מורה הם נורא התלהבו כי מתברר שבקהילות היהודיות בסקנדינביה יש מחסור במורים שמדברים עברית. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה. אז מה דעתך רענן?"
"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
"מה יש לחשוב, מה מחזיק אותך בארץ?"
"עברית? משפחה? בקיצור, החיים שלי."
"בחייך, זה רק לשנתיים, וכשנחזור יהיה לנו די כסף לקנות בית, ואולי נוכל להביא סוף סוף את הילד שתמיד רצית."
"פתאום אתה רוצה ילד?"
הוא משך בכתפיו, "זה נעשה טרנד כזה בתל אביב, המון הומואים מביאים תינוקות עם רווקות או לסביות, או דרך פונדקאית, בעצם זה דווקא עסק די נחמד."
"נחמד? אבל אני זוכר שאמרת ש..."
"אז אמרתי, ועכשיו אני אומר אחרת. רק חמור לא משנה את דעתו. אז מה אתה אומר?"
"אני אומר שבאתי לפה כדי לצעוד במצעד, ואם לא נצא עכשיו נפספס אותו, אז קדימה, בוא נלך."
לפני שיצאנו למצעד הגאווה אמרתי לעידו שאני מבקש שלא ילחץ עלי כי אני צריך זמן לחשוב על ההצעה שלו אם כי בעצם כבר החלטתי לנסוע איתו, אבל לקחתי את הזמן שלי גם כדי למתוח אותו קצת, וגם כדי שלא יחשוב שאני קל להשגה.
למעשה, כשיצאנו לכיוון גן מאיר הייתי בטוח שכן, אני אזנח הכל מאחורי ואתחיל איתו דף חדש בארץ חדשה, קרירה וטובה יותר, רק חיכיתי לרגע המתאים לספר לו מה החלטתי.
נסענו באוטובוס עד גן מאיר ומשם החלנו לצעוד לאיטנו במסלול שנקבע - החל מרחוב בוגרשוב, עבור לבן יהודה ולארלוזורוב, ומשם למסיבה בחוף גורדון.
כמו תמיד היה חם - השנה דווקא החום לא נורא כל כך אמרו כולם ומחו זיעה – רועש וצבעוני. פוליטיקאים שאפתניים התחככו במלכות דראג, צעירים מתלהבים נופפו כרזות ודגלים, וצופים שישבו על המרפסות הפריחו בלונים בצבעי הגאווה ושפכו עלינו מים. הצועדים הצעירים חשפו גופות דקים ושריריים, רקדו וענטזו, מפזזים בין קשישים בגילי שחייכו בנוסטלגיה למראה הנוער המתלהב, אמרו שלום למכרים וידידים, התעלמו בתבונה מאקסים וצ'ילבות, וסבלו בגבורה למען הקהילה, מקווים שהעסק המייגע הזה תחת השמש הקופחת יסתיים לפני שהם יחטפו מכת חום.
אחרי שעה בחוף גורדון מאסתי במסיבה הצעקנית והמתישה שגעשה סביבי, איתרתי את עידו שעמד צמוד לבחור שרירי, מגולח פדחת וחשוף חזה ושוחח איתו באינטימיות מטרידה, הנחתי יד על כתפו, גררתי אותו הצידה ושאלתי מתי נוכל ללכת כבר הביתה.
"עוד קצת, רק הגענו, מה בוער לך? הנה, שב כאן קצת בצל, אני חייב להגיד שלום ליוני ולעודד." נחפז עידו לשני גברים צעירים ויפי תואר שרקדו לא רחוק מאיתנו, לחץ את ידיהם, חיבק ונישק, הצביע עלי, נופף לי וחפז משם להגיד שלום לעוד מכרים, ואחר כך נעלם מעיני.
"אתה רענן?" ניגש אלי אחד מהם, הושיט לי את כפו והציג את עצמו כיוני.
"כן, אני רענן." הודיתי ולחצתי את ידו בנימוס, סוקר את פניו בעניין. לא פלא שעידו הוקסם ממנו, גם במציאות הוא נראה טוב, ובלי צלם שיפקוד עליו לדגמן פוזות הוא נראה פחות שחצן, אפילו נחמד.
"אז אתה האקס של עידו?" חייך אלי בחביבות, "נהדר שבאת לבקר אותו, אחרי שנפרדנו היה לי רושם שהוא נעשה טיפה מתבודד, אף אחד לא ראה אותו ולא שמע ממנו כמעט חודש, דאגתי לו, אבל נראה שהוא התאושש, אתה יודע שהוא נוסע לשוודיה?"
"כן, שמעתי על זה." הנהנתי, תוהה איך יוני יודע על שוודיה.
"הרגשתי ממש חרא שלא יכולתי לבוא איתו, אבל הוא הציע לי את ההצעה הזו בעיתוי ממש לא טוב, שוודיה זה אחלה, אבל..." הוא חייך אלי במתיקות סכרינית שעוררה בי בחילה, "עידו בטח סיפר לך שאני מנסה לפתח קריירת דוגמנות, השקעתי המון כסף בבוק שיצא ממש מעולה, וסוף סוף התחלתי לקבל הצעות שוות, ופתאום הוא רוצה שאני אזרוק הכל ואסע לשוודיה? כאילו... אהבה זה אחלה והכל, אבל לדוגמן יש מעט מאוד שנים טובות, ואיך אני יכול להרשות לעצמי לבזבז שנתיים באיזה חור בסוף העולם?"
"לא יודע, אני לא מבין בזה הרבה, אבל ראיתי את התמונות שלך ואני משוכנע שתצליח." השבתי בנימוס, והוספתי חיוך מזויף שהסווה, כך אני מקווה, את הקור והבחילה שהתחילו להתפשט מקיבתי לעבר כל אברי גופי.
עודד ניגש אלינו, ואחרי שווידא שכן אני באמת האקס של עידו, הודיע לי שאני נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב, ואחרי ששמע שאני בן שלושים ושמונה, כמעט שלושים ותשע, שרק בהערכה, והתחיל לחקור אותי מה ה- BMI שלי? כמה אני שוקל ואיזה אימונים אני עושה? התשובות המגומגמות שלי לא הניחו את דעתו ולתימהוני הוא הרים את שולי הטריקו שלי ובחן את בטני החשופה – הופתעתי כל כך עד שלא עלה בדעתי למחות על החוצפה – ושאל אם אני עושה לייזר או שעווה, או שאולי אני חלק טבעי?
"מה?" נדהמתי ולקחתי שני צעדים אחורה, "על מה אתה מדבר?"
"אתה ממש חלק." הסביר עידו, "ועודד רוצה גם, ולכן הוא בודק מה עדיף, לייזר או שעווה."
"אין לי מושג, אני פשוט כזה, למה שלא תלמד לאהוב את עצמך כמו שאתה?"
הם החליפו מבטים מבודחים, כאילו אמרתי משהו ממש טיפשי, ואז הגיע סוף סוף עידו וחילץ אותי מהם.
"על מה דיברתם?" חקר אותי בדרך הביתה.
"על כל מיני דברים, תגיד עידו, למה באמת נפרדת מיוני?"
"למה אתה שואל? יוני אמר לך משהו עלי?" נדרך עידו.
"כן."
"מה הוא אמר?"
"הוא אמר הרבה דברים, אני לא זוכר בדיוק, תגיד עידו, נכון שהיו לך סטוצים כשעוד היינו יחד?"
"אהה... למה אתה שואל? מישהו אמר לך משהו?"
"לא, איך אפשר בכלל לדבר ברעש כזה, אבל ראיתי איך אתה מדבר עם כל מיני אנשים, לדוגמא עם הבחור ההוא, הקירח בלי החולצה, והיה לי רושם..."
"בחייך, זה רק מושון, אני מכיר אותו כבר שנים."
"ו... היה ביניכם משהו?"
עידו גנח והתפתל, ובסוף הודה שאולי... הוא כבר לא ממש זוכר... ולמה אני חופר בהיסטוריה עתיקה כזו, ומה זה משנה בכלל?
"אתה יודע עידו, עד שנפרדנו הייתי בטוח שאתה נאמן לי לגמרי, שאתה בדיוק כמוני, לא חולם אפילו לגעת בגבר אחר, אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוח בזה, הרי המון פעמים חזרת מאוחר, או בכלל לא, תמיד היו לך ישיבות והשתלמויות, ואף פעם לא ידעתי מתי אתה יוצא ומתי אתה חוזר. מאז שאני מכיר אותך היה לך סדר יום מאוד לא צפוי, ואני תמיד חשבתי שזה רק בענייני עבודה... משום מה לא עלה אף פעם בדעתי... עוד כשהיינו יחד זיינת מהצד, נכון?"
לעידו הייתה די הגינות להסמיק, ולהיראות נבוך קצת, אבל מיד אחרי שהתאושש הוא טען בחום שזה היה סתם, רק זיונים חסרי משמעות, ואין שום סיבה לעשות עניין מסקס בלי שום רגש, אני הרי יודע שהלב שלו תמיד היה אצלי.
"אהה..." הנהנתי, מחייך כדי לא להסגיר את הכאב שחשתי, והמשכתי לפרש מחדש את ההיסטוריה שלנו. "וכמו שקורה לפעמים לבוגדים, יום אחד התאהבת באחד מהסטוצים חסרי המשמעות שלך ועזבת אותי."
"אמרתי לך, זה היה רק קראש בגלל משבר גיל." ניסה עידו לדחוף לי שוב את ההסבר המשומש שלו.
פתאום נמאס לי לחייך ולהעמיד פנים שאני גבר בגברים שלא מתרגש מכלום. "שתוק! שמעתי אותך מספיק, עכשיו אני מדבר." קטעתי בזעם את הנאום החלקלק שלו, "נדלקת על היפיוף הצעיר ההוא, והצעת לו לנסוע אתך לשוודיה. באת אלי רק אחרי שהוא דחה את ההצעה שלך כי היה לו חשוב יותר להפוך לקולב בגדים מאשר להיות אתך, מה שרק מוכיח כמה היית חשוב בעיניו, ואז החלטת להראות לו מה זה ופתאום נזכרת בי."
"לא נכון." מחה עידו ברוגז ילדותי, "אתה מפרש הכל לא נכון, זה בכלל לא היה ככה, רק אחרי שהוא סירב לנסוע איתי הבנתי שהוא בכלל לא אוהב אותי ואז... מה אתה עושה רענן?"
"מתארגן לחזור הביתה." עניתי, סגרתי את נרתיק כלי הרחצה שלי, קיפלתי את החולצה שלבשתי למצעד ודחפתי אותה לתרמילי.
"חשבתי שתישאר עד מחר בערב, רצינו ללכת לפסטיבל הסרטים..." הוא משך את החולצה מידי, "וחוץ מזה יום שישי היום, איך תיסע הביתה?"
"במונית."
"אל תהיה דביל, זה יעלה לך הון, בבקשה תישאר, אני מבין שאתה כועס עלי אבל..."
"אני מצטער עידו, אני לא מסוגל, אני חייב להיות לבד, לחשוב קצת."
"ומה עם הנסיעה לשוודיה? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנחזור?"
"רציתי, אבל עבר לי."
"מה, בגלל הטיפש הקטן הזה, היוני הזה?"
"לא עידו, בגלל הטיפש הגדול הזה שעומד לפניך, בגללי, וגם קצת בגללך, אבל אתה לא אשם, אתה פשוט אתה, מי שאשם זה אני שלא הצלחתי להבין עם מי יש לי עסק."
"אוף, בחייך!" עידו רקע ברגלו על הרצפה כמו ילד מפונק, "מי ישמע, איזה פושע נוראי אני... אז זיינתי קצת מהצד, אז מה? אפשר לחשוב שאתה לא."
"לא, אני לא, אפילו לא חשבתי לעשות את זה, אהבתי אותך כל כך, למה שאני ארצה לגעת בגברים זרים?"
"כי זה כיף, כי זה נעים, כי... אוף אתך רענן! למה אתה כזה... כזה..."
"נמלה?" הצעתי.
"מה?" נדהם עידו, "איזה נמלה על ראשך? על מה אתה מדבר?"
"על הצרצר והנמלה, אתה בטח מכיר את משלי החיות של קרילוב?"
"אהה... כן, נדמה לי, מה זה שייך אלינו?"
"שייך, רק עכשיו קלטתי את זה, אני נמלה, אתה צרצר, תמיד היית, וזה בסדר גמור, בעולם צריך גם וגם, הם יכולים אפילו לאהוב אחד את השני, אבל הם לא יכולים לחיות יחד, חבל שרק עכשיו קלטתי את זה."
"בסדר, אני לא מתווכח, יכול להיות שאני צרצר, אבל רענן..." ניסה עידו לגעת בי, וויתר כשנרתעתי ממנו, "תשמע חמוד, עכשיו כבר שבת, ומונית לצפון תעלה לך המון כסף, אז למה שלא תישאר איתי? נישן יחד, ניפרד כמו שצריך..." פניו לבשו הבעת תחינה, "אני מבקש ממך מאוד, אל תשאיר אותי לבד בליל שבת."
"בסדר." נכנעתי, "אבל במוצאי שבת אני נוסע הביתה."
"אחלה, בוא נלך להתקלח."
"מה, יחד?"
"כן, למה לא? מה, יש איזה חוק נגד מקלחות משותפות לנמלים ולצרצרים?
"עד כמה שידוע לי, לא." ניסיתי לשמור על פנים רציניות, אבל לא הצלחתי וחייכתי, והפעם זה היה חיוך אמיתי. "תגיד עידו, אתה יודע מה זה בדיוק BMI ואיך מחשבים אותו?"
נשארתי עם עידו כל השבת, ישנו יחד ואהבנו זה את זה ובערב, למרות הפצרותיו, נסעתי הביתה, בדיוק כמו שתכננתי. למרות שישנתי מעט מאוד באותו סוף שבוע התעוררתי כבר בחמש בבוקר בגלל חלום רע ששכחתי מיד כשהתעוררתי, אבל אני די בטוח שעידו, יוני ועודד היו בו, וצחקו ממני בגלל שה - BMI שלי היה גבוה מידי. מוטרד ועצבני שתיתי קפה ויצאתי להליכת בוקר שהיא לדעת המומחים אחד האמצעים הבדוקים לשיפור הכושר ומצב הרוח.
ההליכה אמנם שיפרה את מצב רוחי והחלטתי שמהיום אני אלך כל בוקר, ואולי אפילו אאמץ לי כלב? הוא לפחות יהיה נאמן.
בערב קפצתי לבוריס, לכאורה כדי לספר לו איך היה מצעד הגאווה ואולי גם לשחק שח אבל בעצם כדי להסביר לו איך לא נסעתי לשוודיה.
"אני לא מאמין, רק שלושה חודשים אחרי שנפרדתם קלטת שהוא תמיד התפרפר לו מהצד?"
"בערך, זאת אומרת, בעצם לא, או שאולי כן, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין את זה... רק כשראיתי אותו במצעד הגאווה, מקפץ לו מגבר אחד לשני... הוא לא דאג בגללי בכלל, לא חשב שאני רואה איך הוא נמרח פעם על אחד, ואחר כך על אחר. הוא התרגל שאני כזה, אבל השתניתי, פתאום הבנתי שהייתי עיוור כל השנים, ושעידו הוא לא הגבר שתמיד דמיינתי שהוא, ואחרי השיחה עם הדוגמן הטיפשון הזה שהוא נדלק עליו הפסקתי לחשוד ופשוט ידעתי." הסברתי לבוריס שהקשיב לי בשתיקה, "עידו עשה לי טובה שהוא עזב אותי, ככה הוא הכריח אותי להתבגר ולראות את המציאות כמו שהיא, אני צריך להגיד לו תודה." אמרתי, וחייכתי מבעד לדמעות שמילאו לפתע את עיני. "אני יודע שהוא לא שווה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו." התייפחתי על כתפו של בן שיחי הנבוך שליטף את גבי בחיבה מגושמת.
"אם חיית איתו כל כך הרבה שנים אז הוא בטח שווה משהו." ניסה לנחם אותי, "ולפי מה שסיפרת גם הוא אוהב אותך, אבל יש גברים שלא מסוגלים להיות מונוגאמיים, ככה זה, אין שום סיבה להתרגש בגלל טיפוסים כאלה."
"אני יודע, אני חושב שבעצם תמיד ידעתי, אבל העדפתי להתעלם, היה לי נוח יותר לחיות באשליה, חבל שהתעוררתי ממנה."
"לא, לא חבל." פסק בוריס, "אשליה זה נחמד, אבל אחרי גיל מסוים זה נעשה פתטי. אתה מבוגר מידי בשביל לא לדעת באיזה עולם אתה חי, אבל מה אתה רוצה לעשות עכשיו, אחרי שהבנת מה ומי?"
"לא יודע." מחיתי את דמעותיי, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"אולי בכל זאת תיסע איתו? עוד מעט מתחיל קיץ ושוודיה ממש יפה בעונה הזו..." הוא נאנח, "בהשוואה לישראל שוודיה יפה בכל עונה."
"עם כל הכבוד לנוף בשוודיה, לא. אני אוהב אותו, ואני יודע שהוא אוהב אותי, אבל לא. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר, אפילו לא בשוודיה היפה."
בוריס נאנח שוב, "אתה באמת נמלה רענן." העיר בחיוך, והתחיל לסדר את כלי השח.
"ומה אתך בוריס, אתה צרצר או נמלה?"
"צרצר." אמר בוריס בלי היסוס, "זקן ועייף, אבל בכל זאת צרצר." הוא טפח על ברכי בחיוך, "למה אתה חושב שאני עדיין לבד? ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נשתוק ונשחק שח."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה