65. נמאס לי

עוד כשהוא חזר אתמול בלילה, עייף נורא מיום עבודה ארוך, התחלנו לכעוס זה על זה. "אני מתכוון להיכנס יחד אתך לרופא." הוא אמר, "הפעם לא תשאיר אותי בחוץ על הספסל."

"אני לא רוצה!" צעקתי, והוא צעק חזרה שהוא כן רוצה, שהוא חייב, ושיש לו כל מיני שאלות לרופא. למרות שכעסתי והתמרמרתי היה ברור שהוא ינצח ויעשה כרגיל מה שהוא רוצה. כשרק הכרנו אני הייתי הבוגר החזק והחכם, אבל המצב השתנה לאט לאט לרעתי ועכשיו הוא זה שמחלק לי פקודות.

אין לי די אנרגיות וכוחות להתנגד. הוא בריא וצעיר, ואני נעשיתי סמרטוט.

הרופא התחיל בבשורות הטובות - רמת הווירוס בגופי לא ניתנת לספירה (שזה דבר טוב) ומערכת החיסון שלי במצב מצוין.

הבשורות הרעות הן שהמחיר שאני משלם כדי להיות במצב הזה גבוה מידי בשביל הגוף שלי והוא לא עומד בזה יותר. הכבד שלי לא אוהב את התרופות הללו, וגם הלבלב לא משתגע בגללן, ויש גם את עניין בעיית המשקל שממשיך לרדת.

"יש תרופות מדור חדש שתופעות הלוואי שלהן..." התחיל הרופא בחיוך אופטימי והשתתק כשראה איך אני מתכווץ בכיסא.

"אני לא רוצה, אני לא יכול, תעזבו אותי, די כבר."

כמובן שהם לא עזבו. הרופא כי על זה הוא מקבל משכורת ורוני כי הוא סתם אידיוט עקשן ומציקן, ואם לא די בכך הוא גם שלף שוב את הסיפור עם תוספי המזון הארורים האלו. הרופא אמר שזה רעיון נהדר ואני התכווצתי עוד קצת.

העניין הוא שיש איזה כדור צמחי מגעיל שאמור לנקות את הדם, לאושש את הכבד, והשד יודע מה עוד. דבר אחד בטוח, הוא מאושש מאוד את חשבון הבנק של היבואן. הדבר המכוער והמסריח הזה עולה הון ועוד ביורו.

הרופא אמר ששמע דברים טובים על התוסף הזה ואם לא יועיל לא יזיק וכדאי לנסות.

"תשכח מזה!" התפרצתי, "כבר יותר זול להשתמש בקוק."

"אתה תשתוק." התרגז רוני, "פתאום נעשית קמצן? למה על שטויות אתה אומר שזה רק כסף וזה לא חשוב, אבל כשזו הבריאות שלך והחיים שלך אתה חוסך? זה הכסף שלי ואתה שתוק!"

"לא רוצה לשתוק!" צעקתי עליו וקמתי, "תפסיק להשתיק אותי כל הזמן, אני אומר לך שאני עייף, ואני לא רוצה יותר. היה לי מספיק, תעזוב אותי."

התחלנו לצעוק שם אחד על השני בחדר של הרופא שהחוויר וניסה להרגיע. מזל שהעובדת הסוציאלית נכנסה מהר ולקחה אותנו לחדר שלה. הייתי כל כך מעורער מכל הסיפור הזה שאפילו לצעוק כבר לא היה לי כוח. שתקתי ורוני השתפך בצורה מגעילה. סיפר שאני נוראי, לא משתף פעולה, צריך לשמור עלי כמו על תינוק ואני עקשן ולא אחראי, ובמקום שנילחם יחד בווירוס הוא נלחם בי, ואז הוא בכה.

פתאום כל המעמד נעשה כמו משפט שדה כזה כשהוא העד, ואני בתפקיד הנאשם, והיא -הגברת הזו שבקושי מכירה אותי - בתפקיד השופט. זה היה נוראי וזוועתי שאי אפשר לתאר בכלל.

לא הסכמתי להשתתף בהצגה שלהם. אמרתי שהם לא מבינים, שהם לא יודעים איך זה, שאני ככה כבר מעל ארבע שנים וזה נעשה קשה יותר משנה לשנה, ואני עייף ושיעזבו אותי, וגם לי היו דמעות בעיניים.

היא אמרה בקול רך שהיא מבינה, ושהיא שמעה את זה הרבה פעמים מהרבה חולים שאחר כך התגברו על המשבר וכיום הם מאושרים, ושאני חייב להמשיך הלאה כי יש אנשים שאוהבים וצריכים אותי ושאולי התרופות החדשות...

"זה יהיה בדיוק כמו קודם." אמרתי, "התרופות החדשות יעשו לי סוגים חדשים של כאבי בטן ובחילות וכל הדברים הזוועתיים האחרים, ובעוד חצי שנה שוב יהיה שינוי בתרופות ושוב... נמאס לי! מה קשה כל כך להבין פה? ומה זה עסקו של מישהו? זה החיים שלי, לא?"

הכדור מרץ הכעסן הזה שמתעקש להיות בן זוגי שוב התפרץ בזעם, והיא שוב ניסתה להרגיע, ואז מישהו דפק בדלת ורצה לשאול משהו והיינו חייבים ללכת.

בדרך הביתה שוב דיברנו, ועכשיו בשקט. אני כרגיל מבקש שיניח לי כבר ודי, והוא כרגיל מתרגז ומסרב. אני אומר לו שהוא משחזר איתי את מערכת היחסים החולנית שיש לו עם אימא שלו חולת האסטמה שכל יומיים בערך הולכת למות, והוא אומר לי לסתום כבר ולא לשחק את הפסיכולוג כי זה מעצבן.

הכל ישן ולעוס, שום דבר חדש.

בדרך חזרה הזעתי נורא והרגשתי שכל הגוף כואב לי בצורה בלתי נסבלת. ברגע שחזרנו ישר הלכתי להתקלח ונכנסתי למיטה. הוא דיבר בינתיים בנייד עם הבסיס וניסה להשיג עוד כמה שעות חופש, לא כל כך בהצלחה. אחר כך הוא בא ונשכב לידי, ערום וקריר ועצוב. גם אני הייתי עצוב. התלטפנו לנו קצת והשלמנו. הוא השיג ממני הבטחה לקחת את התרופות החדשות ואת התוסף מזון המחריד הזה שמרוקן לו את חשבון הבנק ובתמורה הוא... אין לי מושג מה הוא הבטיח לי בתמורה.

אני מניח שאני מרוויח מהעסקה הזו את הזכות להמשיך לישון לידו כמעט כל יום, ללטף את העור השחום, החלק, הקטיפתי שלו, להתפעל כל פעם מחדש מהעיניים הגדולות, השחורות, המלוכסנות קצת עם הריסים שכל דוגמנית הייתה מוכרת את הסבתא שלה למענן ואם אני לא מרגיש שיצאתי פראייר אז כנראה שזו הייתה עסקה הוגנת. 

***

עוד בשבוע שעבר הודיעו לי שהשבוע אני אעבוד כל יום עד ארבע על הדסקיות הארורות ההן שמיררו את חיי בחורף שעבר.

שונא אותן! גם אם הפעם הן דקות יותר וקלות יותר לסימון בכל זאת אני שונא אותן!

אני מסמן אותן בטכניפור - מכשיר רעשני ומרגיז שדופק נקודות על מתכת וככה מסתמן המספר. הטכניפור נראה, כפי שסיפרתי פעם, כמו מין זיווג מהגיהינום בין מכונת תפירה למחשב וגם נשמע ככה.

יש לי ששת אלפים דסקיות לסמן ואני מצליח בשעה - בתנאי שאני לא זז מהכיסא לרגע - לסמן בערך מאה ומשהו. הבעיה היא שזו עבודה כל כך משעממת עד שאני לא יכול לשבת רצוף בלי לזוז שעה שלמה. אני חייב לקום כל כמה דקות, לזוז, לשטוף פנים או להתמתח אחרת אני פשוט נרדם מול המכשיר. זו תופעה מדהימה - אני מצליח לנקר למרות שהחדר מואר טוב והמכונה רועשת ובבית המלאכה לידי מרתכים ומרעישים נורא.

הייתי אמור לעבוד בחדר הלייזר החדשדש שלנו וליהנות לפחות מהריחוק מבית המלאכה המסריח, אבל הבן אדם שמדביק את הלינוליאום טרם סיים ולכן תקעו אותי ממש באמצע חדר הלייזר הישן (שהוא בעצם מעין פינה בבית המלאכה) וזה לא נוח ברמות, ואם לא די בכך אז הטורקי נכנס אלי כל כמה דקות לבלבל את השכל. הוא לא שולט בזה הוא פשוט חייב להידבק אלי ובדרך כלל אני די סובלני אליו, אבל לצערי לאחרונה הוא הפסיק סופית להתקלח והוא מסריח שזה פחד. היום הוא נכנס וסיפר לי שהבוקר הוא היה אחות.

"מה?" חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. הוא סיפר די בגאווה שהוא שיחק בלהיות אחות של אימא שלו (שהיא בת תשעים ומשהו, הוא בן חמישים בערך) והכניס לה נר, אתם יודעים איפה.

מה אומר ומה אדבר? הביטוי יותר מידי אינפורמציה פשוט נולד לרגע הזה.

התחלתי לעבוד רק בצהרים כי היו עיכובים בסידור התוכנה של הדסקיות מה שעצבן את הסגן ששוב צעק עלי. לא שנעלבתי ממנו - כבר עברתי את השלב הזה ביחסינו המוזרים - אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלכולם יש לו סבלנות, רק אלי לא.

אני מעין שק חבטות נפשי שלו, אולי בגלל שהשאר הן בנות?

למרות שאכלתי פלאפל ושתיתי מיץ וקינחתי בטילון בכל זאת המשכתי לנקר בעוז. בסוף נשברתי ולקראת שלוש אחרי הצהרים ביקשתי שמישהי תחליף אותי, אבל כולן סירבו למרות שהיה להן פנאי. אחת טוענת שאין לה די כוח להחזיק את הדסקית - טוב היא באמת קטנטונת כזו - והשנייה מתלוננת שהיא פוחדת שהמחט של הטכניפור תפגע לה באצבעות. נתקעתי שם עד ארבע וחזרתי הביתה עם גב תפוס.

אולי הייתי כזה עייף כי גם בשבת עבדתי עם הדבוראי. ארזנו חלות דבש לכבוד פסטיבל הדבש שיהיה בסוף השבוע הבא, לפחות ליקקתי המון דבש ותודה לאל הפעם לא נעקצתי.

אני חושב שאפרוש לישון מוקדם כדי שיהיה לי מחר כוח להמשיך להתמודד עם העבודה. הלוואי ויעבירו אותי סוף סוף לחדר החדש.

***

מאחר ובבית לא קורה דבר חדש - חוץ מזה שרוני כל הזמן מכנה אותי בטלפון חמוד ומתחנף אלי בצורה חשודה מאוד, וסיסי שטען בלהט שהוא לא מסתדר בשום פנים ואופן עם ליאור עבר פחות או יותר לגור אצלו - אני אספר פה על היום שלי בעבודה.

ראשית אני צריך להזכיר לכם מי זה זמבורה. הוא הבן של בעל הבית של הנגרייה הצמודה אלינו. בחור ערבי נוצרי בן שלושים פלוס, רווק, גדל מידות, רחב כתפיים וכביר כוח, בעל חיוך ילדותי נבוך קצת ותלתלים שחורים גם על ראשו וגם על חזהו.

איך אני יודע? כי אני פוגש אותו כל בוקר כשאני מחנה את הרכב שלי מאחורי הנגרייה והוא תמיד בלי חולצה, ובדרך כלל רק במכנסי התעמלות קטנטנים ביותר, אבל יש לו שרשר זהב עבה על צווארו החסון וצמיד זהב תואם אל פרק ידו.

הוא מחייך אלי, אני אליו, אנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב ומה נשמע, הוא מזמין אותי לשתות קפה בנגרייה, אני אומר שאני לא יכול כי כבר כמעט שמונה ואני צריך לחתום שעון, ואחר כך אני רץ לחתום את השעון ומתחיל לעבוד וזמבורה פורח מראשי עד למחרת בבוקר.

היום הוא עמד ליד הפח הענקי של הנגרייה - מין צפרדע מתכת גדול - לבוש רק במכנסים קצרים והעמיס לתוך הפח חתיכות דיקט. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא עובד בעבודה כזו כשהוא חצי ערום וענוד בתכשיטים, ופתאום נזכרתי שוב בסיפור של ההודי על איך הוא ביקר בפאב באמריקה – זמבורה, לא ההודי - ופגש בחורה שלקחה אותו אליה לחדר ואז התברר שהיא בכלל גבר לבוש שמלה, ושוב התפלאתי איך זה שזמבורה, גבר מגודל וחסון שכמותו, עדיין לא נשוי, אבל השעון כבר התקרב לשעה שמונה והייתי צריך לרוץ.

רק אחרי שהחתמתי את הכרטיס עלה בדעתי שזה לא מקרי שבשבועות האחרונים אני פוגש אותו בקביעות כל בוקר כשאני מחנה את רכבי, ובדרך כלל גם אחרי הצהרים כשאני הולך הביתה.

 נכנסתי ללייזר שופע מרץ ורעננות וראיתי בעצב שהעגלה עם הטכניפור עדיין עומדת באמצע החדר והכל ערוך ומוכן לפקודתי בדיוק באותו מצב כמו אתמול.

בעודי מגשש אחרי העט שלי על המדף מעל ראשו של הסגן נגעתי בכתפו והפתק שהוא אחז בידו נפל על הרצפה. הוא התמלא חמת זעם, וכששאלתי בתמימות אם גם היום אני עובד כאן הוא צעק עלי שכן, ושאני אפסיק לנדנד לו, ושאין לו סבלנות אלי ואל האנרגיות החיוביות שלי.

כאילו, מה הקטע? כשאני בא מדוכא ועצוב הוא מתנפל עלי שאני תמיד חמוץ וחולה, וכשאני בא במצב רוח טוב זה גם לא בסדר? ומאיפה הוא הביא את הסיפור הזה של אנרגיות חיוביות?

שתקתי, כמו שאני עושה תמיד כשהוא גועלי כלפי, אבל למרבה המבוכה הייתה בחדר גם לילי שעובדת איתנו מידי פעם והיא, בחורה צעירה ומתוקה ביותר, ליטפה באהדה את כתפי כדי לנחם אותי. אני יודע שכוונתה הייתה לטובה ושהיא רצתה לעודד אותי, אבל הליטוף הזה היה באופן כלשהו גרוע יותר מהגערה הנבזית של הסגן.

ככה התחיל עוד יום עבודה מאוס ומדכא כשאני תקוע עם הטכניפור בפתח חדר הלייזר וסובל מהרדיו הצעקני של ההודי, מהרעש והסירחון של הריתוכים, ומה שנורא מכל-  מהטורקי שכמובן התחיל להתרוצץ סביבי ברגע שהסגן הסתלק משם.

ממנו הוא פוחד כי הסגן צועק עליו בלי רחמים שיפסיק לעשן ושיצא מפה ושאין לו מה לחפש אצלנו, מה שבעצם נכון.

הוא עדיין לא התרחץ ופשוט התקשיתי לנשום לידו, אבל לפחות הוא לא סיפר לי שום דבר על אימא שלו אלא אימץ את מוחו וסיפר לי בדיחה, די גסה האמת, אבל מצחיקה למדי. צחקתי קצת והוא היה כל כך שבע רצון עד שרכן ונתן לי נשיקה על הכתף. מזל שהייתי לבוש.

יש לו איזה סוג של אובססיה כלפי ואין הרבה מה לעשות בנדון כי הוא מעין קרוב של בעל הבית שמחזיק אותו אצלו פחות או יותר מתוך רחמים או חשש מאשתו, או משהו. כל מה שאני יכול לעשות זה לנשום בזהירות כשהוא מתקרב אלי ולהחליף בגדים רק בשירותים אחרי שבדקתי היטב שהם נעולים.

מובן שכל היום אחר כך הסגן ניסה להיות חביב כלפי ולהתנהג באדיבות יתר, אבל היום הייתי באמת כעוס ופגוע ועניתי לו בקרירות רבה. כמו להכעיס דווקא היום בעל הבית לא היה והייתי צריך להעביר לסגן הודעות ולדבר איתו כל הזמן, דבר שעשיתי בנימוס מופלג כדי שהוא ידע שאני כועס עליו.

לקראת סוף היום הוא בא במיוחד לשאול אותי אם קשה לי ואם אני עייף ואם אני רוצה ללכת הביתה? התשובה על כל השאלות הללו הייתה כן, אבל עניתי לו בהדרת כבוד שאני רוצה לסיים קודם לסמן אלף דסקיות ורק אז ללכת ואני עדיין רק בתשע מאות ומשהו.

למרבה זוועתי הוא ליטף את כתפי במעין התנצלות ואמר שאולי לילי תוכל להחליף אותי ויצא משאיר אותי נדהם לגמרי. (כאילו, מה נגמר אתכם בני אדם? מה כולם מלטפים אותי היום? אולי תשימו סביבי גדר ותתלו שלט - פינת הליטוף של חמי!)

הסגן חזר חיש מהר עם לילי וביקש ממנה שתחליף אותי בעבודה. לילי קצת פחדה מהטכניפור וחרדה לגורל הפרנץ' מניקור שלה, אבל בסוף הצליחה ללמוד ולבצע את המשימה הלא מסובכת של סימון הדסקיות, ובעוד אני עומד לצידה לחזק את רוחה ולתמוך בה במקרה של תקלה, (זה היה הרעיון שלה - אל תעזוב אותי, אני פוחדת, תישאר לשמור עלי חמי), היא סיפרה לי סיפור מצחיק - אבא שלה התקשר לפני דקות מספר ואמר שיש לו משהו נוראי לספר לה. לילי נתמלאה דאגה וחרדה והאיצה בו למהר ולספר, ואבא שלה אמר ברוב דרמטיות שלאחותה הקטנה (בת עשרים שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועדיין גרה אצל ההורים) הגיע בחור אחד שנכנס לחדר שלה אתמול בערב ויצא משם רק היום בצהרים!

"נו ו..." תהתה לילי.

"נו, אז כלום. הבחור היה אצלה כל הלילה ויצא רק בצהרים."

"כן, הבנתי, אבל מה קרה?"

"לא קרה כלום חוץ מזה שהוא ישן אצלה! זה לא מספיק?"

"מי הבחור הזה? מה שמו?"

האבא אומר את שמו של הבחור ולילי צוחקת ומספרת לו שהיא מכירה אותו, "תירגע אבא, הבחור הומו."

"זה מה שאת חושבת!" מתקצף האב המודאג - עולה מרוסיה כמובן, אלא מה? – "אני מכיר את הבחורים האלו! מספרים שהם הומואים כדי שיוכלו לישון אצל בנות, שקרנים כולם!"

אחרי שגמרתי לצחוק שאלתי מה אימא שלה אומרת על הסיפור.

"אימא אומרת שאבא משוגע ושאחותי צריכה למצוא עבודה ולשכור לעצמה דירה.

היום עבדתי עד ארבע שאצלי זה נחשב מאוחר. אני מתחיל יחסית מוקדם ועובד קשה. עד ארבע הייתי גמור מעייפות.

ובכל זאת היה יום די נחמד למרות ששוב היו דסקיות ובנוסף היו גם תוויות ובבוקר היה שוב זמבורה חצי ערום, והטורקי, מסריח כרגיל, המשיך להסתובב סביבי, והיה גם ההודי שמשום מה הלך אחרי ושאל כל הזמן למה? למה? במין פיזום אידיוטי כזה.

הוא טוען שלמד את זה מהרומני. חשבתי שהרומני עוד נורמאלי יחסית, אולי זה החום ששיגע אותו?

ובכל זאת היה לי היום מצב רוח טוב. הסתיו הפריח משבים נעימים של רוח קרירה ולחה שהגיעו אפילו לבית המלאכה המפויח שלנו, וכשיצאתי מהעבודה היו בגלי צה"ל שירים של רחל שאת רובם ביצעה חווה המלכה, ובאתר הבניה שאני עובר על פניו כל יום בדרך הביתה הסתובבו הפועלים הרומנים עם חצי גוף חשוף וסחבו פיגומים, והבחור שאני תמיד נהנה להביט בו עמד על המדרכה וחייך.

חייכתי אליו חזרה והרגשתי טוב למרות שהבוקר רוני שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית.

כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול - חודש הסליחות והרחמים - וכמו לפני שנה זה שוב קורה - הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי.

חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.

מה אני אעשה אם זה יקרה?

לא יודע. אולי אלך לחפש תשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן.

תעזוב אותי בשקט

בערך בחצות רוני חזר. שכבתי בלי לזוז, יודע שכל תנועה מיותרת רק תעמיק את אחיזתה ותכאיב עוד יותר. שמעתי אותו מצית סיגריה בחוץ, נושם אותה בהנאה, מזמזם לעצמו משהו תימני מסתלסל של שלום שבזי, מתמתח, בטח ממתין שאני אצא לשבת לידו ואכבה לו את הסיגריה. לרגע אפילו חשבתי לקום, או לפחות לצעוק משהו, אבל לא יכולתי, הייתי משותק מפחד, מכאב, מבחילה, לא יודע, לא יכולתי לזוז.

בסוף הוא סיים לעשן ונכנס הביתה ואז מצא אותי מרוח על המיטה. "אתה בבית?" הוא נדהם, (כאילו שאני יכול להיות במקום אחר חוץ מאשר בבית או בעבודה?) "לא שמעת שהגעתי? עישנתי בחוץ סיגריה שלמה. למה לא יצאת אלי?"

עצם הנוכחות שלו בחדר מטעינה אותי באנרגיות, יש לו כל כך הרבה, חלק מהן דולף כנראה גם למצברים המרוקנים שלי. "אני במצב רוח נדיב היום. החלטתי לתת לך לסיים את הסיגריה בשקט."

יכול להיות שיש לו כישורים טלפתיים? הוא מיד מבין ובלי לשאול כורע ברך לפני המיטה, מניח את ראשו בעדינות על הכר שלי, פניו סמוכות לפני, מקפיד לא לטלטל את המזרן.

"בחילה?" הוא שואל, "אכלת משהו היום?"

"אוכל? תזכיר לי מה זה."

"מצחיק מאוד, ושתייה?"

"קצת מים עם הכדורים."

"אבל מנחם..."

"תרגיע, אכלתי קצת יוגורט עם הכדור של הבוקר."

"זה ממש לא מספיק." הוא מתרעם, "למה לא התקשרת? הייתי בא מיד. לא הייתי עסוק עד כדי כך."

"עד הערב הייתי די בסדר, אפילו סיימתי את הסיפור."

הוא נאנח. "למה אתה עושה את זה לעצמך? אתה לא יכול לכתוב סתם סיפורים נחמדים עם בחורים יפים והמון חרמנות וסוף טוב. איזה מבאס אתה מנחם."    

"אין קשר בין הכתיבה לבין... לבין זה."

אני לא מסוגל להסביר אפילו לו מה זה הזה הזה שמתנפל עלי וטורף אותי מבפנים כמו חיה רעבה, משאיר ממני קליפה ריקה, סרוחה אין אונים על המיטה. בראש אני מדמיין אותו כמין חיה מורעבת, מסריחה ומכוערת עם שיניים ארוכות וציפורניים מעוקלות שקורעות ממני חתיכות, אבל כשאני צריך להסביר לאחרים אני אומר שלפעמים אני סובל קצת מתופעות לוואי לא נעימות של התרופות שאני לוקח, משהו לא נחמד, אבל לא נורא, ואפילו מחייך.

"לדעתי יש קשר בין המצב רוח שלך לאיך שאתה מרגיש."

"תעזוב אותי בשקט כושי."

"שתוק כבר ואל תלך לשום מקום, אני מיד מגיע."

הוא נעלם לכמה דקות שנמתחות נצח שלם ואז חוזר - לח וריחני מהמקלחת - נשכב לצידי בזהירות רבה כדי לא לטלטל אותי יותר מידי, מניח בעדינות יד על גבי. "הרגת את כולם בסיפור?"

"לא, רק אחד, אבל בהמשך יהיו עוד הלוויות. אני עובד על זה."

"אחלה! איך הוא מת? מאיידס?"

"לא. התאבד לפני שהאיידס גמר אותו."

הוא נאנח. "מה קרה? תספר לי?"

"מצאתי תמונה שלי מלפני כמה שנים."

"נו? אז מה?"

"אתה לא מבין."

"נו, אז תסביר."

"אין לי כוח."

הוא מקלל חרש, מלטף אותי עד שאני כמעט נרדם ואז מתגנב למחשב. עד שהמחשב נדלק אני מנמנם קצת ומתעורר כשאני שומע אותו מקלל בשקט ואחר כך עוד פעם, בקול רם יותר ואני יודע שזה בגלל התמונה ההיא. כן, בסדר. אני מודה, ידעתי שזו הייתה טעות לשים אותה בבלוג, אבל הייתי נורא מבואס ופשוט לא התאפקתי. חשבתי שיעודד אותי להיזכר איך הייתי פעם אבל זה לא קרה. אין לי מושג מי הטיפוס הזה בתמונה, היום אני מרגיש בן אדם אחר וההוא נראה לי אדם זר.

"אתה מוכן להסביר לי אדוני מה פתאום הצטלמת ערום?" הוא כל כך כועס עד שהוא כבר לא דואג. גם זה לטובה.

"זה הרבה יותר תמים ממה שזה נראה רוני, תרגיע." אני אומר ומרגיש איך החיות העצומה שמתפרצת מתוכו גורמת לחיה להרפות את אחיזתה. פתאום אני יכול לדבר בקלות ואפילו להתהפך על הגב. 

"בוא, תכבה את המחשב הטיפשי הזה ותשכב לידי. אני אסביר." הוא נשכב שוב, דוחף את אפו לבית שחיי, מניח יד על בטני. "מה הבעיה?"

"הבעיה שאני מרגיש שהבן אדם שמצולם שם הוא כבר לא אני."

"אבל זה כן אתה. מיד זיהיתי אותך. אפילו שלא רואים בעצם כמעט כלום ידעתי שזה אתה. מי צילם אותך ערום?"

"בוריס, הייתי אצלו כדי לעזור לו להרכיב איזה ארון, הזעתי נורא והתקלחתי ואחר כך הלכתי להסתכל במחשב החדש שלו ופתאום הוא צילם אותי. אתה יודע שהוא אוהב לצלם בחורים."

"ובעיקר אותך, למה הסתובבת לך אצלו ערום כמו איזה... כמו..."

"מה, אתה מקנא? זה רק בוריס, אל תהיה דביל!"

"אל תגיד לי לא להיות דביל."

"טוב, אז תהיה דביל. מה אכפת לי?"

"הזדיינתם?"

"לא זוכר כבר. עזוב. אני שואל אותך על סיסי ועל כל השאר? ובכלל, זה היה מזמן, עוד לפני שהוא זרק אותי לגמרי. עזוב כבר."

"למה אתה מרגיש שאתה כבר לא אותו בן אדם?" הוא ממשיך להציק.

"כי אני בן אדם אחר עכשיו. עכשיו אני זקן וחולה ורקוב."

"רקוב?"

"כן."

"שטויות."

"אז שטויות."

"אי אפשר לדבר אתך, אני הולך לישון."

הוא מנסה ללכת ממני, אבל אני לא מרשה לו. נשכב עליו ומחזיק אותו צמוד אלי. "אל תלך."

"בסדר, אני לא הולך. לילה טוב."

"אני מצטער שאני מבאס אותך."

"זה בסדר, עדיף להתבאס אתך מאשר... לא חשוב."

"מניאק."

"למה, רק לך מותר?"

"זה היה מזמן, הייתי בן אדם אחר אז. נו, די. לילה טוב."

בבוקר הוא מודיע לי שחשב על זה ולדעתו אסור לי לצבוע לבד את הבית כמו שתכננתי לעשות בשבוע החופש. "אסור?"

"יהיה לך קשה ולא תסתדר."

"דני יעזור לי."

"דני רוצה ללכת לים עם חברים."

"אני אסתדר לבד."

"תעשה את ההכנות לצביעה וכשתחזור נעבוד יחד. מה דעתך?"

"מתי תחזור?"

"עד שלוש."

"באמת?"

"כן, באמת."

"מבטיח?"

"נשבע לך, היום יהיה חם, תשתה הרבה ואם אתה מרגיש לא טוב תנוח. לא בוער כלום. יש לנו שבוע שלם ועכשיו," הוא חוזר בקפיצה למיטה. "בוא לכאן, יש לנו עוד קצת זמן לפני שאני צריך ללכת."